מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
איך צמחה בועת הנדל"ן?
היום קיימת הסכמה מקיר לקיר, ששוק הנדל"ן הישראלי שרוי עמוק, עמוק בתוך הבועה וכמו כל בועה, מתישהו היא תתפוצץ. אשר רוכברגר סבור שלא נוכל לטפל בה באפקטיביות הראויה בלי להבין איך היא צמחה ואילו סיבות חברתיות וכלכליות גרמו להתנפחותה
אני רוצה לטעון דבר שטרם ראיתיו בעיתונות בעברית, כאשר מייחסים את הבועה לתופעות של מספר שנים אחרונות. כנראה ניחנתי בזיכרון היסטורי ארוך יותר ולכן אני טוען שהבועה של היום היא תוצאה ישירה של ההפקרות כלפי הגל העלייה הגדול בתחילת שנות ה-90.
משנות החמישים ועד שנת 90, בעיית הדיור בארץ פחות או יותר נפתרה לכל גל העלייה. לפעמים בצורה יותר מוצלחת, לפעמים פחות, אך גם בשנות ה-70 וה-80 גלי עליה שהגיעו ארצה, זכו לפחות בשלבי הקליטה הראשוניים לדיור ציבורי שהיה ראוי לסטנדרטים של אותם הימים. גם הזוגות הצעירים דאז, במקרים רבים זכו לאותו דיור ציבורי .
באביב שנת 90 ממשלת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית לעבור למסלול חדש של קליטת עליה – הקליטה הישירה. במילים אחרות במקום להגיע מהנתב"ג למרכזי קליטה, העולים שוחררו לכל הרוחות "תתמקמו איפה שאתם רוצים ותסתדרו איך שאתם מבינים". במהלך שנת 90 גל העלייה הלך והתגבר וצבר תאוצה עד כדי כך, שהיו תוכניות מגירה למקם את העולים במחנות צה"ל, כי אף אחד לא ידע כמה יבואו.
אז החלה החגיגה. אין לי נתונים מדויקים, כמה דירות פנויות היו בשנת ה-90, אך למעשה החלק המשמעותי ביותר של העולים שהגיעו משנת 90 ואילך מצאו דירות פנויות להשכרה. פירוש הדבר שלפני שנת 90 היצע הדירות הפנויות היה הרבה יותר גדול מהביקוש. לא שמעתי על מקרים שמשפחות פינו את הדירות והצטמצמו ילדים אצל הורים או משהו כזה, כדי להשכיר את הדירה שהתפנתה לעולים. גם למסירות נפש ולתאוות בצע יש גבולות.
אין כאן מקום להרחיב על המקרים שתחת הכותרת דירה הושכרו גם מרתפים, כוכים וכל שאר מלונות כלבים, אך בהרבה מקרים באמת היו דירות סבירות למגורי אדם. המחיר הממוצע עבור דירת 3 חדרים באזור המרכז או בירושלים נע בין 500 ל-550 דולר, כאשר השער היציג בסוף 1990 היה 2 שקלים עם עליה מתונה בהמשך. שכר מינימום באותה תקופה היה בסביבות 1250 ₪, במילים אחרות – שכירות הדירה נע בסביבות כ90% משכר המינימום. בהשוואה להיום זה דומה לרמת השכירות של 3900 ₪ לדירה – די מציאותי במקומות כמו ראשון לציון ורמת גן. במקומות רבים אחרים זה הרבה יותר גבוה.
כאשר העולים נוכחו לדעת וזה קרה די מהר, שאין להם סיכוי לקבל דיור ציבורי, חוץ ממספר פרויקטים מצומצם בפריפריה רחוקה, כמו אופקים או קריית-שמונה וגם שלעבור מדירה לדירה ולסבול משיגיונות של בעל הבית ולשלם למתווך זה לא התענוג הגדול ביותר, הם הבינו שאין ברירה, אלא לקנות. גם הקבלנים הבינו, שאין ברירה אלא לבנות כי גם העולים צריכים דירות והרבה פעמים משפרי הדיור דאז – מי שמכר את הדירה הראשונה והמוזנחת שלו והגשים את חלום חייו, לקנות את מה שלא היה יכול להרשות לעצמו עוד לפני שנה-שנתיים. הקבלנים היו כאלה חרוצים, שבשנת 1995 עם כל הגל הגדול של העלייה וריבוי הטבעי ומשפרי דיור ואולי גם יהודים מתפוצות שקנו משהו – היה בארץ עודף של 50000 דירות.
כידוע התיאבון בא עם האוכל. 3 הגורמים העיקריים שמרוויחים משוק הנדל"ן – המדינה, הבנקים והקבלנים – הבינו, שמה שהצליח עם העולים, שהם למעשה היו שפני הניסויים, יכול לעבוד גם עם כל השאר. למה לדאוג לדיור ציבורי, למה לרסן מחירים? אם העולים יכולים לכרוע תחת עול המשכנתא, אז גם אחרים בבחינת עם ישראל ערבים זה בזה. למה שהמדינה לא תתעשר על חשבון הזוג הצעיר? למה רק עולים יעבדו שעות נוספות ולא יכלו לחסוך ולהשקיע בילדים ובפיתוח הקריירה שלהם? אם הם יכולים, גם אתם תוכלו.
אני לא זוכר שבאותם השנים מישהו שמע קול של אבירי הצדק החברתי , אפילו בבחינת ש"אין נביא בעירו". לא היה אף פוליטיקאי פחות או יותר רציני, אף ארגון זכויות האדם, אף מפלגה שכיבדה את עצמה, שהיה לה אכפת מהסיפור הזה. למה שיהיה אכפת. הרי מדובר בעולים, לא בנו, לא בילדינו ונכדינו. מי שזוכר את המערכון "הלול" משנות ה70 יבין היטב במה מדובר ומי שלא- מוזמן לחפש ביו-טיוב.
אבל באמת עם ישראל ערבים זה לזה וכאשר הציבור הישראלי בכללותו הפקיר והזניח את הבעיה שנתקלנו בה, כאשר היינו באמת בעמדת נחיתות מבחינה כלכלית וחברתית, קיבל את אותה הבעיה בעוצמה הרבה יותר חזקה אחרי מספר שנים. לכן כל מי שמתלונן היום על בועת הנדל"ן ויש לו קמצוץ יושר אינטלקטואלי, חייב לשאול את עצמו, ואם הוא צעיר, אז את הוריו, איפה היינו לפני 20 שנה.
תגיות: אשר רוכברג, בועת נדל"ן, דיור-ציבורי, עולים חדשים, צדק-חברתי
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
18 ביוני, 2013 בשעה 8:19
למה להסתבך
למה להסתבך עם הסברים כ"כ עמוקים? יש הסבר פשוט יותר. אזרחי ישראל חרדים לעתידם. פעם היו אפשרויות חסכון סולידיות לטווח ארוך. היום אין מנוס, גם כספי הפנסיה נשחקים ונגזלים. נותר רק מפלט הנדל"ן שעד עתה הוכיח את עצמו כמאפשר בטחון כלכלי.
18 ביוני, 2013 בשעה 8:50
כותבים משפחות ולא מפחות ו"לכרוע" תחת הנטל ולא לקרוע.