חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אומרים לנו שיש מס אחר

מתחיל מפנה בחברה, השלמתו בפוליטיקה הפורמלית תביא לטוב

נושאים דעות, זכויות עובדים ותעסוקה, פוליטי, רווחה ושירותים חברתיים, שיכון ושלטון מקומי, תכנון ובניה ב 8.08.13 0:11

יפתח גולדמן מזהה מגמות של חזרה לשפיות, לסוציאל-דמוקרטיה, מהגל העכור של ההגמוניה הניאו-ליברלית.  החזרה ניכרת בהתאגדות עובדים, בקואופרטיבים ובחברה האזרחית.  מה שחסר, בינתים, היא הפעולה הפוליטית הפורמלית

 

הכל מתחבר

א. איגודי עובדים

שנת 2012 היתה שנת שיא בהתאגדויות עובדים. במהלכה התאגדו שלושה-עשר אלף עובדים בכארבעים מקומות עבודה. אבל השיא נשבר עד מהרה. מאז ראשית 2013 התאגדו כבר יותר מעשרים אלף עובדים חדשים. גל של התאגדות עובדים שוטף את המשק הישראלי, ולמרבה הפלא, זה קורה דווקא בשעה שמשרד האוצר, שרים בכירים בממשלה ועיתונאים מרכזיים בעיתונות הכלכלית מוליכים מסע הסתה נגד העבודה המאורגנת, נגד ה"מחוברים" כפי שקורא להם גיא רולניק (שם שאמור להיות כינוי גנאי).

זה לא שהישראלים לא מבינים את עורך "דה-מרקר" – הם דווקא מבינים היטב את הדבר האחד האמיתי שבלב התעמולה הסלפנית שלו: הם מבינים, שהדרך היחידה של עובדים בישראל של ימינו להגן על עצמם מפני קיצוצים, קִבְּלוּן ופיטורין היא להתאגד.

המשק הישראלי חווה בשנים האחרונות עליית מדרגה ברמות האלימות החבויה ביחסי העבודה שבקפיטליזם: בדורסנות של המעסיקים כלפי עובדיהם. זה נכון בעיקר בשוק הפרטי, במקומות העבודה הגדולים הנמצאים בדרך-כלל בבעלותו של איזה טייקון, או בבעלותה של קבוצת טייקונים. אבל זה נכון גם, במידה לא מבוטלת, במה שנהוג לכנות "המגזר השלישי" (או "עולם העמותות") ואפילו בשירות הציבורי. הסיבה הראשונה להסלמה היא הדבר שבשפה אתית-מסורתית נקרא "תאוות-בצע" ובשפה כלכלית-מקצועית נקרא "מקסימליזציה של הרווחים". אבל תאוות-הרווחים מוגבלת תמיד בכל מיני מגבלות ציבוריות ופוליטיות. השינוי של העשור האחרון ("העשור של נתניהו") בתחום יחסי-העבודה נובע בעיקר מהסרת המגבלות הללו. מבחינת האפשרויות הריאליות לניצול עובדים בישראל של היום "השמַיִם הם הגבול".

אחת ההשלכות החיוביות המעטות של תהליך זה היא, שהעובדים כבר לא קונים את הסיפור הישן על הבוס כפטריארך גדול ומיטיב, על הפירמה כ"משפחה אחת" שבה כולם שותפים במאמץ להצלחת העסק, וכולם גם יהנו מפירות הצלחה. העובדים יודעים היום שהמעסיק הוא האוייב שלהם. הוא "נותן להם עבודה", אבל נותן בצידה מעט מאוד תגמול חומרי, ומעט מאוד בטחון תעסוקתי, וגם את המעט הזה הוא ייקח בהזדמנות הראשונה. במצב זה, מבינים העובדים, אין  להם על מי להשען זולת על אחיהם העובד בעמדה השכנה בפס הייצור, או על אחותם המאיישת את השולחן הסמוך, את עמדת המחשב הקרובה. הם מפסיקים לחפש להם אבא, ומתחילים לחפש חברים. להתחבר.

והם, העובדים הישראלים, רואים דבר נוסף: הם רואים את הפניקה האוחזת בהנהלות של הפירמות ברגע שמתחילה בקרבן יוזמה להתאגדות עובדים. במידה של השתאות הם רואים כיצד הבוסים המעונבים והמחוייטים שלהם מגיבים בהיסטריה אל מול נסיונות ההתאגדות, ופעולותיהם מתדרדרות במהירות במדרון, מטקטיקות מחושבות ומעודנות, אל מופרעוּת חסרת-מעצורים (ולעתים פלילית ממש) של בריון שכונתי: חוקרים פרטיים העוקבים אחרי מנהיגי איגוד, טלפונים מוזרים ממתקשרים אנונימיים אל משפחות הפעילים, נסיונות לפיטורי-בזק של המנהיגים, החתמת-עובדים באיומים על מסמכים מפוקפקים וכיוצא באילו. העובד הישראלי הממוצע  הבין כבר שהבוס שלו מסוכן עבורו. וכשהוא רואה את הבהלה האוחזת בבוס ברגע שעולה רעיון ההתאגדות, הוא מבין שאולי עלה כאן על משהו שיכול להצליח…

ועוד דבר: העובד הישראלי מבין שבקרב הזה אין לו מה להפסיד. מה עלול לקרות לו אם המאבק ייכשל? יקצצו בשכרו? ממילא מקצצים בו. יפטרוהו?  ממילא אין לו כל בטחון תעסוקתי. יהפכוהו לעובד קבלן? הרי קִבּלוּן העובדים כבר רשום בתכנית העבודה של הפירמה. יעצרו את קידומו?  על איזה קידום הוא יכול בכלל לחלום…

הפסוק מן המניפסט הקומוניסטי "לפרולטרים אין דבר להפסיד זולת כבליהם", אם אין מבינים אותו כמליצה ריטורית או כססמת קרב גרידא, הוא אחת הטעויות הגדולות של מרקס. ובכל זאת, לפעמים, במצבים היסטוריים מסויימים, יש והטעות הזאת מציגה בפנינו משהו אמיתי.

והדבר האחרון שהעובד הישראלי מגלה, ואותו הוא מגלה רק תוך-כדי מאבק ההתאגדות עצמו, הוא שסולידריות מעמדית עדיפה בהרבה, גם מבחינה רגשית וחברתית, על פני איבה הדדית וחשדנות בין העובדים. פרקטיקות ההעסקה החדשות בשוק העבודה ה"גמיש" שברו את אחדותם המובנת מאליה של העובדים השותפים לאותו מקום עבודה: עובדי דור א', עובדי דור ב', עובדי קבלן, עובדי כ"א, עובדים בחוזים אישיים… כל אלה הפכו את העובדים לציבור מפורק, המפוצל לקבוצות אינטרס ולפרטים מנוכרים, חשדניים, מתנשאים מזה ומקנאים מזה. איגוד העובדים פותח בפני העובדים דרך להתעלות מעל לפיצולים הללו ולשתות שוב לרוויה מן המים הזכים של הסולידאריות האנושית – לשוב ולהיות בני-אדם, להיות לחברים, להתחבר.

ב. הקואופרטיבים

בצידו של גל התאגדויות-העובדים מתנשא עוד גל אחד, קטן יותר ובכל זאת ניכר מאוד לעין: גל ההתארגנויות הקואופרטיביות. בשנתיים האחרונות נוצרים כל הזמן קואופרטיבים בישראל. בשני היבטים חשובים דומה הקואופרטיב לאיגוד העובדים: ראשית, זוהי יוזמה שמקורה בבני-אדם המחליטים לשתף פעולה ביחד, יוזמה העולה מן השטח. ושנית, זהו פרוייקט הנטוע בתוך העולם הכלכלי, ובתוך עולם זה הוא שם סייגים לעקרון המקסימליזציה של הרווח. כשם שאיגוד העובדים שואף לאזן מעט את היחס שבין רווחי המעסיק לבין שכר העובדים, כך מוכיח הקואופרטיב שאפשר להקים עסק המתנהל באופן כלכלי בתוך שיטת השוק, למרות שמיקסום הרווחים אינו מטרתו היחידה, וגם לא המטרה העליונה בחשיבותה.

באמצעות הקואופרטיבים מחזירים לעצמם אזרחים ישראלים שליטה מסויימת על חייהם. החנות הקואופרטיבית מצמצמת את שלטונה של רשת הסופרמרקטים כמתווך המכתיב מחירים ליצרנים ולצרכנים גם יחד. מקום העבודה הקואופרטיבי מצמצם את שלטונן של הפירמות שעבורן העובדים הם  רק אמצעי להפקת רווח. גם הגל הקואופרטיבי הוא גל של התחברות. אנשים פרטיים הופכים ממבודדים למחוברים.

ג. התארגנות קהילתית

הגל השלישי הוא הרבה פחות ברור משני קודמיו, והרבה פחות קל להגדרה. ובכל זאת – הוא שם, עולה ומתרומם מעל קו השפל של החברה הישראלית. כוונתי לאינספור צורות חדשות של התראגנות קהילתית: ועדי שכונה התובעים לעצמם זכות למעורבות בתכנון האורבני (ושמים סייג לשלטונם המוחלט של הרשות המוניציפלית ושל היזם הכלכלי), קבוצות לדיון, לימוד ושיחה הנפגשות בקביעות, ארועי "שולחנות עגולים", גינות קהילתיות ועוד. כאן, בקרב פעיליה של מגמה זו (אם כי גם בשתי המגמות הקודמות שנסקרו כאן) אנו מוצאים את ותיקיה של המחאה החברתית מקיץ 2011. המחאה האדירה ההיא מלאה את תפקידה. תמים היה מי שציפה ממנה לשינוי המציאות: מחאה אף פעם לא משנה מציאות. השלטון פשוט צפה בה באדישות: הכלבים נבחו, אבל השיירה עברה כסדרה. לכל היותר זרקו למפגינים איזה נתח דשן-לכאורה עם שם משפחה מסובך, כדי שתהיה להם תחושת הישג. אחר כך הסתבר שזו בסך הכל עצם רזה, ושגם היא כורסמה ופוררה עד דק. הכלבים הנובחים נשארו רעבים. לכן חשוב להזכיר: המחאה נועדה להעיר מתרדמתם את המוחים, לא את אלה שנגדם מחו. ואת זה היא השיגה. המוני המוחים הבינו אחרי המחאה שני דברים חשובים: האחד, שעצרות המונים ברחובות לא משנות את המציאות. השני: שיש הרבה מה לעשות. שצריך להתחיל להתחבר.

 ד. הפוליטיקה

איגודי עובדים, קואופרטיבים, ועדי שכונות, קבוצות מתנדבים בפעילות אזרחית, חוגי לימוד ושיחה… הישראלים מתחברים זה לזה, ומתישהו הכל יתחבר. התמונה הגדולה תתחוור. לתמונה הגדולה קוראים "משטר ההפרטה" וזהו מושג פוליטי. מסתבר שאי אפשר בלי הפוליטיקה. בסוף כל היוזמות הכלכליות והחברתיות היפות רובצת הפוליטיקה, אותה מפלצת זקנה ואדירת-כוח שאפשר להתגבר עליה רק כדרך שהתגבר יעקב על המלאך: על ידי ששורים עמה, מחבקים אותה מישירים אליה מבט וחודרים אל תוכה.

את זה הישראלים עדיין לא הבינו. התוצאות האומללות של הבחירות האחרונות מלמדות עד כמה מפגרת התבונה הפוליטית של הישראלים אחרי המציאות. זעקתו הנדהמת של הפלייבוי ממשרד האוצר "אתם מפגינים נגד עצמכם" היא אבסורדית ומעוררת צחוק. הישראלים לא מפגינים נגד עצמם, הם מצביעים נגד עצמם. גם זה אבסורדי, אבל ממש לא מצחיק. אזרחי ישראל היו שרויים בתרדמת במשך הרבה שנים. הם רק התעוררו והם עדיין מבולבלים. בבחירות האחרונות הם הביאו עצמם אל סיפו של אסון, כסהרורי המטפס מתוך שינה על אדן החלון…

טעות גדולה יטעה מי שיחשוב שמוטב, בנסיבות אלה, לוותר על הפוליטיקה. מרקס, שהיה חסיד נלהב של המאבק הפוליטי, כתב פעם בגנותן של התאגדויות קואופרטיביות של פועלים, שהמתאגדים בהן מנסים להשיג לעצמם גאולה פרטית "מאחורי גבה של החברה" ומשום כך דנים עצמם לכשלון. דפוסי ההתאגדות ושיתופי הפעולה הקהילתיים שנסקרו כאן הם רבי ערך וחשובים (ומרקס טעה, לדעתי, כשהקל בהם ראש). אולם הם לא תחליף להתגבשותה של תודעה פוליטית בקרב הציבור, לתרגומה של התודעה לכוח פוליטי, ולתרגומו של הכוח הפוליטי לצעדי חקיקה, ובסופו של דבר גם להחלפת השלטון.

מבין שלוש המגמות החשובות שנמנו לעיל, בעיקר התאגדות העובדים מזמנת לפעיליה מפגש ישיר עם הפוליטיקה (שתי האחרות אכן מתנהלות במידה רבה "מאחורי גבה של החברה"). כשחברי הכנסת מתייצבים במשמרות המחאה של העובדים השובתים (או מוזמנים למסיבות קוקטייל עם הבעלים-הבריון), כשוועדות הכנסת דנות בסכסוכי עבודה ומוציאות הודעות תמיכה וגינוי, רואים העובדים המתאגדים עין בעין מי מחברי הכנסת עומד לצידם במאבקם, מי אדיש להם ומי הוא חלק ממחנה האוייב (גם אם רוממות אהבת העם והמולדת בפיו). השיעור החשוב הזה עתיד להשפיע, בסופו של דבר,  גם על דפוסי ההצבעה של המחוברים החדשים. גם מסיבה זו, התאגדות העובדים היא החשובה, הפוריה ומעוררת התקווה ביותר מבין שלוש מגמות ההתחברות שנסקרו כאן.

תוספת של העורך, לקריאה נוספת: מחאת רוטשילד פרקה בשנתיים את כלכלת נתנייהו, ואת חלום ארץ ישראל השלמה.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , , ,

22 תגובות

  1. יפתח גולדמן » הכל מתחבר :

    […] (פורסם לראשונה באתר "עבודה שחורה") […]

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    תודה ליפתח על מאמר חשוב וממצה.

    והערה אחת – המצביע מבולבל בין השאר בגלל החלוקה הפוליטית המלאכותית בין שמאל לימין כשהשמאל הוא לפעמים ימני מבחינה כלכלית יותר אפילו מחלקים של מה שמוגדר כאן כימין. קו הבלבול הזה עובר בתוך המפלגות עצמן.

    ובתוך השמאל עצמו ראינו בבחירות האחרונות כמה פעולות חרקירי ראוותניות לתפארת. למשל גידי וייץ ממש מכריח את יחימוביץ להגדיר את ההתנחלויות כפשע וכשהיא התנגדה אוי מה שעשו לה.

    והנה עכשיו, אחת הפושעות עומדת בראש צוות המו"ט עם הפלסטינים. כי כן, ציפי לבני היתה חלק מהכוח הפוליטי שהכשיר את שרץ ההתנחלויות, עד שכמו כמה חברים שלה, נבהלה ממשעה ידיהם, כאשר יש הטוענים שנזכרו בכלל מאוחר מדי.

    העובדה שהיא עמדה גם בראש פירמידת המפריטים, נשכחה לחלוטין למרות שעד היום לא ברורה כלל עמדתה בנושאים הנ"ל, ולא ידוע אם גם בנושא הזה היא חוזרת בה.
    בקיצור – במגרש הפוליטי עוד רבה העבודה.

  3. חנן כהן :

    זה מתחיל להתחבר בפוליטיקה של בית שמש

    כרגע יצאה ההודעה ששני המועמדים הציונים (ככה הם מגדירים את עצמם) מתאחדים לרשימה אחת שבראשה יעמוד אלי כהן.

    כל המהלך של שיתוף הציבור (על ידי אלי כהן) ואיחוד הרשימות נגד המועמד החרדי הוא תוצאה של המאבק החברתי מהקיץ של 2011.

    התחושה שאפשר. התחושה שצריך להתאחד. הידיעה שאפשר לשנות.

  4. ג :

    אף אחד לא חייב לכם דבר

    זו צריכה להיות נקודת המוצא של כם אדם בעולם.
    הממשלה פועלת בשמנו – אין לה כסף. לנו יש כסף.
    אני מסכים לאיגודי עובדים, אם המשמעות של איגוד זה דיבורים, כמו איגוד רוכבי הארלי הג'ינ'ים. אם אתה רוצה להתמקח עם המעסיק שלך על תנאים – בבקשה. אם אתה לא מגיע לעבודה – המעסיק יכול לפטר אותך. למעשה, המעסיק יכול לפטר אותך בכל רגע (כך במדינה חופשית), בלי שום סיבה, התראה, שימוע או שאר קישקושים.
    אם המשמעות של איגוד עובדים זה שהם יכולים להשתלט על העסק (הרכוש של בעליו) – אז זו למעשה החרמת או גניבת רכושו של אדם.
    עכשיו, אני יודע שלקומוניסטים קצת קשה עם הגיון, אז אני אתן לך דוגמא (אולי אפילו מחייך) : אתה מעסיק מנקה אלך בית שמנקה כל שבוע. יום אחד מחליט העובד שהוא שובת כי הוא רוצה עול 100% לשכרו ואתה לא מסכים. הוא לא נותן להנהלה של העסק (אתה) להכנס אל העסק (הבית שלך) עד שהעניין מוכרע בבית משפט ואפילו מחבל או גונב ציוד מהעסק.
    תאמר לי אתה, האם זה נשמע לך הגיוני?

  5. ג :

    סוציאליזם קלאסי: "עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין."

    סוציאליזם=עבדות=אי.השקעה=עליבות=עוני

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    מגיב 4. אתה מבלבל בין כל כך הרבה דברים, ולא פלא שיש מי שישמח לנצל אותך ולהפוך אותך לעבד שלו.
    אם כי יתכן שאתה נכנס כאן מצד האדונים ואז גישתך מובנת מאליה.

  7. ג :

    ל-6: אף אחד לא מנצל אותי

    ואני לא מנצל איש, כך שההנחה שלך שגויה לחלוטין (אבל אין לי דרך להוכיח לך ואתה בכל מקרה לא תאמין).
    אשמח אם תאמר לי בין מה למה בילבלתי בדבריי.
    בחברות ממשלתיות אף אחד לא רוצה להלחם בועד הבריוני, כי למה להם? הם יקבלו על זה עוד כסף? יוקרה? קידום? לא. זה לא משתלם פוליטית (למפלגות הגדולות: הליכוד העבודה ושאר הפרזיטים). החברות הממשלתיות הן רכוש של כל הציבור, ולכן לאף אחד לא אכפת שיהיה בזבוז.
    במגזר הפרטי החברה שייכת למישהו. כל הציוד והידע שייכים לו. שייכים! זה רכוש בדיוק כמו ספה, מכונית או דירה. אתה אומר: בוא נפקיע ממנו את היכולת לפטר מישהו כי לא בא לנו; כי הקמנו ועד; כי יום חמישי היום.
    למעשה אתה מבקש לכפות את תנאיך על בעל החברה, בחסות החוק!
    אתה מעוניין להגיע למצב שאתה תקבל משכורת (גבוהה יותר) ושאותך לא ניתן יהיה לפטר.
    אתה לוקח את השליטה מבעל החברה! איך זה יכול להיות חוקי?!
    או במילים אחרות: בוא נראה אותך מקיים את מה שאתה מטיף לו.

  8. ג :

    חופש

    במאמר כתוב "איגודי עובדים, קואופרטיבים, ועדי שכונות, קבוצות מתנדבים בפעילות אזרחית, חוגי לימוד ושיחה".
    רק במדינה שבה יש חופש (יחסי) כל הדברים האלו מתקיימים. *בכל* המדינות שמקיימות את האידיאולוגיה *שלכם* הפעילויות האלו לא חופשיות לחלוטין. במשטרים הקומוניסטים האם היו קבוצות דיון ושיחה? חחח חחח
    מיד המשטר היה מעלים אותם.
    רק במדינות קפיטליסטיות וחופשיות זה מתקיים.
    אגב, אני מניח שאתם יודעים מה זה קפיטליזם, כן?

  9. ג :

    מזעזע, קומוניסטים

    "העובדים יודעים היום שהמעסיק הוא האוייב שלהם"
    האם פעם העסקת מישהו? מנקה? ספר? שליח? סבל? האם אתה היית האויב שלהם?

    לא קראתי את המאמר מחשש לבחילה, אבל איפה שאני לא שם את העיניים שלי אני רואה שגיאה גסה שרק תפגע בכם אישית במקומות העבודה ביחסים עם המנהל והבעלים.

  10. לקסי :

    לחושש מבחילה "ג"

    הדעות (המופרכות) שהבעת מוכרות, ידועות ודחויות.
    מי שאינו טורח לקרוא דברים ("לא קראתי את המאמר…") ושואל שאלות כאילו רטוריות: "אגב, אני מניח שאתם יודעים מה זה קפיטליזם, כן?" יכול להיות רק סוג של גאון אדיר שיודע הכל מבלי לקרוא ומבלי להכיר וגם בטוח בעליונותו בידע וביכולת.
    בקיצור אחד שאינו ניתן לשכנוע (שלא ילקה בבחילה וחלילה יקיא עלינו את קיאו).
    מכיון שאנחנו כאן בעבודה שחורה מכבדים (כמעט) את כל קוראינו וכיוצא בזה גם את כל המעירים לנו, נאחוז כלפי ג' בשתי מידות האחת רעה, קנאה, אנחנו מקנאים בך על גאונותך הבלתי נדלית והאחרת (למי שאינם יכולים ללקות בקנאה, שהיא מידה מגונה), האחרת היא רחמים, וד"ל.
    ברגשות מעורבים
    לקסי – עורך בעבודה שחורה

  11. אורי יזהר :

    ליפתח

    אני שותף להרגשתך הטובה לגבי ההתפתחויות בתחומי ההתאגדות המקצועית בשנים האחרונות. אבל זה עדיין רחוק מפוליטיקה ברמה הלאומית. בארה"ב, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו הרבה ניסיונות של התאגדות שנתקלו בהתנגדות של מעסיקים שהתבטאה גם במעשי רצח ממש, כמו אלה שביצעה חברת הבלשים פינקרטון. בשנות השלושים, שנות המשבר הגדול נוצר האיגוד הרדיקלי יותר, CIO. מי שעלה לשלטון בתמיכת העבודה המאורגנת היה רוזוולט שהנהיג את הניו דיל. אבל אחריו היו נסיגות קשות ביחס לעובדים מאורגנים, כי לא היה להם עורף פוליטי חזק. רייגן שבר את שביתת פקחי התעופה והחליש את העבודה המאורגנת. מה עשתה תאצ'ר כולנו יודעים, וזאת למרות שהייתה אז בבריטניה מפלגת לייבור די שמאלית.
    המסקנה מכל זה היא שרק שילוב בין איגודים מקצועיים חזקים ומפלגה סוציאל דמוקרטית חזקה יכול להביא למצב סקנדינבי במקומותינו.
    זה עדיין רחוק מאד מאתנו ועדיין לא קיימת הנוסחה שתיצור את זה כאן, כי כשמדברים פוליטיקה בישראל, צריך להתייחס גם לתחום המדיני והיכולת לחבר את הנושא המדיני לנושא החברתי מצויה בשפל.
    לחנן כהן – המוטיבציות בהצבעה לרשות המקומית שונות מאלה שקיימות בהצבעה לכנסת. ראו המקרה של דב חנים בבחירות המוניציפליות הקודמות. הוא קיבל למעלה משליש מהקולות בתל אביב וחד"ש קיבלה בתל אבי משהו בסיס 2-3 אחוזים בבחירות לכנסת ה-18.
    ל-ג: דחילק, מה זה השטויות האלה? ממתי סוציאל דמוקרטיה זהה לקומוניזם נוסח ברית המועצות ז"ל? אין ספק שהמגזר הפרטי הוא הכי צודק והכי יעיל. למשל – נוחי דנקנר, וד"ל.

  12. אורי יזהר :

    תוספת בעניין עבודה מאורגנת.
    הרוב הגדול של העובדים מאורגנים בהסתדרות. ההסתדרות אינה תנועה חברתית לשינוי פני החברה הישראלית אלא ארגון שנשלט על ידי בירוקרטים ובראשם אופורטוניסט פוליטי. עם כל הכבוד לכוח לעובדים שגם אני חבר בו, בלי שינוי רדיקלי בהסתדרות לא תהיה כאן כל תמורה. כשאמרתי דברים מעין אלה בפגישה עם אנשי דרור ישראל, הם רצו "לשחוט" אותי. מאז אני מסומן אצל חלק מההנהגה שלהם.
    בשלב זה של החיים אני שוקד על ספר נוסף העוסק בעתידו של השמאל בישראל. אני מקווה להגיע בו למסקנות שיהיו גם אופרטיביות.

  13. ג :

    תגובות

    אני אמוציונלי,נכון, אבל גם כותב לעניין, אז לא הייתי פוטר את דבריי כל כך מהר.
    ללקסי: כתבת 5 משפטים ארוכים אבל לא אפילו לא מילה אחת לגופו של עניין. חבל על הזמן.
    לאורי: מה שהיה בבריה"מ הוא סוציאליזם, (ולא קומוניזם אם רוצים לדייק). אתה מדבר על סוציאליזם "אנושי" יותר כשאתה מדבר על "סוציאל דמוקרטיה", אבל זה לא יכול להתקיים, כי הבסיס של כל סוציאליזם הוא כפייה ועבדות (בריה"מ וסין הן הדוגמאות הקיצוניות, כמובן). מדוע עבדות?
    1. גזילת רכוש האזרחים (מיסים)
    2. הגבלת חופש העיסוק (רגולציה, איגודים, ועדים, חברות ממשלתיות)
    3. הגבלת חופש על גופי ורכושי (איסור על סמים, זנות, ועוד כל מיני הגבלות מוסרניות)
    למעשה מתוך 10 שעות עבודה ביום, אדם עובד את 5 השעות הראשונות לעצמו, ו-5 שעות הוא עובד *בכפייה וללא שכר* עבור מישהו אחר שהוא לא מכיר! זה בלתי נתפש!

    לא יודע מה המשמעות של "מגזר זה-או-אחר צודק"…. אבל בהחלט המגזר הפרטי יעיל פי 100 מהציבורי. מגזר ציבורי הוא טפילי, בטלני, בזבזני, עלוב, חפלפי, רשלני, חסר אחריות ומושחת. אם חברה היתה מתנהלת כך היא הייתה פושטת רגל. ממשלה לא יכולה לפשוט רגל – תמיד אפשר לקחת עוד ועוד מיסים.
    זה הרי ברור, לא?

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    ג' אתה ממש נוגע ללב.
    אתה בודאי מאמין ברפואה פרטית (מי שיש לו יש לו ומי שאן לו זב"שו, שיתאמץ יותר). אתה בוודאי מאמין בחינוך פרטי -שאת זה אפילו אדם סמית שלל, בהנחה שאתה יודע מי זה אדם סמית.

  15. ג :

    ל-14: תודה על התגובה הצינית :-)

    אני אכן מאמין ברפואה פרטית וגם בחינוך פרטי. כל דבר מלבד בטחון משטרה ובתי משפט צריך להיות פרטי.
    בריאות: עשה ביטוח. אולי זה לא יכיל הכל, אולי זה יצריך השתתפות, אבל הביטוח יהיה זמין ואינני מאמין שיהיה יקר.
    חינוך פרטי לא חייב להיות יקר. חינוך איכותי הוא יקר, זה ברור. אבל חינוך כמו שאתה מקבל היום? ודאי שלא! נניח שעלות שכר של מורה הוא 20K (והוא לא! אלא פחות) אז בכיתה של 40 תלמידים העלות היא 500 שקלים לחודש לתלמיד. רק נזכר שגנים לילדים עולים 2000-3000 שח בחודש. זה בית הספר הפרטי יהיה זיל הזול!
    יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל בוא נשמע מכם תגובה קודם.

    די מדהים שעם כל 20+ האנשים שעוסקים בפעילות הזו אצלכם, כל כך הרבה סוציאליסטים בחברה שרוצים לנצל עוד ועוד את האחר, אני לא מצליח לקבל תשובות הגיוניות! אפילו לא תשובות ענייניות.
    אלוהים, האם אין לכם שום טיעון? האם אין כאן אחד שיכול לנהל דיון?

  16. לקסי :

    צביעות או סתם עיוורון ליברטריאני

    מי שטוען: "לא קראתי את המאמר מחשש לבחילה" וממשיך ב"האם אין כאן אחד שיכול לנהל דיון?" לוקה במה שכתוב בכותרת התגובה הזו.

  17. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    לג' 15. אנחנו חושבים שאדם סמית מתאים יותר לענות לך, כי אתה כאילו מתבסס עליו ובעצם אין לך מושג מה הוא אומר.
    אז תתחיל בזה שתלמד מה הוא אומר על חינוך.

  18. לקסי :

    גם את אדם סמית הוא לא קרא, מחשש…

  19. ג :

    טוב, אחרי כמה הודעות מפורטות שעליהם לא קיבלתי שום תשובה אני מרים ידיים. שיהיה לכם בהצלחה עם ”המעסיק הוא האויב” 🙂

  20. אורי יזהר :

    ל-ג

    התמונה שאתה מצייר על הסוציאל דמוקרטיה מעוותת לחלוטין. האם מדינות סקנדינביה סוציאל דמוקרטיות נראות כפי שאתה מדמה?
    הלוואי עלינו הדמוקרטיה שלהן, השוויון שלהן, השחיתות המועטה, העוני המועט, הרווחה המוצלחת, החריצות והתוצר הגבוה וכן, גם והחינוך המשובח שבפינלנד כולו ציבורי.
    אחת מהשתיים: או שאתה מסלף ביודעין, או שאתה בור ועם הארץ.

  21. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    לקסי
    כשאדם סמית לא נחשב לתשובה, יתכן שמצבנו טוב יותר ממה שחשבנו……

  22. לקסי :

    לאנונימי(ת)

    לא כל בוגרי אותו מכון אינדוקטרינציה ירושלמי, שאף קיבל הכרה (ותקציבים?) מהממלכה, הם יודעי קרוא, הנ"ל כנראה רק הקשיב לקלטות.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.