מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הפרטת החינוך, הכשלון בצ'ילה איתות לישראל – מאמר שני
אמנון פורטוגלי, חוקר במרכז חזן של מכון ון ליר מתאר את הפרטת מערכת החינוך בצ'ילה, תוצאת הפיכת הניאו-ליברליזם של פינושה (בהשראת ארה"ב). המחבר מראה איך ישראל צועדת בעקבות צ'ילה לקראת הרס החינוך. מאמר שני בסידרה בת ארבעה שיפורסמו ברצף
הפרטת החינוך, הכשלון בצ'ילה איתות לישראל – מאמר ראשון
אמנון פורטוגלי, חוקר במרכז חזן של מכון ון ליר מתאר את הפרטת מערכת החינוך בצ'ילה, תוצאת הפיכת הניאו-ליברליזם של פינושה (בהשראת ארה"ב). המחבר מראה איך ישראל צועדת בעקבות צ'ילה לקראת הרס החינוך. מאמר ראשון בסידרה בת ארבעה שיפורסמו ברצף
בתי הספר היסודיים והתיכוניים
בצ'ילה פותחה מערכת בת שלוש שכבות: בתי ספר הפרטיים, שאינם מסובסדים, בהם התלמיד משלם מחיר מלא; בתי ספר הפרטיים שלא למטרות רווח, המסובסדים, אשר בדרך כלל דורשים מהתלמיד לשלם סכום נוסף, והיכולים למיין ולבחור את התלמידים שיתקבלו; ובתי הספר הציבוריים, שהועברו לרשויות המקומיות ושהמימון להם קוצץ באופן דרסטי. המערכת בת שלוש שכבות פירושה שמיעוט מבין ההורים יכולים לשלם עבור חינוך פרטי וילדיהם מקבלים חינוך טוב ואילו הרוב מקבל חינוך מדרגה שלישית. מספר פרמטרים תרמו לביצועים הטובים של בתי הספר הפרטיים יחסית לבתי הספר הציבוריים: איכות המורים, זמינות המשאבים, ויכולות התלמידים.
ב- 1980 הוכנסה שיטת שוברים נרחבת שנועדה לקדם תחרות בין בתי ספר ולעורר את בתי ספר לשיפורים. בשיטה הנהוגה בצ'ילה, המדינה משלמת, ישירות, לבתי ספר הפרטיים שלא למטרות רווח, ולבתי הספר הציבוריים, לפי מספר התלמידים, כאשר בחירת בית הספר נעשית ע"י ההורים. תכנית השוברים ביטלה גם את איגודי המורים, ואת תוכנית הלימודים הלאומית.
התומכים במערכת השוברים טוענים כי השוברים נותנים לתלמידים מכל רקע סוציו אקונומי גישה לחינוך איכותי ובעל ערך חינוכי. על פי התאוריה, השוברים היו צריכים להעצים ולאפשר לכל תלמיד לבחור בין בתי ספר ציבוריים או כל אחד מבתי ספר הפרטיים בסבסוד ממשלתי. השוברים היו צריכים לתת להורים את יכולת הבחירה לרשום את ילדיהם לבתי ספר, שמצידם מתחרים על תלמידיהם, וליצור תחרות בין בתי ספר כדי לתת את החינוך הטוב ביותר האפשרי עבור כל תלמיד. אבל התכנית השתבשה. בפועל, תלמידים נזקקים רבים מהמעמדות הנמוכים, נדחפים לבתי הספר הציבוריים הפחות טובים, בעוד שתלמידים בעלי יכולת כלכלית ניהנים מנגישות לחינוך איכותי, פרטי, אם בבתי ספר פרטיים מסובסדים בשיטת השוברים ואם בבתי ספר פרטיים אחרים. ההשפעה השלילית העיקרית של שיטת השוברים ושל האפשרות לבחירת בית הספר היא הגדלת הפער החינוכי בין העשירים והעניים.
בתוך כעשר שנים מהחלת הרפורמה בחינוך, כ-20% מהמחנכים עזבו את בתי הספר הציבוריים העירוניים ועברו להוראה פרטית. תלמידים מבתים עשירים ומהמעמד בינוני נמלטו מבתי ספר הציבוריים לבתי ספר פרטיים או פרטיים מסובסדים. תלמידים מבתים עניים, שבעיקר בשבילם נועדו השוברים, לא הצליחו להשתתף בבתי ספר הפרטיים המסובסדים. חלקם לא יכלו להגיע לבתי ספר ברחבי העיר, חלקם לא יכלו להרשות לעצמם את התשלום הנוסף, וחלק מהתלמידים או בני משפחותיהם לא הבינו או לא פעלו לנצל את ההזדמנות.
יתר על כן, בתי ספר פרטיים מסובסדים רבים שהוצפו בבקשות, החלו לברור, “creaming off” ולקבל רק את התלמידים הטובים ביותר, בעלי ההשגים הגבוהים ביותר, אלה שיהייה קל וזול יותר ללמד ושיכולים להרשות לעצמו לשלם. מימון ממשלתי שהגיע בעבר לבתי ספר ציבוריים הופנה לבתי ספר פרטיים מסובסדים, והשאיר את בתי ספר הציבוריים מיובשים, עם תקציבים מתכווצים, לחנך את התלמידים החלשים והמקופחים ביותר במדינה. באופן לא מפתיע, הסטודנטים הלומדים בבית הספר ציבורי הראו תוצאות גרועות יותר מעמיתיהם בבתי הספר הפרטיים. הציונים שלהם במבחנים סטנדרטיים ירדו, וכך גם איכות ההוראה.
מודל חינוכי זה לא רק שפוגע בתלמידים בעלי הכנסה נמוכה אלא גם מגדיל את הבדל המעמדות, שכן שיטת השוברים מעצימה הפרדה חברתית. משפחות מעשירונים הגבוהים ומהמעמד הבינוני משלמות כדי להפריד את ילדיהם מתלמידים עניים יותר, והמשפחות של תלמידים עניים משלמות חלק גבוה מהכנסתן לבתי ספר פרטיים יקרים, כדי להבטיח שילדיהם ילמדו עם האליטה.
ארבעה עשורים מאוחר יותר, המודל הניאוליברלי של פינושה התממש. צ'ילה נמצאת כיום עם רמות נמוכות של השכלה (בקושי 8 שנים באוכלוסייה הבוגרת) ועם פער ביצועים מדאיג בין הסוגים השונים של בתי הספר. SIMCE, תוכנית הערכת למידת התלמידים הלאומית המשמשת לניטור ולהתאמת מדיניות חינוך, רשמה פערי שיא בציונים בין התלמידים בבתי הספר השונים בשנת 2010. תלמידי בית ספר ציבוריים עירוניים קבלו ממוצע של 60.5% בציון המבחן המקיף, ואילו עמיתיהם בתוכנית השוברים ונבתי הספר הפרטיים קבלו ציון ממוצע של 67% ו-80% בהתאמה.
מעניין לציין שמשרד החינוך בישראל זיהה את הסיכונים בכניסת בתי ספר פרטיים למערכת החינוך. בעירעור בעניין ביה"ס חברותא טען המשרד שאין לתת לבית הספר רישיון משום שהוא פוגע בעקרון האינטגרציה, עורך בחינות קבלה קפדניות וממיין תלמידים, מציב רף כניסה באמצעות תשלום, פוגע במוסדות החינוך הרשמיים והממלכתיים, ואינו עומד בתוכנית הליבה המלאה של המשרד.
תגיות: איכות-החינוך, אמנון-פורטוגלי, הפרטה בחינוך, חוק-חינוך-חובה, חינוך פרטי, מדידה והערכה בחינוך, מכון-ון-ליר, מרכז חזן לצדק חברתי, משרד-החינוך
קישור קבוע
3 תגובות
Email This Post
6 באוגוסט, 2013 בשעה 23:09
כפי שידוע, בית-ספר "חברותא" נסגר. אם "חברותא" היה מתקיים כבית ספר פרטי, בלי מימון המדינה, אולי היה מוביל להקמת בתי ספר פרטיים נוספים שאינם ממומנים מכספי ציבור לטובת אליטה כלשהי. אך נראה שהם עסקה לא כלכלית ואינם מניבים רווחים עסקיים. למרות זאת, נראה שהכי צודק הוא ליצור הפרדה בין בתי-ספר פרטיים וממלכתיים כדי שלא יתקיים המצב בו בעלות פרטית (או רשתות חינוך למיניהן) יקבלו מימון מהמדינה וגם יגבו שכר לימוד מהתלמידים, תופעה המגדילה את אי השוויון בין התלמידים, ומסכלת את שוויון ההזדמנויות.
7 באוגוסט, 2013 בשעה 0:42
לא מבין
הרי בארץ קיימים בתי ספר מהסוג של הריאלי , הדמוקרטי, הרוסי, הפתוח, האנתרו……..האמריקאי עם שכ״ל בעננים. מה רע?
למה לא דואגים לראלי של כל ילדי ישראל
7 באוגוסט, 2013 בשעה 0:51
ליפים
כדי לדאוג שכל הילדים יקבלו רמת חינוך כמו בריאלי למשל, צריך תקצוב ממשלתי נדיב. אם המדינה לא תתקציב, העשירים ישלמו עבור חינוך ראוי מכיסם הפרטי, ואילו העניים לא יוכלו לשלוח ילדיהם להתחנך כראוי.