מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
מתגייסים לתמיכה בעובדי נגב טקסטיל
לאחר שהצלת מפעל נגב טקסטיל כבר נראתה באופק, שר הכלכלה נפתלי בנט נסוג מההסכמות של בעלי המפעל עם משרד האוצר והביא לסגירתו. אבי דבוש מביא את השתלשלות העניינים ומזמין אותנו להפגנה מול ביתו של בנט במוצאי-שבת 7 בספטמבר בשעה 20.30 ברעננה
מי מאיתנו שיצא לפשפש בביוגרפיה של פנחס ספיר, האיש שאחראי יותר מכל אדם אחר על הכלכלה התעשייתית הישראלית, הסיפור הבא מוכר: גביר יהודי שנוחת בישראל ומגיע למרכז הארץ בחיפוש השקעות. למחרת אוספים אותו פקידי האוצר, "נערי ספיר", במכונית שרד מושחרת חלונות ובכל המהירות מטיסים אותו למוקד פריפריה, "פרבר של תל אביב". שם הוא שופך את כספו כמי נדבות וקובע ומקבע עוד מפעל תעשייתי בישראל המתפתחת.
החזון הספירי הביא לבניית תעשיית טקסטיל מפוארת בשנות השישים והשבעים. כח העבודה הזול בפריפריה (כן, מזרחים) יחד עם ההון היהודי התשתיתי והשוק העולמי המשגשג דאז, הביאו להחלטה לפתח את תעשיות הבדים, הביגוד, הצביעה והתפירה. היו ימים..
והנה מהענף המשגשג נותר אבק. במעלה אבק הישראלי נותרו כמה אלפי עובדים בודדים, שריד לתעשייה המפוארת. עובדי פריפריה קשי יום, בעיקר נשים ומבוגרים, שנתנו עשרות שנים מחייהם למפעל. ועוד תעשיינים, מעצבים, כימאים ואנשי המקצוע של ענף מתחדש. ההיי-טק של הלואו-טק.
אחד השרידים האחרונים הוא מפעל "נגב טקסטיל" בשדרות. המפעל הוא מפעל חדש יחסית, משנות השמונים, שהוקם על ידי תעשיין יהודי- תורכי. קשה לדעת האם ממשיכיו של ספיר הפעילו עליו את הטריק עתיק היומין, אבל מה שברור הוא שהוא הגיע ל"מעלה אבק" הישראלי הרשמי (כשירו של בן המקום, קובי אוז).
אז מה יש לנו כאן? פועלות ופועלים ותיקים, רובם ככולם תושבי שדרות, מזרחים ויוצאי חבר העמים, דתיים ומסורתיים, בני חמישים ומעלה. מסביבם ענף קורס, למול התחרות הבלתי אפשרית עם העבודה הזולה נוסח המזרח הרחוק והשכנות הקרובות, ירדן ואחרות. כיום, "נגב טקסטיל" הוא מפעל הצביעה האחרון בישראל וככזה נושא אחריות על שרשרת יצור ארוכה, המעסיקה כאלף עובדים.
אז שוב חוזר הסיפור. עיירת פיתוח דרומית, מפעל מדרדר וכושל, עובדות ועובדים עם עיניים אדומות מבכי ומעייפות מתבצרים, נאבקים, נאנקים ונעלמים מן העין הציבורית. ובכל זאת, כפי שאומר ש"י עגנון, במבט שני ושלישי אנחנו מבינים כמה אנחנו לא מבינים.
ראשית, המפעל, על פי המספרים שלו ושל משרד הכלכלה, הוא בר קיום לטווח ארוך. הכניסה הצפויה של צינור הגז הטבעי בסוף 2014, אמורה ליישר את המספרים ולאפשר טווח נשימה של כמה שנים קדימה.
בנוסף, האחריות הופרטה. לבאי לשכת התעסוקה בשדרות, ודאי בגילאים הללו, אין כל הצעה וכל בדל פתרון. האחריות החברתית והממשלתית לא עובדת. נקודה. יכול ענף לקרוס ויכולה ההשקעה בתמיכה בו להיות בלתי כדאית, כאשר ישנה חשיבה מערכתית ותפיסת ביטחון חברתי, למי שביטחונם האישי כבר למעלה מעשור בערעור מתמיד.
עם כל התנאים הללו גיבשה וועדת העבודה והרווחה, בראשות חבר הכנסת חיים כץ, מתווה לפתרון. המתווה כולל השקעה של הבעלים, הנחת ארנונה שאישר ראש העיר ומענק חד פעמי של משרד הכלכלה. שר האוצר אישר את הכסף והעובדים יצאו לפיטורים, שהיו צפויים להיות קצרים, עד בוא הכסף. והנה שוד ושבר: משרד הכלכלה, והעומד בראשו, נפתלי בנט, טירפדו את המתווה והמאבק חזר לקו האפס, כאשר המפעל סגור ומסוגר ועובדיו חיים על דמי אבטלה זעומים.
והרי האבסורד: היד שמאשרת, כמעשה יומיומי, הנחות מליארדים לאינטל, טבע, כימיקלים לישראל וכו, היד שנמנעת מלגבות תמלוגים על השימוש העמוק במשאבי הטבע של כולנו, היד שמאשרת סכומי עתק כ"עידוד השקעות" לקוקה קולה, אמדוקס ושאר תאגידי ענק, היד המצמצמת מיסוי הון ומגבירה את המיסוי העקיף ומיסוי העבודה, היא אותה היד שמהססת להעביר את הפרוטות לאנשים שהסלילה המדינה ל"מעלה אבק".
בדילמה האכזרית בין מאבק נקודתי, יצרי ובסיסי, שאיננו רואה (כרגע. ולוואי ויראה) גוונים של התאגדות, בניית קואופרטיב, הסבה משתלמת, ובין זניחת תושבי שדרות ותיקים ומסורים ככלי שאין בו ערך ותועלת, ברור לי מה הבחירה הערכית. והמצקצקים והטהרנים, שלא טורחים להגיע ולייצר דיאלוג בין שווים עם עובדי המפעל, ימשיכו כך או כך לבקר. מצב עניינים זה דורש פעולה סולידרית והפעולה הקרובה תתקיים במוצאי שבת הקרוב מול ביתו של השר בנט ברעננה. כמו שנאמר: אם רעננה לא באה לשדרות- שדרות תבוא לרעננה. תרתי משמע. מוזמנות ומוזמנים להגיע ולהשתתף במאמץ המשותף לייצר לחברה הישראלית שנה חדשה טובה ומשגשגת!
תגיות: טקסטיל, נגב טקסטיל, נפתלי בנט, שדרות
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
4 בספטמבר, 2013 בשעה 12:27
היכן הפרטים על ההפגנה? מתי ההפגנה? מה הכתובת?
5 בספטמבר, 2013 בשעה 23:50
דליה מוצ"ש הקרוב 07/09/13 בשעה 2030 רח' ציפמן 8 רעננה.
מה שחשוב לציין הטקסטיל הישראלי טוב בהרבה מהטקסטיל המיובא.
ישראל ביטלה היטלי יבוא באופן חד צדדי בכדי לחסל את תעשיית הטקסטיל,
כלומר אנחנו קונים טקסטיל ללא מכס ומוכרים לאותן מדינות עם מכס, כי אין הסכם הדדיות.