חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

הנגשת אתרי אינטרנט לנכים מחייבת שינוי תפיסתי עמוק

נושאים דעות, זכויות אדם ב 21.11.13 0:50

כיצד הגענו למצב שבו ערך החירות מאפשר לקבוצה השולטת (אנשים ללא מוגבלויות) לשלול את החירות מקבוצה מוחלשת (אנשים עם מוגבלויות)? יובל גרבר כותב שכדי להבין את המציאות האבסורדית הזו יש להבין את המהפכה שמקדמים בעשורים האחרונים אנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם, מהפכה שהמשמעות שלה הוא שינוי מסגרת החשיבה על הנכות

מאז סוף השבוע האחרון הרשת גועשת. לא, אין מדובר בהכחדתו של הדיור הציבורי ואפילו לא ביוקר המחיה המאמיר. מה שהטריד את מנוחתם של אלפי גולשים היה כניסתן לתוקף של תקנות המחייבות הנגשה של אתרי אינטרנט כך שיותיאמו גם לצרכיהם של אנשים עם מוגבלויות (ראו תקנות נגישות השירות באתר הנציבות לזכויות אנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים). "חוק בריוני ואבסורדי", "חקיקה דרקונית", "פירצה" הן רק חלק משמות התואר שנלוו לשיח האלים והמגביל שהתפתח סביב אישור התקנות. ברמה האישית, הייתה זו הפעם הראשונה בה חשתי נפגע ומאוים בין כתלי הרשת החברתית. זה לא נבע בהכרח מהשפה האלימה, אלא בעיקר בגלל התוכן, זאת כאשר הדעה השולטת שללה את האפשרות שאני, כאדם עם מגבלה, אקח אי פעם חלק במרחב הציבורי-אינטרנטי. האבסורד בכל הסיפור הוא ששלילה זו הוצדקה בשם ערך החירות.

אז כיצד הגענו למצב שבו ערך החירות מאפשר לקבוצה השולטת – אנשים ללא מוגבלויות – לשלול את החירות מקבוצה מוחלשת – אנשים עם מוגבלויות? בשביל להבין את המציאות האבסורדית הזו אנחנו צריכים להבין את המהפכה הפרדיגמטית שמקדמים בעשורים האחרונים אנשים עם מוגבלויות ברחבי העולם, ושניצניה החלו לנבוט לשמחתנו גם בישראל. כלומר, מהפכה שהמשמעות שלה הוא שינוי מסגרת החשיבה על הנכות.

כולנו מסכימים שאנשים עם לקויות בריאותיות, כלומר נכים, מתקשים להשתלב במרחב הציבורי. אם ניקח לדוגמא את המקרה הישראלי, נוכל לראות שאנשים עם מוגבלויות משולבים פחות בשוק העבודה, מובטלים בשיעורים גבוהים יותר, משתכרים פחות, ומשכילים פחות. כמעט כל מדד חברתי שנבחר יוכיח שוב את שוליותם החברתית של אנשים עם לקויות. מי שרוצה ראייה נוספת מוזמן להביט סביב ולספור: כמה משתמשי כסאות גלגלים ממהרים כעת לעבודתם? כמה אנשים עיוורים חוזרים מעבודתם? כמה אנשים חרשים נמצאים במעגלים החברתיים שלכם? כמה אנשים עם מוגבלויות, באופן כללי, מסתובבים בחוצות העיר?

לא קשה לנחש, הם אינם. למעשה, הם, כלומר אנחנו, אנשים עם מוגבלויות, נחשבים ל“תופעה נדירה“ במרחב הציבורי הישראלי (הנה, ממש בזמן שישבתי בקפה הלל וכתבתי את הדברים האלה, ניגשה אלי אשה ושאלה האם היא יכולה לצלם אותי…). המרחב הציבורי-אינטרנטי אינו שונה בהרבה. גם בו אנשים עם מוגבלות מתקשים להשתלב. סתם לשם המחשה, ב- 2011 מצא משרד התמ"ת כי רק 35% מכלל האנשים עם מוגבלויות דיווחו על שימוש במחשב בחודש הקודם, זאת לעומת 65% בקרב אנשים ללא מוגבלות. כמו כן, עולה מנתוני המשרד כי קיימים פערים משמעותיים בשימוש באינטרנט. כלומר, כאשר יש לאנשים עם מוגבלויות מחשב, וגם אם הוא מחובר לאינטרנט, הרי שהם ממעטים להשתמש באינטרנט.

כאמור, על כל זה אין עוררין. איפה בכל זאת מתחיל הוויכוח? כשבאים לזהות את הגורם לבעיה, או במילים אחרות, את המקור למגבלה. לאורך ההיסטוריה המודרנית נהוג היה לחשוב שמקור הבעייה נעוץ באדם הנכה, בגוף שלו, באסתטיקה שלו, בלקות הרפואית שלו וביכולת (או אי היכולת) שלו להתגבר על המגבלות שכל אלו מציבים עבורו. כלומר, הבעיה נוסחה כבעיה רפואית-שיקומית (ובתקופות לא עלינו- גם מוסרית). לניסוח רפואי זה, וה"עיוורון" המוחלט לחסמים החברתיים שאפיין את מנסחיו, היו מטבע הדברים השלכות מרחיקות לכת על חייהם של אנשים עם מוגבלויות ועל ה"טיפול" שניתן להם. כך למשל, המשגה שכזו הובילה למתן סמכות כמעט מוחלטת לרופאים ולשאר בעלי מקצוע טיפוליים, המשגה רפואית זו אף הובילה לבידודם של הנכים במוסדות, לעיתים קרובות תוך מחשבה שכך יוטב להם ולחברה (מוזמנים, למשל, לחשוב על מי נועדה "עבודה מוגנת" להגן?). לא פחות חמור מכך, היות ומקור הבעייה נתפס כנעוץ בנכים עצמם ובגופם הפגום, הרי שהחלטות אודות חייהם, בין אם ברמת האדם הבודד ובין אם ברמת המדיניות, נעשו מעל ראשיהם של הנכים ומבלי לקחת בחשבון את מחשבותיהם ושאיפותיהם.

בשנות השישים החלו אנשים עם מוגבלויות, בעיקר בארה“ב ובבריטניה, לאתגר את ההסבר הרפואי שקושר בין הגוף שלהם לבין המעמד החברתי והעוצמה הפוליטית המוחלשת שלהם. בגוף שלנו אין כל בעיה, הם טענו; הבעיה נמצאת בחברה שכל כולה מותאמת לסוג מסוים של אנשים, תוך התעלמות מוחלטת מהשוני הרב שקיים בגוף האנושי. תיאור הנכות במושגים של זכויות ולא במושגים רפואיים, מסגר את הנכות לראשונה כבעיה פוליטית שבין הנכים לבין החברה והמדינה, ולא כבעיה רפואית שבין הנכה לבין רופאיו ומטפליו. כמו קבוצות מוחלשות רבות אחרות, גם הנכים בארה“ב ובבריטניה התחילו להבין שהמעמד החברתי והפוליטי שלהם אינו מקרי ואינו תוצר של חוסר מזל, אלא, של חסמים חברתיים, ובראשם העדר הנגישות של המרחב הציבורי.

כל זה מוביל אותנו לנושא שלשמו התכנסנו: תקנות נגישות האינטרנט. שינוי הפרדיגמה ביחס למקור הבעייה (והמאבקים החברתיים שהוא עורר) היה מהגורמים שהובילו בסופו של דבר גם לשינוי המדיניות. בשונה אולי ממה שאותם מקטגרים טוענים, לא מדובר בקפריזה ישראלית ואף לא בקפריזה סוציאליסטית. למעשה, החל משנות התשעים החליטו מדינות שונות, כאשר המובילה מביניהן היא ארצות הברית, לחוקק חוקי נגישות שמטרתן המוצהרת היא לחייב את המרחב הציבורי להיות נגיש עבור אנשים עם מוגבלויות. נכון להיום קשה לחשוב על מדינה מערבית שאיננה מחוייבת לחקיקה שכזו.

לשמחתנו, בשנת 1998 זכתה גם מדינת ישראל בחוק המחייב נגישות (חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות), תחילה רק במקומות עבודה, והחל מ-2005 בשאר המרחב הציבורי. התנגדויות שונות מחד, וחולשתם הפוליטית של קבוצות הנכים בישראל, הובילו לדחייה הולכת ונשנית של תקנות החוק, כלומר ליישום. אולם בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לתזוזה רצינית במימוש התקנות והחזון שהן מציעות. החיוב להנגיש את אתרי האינטרנט הוא חלק מתזוזה זו, ובפועל מהווה סעיף קטן יחסית במכלול תקנות שנועדו להנגיש את השירות שניתן לאזרחים באותו מרחב ציבורי (תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התאמות נגישות לשירות, תשע"ג).

כאמור, ההתנגדות המרכזית שהעלו מתנגדי התקנות התבססה על ערך החירות ועל החשש ההיסטרי שמדינת ישראל פוגעת בלבו הפועם של המרחב החופשי והיזמי, קרי האינטרנט. הצדקה זו, אשר שוללת באופן אבסורדי את חירותי כמו גם את חירותם של מאות אלפי אזרחים בישראל, מתאפשרת בזכות הגדרה צרה מאוד המוענקת על ידי אותם מתנגדים למושג החירות. חירות, כך הם מבינים, מושגת כל עוד אין משהו אחר שמפריע לנו בדרכנו. או במונחיהם העוד יותר צרים: כל עוד אין המדינה מפריעה לנו בדרכנו. "הדרך", הטמונה באותו מושג מצומם של החירות, היא דרך "אוניברסלית", "ניטרלית" באופיה, אשר כל אחד ואחת, אם רק ירצו (מספיק), יוכלו לעבור בה. ומה קורה אם מישהו או משהי לא מצליחים לעבור בה? ההנחה היא שיש משהו בהם שלא מאפשר זאת. במקרה של אנשים עם מוגבלויות, המשהו הזה הוא גופם. כן כן,  אותו מודל רפואי משכבר הימים…

אנשים עם מוגבלות לא היו הראשונים לזהות את הבעייתיות בתפיסה ליברלית וצרה זו של מושג החירות. קדמו לנו, למשל, פמיניסטיות – שניסו להצביע על כך ש"דרך" זו תפורה למידותיו של הגבר (וגרוע מכך: של הגבר הלבן). באופן דומה, אפשרה אותה מהפכה פרדיגמטית, שהחלה כאמור בארה"ב ובריטניה, להראות כי "דרך" זו הינה דרכם של הלא-מוגבלים (able-bodied), וכי אי ההכרה בכך היא זו שמגבילה באופן המשמעותי ביותר את ניסיונותיהם של אנשים עם מוגבלויות לצלוח את "דרכם". ושלא נתבלבל, לא מדובר רק ב"דרך" הפיזית שמסתכמת בעוד רמפה או מעלית. כשמה כן היא, המהפכה הפרדיגמטית מדברת על שינוי טוטאלי של המרחב הציבורי, החל מהנגשת פיזית ועד אתגור ערכים מרכזיים בחיינו כמו "תלות", "עצמאות" ו"עבודה", ערכים שעד כה נתפרו לפי מידותיהם של הלא מוגבלים (אם בכלל יש דבר כזה…). מה שלא פחות חשוב מכך הוא שאותה מהפכה פרדיגמטית, שהובילה נכים רבים להכיר במגבלות המבניות של המרחב הציבורי שסביבם, גם הובילה אותנו, להכיר שאם ברצוננו לקדם את מטרותינו, לממש את שאיפותינו ולקדם חזוננו, אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו.  כלומר, "שאין עלינו-בלעדינו".

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית ומייסד תא סטודנטים עם מוגבלויות

נערך על ידי דורון
תגיות: , ,

11 תגובות

  1. יאיר :

    תקנות הנגישות

    הכותב צודק בדבריו. צריך להגיד בנושא של מהפכת הנגישות שאפו גדול לח"כ אילן גילאון ממר"צ שנלחם על הנושא הזה לפעמים כמעט לבד, ומוביל את כתיבת התקנות בכנסת. מאחורי העבודה האפורה והסיזיפית של התקנות מסתתרת תפיסת עולם שלמה שבהרצאה ששמעתי כינה אותה גילאון "סוציאליזם אורטופדי".

  2. אורי צציק :

    חירות

    חירות, בהגדרה הכי בסיסית שלה לדעתי, משמעה אני אעשה מה שבא לי ואתה תעשה מה שבא לך. אני ארצה לבנות אתר בצורה X, אתה אל תמנע את זה ממני. אתר רוצה שהאתר יהיה מונגש, אתה מוזמן לבנות אחד כזה – אף אחד לא עוצר אותך.

    או במילים אחרות – אל תגביל אותי בשביל שאתה תהיה פחות מוגבל.

    מלבד חירות, קיימת גם התחשבות. אבל אין מקומה בחוק אלא במוסכמה חברתית בלבד.

  3. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    אורי, ההגדרה שלך לחירות (שקרויה בז'רגון 'החופש לישון מתחת לגשר'), היא חירות שמשרתת רק את אלו שהם חזקים ממילא. להם יש את הכוח להשיג מה שהם רוצים, אז הם ישיגו אותו. כל השאר – יקבלו חירות, אבל לא יקבלו כלים לממש אותה, ולכן היא חסרת משמעות.

    אם נתמקד בתחום של בעלי מוגבלויות – זה טוב ויפה שאנחנו אומרים שלבעלי מוגבלויות יש זכות הצבעה, אבל הזכות שלהם להצבעה לא שווה כלום אם הקלפי ממוקמת בקומה שנייה בלי מעלית.
    ובדיוק כמו שזכות ההצבעה לא שווה כלום אם הקלפי לא נגישה לבעל מוגבלות בניידות, כך היא לא שווה כלום עבור כבדי ראיה, אם הם לא יכולים לגלוש באתר של המפלגה ולקרוא את המצע (כי על סמך מה הם יצביעו בדיוק?)
    ולמה זה בסדר לדרוש מקניונים להיות נגישים לנכים, אבל זה לא בסדר לדרוש מאתרי קניות להיות נגישים?

    אתה מדבר על 'התחשבות'. יובל מדבר על לתת לאנשים הזדמנות לקחת חלק בחיים החברתיים. זו זכות, לא שאלה של התחשבות. (מה גם שראינו עד כמה ההתחשבות עובדת)

  4. עמית :

    מסכים ולא מסכים

    זה נכון מאוד שאתר אינטרנט צריך להיות מונגש, אבל יש כמה בעיות עם החוק הזה שמקשה מאוד על בוני אתרים, לדוגמה אין תו תקן ישראלי אמיתי ומצד שני יש קנסות, זה יופי שעשו חוק אבל אין כללים ברורים בעברית והכללים היחידים הם התקנים הבין לאומיים wcag 2.0, כמו כן כדאי לדעת שמקדמי החוק לא כל כך תמימים ומעורבים כאן אינטרסים כלכלים וחברות שקוראות לעצמן מומחים בתחום אך אפילו אתר הבית שלהם לא עומד בדרישות שלא לדבר על האתרים של הלקוחות שלהם

    בקיצור העקרון נהדר ,היישום והביצוע לוקים בחסר ובשחיתות

  5. טל גלילי :

    הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

    אני בעד קידום הנגישות של האתרים.
    כעת מגיע המקום של לדבר על מהי הדרך שתקדם זאת באופן שיקדם את המטרה.

    התקנה שעברה מקדמת את המטרה באופן שהוא לא מידתי (בלשון המעטה).
    במקום להרחיב בנושא, אני ממליץ לראות את מה שבלוגרים אחרים כתבו על הנושא:
    http://www.talgalili.com/2013/11/1676

    ובמקרה של הבלוגר היחידי שכתב בעד התקנה, אני ממליץ לקרוא את התגובות לפוסט שלו (אשר די מפשיטות את טיעוני הפוסט שלו מתוקפן)

    אני מקווה שאפשר יהיה להתייחס ברצינות לטענות שמועלות, ולא לעצום עיניים ולהתמקד אך ורק באוכלוסיית המוגבלים (ולהתעלם במקביל, נאמר, מתלמיד בית ספר שמקים אתר חובבני לאמא האמנית שלהם)

    בברכה,
    טל

  6. אורי צציק :

    יש בעיה בגישה שלך

    יש עיוורי צבעים שלא יכולים להנות מצבע אדום, האם זה בסדר לדרוש מאנשים לא להשתמש בצבע הזה בשביל שהם יחוו את העולם כמו כל האחרים?
    ואם אין לי את הזמן ואת היכולת הכלכלית לשבת ולתמלל כתוביות לכל סרטון שאני יוצר, זה אומר ששאר העולם לא צריך להנות משירותי הוידאו שלי רק כי עיוורים וכבדי שמיעה לא מסוגלים?
    הגישה שלך היא להגביל את כולם כדי שבעלי מוגבלויות פחות ירגישו שהם מפסידים משהו.

    יש הבדל בין חובת הנגשת שירותים ציבוריים/ממשלתיים שהיא דבר שמבחינתי רצוי ואף נכון לחוקק אותו, לבין נוסח החוק הנוכחי שניתן להחיל אותו כמעט על כל אתר מלבד בלוג אישי (ואני די בטוח שיימצא העו"ד שימצא דרך להחיל אותו גם על כאלו).

    מעבר לכך, אני לחלוטין בעד להמשיך ולפתח טכנולוגיות שיסייעו לבעלי מוגבלות לחוות את הרשת כמה שיותר קרוב לאופן שבה היא נתפסת ע"י אחרים. אבל לדרוש מהאתרים עצמם לשנות את פניהם זה לא הכיוון.

    על אחת כמה וכמה, הדרישה להוסיף עוד שכבה שתדרוש עבודה נוספת ו/או כסף באופן קבוע לכל תוכן חדש (כגון כתוביות או תיאור של וידאו או תמונות) זה לטעמי פגיעה אנושה במרקם הרשת ויגרום לכך שיהיה פחות תוכן כי רוב יוצרי התוכן לא יוכלו לעמוד בכך.

    התוצאה תהיה רעה לכל הצדדים כי אולי בסוף הכל יהיה נגיש אבל זה לא יהיה אפילו חלקיק מה"הכל" שהיה יכול להיות.

  7. אורי צציק :

    התגובה לעיל

    מכוונת לנדב.

  8. אורן המטומטם :

    התוצאה סגירת עסקים קטנים ואז למוגבלים לא יהיה לאן לגלוש

    התוצאה סגירת עסקים קטנים ואז למוגבלים לא יהיה לאן לגלוש – מדינה נאורה!

  9. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    טל, אורי ואורן:

    יכול להיות שיש משהו בעמדה שלכם, שדרישות התקן מוגזמות.

    רק התחלתי לעבוד על ההנגשה של עבודה שחורה, ובמבט ראשון זה לא נראה בלתי אפשרי – אבל יכול להיות שאני טועה.

    אם זה נכון, המאבק צריך להיות נגד התוכן של התקנות (מה הן דורשות, על מי הן חלות) ולא נגד קיומן.
    אני בטוח שאם תנסחו מסמך דרישות, שיגיד 'אלו דברים שהם מצד אחד לא קריטיים לרוב המכריע של בעלי המוגבלויות, ומצד שני קשים מאוד למפתחי אתרים' – אפשר יהיה לקדם שינוי.

  10. Tailor Vijay :

    המצדדים בחוק לא מבינים את החומר

    מאמר יפה המדגים באופן מושלם את אי הבנת החומר מצד התומכים בחוק – הטענות שלי ושל חלק מחבריי, אנשי מקצוע בעלי נסיון רב שנים בתחום האינטרנט, נגד החוק לא קשורות לשום גישה ליברלית כזו או אחרת וגם לא נובעות ממחשבה שמשהו פגום בנכים ושזו אשמתם או שהאינטרנט או לחילופין כל מרחב אחר נועד רק לבני אדם נטולי פגמים. כל הטענות האלה יכולות אולי לתפוס לגבי מקטרגים אחרים נגד החוק שלא קשורים לדיון הזה. הטענה המרכזית שלי היא שהרשת באופן אינהרנטי נגישה גם לנכים מכיוון שהיא בנויה על מטאדאטא (מידע הכולל תיאור של עצמו) ובנוסף לכך, קיימים כלים ופתרונות מצוינים ברמת מערכת ההפעלה והדפדפן לטיפול ברוב החסמים העומדים בפני עיוורים, חרשים ובעלי מגבלות תנועתיות. המחיר להכפלת חלק מכלים אלה ברמת האתר הבודד היא לא סבירה ואפילו מקוממת, בפרט לאור הקנסות שנקבעו בחוק עבור אלו שלא יישמו את הכפילות האווילית. חלופות הגיוניות יותר לשיטת העבודה של החוק במתכונתו הנוכחית: על יצרני מערכות ההפעלה והדפדפנים להדגיש את כלי הנגישות הקיימים בהן ולוודא שהם מסופקים כחלק בלתי נפרד מהחבילה הבסיסית ביותר של התוכנה. בנוסף, המדינה תצטרף לפורום בינלאומי לקידום טכנולוגיות הנגשה שישקיע מדי שנה סכום כלשהו במחקר ופיתוח של כלים חינמיים להנגשת תוכנות ותוכן. לדוגמא, יושקעו משאבים בטכנולוגיות תמלול אוטומטי של רצועות קול בשירים וסרטים, בדומה לפיתוח של גוגל בתחום בשפה האנגלית כפי שניתן להתרשם ביוטיוב.

  11. קרואלה דה ויל :

    המלצה על כתבה שכדאי לקרוא ולהפנים

    http://mida.org.il/?p=21712

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.