חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הגמילה מהאוליגרכיה- מנהיגות העבודה בהשתנות השיח האזרחי

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 11.08.13 4:50

שילובם של כלל הברזל של האוליגרכיה וחוק פרקינסון עם מבנה הפוליטיקה הישראלי יכול להציע הסבר למיקומה העכשווי של מפלגת העבודה בתוך השיח האזרחי וגם להצביע על מיפוי שונה של המאבקים הפנימיים שבה לעומת זה המקובל על הפרשנים הפוליטיים שעסוקים בעיקר במיפוי מוטה אינטרסים מידיים של המתמודדים השונים
מאת: דני זמיר

סקירה של העשורים האחרונים בפוליטיקה בתקשורת ובכלכלה של מדינת ישראל מצביעים על היווצרותה של אוליגרכיה שלטונית המורכבת מתמהיל שונה מהאוליגרכיה הוותיקה ששלטה בכיפה ללא עוררין בישראל עד סוף שנות השבעים.
קבוצת כח אחת מהאוליגרכיה הישנה שרדה גם עתה ואלו הם קציני הצבא הבכירים במילואים ובסדיר שמאז יומה הראשון של מדינת ישראל מתמקמים בעמדות מפתח פוליטיות וכלכליות. אולם לאוליגרכיה הנוכחית חברו שתי קבוצות כח חלופיות לקבוצות האחוס"לים[1] שהרכיבו את האוליגרכיה הזו עד סוף שנות השבעים: נוסף לגנרלים במילואים הממלאים תפקידים בכירים בעולם הפוליטי והעיסקי, ניתן לציין טייקוני הון רבי כח שאין ביניהם מכנה משותף, ואנשי מפתח בתאגידים עסקיים בעלי קשרים או עבר בשירות הציבורי- מיניסטריאלי, בלי קשר לשייכותם המפלגתית.[2]
למעשה כל ראשי הממשלות – מאז יצחק שמיר- השתייכו ללא יוצא אחד מהכלל לאחת משלושת קבוצות הכח הללו: יצחק רבין[3], נתניהו, שרון, אולמרט, ברק.

מי ממנהיגי המפלגות הגדולות שאיימו על השלטון מאז 1992 (כולל "קדימה", "יש עתיד") לא היה שייך לאחד ממרכיבי האוליגרכיה שצוינו כאן?
שניים בלבד: עמיר פרץ ושלי יחימוביץ[4], אולי גם לבני במידה מסוימת.

לפי כלל הברזל של האוליגרכיה (בהתאמה למציאות הישראלית) עסוקה זו בהבטחת המשך אחיזתה במשאבי העם והארץ לצורך קיבוע שליטתה. חוקים נהלים ומניעת מהלכים שיאפשרו שינוי ומוביליות ממשית מאפיינים את הפעולה וההגמוניה שלה בתקשורת בחקיקה ובשיח הציבורי. האוליגרכיה הזו שבדרך הטבע תומכת ומקדמת את ההפרטה הכלכלית והתודעתית המשרתת את האינטרסים שלה יכולה לחיות בשלום ואף לעודד עיסוק מרכזי בקבוצות מיעוט (כגון: החרדים, הערבים תושבי ישראל) או סוגיות טעונות בשיח הפנימי (התהליך המדיני- פינוי יישובים תמורת שלום וכו', השסע העדתי, הדרת נשים, אפליית עולי אתיופיה) מתוך כך שהפניית האנרגיה הציבורית למקומות אלו, מאפשרת לאוליגרכיה זמן ומרחב פנויים מעין ציבורית צמודה ומפקחת לטובת ביצור מעמדה ועמדותיה והעצמת השתלטותה המוחלטת על המרחב הציבורי הכולל.
ברור איפה כי בהיבט זה, המחאה החברתית "לא באה בטוב" לאוליגרכיה המתוארת מאחר ונגעה בנקודה המרכזית ישירות וללא הסטה פנים חברתית או חיצונית לנושאי הליבה: חלוקת המשאבים והשליטה בהם.
הצטרפות ומיקום קבוצות המיעוט המקופחות והמודרות בקואליציה עם קובצות אחרות בתוך השיח המחאתי  היה מזוית ראייה זו המהלך החשוב והמרכזי בעיניי במחאה, הגם שקשה כרגע לסכמו כהצלחה מסחררת מסיבות רבות, ואילץ את האוליגרכיה להידחף לכיוון הקמת מפלגות קש וכליאי ברק לזעם החברתי בדמות "יש עתיד" (לצעירים) ו"התנועה" (למבוגרים) שלא איימו לשנות מהסדר הקיים של שליטת האוליגרכיה הנוכחית בניגוד למפלגת העבודה.

על רקע מציאות זו יש הכרח לבחון איפה נמצאת מפלגת העבודה מבחינת המנהיגות שלה ומתוך הנחה שתהליך שקיעת האוליגרכיה הנוכחית ככל שיצלח יעלה את העבודה לשלטון אם תשמר את המנהיגות המורכבת מאנשים ומשיח חלופי למה שמציעות מפלגות הסדר הישן.

נצחונו של עמיר פרץ על פרס במחצית שנות האלפיים סימל את המעבר של מפלגת העבודה משליטת האוליגרכיה הנוכחית לכוחות אזרחיים חדשים שאינם שייכים לאף אחד ממרכיבי האוליגרכיה הזו. ההתפתחות הפוליטית שהביאה לחזרתו של ברק לאחר מלחמת לבנון השנייה, היתה זמנית ולא במקרה – נסיקתו קצרת המועד של ברק לאחר פרץ היתה שירת הברבור של האוליגרכיה הישנה שניסתה לשמר את אחיזתה הסטורית בעבודה שאובדנה הלך והתהווה בכל כוחה, וכשלה: חזרתה של יחימוביץ (שפרץ השני לה בפריימריז בא מאותו כפר ושיח חיצוניים לאוליגרכיה השלטת ) להובלת העבודה סימלו את התבססות ונצחון השיח האזרחי החדש המובל על ידי מי שאינו שייך לאחד ממרכיבי האוליגרכיה הנוכחית.
ניתוח זה גם מאפשר להבין כיצד ומדוע אמצעי תקשורת מסוימים מאד ועיתונאים מסוימים מאד סימנו את יחימוביץ והעבודה- משום שהרגישו אינטואיטיבית או בניתוח שכלתני קר, שהאוליגרכיה שהם משרתיה הנרצעים ומתוגמליה הראשיים מאוימת על ידי העבודה החדשה: ב2006 ע"י פרץ ועתה ע"י יחימוביץ, בשעה שלפיד ולבני הם בשר מבשרה של האוליגרכיה הזו.

אמנם גם היום לא פסה הכמיהה בקרב רבים מתומכי העבודה ל"גנרל" התורן שכישורי העבר שלו כזכר הכי חזק בלהקה אמורה לפי האתוס המקובל להביא את הישראלי המצוי להתמסר לו ללא תנאי, אבל דומה שמשהו מאד עמוק השתנה סופית בעידן שאחרי ברק בעבודה, ובדרך להתרחשות גם בליכוד- שינוי ודעיכת הדומיננטיות של קבוצות הכח המרכיבות את האוליגרכיה הנוכחית ומעבר הדומננטיות וההגמוניה לקבוצות המובילות ומקדמות נושאים אזרחיים של צדק חברתי וענייני חולין.
גלנט, פרנקל, לידרמן, טרכנברג, החקירה נגד אשכנזי, קריסת דנקנר, הגבלת שכר בכירים, שמירת השליטה בכי"ל, ההתאגדות הגוברת של עובדים, הם חלק מהאינדיקציות הברורות לכך שעבר זמן הפריבילגיות של קבוצות הכח המרכיבות את האוליגרכיה

בהקשר זה נראה לי כי  "הקרב" על ראשות העבודה מפוצל כיום בפועל בין נציגי השיח האזרחי שמחוץ לאוליגרכיה הקיימת (כלומר יחימוביץ וכבל)  לבין מי ששייך בעל כורחו למרכיבי האוליגרכיה הישנה (בוז'י ואראל- קונה הכל- מרגלית).
כלומר: מהצד האחד יחימוביץ וכבל שצמחו מבתים צנועים אולי אפילו קשי יום, לא היו מחוברים לא קיבלו קיצורי דרך, לא היו גנרלים,  טייקונים או אנשי מימשל בכירים. מהצד השני הרצוג נציג מובהק של ארץ ישראל האשכנזית העשירה השבעה מוטת הליברליזם הרך ואראל מרגלית המודל המושלם ביותר של הכח העולה באוליגרכיה הנוכחית: הטיקון האולטימטיבי.

החלוקה הזו שלמיטב יידעתי אין פרשן פוליטי המזכיר אותה או המסכים לה אפילו היא אכן מוזרה לכאורה שכן בין כבל , בעל האופי הלעומתי והאופוזיציוני לבין יחימוביץ נטוש כעת מאבק מר שמן הסתם יתעצם לקראת הפריימריז בנובמבר, וכבל הוא הראשון והעקבי בהשמעת ביקורת קולנית ונוקבת ללא הרף על יחימוביץ למרות שסיכוייו לסכן את מעמדה לא ריאליים.
אלא שברגע האמת שבו יצטרכו בוחרי העבודה לבחור- הרצוג (על אף אישיותו המלבבת והסימפטיה הרחבה שהוא זוכה לה) ומרגלית שייכים לעולם שנציגיו כבר אינן נתמכים על ידי רוב חברי ופעילי העבודה- יחימוביץ וכבל – כן.

האם יתקיים איחוד ושילוב בין יחימוביץ לכבל לקראת הפריימריז? לא.
כבל משיקולים טקטיים מובנים חייב להמשיך ולמצב עצמו כאופוזיציונר גם אם לא יתמודד.  אבל העתיד המנהיגותי במפלגת העבודה בהינתן שהמעבר משליטת האוליגרכיה הקיימת לכוחות אחרים אזרחיים נטולי דרגות ממון או ייחוס הוא בלתי הפיך, מבטיח סיכויים גבוהים לאיחוד כזה בעתיד, ואם לא -לעלייה לקדמת הבמה המנהיגותית של המפלגה של חברי כנסת שהשיח והרקע שלהם שייך במובהק גם הוא לשיח האזרחי החדש ולא לקבוצות הכח של האוליגרכיה השלטת כיום במדינת ישראל.
מרתק מעניין ומוזר שדווקא ביורשת הביולוגית של מפאי ההסטורית מנוחתה עדן מתגלמת והולכת צמיחתו המרעננת של השינוי האזרחי הזה.

דני זמיר


[1] אחוס"ל= אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט, לאומי המונח שטבע פרופסור קימרלינג המנוח ראה ספרו הקלאסי:- קץ שלטון האחוסלים, (הוצאת כתר, 2001).

[2] ברוח ימים אלה אפשר גם לבחון את ההרכב העדתי שהשתנה בין שתי האוליגרכיות האלו אבל כנסיה לכך מערבת מישורם נוספים שאינם רלבנטיים לדיון זה.

[3] פרס ושמיר, ראש הממשלה שקדמו לקבוצה זו- שייכם למרכיביה כפי שצוינו אם כי  באופן פחות מובהק: פרס האו אבטיפוס של פקיד שתמיד היה שם – באוליגרכיה השלטונית, ושמיר עם רקע בטחוני פחות "גנרלי" הוא בבחינת יוצא דופן.

[4] ראשי העבודה מרבין עד פרץ  שייכם גם הם במובהק לאוליגרכיה החדשה (מצנע, פואד, פרס, ברק, בורג)

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , , , ,

10 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    זה לא האחד שדיבר על הערסים???

    עכשיו הוא בענייני אוחסולים? יש אנשים שצריך להגביל את זכות הדיבור שלהם בנושאים שהם לא מבינים.

  2. דקל-דוד עוזר :

    שלי הכי אחוס"ל שיש!

    שלי?
    אשת תקשורת מערוץ 2; בת חסות של מנכ"ל חברת החדשות.
    ינקה מבית את האידיאולוגיה המפאיניקית.
    תומכת ללא עוררין במבנה ההסתדרותי הישן שבו ההסתדרות היא כח מונופוליסטי.
    תומכת בשמירה על מקומות עבודה מאורגנים פעם אחר פעם, גם על חשבון פגיעה גדולה יותר בצרכנות ובקדמת המשק.

    שלי לא מהמחוברים? עשה טובה בן אדם. היא גם לוקה בהפלייה תרבותית (לא בגלל גזענות, אלא בגלל פחדנות) ואוהבת יס-מנים (כמו כל פחדן).

  3. דקל :

    דקל נראה לי שלא הסברתי מספיק טוב. קרא שוב.
    ולאט.

  4. דני זמיר :

    סליחה, זה אני בתגובה 3

  5. דודו רוטמן :

    ניתוח מעניין, ודווקא נראה לי הגיוני, גם אם אפשר לעשות פיין טיונינג לחלק מן ההגדרות.

  6. הני זובידה :

    גילוי נאות

    הי דני לא שווה להגיד איזה גילוי נאות? שלי היא האמאמה של האחוסלי״ם מילא לא הייתי מלמד או כותב על זה יותר משני עשורים….זה לוקה בעיוורון הגילוי הנאות…היחיד שקצת בא מבחוץ הוא כבל כל השאר הם יותר ימי מנגנוניים או מין סוציאליסטים מליאניים שלא בדיוק ברור איך הם מתחברים…
    אבל בסדר לכל אחד מאיתנו יש נקודות עיוורות.

  7. דני זמיר :

    הני, כבל הוא איש מנגנון ושלי והוא לא מליאנים. שניהם במובהק לא שייכים לקבוצות הכח אם כי לכל אחד מהם מאפיינים שיש בהם רכיבים ביוגרפיים שחלקם שייכים לקבוצות הכח שציינתי. אני כותב עובדות תקן אותי לגבי שניהם עובדתית.

  8. הני זובידה :

    דני אתה לא כותב עובדות

    אתה מנתח הון בצורה לא נכונה…אני חושב שכבר דנו בזה לכבל אין את ההון שיש לשלי – הוא תימני מראש העין וכל חייו הוא במנגנון מפלגת העבודה. שלי היא בשר מבשרה של האליטה מפוצצת בפריבילגיות וחיה בדיוק ככזו – סכינים בגב של כל מי שתמך בה – ומשחק של אהבים עם התקשורת…זה בסדר יש כאלו שאוהבים את זה, לא אני. אבל צריך להיום פתוח בעניין ולהגיד האם יש אינטרסים לדני זמיר בשלי – ולהבהיר שזהו אינו ניתוח עובדתי אלא ניתוח סוציולוגי-פוליטי על ידי מישהו שאינו מצויד היטב בכול הכלים לעשותו – וגם זה בסדר ולגיטימי….
    שבוע. טוב
    הני

  9. דני זמיר :

    הני הטיעון שלך מבוסס על זה שאתה יודע והאחר לא וזה טיעון חלש עד לא קיים. אין ליחימוביץ שום פריבילגיה על כבל ואם בעובדות וניתוח ביוגרפי עסקינן ולא בקלישאות אז שלי כבתו של פועל בניין קומוניסט שעזבה בנערותה את הבית כדי ללמוד ממש לא שונה מכבל.
    אשמח שתאיר את עיניי איזה אינטרסים יש לי בשלי יחימוביץ מעבר לרצוני שתפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית שלה ומנהיגותה הנשית הנחושה ימשיכו לזכות ברוב בעבודה ואינשאללה גם בציבור? והערה אחרונה: העובדה שאתה ואנשי אקדמיה אחרים מסכימים על שפה ומושגים משותפים ומתנגדים או מתקוממים כשמישהו שהוא לא מהברנזה שלכם יצטרף לדיון אם אינו מאמץ את הפרשנות המושגית שלכם מוכיח שהכללים שציינתי בפתיח לפוסט הזה חל אולי גם על אנשי האקדמיה. לדעתי בניתוח ודיון חוקר או איש אקדמיה ראוי שיתבסס על המציאות בעיניים פקוחות ולא רק כדי להצדיק את התיאוריות בהן הוא מחזיק מלכחילה: תיאוריה סוציולוגית פוליטית ראויה אינה יכולה לאנוס את המציאות כדי שתתאים לה אלא צריכה לבצע שינויים והתאמות עד כדי יצירת תאוריה חלופית במידת הצורך.

  10. איציק :

    שלי אכן איננה אחוס"לית אבל:

    האישיות של שלי יחימוביץ איננה שייכת לניתוח הזה וכל המבקרים את אישיותה, יכולים למצוא כל מיני טיפוסים בכל מיני מקומות.
    דבר אחד בניתוח של דני שאינני מסכים עמו הוא אי הכללת ההסתדרות באליטה. ההסתדרות נוסדה ונוהלה במשך כל שלטון מפא"י כזרוע שלטונית. גם אחרי עליית הליכוד לשלטון המשיכה ההסתדרות, כנראה מכוח הד.נ.א. שלה שמגובה בחוק (עקרון הייצוגיות) , לשמש בתפקיד הזה. חוסר הדמוקרטיה הפנימית מכתיב לה התנהגות שמרנית. הציבור מרגיש את זה ובגלל זה ההתנגדות הפנימית הרחבה לארגון. לצערי הרעיון של העבודה המאורגנת נתפס אצל רבים כ"הסתדרות" ובגלל זה אינו תופס מספיק תאוצה בהתחשב בשוק העבודה הישראלי שממש קורא לזה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.