מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
התחדשות שתפנית – מרכיבי הקואופרטיביות במציאות משתנה
יובל מי-רז כותב על התיישבות קואופרטיבית במציאות שמשתנה לנו בין הידיים, בתגובה למאמרו של צבי גלאור שפורסם לאחרונה
לאור פרסום מאמרו של צבי גלאור – "מרכיבי הקואופרטיביות במושב הקלאסי", נחשפים מן המצולות מרכיבי קואופרטיביות אשר שקעו אט אט בחשכת המצולות. על אף שהמאמר אינו עוסק בנרטיבים השיתופיים לכשעצמם הוא מצליח להציף את יתרונותיו של אורח החיים הקואופרטיבי ואת הסיבות לשקיעתם של מושבים קואופרטיבים אשר פרחו בארץ לא זרועה. בימים אלה, ימים שבהם נהגת תכנית אסטרטגית לחמשת השנים הבאות של תנועת הנוער של האיחוד החקלאי, מחקרו של מר גלאור הופך להיות רלוונטי מתמיד וכלי לבחינת דרכה של ההתיישבות השיתופית בכלל ושל תנועת הנוער בפרט על אפיקי ההגשמה אותם היא מעוניינת ליצור. במאמר תגובה זה אנסה להתחקות אחר העקרונות הגלומים במרכיבים השונים של הקואופרציה המושבית על מנת להאיר את הדרך אשר בה יצעדו מבקשי הקואופרציה במציאות משתנה ולחשוף עבורנו, הדור הצעיר, את אפשרויות השיתוף הרלוונטיות.
לפני שאגע במאמר המוזכר לעיל אתייחס לגישתו של מר גלאור בנוגע למהות הקואופרטיב. "קואופרטיב איננו מטרה כשלעצמו אלא אמצעי ליישום מטרה" טוען מר גלאור בראיון, מוסיף ואומר כי "הקואופרטיב הוא אולי האמצעי היחידי דרכו היחידים העניים יכולים לברוח מן העוני ולהתקדם בחיים, לפתח עצמם ומשפחותיהם, ובייחוד את ארצם". קיימת סתירה מהותית בתפישה המוצגת בראיון המוזכר. מחד, מדובר באמצעי פרקטי שאינו מהווה מטרה לכשעצמו ומאידך מדובר בכלי שדרכו יוכלו היחידים העניים להגשים את עצמם, משפחתם וארצם. הקואופרטיב מאפשר לכל אדם באשר הוא להתאגד במטרה לצור דבר גדול יותר מאשר היה יוצר בעצמו בהיותו יחיד בודד, לאפשר לעצמו סביבת חיים שבה לא יחיה במרדף הישרדותי, יתפנה להגשים את עצמו הן מבחינת הפוטנציאל הגלום בו והן מבחינת היותו חלק ממדינה (השותפות הנעלה ביותר על פי אריסטו). על כן מדובר בדרך חיים אשר חורגת מגבולות הייעול הכלכלי ומאפשרת לאדם להתפנות לדברים נעלים יותר, במילים פשוטות למה שהוא באמת רוצה לעשות ולפיכך המושב הקואופרטיבי על פי תפיסתי הוא מטרה לכשעצמו. בבואנו להקים מושבים קואופרטיביים אנו דורשים לעצמנו ולילדינו צורת חיים שתהווה אמצעי להשגת מטרות והן ההגשמת צורות חיים ציונות כמטרה בפני עצמה (כחלק מתפישת הציונות הקונסטרוקטיבית המדגישה את הקמתה של חברה בארץ ישראל שבה כל יהודי יוכל להגשים את עצמו).
בסיכום המאמר נטען כי "הקואופרטיב קיים כל זמן שהוא מספק לחבריו את השירותים להם הם זקוקים, באיכות הגבוהה ביותר האפשרית, ובמחיר הנמוך ביותר האפשרי". קטונתי מלבסס עמדה מחקרית אך על פי מיטב הבנתי צורה אשר איבדה את תכליתה דינה להיעלם. הקואופרטיב חייב להיות רלוונטי עבור חבריו ויתרה מכך להשתנות במרוץ הזמן על פי המציאות המשתנה ועל פי צרכי החברים אשר מתחלפים עם הזמן. ארחיב ואומר כי קואופרטיב השוזר תחומי חיים שמעבר לתחומי ההתפרנסות (תרבות, חינוך, מעורבות חברתית וכו') חייב להוות דבר גדול יותר מספק שירותים, הוא צריך להוות כלי לביטוי רצונות החברים וכלי למימוש רעיונות. במידה ויחדל מלהוות כלי ליצירת חברה על פי חזונם של החברים תחדל זכותו להתקיים והוא יגווע אט אט (ואילו רק מהסיבה הפשוטה שלחברים לא יהיה עניין בקיומו, כפי שטוען גלאור).
"… המושב הוותיק הוקם על ידי חבריו, כלומר "מלמטה", ואילו המושב הצעיר הוקם על ידי המדינה, "מלמעלה", כאשר במירב המקרים, החברים במושבים החדשים לא נשאלו לדעתם, ובאם הם מבקשים לחיות בצורת כפר זו". במציאות כה תחרותית שבה מאמצת ממשלת ישראלית שוב ושוב את ה"מודל האמריקאי" לא נותרת ברירה אלא להקים את מושב "מלמטה". מקימי המושב הקואופרטיבי יצטרכו לבחור בכך, לשאול את עצמם לדעתם ובאם הם מבקשים לחיות בצורת כפר כזאת או אחרת ולבסוף לקבוע מהי צורת החיים הראויה והמאפשרת ביותר עבורם. תמו הימים שבהם הוקמו ישובים קואופרטיביים "מלמעלה" ועל כן נדרש הדור הצעיר להיות דלק הבערה והמנוע גם יחד – משימה שאליה לא נדרש הדור הישן. יתרה מכך, הדור הצעיר צריך להיות עשיר רוח ולבקש להחזיר עטרה ליושנה תוך התאמת האידיאלים למציאות המשתנה.
"… המושבים הוותיקים הוקמו על ידי אוכלוסיות שניתקו עצמם ממסורות קודמות באופן רדיקלי, ולכן יכלו, בקלות יחסית להסתגל למסגרת כה מורכבת, ודי קשיחה, כפי שהיה המושב הקלאסי". בעבר נדרשו המקימים לנתק את עצמם ממסורות קודמות באופן רדיקלי ועל ידי כך להסתגל למסגרת כה מורכבת. כיום, ילדינו, אלה המתחנכים במסגרת תנועת הנוער האיחוד החקלאי, גדלים לתוך עולם ערכי רחב תוך התנסות בו. הם מאמצים לחיקם את ערכי שיתוף הפעולה, ציונות, סולידאריות, דמוקרטיה, עבודה עצמית ועוד. הם גדלים לתוך עולם ערכי שמהווה את הבסיס לחיים משותפים ואכפתיים. הבחירה של כל אחד מבוגרי האיחוד החקלאי לגבי אורח חייו ומידת המימוש של הערכים השונים היא בחירה אישית ואינדיווידואלית אך מדובר בנוער שלא צריך לזנוח את המסורות אלא לחדד את המשמעות של ערכים אלה בחייו. נקודה נוספת היא "המסגרת המורכבת והדי קשיחה של המושב". אין ספק שחיים בודדים ללא קורת גג מעין המושב הם חיים פשוטים יותר, עם זאת מסגרת המושב לא יכולה להוות מסגרת מורכבת מדי וקשיחה מדי אחרת נחטיא את המטרה. מסגרת מעין זו חייבת להיות מסגרת המאפשרת חיים ספונטניים במידת האפשר ולהעצים את חופש הבחירה של החברים בה.
שאלה מרכזית שעולה מתוך הניתוח של ההבדלים בין המושב הקלאסי לבין כפרים אחרים בעולם היא האם יש לקיים זהות מוחלטת בין הכפר הפיזי והקואופרטיביות שלו. כלומר האם כל תושבי הכפר צריכים להיות חברי הקואופרטיב? מה המשמעות שיהיו כאלה שהם לא חברים בקואופרטיב? שאלות אלה מביאות אותי לשאול את השאלה הבאה; האם צריכה להיות חפיפה בין ההתנהלות המוניציפאלית של המושב לבין הקואופרטיב? במילים פשוטות יותר – האם הקואופרטיב הוא זה האמון על ההתנהלות המוניציפלית או שמדובר בשני גופים שונים? גם כאן יש לשאול מה המשמעות לכך? כמובן שעל מנת לענות על השאלה הזאת עלינו לגשת לשאלה מקדמית יותר – מהם תחומי הפעילות של הקואופרטיב? איזה כלים הוא מספק? איזה שירות הוא מציע? מה המטרות שלו?
על מנת להצליח לשאול את השאלות הנכונות בתוך המציאות המשתנה אגש תחילה לעקרונות המנחים של המושב הקלאסי ולאחר מכן למרכיבים של המושב הקלאסי תוך ניסיון לזהות ולבחון האם העקרונות שעומדים מאחורי המרכיבים השונים תקפים גם בימינו.
העקרונות המנחים של המושב הקלאסי:
1. פרנסה מן החקלאות – אין ספק שבימינו יש עניין נוסטלגי ואולי קצת רומנטי בקרב הצעירים המעוניינים לעסוק בחקלאות, יכול להיות שהדור הצעיר רוצה להדמות לדמות החקלאי המעבד את אדמתו. בנוגע לשאלת מרכזיות החקלאות כעיקרון מנחה אנו צריכים לשאול את עצמנו האם המציאות מאפשרת למושב שלם להתפרנס מכך והאם בכלל מדובר בעיסוק שכלל החברים יהיו מעוניינים לעסוק בו. אולי כאן ניתן לאמץ את הדגם אשר היה נהוג ברמות השבים (כפר בעל אגודה שיתופית נבדלת) ולאפשר לכל חבר לעסוק ולהתפרנס ממגוון המקצועות החופשיים והענפים השונים הקיימים היום במשק. יש להניח כי אם היישוב לא יאפשר למגוון אנשים שונים לעסוק בתחומים שונים הוא יאבד מהרלוונטיות שלו.
2. המשק החקלאי מבוסס על המשפחה של חבר המושב – ניתן הבין מעיקרון זה כי כל משפחה מהווה יחידה כלכלית אוטונומית שאחראית על התפרנסותה. שוב עולה השאלה בנוגע למידת הרלוונטיות של החקלאות אך ניתן לשמר דגם זה במידה ויהיו מספיק משקים חקלאיים. כמו כן ניתן להקים שלוחה של הקואופרטיב שתנהל ותתפעל את המשק החקלאי של כל משפחה כחלק משירותי הקואופרטיב תוך שמירה על בעלות פרטית של המשק. כלומר המשק שייך למשפחה אך הוא לא חייב להיות מבוסס ומעובד על ידי המשפחה באופן ישיר.
3. עבודה עצמית של המתיישב ומשפחתו במשק החקלאי שלהם – לא ארחיב בשאלת העבודה העצמית בכלל והחקלאית בפרט אך אציין כי עולה שאלה מהותית בנוגע לאופייו של המושב והאם הוא מושב יצרני הדוגל בעבודה עצמית כעיקרון או שהוא פועל בנוחות תוך ניצול כח עבודה מקומי.
4. המושב שייך לקרקע השייכת ללאום או למדינה – לאחר הפרטת המנהל עקרון מאבד את משמעותו הקונקרטית אך אם נניח זאת בצד יש לשאול האם הקרקעות הם בעלות משותפת כזאת או אחרת או שכל חבר רוכש את הקרקע והיא בבעלותו האישית כפי שהיה נהוג בכפרים בעלי האגודה השיתופית.
5. עזרה הדדית בין חברי המושב – יש לשאול ולהבין באיזה אופנים באה לידי ביטוי העזרה ההדדית בין חברי המושב והאם יש לייצר כלים וצורות שיהוו מסגרת לערבות הדדית וסולידאריות. עזרה הדדית היא עניין וולונטרי ואילו ערבות וסולידאריות הן עניין עמוק יותר וממשי יותר.
6. מוסדות ציבור, חינוך וחברה, תרבות וקהילה משותפים – המושב הקואופרטיבי צריך להוות מודל שלם יותר של מדינה דמוקרטית קטנה תוך יישום עקרונות הדמוקרטיה בדגש על שלטון העם, בידי העם ולטובת העם. על החברים להיות שותפים מלאים ביצירת המדינה הקטנה, הם צריכים להיות הקובעים והמחליטים וכל זאת תוך הסתכלות על טובת הכלל והפרט. המוסדות המשותפים הם ההופכים את המושב לשותפות של כל החברים בה. מצד אחד כל חבר יכול למצוא מקום שבו הוא יוכל לקחת חלק, לעצב ולהשפיע ומהצד השני כלל החברים נהנים מחיים עשירים יותר וכל זאת תוך דגש על היצירה העצמית. אל מול החברה הצרכנית השוררת מחוץ למושב, חברה שבה אדם צורך שירותים מגופים שונים בעלי אינטרסים שונים, חבר המושב אינו מאבד את היכולת ליצור ולעצב את המציאות שלו. יותר מכך המוסדות הציבוריים של המושב פועלים על טהרת האינטרס הפרטי של החברים ולא מהולים באינטרסים כלכליים גרידא של הפקת רווח ונוצרת אופציה של יצירת תרבות, חינוך וקהילה תוך מחשבה אמיתית על טובת החבר.
7. חלוקה שוויונית של אמצעי הייצור היסודיים – יש לשאול איזה ביטוי יכול להיות לעיקרון זה כאשר מרכזו של המושב אינו שיתופי, הרי אנו חיים במציאות משתנה. ניתן לשאול האם חלק ממהות הקואופרטיב היא לאפשר לכלל החברים באופן שווה אמצעי ייצור כאלה ואחרים על מנת להתפרנס. כחלק מתפישה של ערבות הדדית וסולידאריות מושב קואופרטיבי יכול לאפשר לכלל חבריו בסיס וכלים כדי להתפתח במידת יכולתו ורצונו.
8. בחירה עצמית של החברים על ידי החברים – יש לשאול לגבי מדיניות ההצטרפות של חברים חדשים והאופן שבו הם נבחרים. כמו כן יש להרחיב את מושג הבחירה העצמית ולהתייחס לוולונטריות. על החברים להצטרף באופן וולונטרי לקואופרטיב ולהמשיך ולבחור בו כל פעם מחדש ולא להצטרף מתוקף החלטה המונחתת "מלמעלה" או מתוך כוח האינרציה.
9. שלמות הנחלה או המשק, כלומר המשק עובר בירושה רק לבן או בת אחד או אחת – כאן יש להבין את המשמעות של דור המשך על קיום הקואופרטיב ועל המשך הצלחתו. יש ללמוד את הדפוסים שהתקיימו בקיבוץ ולהבין האם יש לדור ההמשך שנולד לתוך השותפות חלק במפלה של הקיבוץ.
10. זהות בין האגודה לכפר – גם את העיקרון הזה יש לעצב ולשאול האם רוצים לקיימו או לא. אין מודל אחד נכון ונצחי – הכל תלוי ברצונות החברים והמקימים.
מרכיבי המושב הקלאסי
הקואופרטיב התקיים, ללא יצירת רווחים, מן החברים שלו – השירותים שמספק הקואופרטיב צריכים להיות בעלות המינימלית עבור החברים תוך כיסוי הוצאות הקואופרטיב. אם ניקח את המרכיב הזה והפוך אותו לעקרון נוכל להגיד כי השאיפה היא שהקואופרטיב יספק שירותים תוך הוצאה כספית מינימלית. כך למשל היה חינוך חינם לילדי המושב (כספי מיסים שנגבו באופן שווה מן החברים). רעיון נוסף שיכול למנף את הקואופרטיב ממספר כיוונים הוא הקמת עסק השייך לקואופרטיב הנותן שירות זול לחברי הקואופרטיב ותוך כך גם מייצר אופציות למשרות עבור החברים. בנוסף לאלה הרווחים שהעסק מניב יכולים למנף את המוסדות הציבוריים, את החינוך, התרבות ועוד. מדובר בכסף משותף לטובת הקהילה. כמו כן כסף זה יכול למנף עסקים שונים של הקואופרטיב או של יחידים החברים בקואופרטיב. הקמת עסק משותף מצעיד את העיקרון הנ"ל צעד אחד קדימה ומאפשר סבסוד של השירותים המוצעים לחברים – מדובר בכלי למינוף כלכלי עצמי! כמו כן גיוס של צעירים לעבודה בעסק המשותף יכולה להוות כלי לרכישת מקצוע והן ללימוד הצעירים הן מבחינת משמעות העבודה והן מבחינה ערכית של מוסר עבודה.
המשולש ההכרחי של הייצור – המשולש מורכב ממרכיבים הכרחיים עבור היצרן (קרקע, ידע, מכשירי ואמצעי יצור, הון, וכיו"ב), מימון (החבר לא תמיד בעל יכולת למימון עצמי), תשומות, ושיווק. כאשר מדובר בענף מרכזי שבו עוסקים רבים מהחברים ניתן להקים קואופרטיב על פי המודל הקלאסי. גם אם מדובר בענף לא חקלאי, תיירות למשל, הקואופרטיב עדין יכול למנף את חבריו תוך הפיכת המרכיבים השונים של הייצור לדבר שהוא בהישג יד. כמו כן הקואופרטיב יכול להוות בסיס רחב לצמיחת עסקים משותפים וגב כלכלי. מתקיים יתרון עצום לחברים גם במודל של משק פרטי וגם במודל של עסקים בבעלות משותפת תחת קורת גג של הקואופרטיב – בשני המצבים החברות בקואופרטיב מאפשרת למנף את הפרט. בגדם הראשון, הפרטי, הקואופרטיב מקל ומייעל את העסק הפרטי של החבר ואילו בדגם השני, שבו העסק שייך לקואופרטיב, החבר יודע שיש לו גב כלכלי, הכנסה מהעסק המשותף ולפיכך הוא פנוי לעסוק ולהתפתח בתחומו בראש שקט. יש לזכור שאם הקמת מושב קואופרטיבי פונה לבני הדור הצעיר, אנשים שלא הספיקו לצבור בדרך כלל הון עצמי, יש לייצר כלים שיאפשרו מינוף עצמי אחד של השני. נקודה נוספת שיש לזכור היא שהמציאות שבה נתונים בני המעמד הבינוני והתחתון במדינה כיום היא מציאות שלא מאפשרת דיור בר השגה ומציאות המאופיינת ביוקר מחייה.
הקואופרטיב הרב תפקודי המשוכלל – אתייחס לעיקרון המנחה. לא מדובר בקואופרטיב שמטרתו לאפשר את משולש הייצור אלא בקואופרטיב רב תפקודי שיכול לספק שירותים שונים ומגוונים. מדובר בנקודה שיכולה להתפתח לאין סוף כיוונים. שיכון, פרוייקטים ירוקים, משימות לאומיות, שירותים נוספים לחברים על פי הצורך, קרנות שונות לעזרת החבר, ביטוחים, גוף תרבותי נוסף, למשל טיולים, הכשרות שונות, צי כלי רכב לשימוש פרטי ועוד ועוד.
סיכום
השימוש במושג קואופרטיב מתייחס למשמעות הרחבה של שותפות של אנשים תחת גוף מאורגן. אולי דומה יותר הארגון שתיארתי לאגודה שיתופית. יש להבין שמדובר בדרך חיים שבבסיסה עומדת התפתחות הפרט תוך יצירת כלים לפיתוח האישי שלו. יש להמשיך ולעלות את השאלות אשר עולות וצפות אל פני השטח מחקירת העבר ולשאול מהו המודל הרלוונטי ביותר שיאפשר לנו ולילדינו להצליח לקיים את חלומותינו בצורה הפשוטה והמאפשרת ביותר. המציאות משתנה תדיר אך הצורך של האדם להגשים את עצמו קיים תמיד.
יובל מי רז הוא רכז נוער בתנועת הנוער "האיחוד החקלאי"
תגיות: דמוקרטיה, חקלאות, קואופרטיבים, תנועת-המושבים
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
13 באוקטובר, 2013 בשעה 7:56
לא הובנתי חלקית
יובל כתב מאמר יפה ומעניין, ויש לו יתרון חשוב נוסף והן המחמאות הרבות שאני מקבל ממנו. אני מסכים לכולן. יש בו התייחסות מעניינת למאמר, וגם על כך אני מודה לו.
אולם, הוא כותב בתחילת המאמר את הפסקה הבאה:
"קואופרטיב איננו מטרה כשלעצמו אלא אמצעי ליישום מטרה" טוען מר גלאור בראיון, מוסיף ואומר כי "הקואופרטיב הוא אולי האמצעי היחידי דרכו היחידים העניים יכולים לברוח מן העוני ולהתקדם בחיים, לפתח עצמם ומשפחותיהם, ובייחוד את ארצם". קיימת סתירה מהותית בתפישה המוצגת בראיון המוזכר…"
אני חושש שכאן יובל לא הבין אותי. לא רק שאין סתירה אלא יש כאן השלמה של הרעיון.
הקואופרטיב הוא כלי, כאשר הוא מיושם נכון, כלומר הקואופרטיב האמיתי, לפי גישתי המפורטת במאמרים אחרים, הקיימים בעברית להורדה ולקריאה גם בעברית, הרי שאז הוא כמעט הכלי היותר יעיל לקידום של העניים ממצבם הנוכחי למצב יוצר טוב. זה לא קורה תמיד, ובמרבית המקרים זה לא קורה כלל, כיוון שאלו המנסים להקים הקואופרטיב, כמו גם אלו, צעירים ברובם, המנסים להקים קואופרטיבים חדשים בארצנו, לא יצליחו כיוון שהם דובקים בפורמולות ובניסוחים מיושנים, ישנים, ושהוכיחו כי הם נכשלו בעולם. למה לחזור על טעות של אחרים לא מובן לי אבל זו זכותם.
אני מקווה יובל כי הסברתי למה כוונתי.
צבי גלאור