מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
התאגדות עובדים מוזילה את יוקר המחיה
הממשלה תולה את חוליי המשק הישראלי בעבודה המאורגנת. כאילו היא הגורמת ליוקר המחייה. זו אינה אמת. חיזוק כוחם של העובדים מול מעסיקיהם באמצעות התאגדותם יוביל להוזלה ביוקר המחייה על ידי השגת גידול בשכר העובדים ביחס דומה לגידול בתוצר
מאת: ליאור לוין
יוקר המחייה מזווית אחרת
הטיפול בבעיית יוקר המחייה היווה את אחד משני ההיבטים המרכזיים בקמפיין של יאיר לפיד לכנסת. הוא הבטיח להתמודד עם הבעיה על ידי שורה של רפורמות שמטרתן להגביר את התחרותיות, ובכך להוריד את המחירים שמעיקים על ישראלים רבים. אין ספק כי ניתן לעשות שינויים מבניים במשק הישראלי, כפי שלפיד הציע, אך מי שמסתכל על הנתונים הכלכליים של ישראל, עשוי להיווכח כי הרפורמות של לפיד לא יניבו את התוצאה שהוא מקווה לה. אציג במאמר זה את הכשל המבני של טיפול ביוקר המחייה על ידי הגברת תחרותיות, ואציע זווית אחרת לטיפול בבעיה.
ראשית ראוי לבחון את ההנחה הבסיסית כי ניתן להוריד את המחירים במשק באופן רוחבי, כלומר האם ניתן לגרום לירידה משמעותית בהוצאה השנתית של משפחה לאורך זמן. בדיקה קצרה של היסטוריית מדד המחירים לצרכן בישראל, מראה כי המחירים במשק ירדו באופן רוחבי רק בכמה שנים בודדות לאורך 65 שנותיה של ישראל. אופי הכלכלה המודרנית, פעילות הנגיד ומשרד האוצר לא תואמים את רצון הציבור לירידת מחירים רוחבית במשק. שלושת הגורמים שצוינו מעוניינים אולי למתן את עליית המחירים, אך בשום אופן לא לראות ירידה כללית. ההיסטוריה וההיגיון הכלכלי של השיטה הקיימת כיום, מלמדים אותנו כי המחירים במשק ימשיכו לעלות בכל שנה וההוצאות שלנו כיחידים או משפחה ימשיכו לגדול, גם אם לפיד יצליח מעבר למצופה.
מכאן אנו מגיעים להיבט השני של בעיית יוקר המחייה וזה המשכורות. אם אלו היו עולות ברמה סבירה, לא היינו חשים כי משנה לשנה קשה לנו יותר לצרוך כפי שצרכנו קודם. ואומנם נהיה קשה יותר עם השנים. בשנות ה-80 המשכורות עלו ריאלית ב-3% כל שנה, בשנות ה-90 ב–1% בשנה, ובעשור האחרון השכר עלה בממוצע ב-0.27% בלבד לשנה. ראוי לציין שלהשערתי העלייה המזערית שחלה בעשור האחרון לא מייצגת את כלל המשק, אלא היא מוטת על ידי מגזרים מסוימים ומצומצמים שמצליחים לשמור על הערך הריאלי של משכורתם. רוב השכירים במשק חווים למעשה תהליך הפוך של שחיקת שכרם. נתונים אלה יחד עם העובדה כי התוצר הלאומי צמח בשנות השמונים כפי שהוא צמח בממוצע גם בעשור האחרון, מלמדים אותנו כי יש יותר רווחים, יותר הכנסות אך העובדים לא זוכים ליהנות מהן.
לפיכך, אם המשכורות שלנו לא עולות, להיכן זורם הכסף החדש שנוצר כתוצאה מהצמיחה במשק. דו"ח אדווה מציג נתונים שעשויים להצביע על כך שהפער בין העלייה בתוצר, לשכר הריאלי שעומד במקום, נגרם כתוצאה מכך שהרווחים "נתקעים" אצל בעלי ההון, "בין 2002 ל-2012 גדלה ההכנסה הלאומית ב-46%, אך בעוד שחלקם של העובדים גדל ב-35%, חלקם של המעסיקים גדל ב-160%, לערך". כלומר, המעסיקים לוקחים הביתה כמעט פי 5 ממה שהעובדים מקבלים. ראייה נוספת להשערה הזו, היא כי הפער בין התוצר השנתי לבין המשכורות גדל מפי 1 וקצת בשנות השמונים, לפי 18 כיום. בעלי ההון והמעסיקים מגדילים את חלקם בעוגת הכנסות באופן תדיר, עד כדי המצב הנוכחי, שהמשכורות שלנו לא גדלות, אבל המחירים ממשיכים להאמיר לשם הגדלת הכנסות המעסיקים.
לאור נתונים אלו, יש שיגידו כי לגיטימי שבעלי ההון יזכו לקבל נתח גדול יותר מעוגת ההכנסות, שהרי הם היזמים ואלו שמייצרים את מקומות העבודה. ניתן להתדיין על התפיסה הזו, אך ברור כי המגמה הקיימת מובילה לכך שמצד אחד המחירים עולים ונוצרים במשק רווחים גדולים יותר בכל שנה, אך מצד שני המשכורת שלנו לא גדלה. זה מהות התהליך שמייצר את בעיית יוקר המחייה.
הגישה הרווחת בקרב פוליטיקאים לטיפול בבעיה שהציתה את המחאה החברתית, היא גישה ניאו ליברלית של הורדת מחירים. אולם כפי שכבר הוצג, המחירים לא יכולים למעשה לרדת במסגרת השיטה הכלכלית הקיימת, והאסטרטגיה של לפיד לא תספיק כדי לסגור את הפער העצום שנוצר. לכן כדאי לבחון אפשרות של התמודדות עם יוקר המחייה על ידי התמקדות בהיבט השני של הבעיה – העלאת המשכורות.
בין השנים 2011-2012, עובדים בחברות שונות פתחו בשביתות אשר נגעו לתנאי העסקתם. אלישרא, עובדי הכור בדימונה, עובדי נייר חדרה, תנובה ועוד עובדים רבים אחרי זכו לתוספות שכר שנעות בין 6%-15%. עובדי נייר חדרה לדוגמא קיבלו במסגרת הסכמי השכר גם מלגות לימודים לילדי העובדים שלומדים באקדמיה. בתדריאן, לאחר שביתה ומאבק הושג הסכם עם ההנהלה שבמסגרתו יקבלו העובדים בכל שנה 13.5% מרווחי החברה. בבנק לאומי, דיסקונט, הבינלאומי ואגוד מקבלים העובדים כל שנה תוספת של כ-5.8% לשכר. גם עובדי המלונאות התמודדו עם העלייה ביוקר המחייה בזכות ארגוני העובדים, ובשנת 2010 השיגה ההסתדרות תוספת של 6% לשכרם של העובדים בתחום. הבנקים שמאוגדים היטב כאמור זוכים לעלייה שנתית קבועה בשכר, ונכון להיום מחצית מעובדי הבנקים מרוויחים יותר מ- 17.5 אלף ש"ח לחודש.
זה עוד לפני שבחנו את הוועדים החזקים ביותר במשק. מדו"ח רשות החברות הממשלתיות עולים כמה נתונים מעניינים. בשנת 2010 עלה השכר של עובדי החברות הממשלתיות ב-4%. שנה לאחר מכן הוא עלה ב-5%. בשנת 2012 הוא עלה שוב ב-3%. שימו לב כי בשלוש השנים הללו השכר של העובדים עלה באחוזים גבוהים יותר מאשר מדד המחירים לצרכן. כלומר לא רק שהשכר שלהם לא נשחק, הוא למעשה עלה וכוח הקנייה שלהם גדל.
בנמל חיפה עלה שכר העובדים ב-12% בשנת 2012. באותה שנה גם עלה שכר עובדי הרכבת שקיבלו שדרוג של 25% לשכרם, ושל עובדי חברת החשמל שזכו להעלאה של 18% בשכרם, זאת לאחר שבשנת 2011 הם קיבלו העלאה של 4.3%, ובשנת 2010 של 4.6% בשכר. גם ברשות הדואר דואג ועד העובדים לשחיקת השכר הבלתי נמנעת, ובשנת 2012 העובדים קיבלו תוספת של 7% לשכרם החודשי.
עשרות אלפי עובדים במגזר הציבורי ובחברות המאוגדות זוכים לתוספת יוקר שנתית, אשר גבוהה יותר מהעלייה במדד המחירים לצרכן וכך שכרם נשחק פחות, ובמקרים מסוימים לא נשחק כלל. תרשו לי לשער אם כן שהעלייה השנתית המזערית של 0.3% בשכר הריאלי, שראינו בעשור האחרון, היא תודות למגזרים הללו. אני משער ששאר המגזרים הלא מאוגדים, לא רק שלא חוו עליה בשכר הריאלי, אלא ספגו שחיקה משמעותית.
מחקרים שבחנו את ההשפעה של עבודה מאורגנת על הפערים בהכנסות הראו נתונים מעניינים על הקשר בין שני הגורמים. כאן אצלנו בישראל, משנות השישים ועד אמצע שנות השמונים, כ-80% מהשכירים במשק היו מאוגדים. באמצע העשור הקודם מספר המאוגדים כבר צנח ל-30%. השוואה בין התקופות מלמדת שבשנות השמונים, כאשר עבודה מאורגנת הייתה רווחת, השכר הריאלי עלה בכמה אחוזים בשנה, אך בעשור האחרון כאשר פחות מ-30% מהעובדים מאוגדים, השכר הריאלי כמעט ולא עלה (0.3% בשנה), וכאמור אצל רוב העובדים הוא כנראה אף נשחק.
אם כן, טענתי המרכזית היא כי בעזרת התאגדות עובדים, באופן רחב ובאופן ספציפי, ניתן להתמודד עם יוקר המחייה. כך מתארת ד"ר קריסטל את הקשר בין עבודה מאורגנת לחלוקת הכנסות, "איגודי עובדים הם הכוח הארגוני המרכזי של העובדים, כוח שמאפשר להם להתמקח ביתר הצלחה מול המעביד על תנאי השכר והעבודה, כאשר איגודי העובדים חלשים כוח המיקוח של העובדים מול המעבידים נחלש משמעותית, ולכן גם חלקם בעוגת ההכנסות".
כמובן שבעולם גלובלי אנחנו לא לבד במגמה הזו. בארה"ב התרחש תהליך משמעותי של היחלשות כוח העבודה המאורגנת. על פי מחקר של ה-American Sociological Review, בשלושה העשורים האחרונים נראתה ירידה מ-34% אזרחים חברים בארגוני עובדים, ל-8%. בהתאם לנתונים הללו, חלוקת ההכנסות הראתה מגמה דומה. בשנות החמישים 10% מההכנסות בארה"ב זרמו לאחוז האנשים הכי עשירים במדינה. בשנת 2006 אותו אחוז זכה כבר ל-25% מעוגת ההכנסות.
בשלב זה יקומו אלו שמרוויחים ממגמה זו ויציגו טענות שונות ומגוונת נגד התפיסה כי התאגדות עובדים תשפר את מעמדם של רוב אזרחי המדינה. חלקם יספרו כי ארגוני עובדים חזקים יפגעו בצמיחה הדרושה למשק. כאילו אומרים שהעובדים לא שואפים שהחברה בה הם מועסקים תרוויח ותכניס יותר כסף שיזלוג אליהם בסופו של דבר. אולם ארגוני עובדים באים לא פעם ביחד עם צמיחה ורווחה כלכלית. בהיבט העולמי, מדינות צפון אירופאיות שמספר העובדים המאוגדים בהם מגיע לעתים לכ-50% ויותר, לא סובלות מצמיחה שלילית. בהיבט המקומי בנק הפועלים, תנובה, מפעלי ים המלח, בנק דיסקונט וחברות רבות אחרות אשר קיים בהן ועד עובדים חזק, מציגות צמיחה וביצועים טובים. בנק הפועלים לדוגמא, שקיים בו ועד חזק ושהעובדים שם זוכים לתנאים מופלגים, הרוויח במחצית הראשונה של 2013 מעל מיליארד ש"ח.
הטענה השנייה שנשמע מנציגי בעלי ההון תהיה כי התארגנות עובדים היא דבר פסול שבא על חשבון הציבור הרחב (תפיסה שהשתרשה ככל הנראה כתוצאה מהעובדה שבעלי ההון שולטים ברוב התקשורת). אולם ברור לנו כי זה לא חייב להיות כך. ראשית ארגוני עובדים קיימים גם בחברות פרטיות, שנית העובדים לעתים רוצים את הצלחת החברה בה הם מועסקים כנראה יותר משבעל החברה רוצה, לאור הרצון בביטחון תעסוקתי רציף מצד אחד, והאפשרות של בעל ההון לקחת את הכסף ולהשקיע במקום אחר מצד שני. הקנאה שלנו בועדי העובדים החזקים צריכה להוביל להקמת התארגנות עובדים במקום התעסוקה שלנו, ולא לניסיון חיסול העבודה המאורגנת.
הטענה השלישית היא כי אם המשכורות יעלו, באופן פרטני בחברה בודדת או בכלל באופן כללי במדינה, גם המחירים במשק יעלו. הרי בעלי ההון לא ירצו לספוג הפסד ברווחיהם וכתוצאה מעלייה בעלות השכר, הם יעלו את מחירי המוצרים. ההיבט הטראגי קומי בהקשר של נושא זה, הוא כי בעלי ההון גם כך מעלים את המחירים באופן קבוע ומדד המחירים לצרכן עולה בכל שנה מחדש. אינני שולל כי יתכן שהמחירים יעלו לאור העלייה במשכורות, אך יצירת התארגנות עובדים חזקה תאפשר לנהל משא ומתן תמידי בין העובדים לבין המעסיקים, כך שהפער בין ההכנסות של העובדים לבין המחירים במשק לא יהיה גבוה כפי שהוא היום. במילים אחרות, תהיה לעובדים שליטה טובה יותר על חלוקת ההכנסות ועל יוקר המחייה.
הטענה הרביעית היא שמפעלים וחברות עם ועדים חזקים, לא ימשכו השקעה מצד אנשי העסקים העשירים. אלו יעדיפו להשקיע את כספם בבורסה ובמגזר הפיננסי. אולם במבט רחב יותר, הרי ברור לנו כי לא ייתכן שכל הכסף יושקע בשוק הפיננסי שהוא למעשה תומך בשוק היצרני. בשביל שיהיה שוק פיננסי איתן, צריך שיהיה שוק יצרני גדול. כלומר בסופו של דבר, המשקיעים יהיו חייבים להשקיע, בעקיפין או במישרין, בחברות היצרניות המעסיקות עובדים.
הטענה החמישית והאחרונה היא האיום כי במקרה של ירידה ברווחים של בעלי ההון, הם יקחו את כספם ויעברו להשקיע מחוץ למדינת ישראל, במדינות עולם שלישי מתפתחות שאין בהם איגודי עובדים וכתוצאה מכן ניתן להשיג שם שורת רווח גדולה יותר. זו טענה משעשעת שמעלה מחזות דמיוניים של מאות בעלי הון מכל העולם יושבים בבתי מלון הודים, ומתמרמרים על נתיני מדינת האם שלהם שהקטינו את רווחיהם בכמה אחוזים.
למרות הטענות הרבות שעולות נגד התארגנויות עובדים, ולמרות שבעלי ההון שולטים ברוב רובם של אמצעי התקשורת, בשנה האחרונה על פי דה-מרקר, התאגדו 60% יותר אנשים מאשר שנה שעברה. עם המגמה הזו אנו צפויים להתגברות מספר הספינים של נציגי בעלי ההון אשר מזהים סיכון לירידה ברווחיות. השיטה יחסית מוכרת ונעשה בצורה של בלבול הציבור בנתונים כלכליים שונים, אשר מטרתם לעקר כל שיח ראשוני שלא יטיב עם בעלי ההון. ההתמקדות היא בטענות שמסובכות להפרכה, במיוחד לאזרח הרגיל. במסגרת הספינים קהילת בעלי ההון תנסה גם לשבור את הקשר בין היחלשות העבודה המאורגנת לבין גידול חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסות. אנו נשמע ונקרא בכותרות ראשיות כי הפערים הגדלים בהכנסות הם תוצאה של מדיניות מיסוי, גלובליזציה וסיבות יצירתיות אחרות.
אולם יש לזכור שאינטרס העובדים דומה לאינטרס של המעסיקים. שני הצדדים מעוניינים בצמיחה וברווחיות של החברה. ושיתוף פעולה ביניהם אומנם יקטין מעט את רווחיהם של המעסיקים, אך בכל זאת ישמר להם רווח נאה, מפאת ההיגיון הכלכלי הברור לעובדים. דבר נוסף שאסור לנו להתבלבל בו לאור הניסיונות הרבים שיעשו כדי לשכנע את הציבור להמשיך בדרך הקיימת, זה המשוואה הפשוטה שאומרת כי הכסף שנכנס ברמת החברה העסקית הבודדת, וגם ברמה הארצית, צריך להתחלק בין כמה גורמים. ככל שהעובדים יהיו מאורגנים וחזקים יותר, נתח גדול יותר יגיע אליהם.
המחירים באופן רוחבי לא ירדו, מחירי הנדל"ן ימשיכו לעלות, וזו מדיניות מוצהרת של בנק ישראל שחושש שמציאות של ירידת מחיר הדיור תערער את יציבות הבנקים. לכן כפי שנראה כעת, הדרך היחידה שאנו האזרחים יכולים למתן את המגמה שבה החלק של המעסיקים בעוגת ההכנסות גדל משנה לשנה, וכך גם יוקר המחייה מחריף, היא כאמור לחזק את כוח העובדים אל מול המעסיקים. המאבק צריך להתמקד בהיבט השני של בעיית יוקר המחייה והוא השכר. דהיינו, השגת גידול שנתי וקבוע בשכר הריאלי, וביחס דומה לגידול בתוצר. כפי שמגזרים מסוימים זוכים לתוספות שנתיות בשכרם, כך גם חלק גדול יותר של הציבור יכול, עד כדי התגברות על בעיית יוקר המחייה באופן ארצי, והחזרת התקווה לעתיד כלכלי נוח ושליו יותר.
ליאור לוין הוא סטודנט שנה אחרונה לפוליטיקה וממשל וניהול באונ' בן גוריון, וחבר מועצת אגודת הסטודנטים
תגיות: הזכות להתאגדות, התאגדות-עובדים, יאיר-לפיד, יוקר המחיה, רפורמות
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
13 באוקטובר, 2013 בשעה 9:46
מאמר חשוב המראה את האמת. הוא תשובה לדמגוגיה של הממשלה השואפת לשבור את העבודה המאורנת. עבודה מאורגנת חשובה . הרצון לשברה הוא במטרה להחליש את העובדים ולהפכם לעבדים, ולהגדיל את רווחי הבעלים על חברות. הצועק האחרון נגד העבודה המאורגנת הוא שר התחבורה ישראל כץ שמתנפל חדשות לבקרים על עובדי הנמלים, כאילו הם הבעיה. והרי ידוע שנמלי ישראל הם מהנמלים היעילים בעולם. זה לא מעניין אותו. מה שחשוב לו זה לשבור את העבודה המאורגנת בנמליים.
13 באוקטובר, 2013 בשעה 14:55
אני מסכים עם הגישה הכללית
אני מסכים עם כך שעלינו לפעול באופן אקטיבי להעלות את משכורותינו וזו תהיה פעולה אפקטיבית ביותר להתמודד עם יוקר המחיה בארץ. אני לא יודע אם דוקא התאגדות היא הדרך להגיע לכך אבל בימים נואשים אולי זה הזמן לפעולות נואשות…
13 באוקטובר, 2013 בשעה 15:25
אופק
איזו דרך אחרת אתה מציע כדי להעלות את המשכורות ולהתאים אותן ליוקר המחיה? בעבר נהגה ההסתדרות להגן על גובה השכר על ידי משא ומתן עם הממשלה והמעסיקים על תוספות יוקר. היום משום מה לא נשמע קולה. היא נכנעת בקלות רבה מדי להחלטות הממשלה לדחות תוספות יוקר, להקטין תוספות יוקר. התארגנות עובדים, התאגדות עובדים היא הדרך כדי שוועדים שנבחרו במקומות עבודה יפעילו לחץ על ההסתדרות כדי שתיאבק למען תוספות יוקר ריאליות.
13 באוקטובר, 2013 בשעה 20:32
המעסיקים...
בעולם של פעם, רק לפני 40 שנה המעסיקים היו בעלי המפעלים שעניינם היה אמנם בשורת הרווח, אבל היה חשוב להם ששורת הרווח תבוא מעיסוק שלהם ביצירת דברים מוחשיים.
אלה היו קפיטליסטים תעשיינים.
אחרי 1973 השתנו פני הדברים ומי שהשתלטו על המפעלים המיצרים היו קפיטליסטים מזן אחר, כאלה שלא היה להם שום עניין במקור הרווחים.
הם קנו מפעלים שבקופתם היו מזומנים לצורך חידוש מערכי הייצור, שילמו את הקנייה מהכסף הזה רוקנו את המפעלים פיטרו את העובדים ומכרו את השטח לספסרי הקרקעות. אחר-כך עברו להרוג מפעל אחר.
אלה הם הקפיטליסטים המגונים ביותר, הקפיטליסטים של ההון.
הם קמו בגנותם של מי שהטיפו לשינוי (אסכולת שיקגו באקדמיה ודוקטרינת וושינגטון בממשל) וגם התירו כל רסן של בקרה (רגולציה).
ותודה לאדונים פרידמן, ניכסון ורייגן ולגברת ת'אצ'ר שהביאונו עד הלום.
15 באוקטובר, 2013 בשעה 17:21
דרך אחרת? לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר...
זה בדרך כלל גורם למעסיק לרצות לקדם את העובדת או לשמר אותה גם במחיר של העלאת משכורת. וכמובן לשחק את המשחק הפוליטי במקום העבודה.
אם זה לא מביא להעלאת משכורת לפחות זה מביא להכרה בערך, אשר ניתן אולי למנף כאשר מחליפים מקום עבודה לצורך שדרוג השכר.
אולי זה לא מתאים לכל מקומות העבודה ולא עובד תמיד. גם ההתאגדות לא תמיד מביאה לתוצאות חיוביות. העובדת השאפתנית תפנה אולי להתאגדות בזמנים קשים, אך לכשיתהפכו היא כנראה תמהר לעזוב כי יש פה תחושה מסויימת של חוסר חופש.
15 באוקטובר, 2013 בשעה 21:38
אופק
האם התאגדות עובדים סותרת עבודה איכותית? מה עניין שמיטה להר סיני? מה זאת אומרת "התאגדות לא תמיד מביאה לתוצאות חיוביות"? עובדים חופשיים ולא מאוגדים נותנים כוח בידי המעסיק לעשות מה שהוא רוצה בלי להתחשב בזכויותיהם. מי שלא מבין את זה, שיבושם לו. שלא יתאגד. רק שלא יבכה על יוקר המחיה.
17 באוקטובר, 2013 בשעה 9:30
דליה, אני רוצה לכבד אותך ודוקא מתוך המקום הזה אני לא אענה לך על שאלות שאני בטוח שאת יודעת כבר את התשובות עליהן בעצמך.
ממש לא פסלתי את ההתאגדות באופן מוחלט. זה בהחלט כלי לגיטימי מבחינתי של העובדת להילחם על תנאיה, מתוך מבחר של כלים, חלקם מניתי קודם. כל אחת ומה שמתאים לה בזמן כזה או אחר…