מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
המאבק בהתחרדות בירושלים מחזק את שליטת ההנהגה החרדית
נדב פרץ-וייסוידובסקי טוען כי על אף שהמאבק בהתחרדות, שנבחר כדי להוביל את הקמפיין של מרצ-עבודה בירושלים, הוא מאבק לגיטימי – הוא מאבק קהילתי שמרני, שרק מחזק את שליטתה של ההנהגה החרדית בקהילתה ומעמיק את הדיכוי הפנים-קהילתי
גם לסובלנות יש גבול
לדעתה של לורה ורטון, לא תמיד מיעוטים צודקים ולא תמיד הם ראויים להגנה. יש מיעוטים שמפירים את זכויות הרוב ומתנהלים בצורה מנוגדת לחוק ולדמוקרטיה
לורה ורטון מתארת במאמרה את החסרונות הרבים של הקהילה החרדית. גם אם אינני מסכים עם כל פרט בתיאור שלה, אין ספק שבתרבות החרדית יש אלמנטים בעייתיים רבים – בראש ובראשונה שוביניזם קשה והדרת נשים כמעט מוחלטת (במקומות שבהם אינה פשוט מוחלטת), לצד הומופוביה קיצונית, שנאת זרים ומאפיינים אחרים של חברות אולטרה-שמרניות. במאפיינים אלו אין ספק שצריך להיאבק – רב תרבותיות שמוכנה לקבל דיכוי של נשים, של להט”ב או של כל אוכלוסיה אחרת אינה ראויה לתואר ‘רב תרבותיות’.
אלא שבין הבעיה האקוטית שמתארת ורטון לבין הפתרון שהיא מציעה יש קשר קלוש, אם בכלל. המאבק שמציעה סיעת מרצ-העבודה בקמפיין שלה נגד ‘התחרדות העיר’ הוא מאבק מוניציפלי בין קהילות – מאבק על מיקומם של גני ילדים, על תכניות בניין עיר ועל הקצאת משאבים מוניציפליים. זהו מאבק שנועד לשרת את האינטרסים של הקהילה החילונית והדתית-לאומית, אל מול האינטרסים של הקהילה הדתית.
בירושלים יש ארבע קהילות, שגודלן דומה – הקהילה החילונית, הקהילה הדתית-לאומית, הקהילה החרדית – והקהילה הערבית, הגדולה מכולן וזו שסובלת מתת הייצוג הגרוע ביותר, ומהקצאת המשאבים המקפחת ביותר. מבין הארבע, הקהילה החרדית היא הטובה ביותר בהתארגנות פוליטית, והיא קוצרת את הפירות מערכת בחירות לאחר מערכת בחירות. מאז מערכת הבחירות האחרונה, הקהילה החילונית והקהילה הדתית-לאומית התאחדו כדי לקבל גם הן נתח מהעוגה העירונית.
זהו מאבק לגיטימי, בקונטקסט שבו הוא מתקיים. זכותן של קהילות להתארגן, ולהיאבק על קבלת משאבים ועל עיצוב פניה של העיר. אבל המאבק הזה הוא מאבק מצומצם, שאינו מצליח לצאת מההקשר המיידי ולנהל פוליטיקה שמאלית, פרוגרסיבית, אמיתית, שכן הוא משתף פעולה עם מסגור הבעיה כמאבק בין קהילות, ובכך פוגע באפשרות לייצר מאבק פרוגרסיבי על-קהילתי.
ראוי לסייע לנשים חרדיות במאבקן לשוויון, ללהט”ב חרדים במאבקם ללגיטימיות, לחרדים מזרחים במאבקם באפלייה. אלא שהמאבק בהתחרדות רק פוגע במאבקים החשובים האלה – שכן הוא מנוסח כמאבק קהילתי, וככזה הוא מחייב התייצבות של כל חברי הקהילות מאחורי מנהיגיהן, כדי להגן על האינטרסים שלהם.
גם נשים חרדיות השואפות לעצמאות, רוצות גן חרדי ליד הבית; גם הומו חרדי החי עם אישה כי הוא פוחד מהתגובה הקהילתית, רוצה דיור זול בקהילה שלו; גם חרדי מזרחי, שסובל מאפלייה בכולל, מעדיף שאותו הכולל יהיה מתוקצב היטב. מכיוון שרשימת מרצ-עבודה אינה מציעה מאבק על זכויותיהם של החרדים המדוכאים, אלא מאבק נגד המשאבים שמקבלת הקהילה החרדית – שלושת אלה נאלצים לתמוך במנהיגיהם, כי אחרת הם רק יפגעו.
‘המאבק בהתחרדות’ רק מחזק את הנהגת הקהילה החרדית – ובכך את הכוח שלה לדכא מיעוטים בתוך הקהילה – משום שהוא מציב שתי אופציות: תמיכה בהנהגה הקיימת, או פגיעה במשאבי הקהילה החרדית. האתגר הניצב בפני הכוחות הפרוגרסיביים בירושלים הוא לייצר שותפויות עם גורמים בקהילה החרדית, שיאפשרו לייצר מציאות של דו-קיום ולהיאבק באפלייה ובהדרה, בקהילה החרדית ומחוצה לה.
תגיות: בחירות מוניציפאליות 2013, חרדים, חרדים-חילונים, ירושלים, מפלגת-העבודה, מרצ
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
11 בספטמבר, 2013 בשעה 15:46
נדב,
ירושלים היא עיר של קהילות.
אם מסתכלים בצד המזרחי של העיר – שאתה מכליל אותו ב"עדה הערבית" – רואים שם פרגמנטציה לקהילות רבות קטנות.
הקהילות הנוצריות (שרבות מהן מחזיקות כל אחת בנפרד בתי-ספר פרטיים משלהם).
בתוך הקהילה המוסלמית מתנהל מאבק בין הדתיים לחילוניים (או ה. אם תרצה – מסורתיים). ברמה הפוליטית המאבק הזה מתרכז סביב המאבק בין אשפ לחמאס (סגירת האוריינט האוס היתה מבחינה זו איוולת גמורה).
בחלק המערבי הקהילתיות נכפית מצד החרדים שלא מסוגלים/רוצים לחיות בתוך קהילות אחרות.
כל ירושלמי יודע שאם נפתח כולל בקרית יובל ולידו גן חרדי – זה אומר שהשכונה נמצאת על מפת הכיבוש של החרדים שאינם סובלים אחרים בתוכם.
השיטות שלהם להרחקת האחרים מוכרות וידועות.
בשעתו הועלתה הצעה להגדיר שכונות מראש כחילוניות וכחרדיות.
וקמה צעקת געוואלד – גזענות.
אז זהו – שעכשיו אין לחילוניים (זה כולל גם את הכיפות הסרוגות וגם את המסורתיים – אשכנזים וספרדים כאחד) – אלא לנהל מאבק על שטחי מחיה.
וזה נכון לגבי ערד, ובית שמש, ואילת, ואשדוד וכל הארץ כולה.
ודרך אגב – יכולת ההתארגנות הפוליטית של החרדים נובעת ממשטר האוטוריטריות הפנימית, וא להיפך.
11 בספטמבר, 2013 בשעה 16:14
דרך אגב, החישוב הכמותי שלך הוא קצת בעייתי, אפילו לגבי מערב העיר.
לא ברור לי איך הגעת אליו. לפי מספר בתי אב? לפי משלמי ארנונה? לפי מספר תלמידים?
12 בספטמבר, 2013 בשעה 15:53
אני מקבל לחלוטין את הטענה שירושלים היא עיר של קהילות, ולמעשה הפוסט שלי מבוסס עליה.
יותר מזה – אין לי ספק שבהינתן המצב הנוכחי, לגיטימי מצד החילונים להילחם על השטח שלהם.
הבעיה שלי היא עם 'בהינתן המצב הנוכחי'. אני חושב שיש הרבה דרכים לייצר שיתופי פעולה ולאתגר את המצב הנוכחי, אלא שהקמפיין המדובר הולך בדיוק בכיוון ההפוך.
אגב, אם בפרגמנטציה של קהילות עסקינן – אני חושב שהקהילה שהכי עונה להגדרה הזו היא הקהילה החרדית, שמורכבת מתת-קהילות ומתת-תת-קהילות למכביר.
12 בספטמבר, 2013 בשעה 17:02
הפרגמנטציה בקהילה החרדית עלולה להקשות ולאו דווקא לאפשר שיתופי פעולה.
ראה המצב ביבנאל – שם מתרחשת מלחמת עולם בין חב"ד לש"ס. מלחמות כאלה מקצינות את העמדה של כל צד ונוצרת תחרות פנימית על מי יותר "כשר".
12 בספטמבר, 2013 בשעה 17:13
סליחה
ברסלב מול חב"ד
http://www.breslevcity.co.il/%D7%99%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%9C_%D7%A0%D7%95%D7%A3