מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
חינוך – לא מה שחשבתם
לדעתו של אורי יזהר, לרפורמות המבניות אין ערך רב בקביעת רמת החינוך והישגיו – כי התשתית האמיתית של החינוך מוזנחת
ביטול בחינות המיצ"ב החיצוניות על-ידי שר החינוך החדש שי פירון, והצעתו לבטל את בחינות הבגרות בהיסטוריה וספרות, עוררו וויכוח ציבורי נרחב על הנעשה במערכת החינוך, מצבה ומה עשוי לעזור לה. מצד אחד עמדו הכמותנים, חסידי ההישגים המדידים ובראשם שמשון שושני, מנכ"ל משרד החינוך בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר חינוך. מולם עמדו האיכותנים, אלה הטוענים כי לא שינון החומר, שכמעט כולו נשכח לאחר הבחינות, הוא החשוב, אלא הרצון והיכולת ללמידה עצמית.
לתוך הוויכוח הזה השתרבב גם הוויכוח על הרפורמות "אופק חדש" של בתיה"ס היסודיים ו"עוז לתמורה", של החטיבה העליונה, כאשר חטיבת הביניים נופלת בין הכיסאות. חלק מהמורים המלמדים בה באותו בית ספר שייכים ל"אופק חדש" וחלק ל"עוז לתמורה" שלכל אחת מהן יש הסדרי שכר שונים. יש גם מורים שמלמדים בחטיבה העליונה ובחטיבת הביניים ומקבלים שכר לפי שני סולמות שונים. המערכת עוד לא יודעת איך לצאת מהפלונטר הזה והשמחה גדולה. הוויכוח הוא לא רק על השאלה כיצד ייקבע השכר של כל מורה אלא גם על התועלת הלימודית של הרפורמות. לא מעטים טוענים שהן מיותרות, מגבירות את שחיקת המורים ואינן מממשות את הציפיות הלימודיות שתלו בהן. כדרכם של וויכוחים בישראל רב הטפל על העיקר גם בתחום החינוך והעיסוק העיקרי הוא בסימפטומים ולא בשורשי הבעיות של מערכת החינוך.
אני מבקש להעלות תזה אחרת לגמרי האומרת כי לכל הרפורמות המבניות אין ערך רב בקביעת רמת החינוך והישגיו, כי התשתית האמיתית של החינוך מוזנחת. כדי לברר סוגיה זו באופן יסודי יש לבחון קודם כל מהו חינוך. בישראל, כמו גם במדינות אחרות אין מבדילים בין חינוך להשכלה. השכלה פירושה הקניית ידע ומיומנויות למידה. חינוך פירושו עיצוב אישיות והנחלת ערכים ונורמות התנהגותיות.
אנליטית אין קשר בין שני המושגים. בפרקטיקה החינוכית המקובלת הקשר קיים. מטרת הלימוד, האופן בו מלמדים והאווירה הכללית בבתי הספר מטמיעות בתלמידים נורמות וערכים, לעיתים חיוביים ולעיתים שליליים לרוב באופן לא מודע. חוליה חיובית חשובה המקשרת בין חינוך להשכלה היא הסקרנות האינטלקטואלית – אותו רצון ללמוד לדעת ולהבין מעבר לדרישות הפורמליות המוצגות לתלמידים באמצעות בחינות. לדעת מה יש שם "מעבר לגבעה", בין הכריכות של הספרים, מעבר לגבולות החברתיים המצומצמים, ובעולם הגדול בכלל.
חוליות חיוביות נוספות המקשרות בין השכלה לחינוך הן חשיבה ביקורתית, יושר והגינות, סולידריות, סובלנות, איכפתיות כלפי הזולת, והתנגדות לאלימות. כל אלה תכונות מונחות ערכים שעשויות להתפתח בתלמידים אם מערכת החינוך פועלת באופן הרצוי. הידע והמיומנויות חשובים מאד, אבל כאשר המטרה היא, קודם כל ובעיקר, ההצלחה בבחינות, הגעה למקום גבוה בטבלת הרייטינג של הזכאויות לבגרות – החינוך מחטיא את מטרתו.
ההשכלה כשלעצמה, הקניית הידע והמיומנויות, אינה יוצרת בהכרח סקרנות אינטלקטואלית. הידיעה כיצד ללמוד, לחפש חומר, להשוות, למצות משמעויות ולהגיע למסקנות, אינה יוצרת בהכרח את הרצון להשקיע מאמץ לימודי ומחקרי מעבר לנדרש באופן פורמלי. ההשכלה בלבד אינה מטפחת בהכרח גם את שאר התכונות החיוביות, ואולי להיפך. במשטר בחינות התלמידים לומדים לשנן ולהעתיק והמורים לומדים לתחמן כדי להגיע לאחוז גבוה של זכאים לבגרות. וזאת לא לשם הרחבת אופקים והעמקת חשיבה, אלא כדי להשיג ציונים גבוהים שיאפשרו לימודים באוניברסיטה והשגת תואר ולאחר מכן השתלבות בשוק העבודה בתעסוקה משתלמת.
הירידה בשיעור הלומדים את מדעי הרוח מרחיבי האופקים בתיכוניים ובאוניברסיטאות והנהירה למקצועות שמעניקים הכנסה גבוהה הם ביטוי בולט למגמה הזאת. החינוך נוסח סער-שושני נועד להכשיר עובדים וצרכנים תחרותיים המתאימים לגישה הכלכלית הניאו ליברלית, לא אזרחים ביקורתיים וסולידריים. מצד שני, מתירנות גמורה והעדר מטלות מחייבות לא מביאים אף הם בהכרח לפיתוח סקרנות אינטלקטואלית ושאר מידות טובות. הן יכולים גם להביא למציאות של בטלנות ופריקת עול מצד תלמידים וחוסר רצון של מורים להשקיע מאמצים בהוראה. לכן חשוב למצוא אמצעים וקריטריונים להערכה שיהיו הן מעוררי סקרנות ורצון להשקיע בחיפוש וחקר והן יצרו ידע הכרחי בתחומים החיוניים ליצירתו של אדם משכיל ורב צדדי בתקופתנו.
חינוך הוא מעשה רב ממדי. הוא חלק מתהליך הסוציאליזציה שעוברים הילדות והילדים מרגע לידתם ועד להגעתם לבגרות. אופיו וערכיו של הילד מוקנים לו בעיקר מחוץ לכתלי בית הספר – בבית ההורים, בחבורת בני גילו, ברחוב, במה שהוא קולט מהתקשורת, בעיקר טלוויזיה ואינטרנט, וכד'. האם בית הספר יכול לעצב אישיות ולהקנות את הערכים שנמנו לעיל גם כאשר הם מנוגדים, כמו בימינו, לרוח התקופה? במידה קטנה ובקושי רב. יש מורים שמצליחים בכך בתוקף אישיותם ורמתם, אבל כיום הם מהווים מיעוט בקרב הציבור הרחב של המורים שבחלקו מגיע להוראה כברירת מחדל.
כדי שייווצרו סקרנות אינטלקטואלית ושאר התכונות החיוביות אצל התלמידים דרושים קודם כל ובעיקר מורות ומורים טובים; כאלה היודעים את החומר, אוהבים אותו, אוהבים ללמד אותו ומוכנים להשקיע בתלמידים גם מעבר לדרישות הפורמליות של המערכת. מספר התלמידים בכיתה, מספר שעות הלימוד, התקציב לתלמיד, וכד', חשובים לצלחת החינוך, אבל איכות המורות והמורים חשובה יותר. העלאת שכר המורים חשובה, אבל היא אינה הגורם המכריע למשיכת כוח אדם איכותי למערכת החינוך.
כדי שמקצוע ההוראה יהיה מקצוע נחשב בחברה ורוב המורים יהיו מחנכים אמיתיים צריך האקלים החברתי להשתנות מתחרותיות לסולידריות חברתית. אידאלים חברתיים צריכים להיות בעלי תוקף ממשי, כאלה שחותרים להגשימם ולא מילים ריקות המדוקלמות בהזדמנויות חגיגיות. חברה שאין לה אידאלים חברתיים ואין לה אתוס סולידרי אינה יכולה להעמיד מקרבה סגל מורים איכותיים שיהיו דומיננטיים במערכת ובעלי משקל ומעמד בחברה.
חברה כזאת, כמו שיש לנו כיום, שהאתוסים הדומיננטיים שלה הם אינדיבידואליזם זעיר בורגני ולאומנות (חילונית ודתית), אינה יכולה להיות חברה מחנכת. החינוך אינו יכול להושיע את עצמו מעצמו וכבר אמרו חכמינו ז"ל שאין הבור מתמלא מחולייתו. לכן לא מספיק לחזור על המנטרה שדרוש חינוך טוב וחינוך לטוב, כפי שעושים כמה מחנכים בעלי רצון טוב, אלא יש להיאבק על צביון החברה גם בעשייה היומיומית וגם במישור האידאולוגי והפוליטי. חינוך הוא עניין פוליטי במישרין ובעקיפין. ככל שנקדים ונפנים עובדה זו כן יקל עלינו המאבק.
תגיות: אופק-חדש, אורי יזהר, בחינות-בגרות, גדעון-סער, השכלה-גבוהה, מבחני-מיצ"ב, משרד-החינוך, עוז-לתמורה, שי-פירון, שמשון שושני
קישור קבוע
9 תגובות
Email This Post
11 בספטמבר, 2013 בשעה 14:55
תודה על המאמר.
11 בספטמבר, 2013 בשעה 15:15
כמים צלולים ביום שרב.
ואם יורשה לי הערה אחת.
לא בטוח שאין קשר אנליטי בין חינוך להשכלה.
אם מתמצתים את המושגים, אפשר לראות בחינוך את האופן שבו אדם רוכש השכלה ואת ההשכלה אפשר לראות כפונקציה של אופן רכישתה.
נראה לי שהכמותיות והמדידות לא יכולות להגדיר בעצמן את ההשכלה. מה שתלמיד זוכר ע"י שינון ממוקד ליום הבחינה לא בהכרח נשאר לו בראש יומיים מאוחר יותר.
אם יזכור את הדברים שנתיים מאוחר יותר; אם ידע לעשות איטגרציה בין המידע המצטבר במהלך הזמן ובין תחומי הלמידה – אז אפשר לדבר על השכלה.
אפילו בהגדרה מצומצמת – השכלה היא לא רק צבירת מידע כמותי (שמות, תאריכים, אירועים), אלא גם היכולת להבין (קשרים, סתירות וכו').
11 בספטמבר, 2013 בשעה 16:19
סוף סוף מאמר איכותי בענייני חינוך
בהשאלה מהמאמר עצמו. עד כה קראנו פה הרבה על הכמות, על תנאי ההעסקה, על שעות, על רפורמות שנועדו ליצור מבוא להפרטה וכמובן על הפרטה, מורי קבלן ומה לא.
התקרבנו לדיון באיכות בדיונים על מדידנות שמנוגדת ללמדנות.
ההפרדה בין חינוך להשכלה (פעולת ההשכלה) הוא כמו שכתב(ה) האנונימי(ת), כמים צלולים ביום שרב.
עכשו אולי מישהו מכותבינו, אורי?, יעשה סדר דומה בבלבול המושגים דת ואמונה.
11 בספטמבר, 2013 בשעה 16:48
אחת המסקנות מהמאמר של אורי – ההוראה לא יכולה להיות חלטורה.
וכדאי להזכיר שאפילו אדם סמית טען שאי אפשר להשאיר את החינוך לחסדי היד הנעלמה של השוק.
יוצא שזכויות המורה ותנאי עבודתו הם נדבך חשוב במארג הכולל של החינוך.
חשוב, אבל לא נפרד.
11 בספטמבר, 2013 בשעה 17:56
תודה למודים
14 בספטמבר, 2013 בשעה 0:06
אורי
כתבת: "אני מבקש להעלות תזה אחרת לגמרי האומרת כי לכל הרפורמות המבניות אין ערך רב בקביעת רמת החינוך והישגיו".
אני ממש לא מסכימה עם התזה הזו. הרפורמה בונה את התבנית, את צורת הארגון של החינוך. צורת הארגון מעצבת את התכנים. יש קשר בין הצורה(הרפורמה המבנית) לבין התוכן (רמת החינוך והישגיו). הצורה הספציפית הנוכחית של הרפורמות הניאו ליברליות האלה (בהם "אופק חדש" ו"עוז לתמורה")מעצבת תרבות של הישגיות ותחרות ומעמידה אותם בראש, ומזניחה את החינוך ואת ההשכלה.
15 בספטמבר, 2013 בשעה 5:32
לדליה,
לדעתי, רפורמות מהסוג המקובל כאן יכולות לקלקל אבל לא לתקן. לזה התכוונתי. אינני נגד רפורמות, אבל אני חושב שהתמקדות הבלעדית בהן היא החטאת המטרה של החינוך.
15 בספטמבר, 2013 בשעה 9:24
אורי
בכך אתה צודק. זו מטרתן של הרפורמות הללו – לקלקל את החינוך ולהפוך אותו למוצר שוק שמשלמים עליו כסף. אלה רפורמות קלקול ולא תיקון. ההתמקדות בהן ולא בתכני החינוך היא אחד הנזקים שהן גורמות.
15 בספטמבר, 2013 בשעה 22:00
זיווג קטלני
השידוך של "הכל מדיד" – ומה שאינו מדיד אינו נחשב – עם רפורמה לכל עת הוא זיווג קטלני שמסכן את עתיד העם הזה.