חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

עובדים סוציאליים: בין חברי הקהילה לבין הממסד

נושאים דיור, תכנון ובניה, דעתעו"ס, רווחה ושירותים חברתיים ב 7.11.13 10:18

עובדים סוציאליים שואפים לעשות הכל לשיפור מצבם של האנשים איתם הם עובדים, אך ברגע האמת מגלים שלשם כך, עליהם להתנגד לארגון שבו הם עובדים. יעל לוין משתפת אותנו בדילמות כאלה מחיי העובדת הסוציאלית

דיור ציבורי ברמלה. מקור תמונה: אקטיבסטילס

דיור ציבורי ברמלה. מקור תמונה: אקטיבסטילס

אי אז, בשנת 1993, נהייתי עובדת סוציאלית. את "טבילת האש" שלי עשיתי בתפקיד של עו"ס קהילתית בקהילה הערבית ביפו ולמדתי על בשרי את מה שקראתי בתיאוריה בתקופת הלימודים: עו"ס קהילתית (ועו"ס בכלל) היא "משרתת של שני אדונים" –  מחויבת בו זמנית לחברי הקהילה ולארגון המעסיק. זהו מצב קונפליקטואלי, המייצר קשיים ודילמות מקצועיות וערכיות. בעבודה עם הקהילה הערבית ביפו, קונפליקט הנאמנויות הזה הדהד בי בעוצמה רבה.

כעו"ס קהילתית, ליוויתי התארגנות בראשיתית של דיירים ממתחם שיכונים של דיור ציבורי ברחוב קדם בעיר. לדיירים היה סיפור קשה ומקומם במיוחד, של קורבנות לעוול חברתי-ממסדי: חלקם הגדול היו דיירים בדיירות מוגנת ביפו, שהוכרחו לעזוב את בתיהם, לאחר שהרשויות הוציאו כנגדם צווי פינוי בתואנה שהבתים מסוכנים למגורים. מדיירים מוגנים בעלי זכויות קנייניות בנכס שבו גרו, הם הפכו לדיירים בדירות עלובות של הדיור הציבורי, חסרי זכויות קניין, בשכונה שהפכה להיות מוקד של הזנחה, מצוקה חברתית, סמים ואלימות. אפילו פיצוי כספי לא קיבלו. הבתים "המסוכנים" שבהם גרו בעבר שופצו והפכו לנכסי נדל"ן אטרקטיביים. מספר חודשים לפני שעזבתי את התפקיד, סייעתי בהתארגנות הראשונית שלהם וברקימת קשרים בינם לבין האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים. כעו"ס צעירה הבנתי את מימדי העוול שנעשה להם בחסות החוק ורשויות השלטון וגם הבנתי שללא גיוס תמיכה ציבורית ותקשורתית מסיבית לא ניתן יהיה לחולל שינוי במצבם. הבנתי עוד משהו: שלא יהיה קל לקבל תמיכה וגיבוי מהארגון שהעסיק אותי, המהווה חלק מהממסד שיצר את העוולה. היום, אחרי עשרים שנה, דומה שלא הרבה השתנה במצבם של התושבים מרחוב קדם. לאחרונה התוודעתי ליוזמה חברתית חשובה של סטודנטים מתחומי האדריכלות, משפטים, אנתרופולוגיה וקולנוע, שמציעה תכנית לשיפוץ מתחם "קדם", הוספת דירות חדשות ואסטרטגיות  לחיזוק הדיירים.

מאז ועד היום, מצבו של הדיור הציבורי בישראל הולך ומתדרדר. העוני והפערים החברתיים-כלכליים הולכים ומעמיקים והכרסום במעמדה של מדינת הרווחה הולך וגדל. היום, כמו אז, עובדים סוציאליים ניצבים בחזית החברתית ונקראים לטפל בתוצאות הרות אסון של מדיניות חברתית-כלכלית ניאו-ליברלית, שפוגעת באוכלוסיות נרחבות, כאשר באמתחתנו משאבים (תקציבים, תקני כוח אדם) זעומים וכאשר ברור לכל שללא שינוי מהותי במדיניות החברתית יקשה לחולל שינוי מהותי במצבם של יחידים ושל קהילות החיים במצוקה. כל זאת, עשוי להוות חלק מההסבר לכך שהעבודה הסוציאלית נוטה לכיוון של טיפול בפרט, על פני עיסוק בשינוי מדיניות ושינוי חברתי.

אני ועמיתותיי העו"סיות, מתעוררות בכל בוקר למציאות של תנאי שכר והעסקה קשים, של עומסים אדירים (עו"ס במחלקה לשירותים חברתיים שמטפלת במאה משפחות!), של אפשרויות קידום מקצועי מוגבלות, של הסתה פומבית ושל אלימות גואה כלפינו. באופן פרדוקסאלי, דווקא מעמדה של הפרופסיה בכללותה עלה בשנים אלה: רמת ההתמקצעות וההכשרה עלתה, חלה התפתחות משמעותית של המחקר ושל מגוון תחומי הפרקטיקה, האיגוד המקצועי התפתח, כונן קוד אתי ועבודת העו"ס הוסדרה בחקיקה.  ובכל זאת, ברמה האישית, לא פשוט להיות עו"ס עם תואר שני, וותק ומומחיות בעבודה, ששכרה נגזר מטבלת שכר שמתחילה מתחת לשכר המינימום. עיוות זה לא זכה לתיקון במאבק העו"ס האחרון בשנת 2011 .

אחרי עשרים שנה, חשוב לי לספר  גם על חוויות של סיפוק, הצלחה והישג ברמה המקצועית: בעבודה עם קבוצות נשים וגברים שעוברים/ות תהליך משמעותי של התפתחות והתעצמות; עם אשה שבעקבות תהליך טיפולי מצליחה להשמיע את קולה ולהיאבק למען זכויותיה; עם יחידים, קבוצות והתארגנויות של א.נשים מקבוצות חברתיות מודרות ומובסות, אשר הנראות וההכלה שזכו לה בקשר עימי הופנמו והפכו  למשאב אישי ואף תורגמו לכוח חברתי.

כעו"ס, אני נחשפת למצוקות אישיות וחברתיות שהן לעיתים קשות מנשוא וחוויית הניכור שלי מתרבות הזרם המרכזי הולכת ומתעצמת. אני נדהמת בכל פעם מחדש, עד כמה האדישות הציבורית ביחס לבעיות חברתיות הופכת להיות עיוורון מוחלט ביחס אליהן. מקצוע העבודה הסוציאלית הוא מקצוע שנתפס כממסדי (ואולי שמרני?), ויחד עם זאת נדמה כאילו עצם הבחירה במקצוע הינה מעשה חתרני, החותר כנגד הערכים הדומיננטיים בחברה ובתרבות הישראלית העכשווית. בעולם הרואה בפיתוח אפליקציה לטלפון נייד את פסגת הישגי הרוח האנושית, עובדות סוציאליות עוסקות בחומרים שמהם עשויים החיים האישיים והחברתיים: הכאב, השמחה, הכוח והיעדר הכוח, החיפוש אחר יעוד ומשמעות.

אז מה אגיד לבתי אם היא תרצה להיות עובדת סוציאלית? אציע לה שתעשה זאת מתוך הכרה בחיוניות של המשך המאבק על עתיד העבודה הסוציאלית ועתידה של מדינת הרווחה.

יעל לוין היא צירה באיגוד העובדים הסוציאליים, יו"ר שותפה של תנועת "עתידנו"

*על פרשת הדיירים ברחוב קדם ניתן לקרוא בחוברת "מצוקת הדיור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית ביפו: סוף עידן הדיירות המוגנת בנכסי רשות הפיתוח" (2009) בהוצאת עמותת "במקום", הטכניון והמרכז לחקר העיר והאזור.

 

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: ,

10 תגובות

  1. דליה :

    משפט זה מטריד אותי: "אני נדהמת בכל פעם מחדש, עד כמה האדישות הציבורית ביחס לבעיות חברתיות הופכת להיות עיוורון מוחלט ביחס אליהן."
    האדישות היא לא של הציבור, היא מכוונת מלמעלה. הממשלה הניאו ליברלית מחקה את הנושאים החברתיים. העיתונות מחקה את מדוריה שעסקו בבעיות חינוך, בריאות ותעסוקה, ופיטרה את רוב הכתבים שהתמחו בתחומים אלה, או שהעבירה אותם לתפקיד אחר בעיתון. הציבור אינו אדיש. לציבור אין מידע. הוא לא מקבל מידע. מעלימים ממנו את המידע.
    מדור זה יכול לשמש במה להעברת מידע על בעיות חברתיות וחשיפתם לעיני הציבור.

  2. יונה ניצן :

    תגובה

    יעל יקרה-האיזור עליו את מדברת וששימש אותך כדוגמה לפתיחת המאמר מוכר לי פעמיים-לראשונה,לפני כ20 שנה אכן בעת סיור של חברי עו"סים שלום באיזור הזה עם בתים יפיפיים ומדהימים רק המצב נורא. חברותינו היפואיות הציגו לנו את המצב ודיברו על התוכנית להעתיק את התושבים שחייים שם מספר דורות ולבנות במקום זאת פנינה נדלנית.לאחרונה הזדמנתי לאיזור וראיתי שכך בדיוק קרה ועלה בי כעס רב. כך היה בשכונות שאני עצמי טיפלתי בהן כמו נווה צדק ופלורנטין וד'מוסין וגבעת עמל.פנינות נדלניות נבנו באיזור-לא בטוחה שהתושבים קיבלו פיצוי נאות.גם העמדה של הממסד דאז,הממסד שלנו במחלקה הייתה שהתושבים הם אנשים לא מציאותיים שלא מתפשרים עם המציאות ומעדיפים לגור בחורבות. אני חושבת היום שהם הבינו מצוייין את המציאות והבינו מה יש בידם אבל כמובן תלו הכל בתרבות המגיע לי שכביכול מאפיינת אותם. אבל שכל מיני דנקנרים משתלטים על עסקים ואדמות זו לא תרבות מגיע לי

  3. דליה :

    רחוב קדם ביפו היה הרחוב המרכזי בשכונת עג'מי עד שנות השבעים. הוא נקרא רחוב 60 והיה הומה בתי קפה ויושבי קרנות שעישנו נרגילות. היו שם חנויות רבות. זה היה הרחוב המסחרי הראשי בשכונה, והוא היה צבעוני למדי. בשכונת עג'מי גרו אז יהודים, ערבים, ארמנים בשכנות טובה. לימים היהודים עזבו. תאבי נדל"ן בסיוע ממשלתי כנראה, החלו לפנות את התושבים הערבים מרחוב קדם. קבלנים בנו בתי מידות רבים בשכונה. השכונה הפכה סינטתית בפאר הבתים הערבים שנרכשו על ידי יהודים ושופצו על ידם. בצידם מתגוררים עדיין תושבים ערבים מקופחי זכויות. הפער ניכר לעיני המטייל בשכונה. בעבר זו הייתה שכונה אותנטית הומה חיים. היום האווירה אולי יותר אריסטוקרטית, אבל מלאכותית. לא מה שהיה פעם. הסרט "עג'מי" משקף משהו מאופי השכונה היום, אך לא מן העבר.

  4. מאליכ :

    נאמנות כפולה

    מקצוע העבודה הסוציאלית שנים מחפש את דרכו. בתור סטודנט אני חש את הקרע בין, כפי שציינת, הנאמנות לפונים ולקהילה ולממסד. הקרע הזה מורגש היטב במסדרונות האוניברסיטאות והמכללות.
    אומר בפשטות- כואב לי כל כך שמקצוע שחורט על דגלו נאמנות לאוכלוסיות איתו הוא פועל ומייצג מוצא את עצמו לא פעם זונח את טובתם של האנשים הללו. יש סיבות רבות לכך, אך העיקרית היא ייבוש תקציבי משרד הרווחה עד לכדי משכורות מצומצמות, אך מעבר לכך עומס כלכך גדול שנדמה כאילו הוא מוכתב מלמעלה על מנת להתיש אותנו.
    זה לא פשוט. אני חושב שזה מצב שאנו העובדים סוציאליים, נמצאים בין הפטיש לסדן: מצד אחד רוצים ומחוייבים לעזור לאוכלוסיות עימם אנו עובדים, מצד שני לשמור על עצמנו מבחינה כלכלית ונפשית.
    העובדים הסוציאליים בישראל חייבים להחליט: אי אפשר לקחת את שני הצדדים. זו נאמנות כפולה שלא מתאפשרת,וראיה לכך הוא הטיפול הפרטני בו אין נאמנות כפולה אלא יחידה.

  5. עשוק :

    מה שהיה יהיה עשוקים ע,י ממשלה שנולדה מילידי העבר החשוך הנאונצי ב1943 עברה לישראל

    לכן באין אונים עזבו רבים ועוזבים גם היום רבים את הארץ למקום שפוי , עדיף בין הגויים ולדעת שאת חי בין הגויים ומקבלים מה שיש , ממה שלחיות ולראות את העוול של אותם אנשים שצעקו עוול מהגויים מתקופות חשוכות של שנות 1940

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    תודה על פוסט מענין ……

    יודגש , שברמה הפילוסופית , אתית , מושגית , אין ולא יכול להיות לעובד סוציאלי , שום נאמנות כפולה .

    חובות המקצוע מטילות עליו באופן חד משמעי את הנטל לדאוג לנזקקים כפרטים , ולראות רק אינטרס זה מול עיניו , הנה , כהאי לישנא ההגדרה ב – חוק העובדים הסוציאלים , תשנ"ו 1996 :

    עיסוק בעבודה סוציאלית" – עיסוק מקצועי, כמשלח יד, לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה הנעשים בדרך כלל בידי עובד סוציאלי ובשיטות טיפול מקצועיות הנהוגות בעבודה סוציאלית .

    גם תקנות העובדים הסוציאלים ( כללי אתיקה מקצועית ) תשנ"ט 1999 מחייבים בעיקרון את העובד הסוציאלי , רק לנוכח הנזקק / הפרט .

    מעבר לכך , גם ניסיון החיים והשכל הישר מחייבים זאת . באשר , מוסדות הרשות המבצעת לא נוטות לאתר נזקקים ליזום פעולות רווחה , לא כל שכן הביטוח הלאומי כדרך משל , לשלם !! על כן , העובד הסוציאלי , צריך להיות שתדלן אל מול הרשויות , ולהנחות נזקקים /מוגבלים / חסרי ישע בנבכי המערכת .

    משמע , יש קשר דיאלקטי יותר ממסוים בין הפרט הנזקק , לבין המערכות , ולכן , העובד הסוציאלי , חייב להיות רק בצד הנזקק . הנאמנות שלו היא רק לו . מעבר לכך , נאמנות לארגון , ולחוק כמובן , אבל זהו ענין אוניברסלי לכל תפקיד ותפקיד .

    תודה …….

  7. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    אני מסכים לגמרי עם האנונימי, שהמחוייבות של העובד הסוציאלי צריכה להיות אך ורק למקבל השירות.

    אלא שהחיים מורכבים יותר… העובד מקבל את משכורתו מהארגון, והארגון אחראי על הקידום שלו. קל מאוד להגיד שהמחוייבות של העובד היא רק למקבל השירות, אלא שעובד שמתעלם לחלוטין מהאינטרסים של השירות נידון להיפגע, קידומו יעצר והוא אף עלול להיות מפוטר. כמובן שפגיעה כזו, היא גם פגיעה ביכולתו לסייע…

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    לנדב פרץ ,

    כן , אני הצבתי מודל אתי כמובן , אליו יש וחייבים לשאוף . אבל –

    משום מה הכותבת לא כיוונה רק להישרדות אישית ( משכורות , קידום ) אלא –

    דיאלקטיקה עם מדיניות ממשלתית חברתית , אני חייב לציין שהיא לא הבהירה זאת כראוי . בכל מקרה , גם אם יש דיאלקטיקה דינן , אין ספק במקרה כזה , לגבי נאמנותה העיקרית והראשונית .

    תודה

  9. יונה ניצן :

    לעמיתיי

    מסכימה מאד עם מאליכ בדבר מחוייבותינו בראש ובראשונה לקוד העובדים הסוציאליים.ומאידך-חלק גדול מהעובדים הם אכן עובדי הרשות המקומית. אז יש נושאים שלא שנוייים במחלוקת אבל הנושא של שיתוף מטופלים שבעיני הוא נהדר אבל לא בעיני כל המנהלים הוא נהדר.נתחיל בדבר פשוט מאד-ב17/7/13 היתה הפגנת עובדים סוציאליים מול הכנסת נגד חוק ההסדרים. צירים מהאיגוד ופעילים כמוני שאינם צירים לא הצליחו ברובם לעשות הסברה במחלקות. אני עצמי ננזפתי שהעברתי מידע ברשת העירונית. והעניין הוא שלא כל המנהלים תומכים ברעיון של שיתוף מטופלים.וכל נושא ההעצמה מעורר אצלם חרדה בלתי מוסברת

  10. עובדים סוציאליים: בין חברי הקהילה לבין הממסד « עתידנו עתידנו :

    […] לקריאת הטור המלא באתר עבודה שחורה […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.