חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הטיפול בגז הטבעי: ים יבשה – מאבק סביבתי מגזרי

נושאים בריאות ואיכות סביבה, דעות ב 15.08.13 0:05

המאבק נגד בניית מתקני הטיפול בגז הטבעי על החוף הופך ממאבק סביבתי ציבורי למאבק מגזרי בעת שכל קבוצה נאבקת כדי להרחיק את המתקנים מהאזור שלה. כדי לנהל מאבק אמיתי בסוגיות סביבתיות יש לעבור לחשיבה סביבתית לאומית

מאת: רונית פיסו

"ניצחנו", בישרה הודעת הטקסט מהפעילה הסביבתית. באותו יום התקיים דיון של המועצה הארצית לתכנון ובנייה בנושא מתקני קליטה וטיפול בגז טבעי. בשנים האחרונות התגלו שדות גז טבעי לחופי ישראל, משאב אנרגיה מבוקש, נקי וזול יותר מדלק ומוצריו או מפחם. הבעיה היא כיצד מביאים אותו לישראל והיכן מכינים אותו לשוק המקומי: גז טבעי צריך לעבור תהליכים של הפחתת לחצים וניקוי לקראת הובלתו לצרכנים.

בשלוש השנים האחרונות מנהל התכנון מחפש אתר על החוף או קרוב לחוף לצורך הקמת מתקן לטיפול, מכריז על אתר פוטנציאלי ובכל פעם מעביר את ההחלטה למקום אחר לאור התנגדות התושבים המקומיים. המתכננים לא מוכנים לשקול את החלופה הימית שתכלול את מירב הפונקציות בים, למרות שהיא החלופה הנכונה מבחינה סביבתית ובטיחותית, משום שהיא תעלה יותר כסף. תהליך תכנוני זה הכניס את כל המערכת לסחרור שבה תושבים ממקום אחד מוצאים את כל הצידוקים מדוע המתקן צריך להיות אצל שכניהם, רק לא בחצר שלהם.

עניתי לפעילה שפנתה אלינו על מנת שנכתוב דוח מקצועי על ההשלכות הבריאותיות של מתקני הטיפול בגז טבעי בהודעת טקסט משלי, בתמימות מעושה: "אז הוחלט להעביר את מתקני הטיפול לים?".

במהלך שלוש השנים הללו התקיימו מאבקים מקומיים במספר מוקדים בהם התושבים הקימו קול זעקה והתארגנו לפעילות ולהפגנות בכבישים. כל המאבקים הללו התאפיינו בשיח כפול וסותר: כל המאבקים טענו שיש להקים את המתקן בים, דבר בהחלט אפשרי אם כי בעל עלויות כספיות גבוהות יותר ממתקן יבשתי, אך בעצם פעלו לסכל את ההקמה אצלם ולגרום למנהל להעביר את הגזירה למקום אחר, שבו התושבים חלשים יותר או רדומים יותר.

הפעילה ענתה לי בקול ששון: "לא, הם החליטו להעביר את המתקן לחוף אחר". מאז לא שמעתי ממנה עוד. הגזירה עברה לחצר של מישהו אחר ופתאום כבר לא משנה אם המתקן בים או ביבשה, כל עוד הוא לא בחצר שלה. וכך זה נמשך שנה ועוד שנה, פעילים מתחלפים לפי האתרים המומלצים, שמות האתרים משתנים אך השיח הכפול לא: הפעילים פועלים להחלטה על מתקן בים אך פורשים ברגע שמתקבלת החלטה שהמתקן לא יהיה בחצר שלהם. יש לציין שההשפעה הבריאותית והבטיחותית של המתקנים זהה בכל מקום, כאשר למרחק ישנה פונקציה חשובה.

 

לא בחצר שלי

בעולם קוראים לתופעה הזו "נימב"י" (NIMBY – Not in My Back Yard, "לא בחצר האחורית שלי"), תופעה שבה תושבים דואגים שסביבתם הקרובה תהיה נקייה מזיהום סביבתי או ממטרדים כגון מחצבות, מפעלים, צירי תחבורה ראשיים או מתקני תשתית, אבל ימשיכו לצרוך מוצרים המיוצרים במפעלים שמזהמים או שמחייבים תשתיות מזהמות וכמובן שלא יתנגדו שאלה יהיו בסמוך ליישובים אחרים.

המאבק בתכניות להקמת מתקני הטיפול בגז טבעי עדיין לא הסתיים והוא הולך ולובש אופי של מאבק בין מגזרים ופוליטיקה של מגזרים. יחסי הכוחות בין המגזרים בחברה באים לידי ביטוי במקרה זה בשאלה מי יצליח לגייס לטובתו יותר מפורסמים, מי יצליח לשכנע את זרועות הביטחון להצטרף להתנגדות, מי יצליח לקנות חוות דעת נגד המתקן בחוף הקרוב אליו או מי יצליח לגייס את השיקול הסביבתי, התיירותי ואחרים.

מי אחראי ליצירת השיח הכפול הזה? ראשית, משרד הפנים ורשויות התכנון. רשויות התכנון בישראל נכשלות בשימת התושב בראש סדר העדיפות, ומעדיפות את המהיר, הזול והסקטוריאלי על פני תכנון יסודי ומקיים לטובת הכלל. משרד הפנים ומנהל התכנון פועלים למען הכוחות החזקים במדינה, בהם טייקוני האנרגיה והגז, המעוניינים לחבר את המשק הישראלי לגז טבעי לא רק למען השוק הישראלי אלא על מנת לייצא את מרבית הגז לאירופה ובהקדם האפשרי.

מפרץ חיפה הוא דוגמה טובה להתנהלות הזאת. באזור זה מרוכזות מרבית התשתיות הלאומיות המזהמות ביותר בישראל ובראשן תעשיית הנפט ומוצריו. למען מעבר מהיר, פותחים עוד ועוד כבישים עוקפים וכבישי אגרה אך במקביל מזניחים את התחבורה הציבורית, שנשארת נחותה. בעלי הרכב הפרטי נהנים, אבל צרכני התחבורה הציבורית, הבאים משכבות אוכלוסייה נמוכות יותר, נפגעים. תושבי האזור, הנחשבים פריפריה, משלמים על זיהום סביבתי מהתעשייה בבריאותם ובאיכות חייהם. נעשים היום צעדים רבים ויסודיים לתכנון האזור, אך מרביתם באים בעצם להכשיר את הקיים עם מעט מאוד שינויים ושיפורים. במקום לתכנן עם הפנים לעתיד (אנרגיות מתחדשות, התייעלות אנרגטית, תכנון בר-קיימא) מדיניות התכנון ממשיכה להעדיף את "מדינת תל אביב" ולהשאיר את מפרץ חיפה כספק השירותים הכימיים של המדינה. זוהי מדיניות תכנון היוצרת תחרותיות, חשדנות, ואין שום ראיה למדיניות אחרת.

 

מעגל קסמים

כתוצאה ממדיניות זו התושבים ומובילי המאבקים הסביבתיים מתקשים לראות את המאבק הכולל לתכנון ראוי וצודק לכל, וטרם השכילו לפעול באופן מגובש לשם כך. השיח הנוצר הוא של שיתוף פעולה וראייה לאומית על העדפת מתקן לטיפול בים אך העשייה היא מגזרית ומקומית החותרת למציאת אתר אחר שיהיה בחצר של האחר. הכוח המניע את התושבים להקדיש מאמצים ומשאבים במאבק הוא האינטרס המקומי בלבד ומובילי המאבק טרם הבשילו לתעל מאמצים אלה למען האינטרס הכללי. ברגע שמתקבלת החלטה במועצה הארצית לתכנון ובנייה שלא ייבחר האתר עליו הם נאבקים, הפעילים  מקפלים את השלטים ורובם חוזרים לשגרת חייהם. מיעוטם ממשיך לייעץ למאבקים אחרים וממשיכים את השיח הכפול. במאבקים אלה כל יישוב משתמש בנכסים שלו למען עצמו ולא רותם אותם למען המאבק הכללי. לא ניתן לאפיין את הישובים שיצאו במאבק עד כה: היו ביניהם מועצות אזוריות מבוססות בהובלת קיבוצים ומושבים אך גם, למשל, העיר עכו.

מעגל קסמים זה של סבבי תכנון ותגובה מקומית ייפרץ, ונצליח לארגן מאבק צודק שיניב פירות, רק אם יהיה שינוי בתודעה הסקטוריאלית של מובילי המאבקים המקומיים לעבר תודעה לאומית. כל עוד המאבק הוא בין מקום למקום ולא בין התושבים למנהל התכנון, ששיטת "הפרד ומשול" משחקת לטובתו, לא יהיה צדק סביבתי. מערכת התכנון והשלטון רואים פוטנציאל למקסום רווחים בעובדה שאנו מפוצלים. כל עוד נהיה מפוצלים, כל עוד המאבק הוא מקומי, המאבקים נתפסים בתקשורת ובקרב בעלי העניין כלא חשובים וכבטלים אל מול האינטרס הלאומי.

ארגוני הסביבה מסתמנים כאפשרות טובה לפרוץ את המעגל ולחבר את מחרוזת המאבקים למאבק אחד צודק ומוצלח.///

רונית פיסו היא פעילה חברתית ומנהלת עמותת "הקואליציה לבריאות הציבור" החותרת להפחתת התחלואה מזיהום סביבתי

 

המאמר פורסם לראשונה בחברה, כתב-עת סוציאל-דמוקרטי, גיליון 56: "בין מגזר למעמד".

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , ,

2 תגובות

  1. עמית :

    מסכים עם כל מילה.
    והטיעון של עלות יקרה בים בנתיים מתברר כשטות, אילו היו מתחילים בים היו חוסכים 3 שנים.

  2. לקסי :

    עוד סיבה להתעקשות על מתקן ביבשה

    מתקן גז בחוף הים = מגרש בחוף הים שבעתיד יהיה ניתן "למימוש" כערך נדל"ני גרידא.
    פגשתי את הגישה הזו אצל "מי אם לא" חברת המלח עתלית שדרשה וקיבלה בריכות מלח באילת. זה היה ב-1977…

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.