חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

גן עדן לנצלנים: העסקת פלסטינים בידי ישראלים בישראל ובגדה המערבית

נושאים זכויות עובדים ותעסוקה, כלכלה ותקציב ב 13.06.13 0:01

מדיניות העסקת העובדים הפלסטינים בישראל ועל-ידי ישראלים מפחיתה את שכרם, פוגעת בזכויותיהם ומחלישה אותם מול המעסיק, ובכך פוגעת בעובדים משני צדי הקו הירוק.

מאת: אבשלום בן-צבי

המפגש המחודש בין הכלכלה הישראלית לכלכלה הפלסטינית בשטחים שכבשה ישראל בשנת 1967 ומדיניותה של ישראל בשטחים אלה בעשורים שלאחריה יצרו סיטואציה נרחבת של העסקת פלסטינים בידי ישראלים.

האבטלה הגבוהה יותר בשטחים שנכבשו, בצירוף הפער הגדול בפיתוח הכלכלי וברמת החיים, הפכו את העובדים הפלסטינים לכוח עבודה זול פוטנציאלי עבור מעסיקים ישראלים. הבחירה הישראלית שלא להוביל פיתוח כללי נרחב בשטחים אלה, לצד מתן חופש תעסוקה נרחב לפלסטינים בישראל ואצל מעסיקים ישראלים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, הובילו למצב של תלות הדדית של הכלכלה הפלסטינית והישראלית בתעסוקה נרחבת של פלסטינים בידי מעסיקים ישראלים שהגיעה בשיאה לכ-115,000 עובדים, שהיוו יותר משליש מכוח העבודה הפלסטיני.

בעקבות הסכמי אוסלו הוגבלה העסקת הפלסטינים בישראל בצורה דראסטית ומספר המועסקים צנח יותר ויותר תוך שהם מוחלפים במהגרי עבודה ממדינות אחרות. עם שיפור המצב הביטחוני בשנים האחרונות הולכים ועולים שוב מספרי הפלסטינים המועסקים בידי ישראלים ובסוף שנת 2011 הם הסתכמו בכ-28,000 מועסקים בישראל בהיתר, יותר מ-20,000 מועסקים בישראל שלא כחוק, וכ-27,000 מועסקים בידי ישראלים בשטחי הגדה המערבית (מאז שנת 2006 ישראל מונעת באופן גורף עבודת פלסטינים מרצועת עזה בתחומה).

היתרי העסקה כובלים

לכאורה, ובמיוחד מאז פסיקת בג"צ בשנת 2007, פלסטינים המועסקים בישראל או ע"י מעסיק ישראלי בשטחי הגדה המערבית זכאים למלוא הזכויות בהתאם לחוקי ההעסקה בישראל. בפועל, הסיטואציה הייחודית של העסקתם יוצרת מציאות שונה מאוד.

מדינת ישראל נוקטת במערכת פיקוח מורכבת ומסורבלת על העסקת פלסטינים בתחומה באמצעות מתן היתרי העסקה, שמהווים גם אישורי כניסה לתחומה. מדיניות זו היא כורח נדרש גם משיקולי ביטחון וגם מתוך הרצון לווסת את מידת העסקתם של מי שאינם אזרחי ישראל, בדומה למגבלות על מהגרי עבודה אחרים. על הסרבול וחוסר היעילות של מערכת זו תעיד העובדה שמכסות ההיתרים שקבעה המדינה לא נוצלו במלואן, בעוד שבמקביל מתקיימת העסקה נרחבת ללא היתרים ובניגוד לחוק.

השפעה נוספת של מדיניות ההיתרים היא חשיפתם של העובדים הפלסטינים לניצול חמור. היתר ההעסקה ניתן למעסיק מסוים עבור עובד מסוים ומהווה למעשה כבילה של העובד למעסיק. העובד הפלסטיני אינו יכול לחפש עבודה בצורה עצמאית או להחליף מקום עבודה בהתאם לרצונו, מכיוון שהיתר העבודה שלו תלוי במעסיק. תלות זו מהווה כר נרחב לניצול בדמות אי-תשלום שכר מינימום, דיווח כוזב של שעות עבודה, הלנת שכר ואי-תשלום זכויות סוציאליות, גביית כסף מהעובד עבור ההיתר, ואף העברתו למעסיק אחר תמורת תשלום. בכל מקרה של סכסוך בין העובד למעביד, או אף של תאונת עבודה, יכול המעביד להביא לביטול היתר ההעסקה של העובד, לעיתים תוך שהוא גורם לסיווגו כ"מנוע ביטחוני", ובכך לפטר אותו ללא תשלום פיצויים, ואף למנוע את העסקתו בישראל בעתיד. בהיעדר היתר העסקה, לא יוכל העובד להיכנס לתחומי ישראל, ולכן יתקשה להגיש ולנהל תלונה משפטית כנגד המעסיק. איום זה בביטול ההיתר מעניק למעסיקים כוח רב אל מול העובד.

עבור פלסטינים המועסקים בישראל ללא היתר, המצב קשה אף יותר. מכיוון שהם אינם עובדים באופן רשמי, הסיכוי שיזכו לשכר ראוי הוא אפסי, והם עלולים בכל רגע להיתפס (או להיות מוסגרים בידי המעסיק אם יש לו עניין בכך) בידי המשטרה, דבר שיביא לגירושם בחזרה אל הגדה המערבית (לעיתים לאחר אישום פלילי ואף מאסר) ולמניעת יכולתם לקבל היתר עבודה בישראל בעתיד.

מצב זה מביא למציאות בה עובד פלסטיני בישראל המחזיק בהיתר צפוי להשתכר כ-141 ש"ח בלבד ליום עבודה (לעומת שכר המינימום הקבוע בחוק העומד על 164 ש"ח ליום עבודה), ועובד ללא היתר צפוי להשתכר כ-127 ש"ח בלבד ליום עבודה. עבור המעסיק, פער העלות גבוה אף יותר, מכיוון שתשלומי מעסיק שונים מעלים את עלות ההעסקה המינימלית החוקית לכ-210 ש"ח ליום עבודה, ומכיוון שיום העבודה של העובדים הפלסטינים מתארך לעיתים קרובות בשעות רבות ביחס ליום העבודה של עובד ישראלי.

מצב הפלסטינים המועסקים בידי ישראלים בשטחי הגדה המערבית חמור אף יותר: בהיעדר כמעט מוחלט של אכיפת דיני עבודה, הם חשופים לניצול בוטה ומניעת זכויות, ואף לתנאי עבודה ירודים, עקב היעדר אכיפה של תקני שמירה על איכות הסביבה ובטיחות בעבודה. שכרו הממוצע של עובד פלסטיני המועסק בידי מעסיק ישראלי בשטח הגדה המערבית מגיע לכ-60-80 ש"ח בלבד ליום עבודה בענף החקלאות, וכ-80-120 ש"ח בלבד ליום עבודה בענף התעשייה.

כלכלה פלסטינית מתקדמת – אינטרס ישראלי

עבור העובד השכיר הישראלי, הסובל מאחוז אבטלה גבוה למדי (במיוחד בפילוח גיאוגרפי) ומהיעדר אכיפה מספקת של דיני העבודה, מהווה התחרות מצד העובדים הפלסטינים פגיעה קשה נוספת בכוח המיקוח שלו אל מול המעסיק וביכולת שלו לשפר את תנאיו או אף לעמוד על קבלת זכויותיו המלאות. תחרות זו לאורך השנים הביאה לדחיקתם הכוללת של העובדים הישראלים מענפי כלכלה מסוימים, מכיוון שלא יכלו להתחרות בשכר הנמוך של העובדים הפלסטינים ושל מהגרי העבודה שהשתלבו בענפים אלה.

מעבר לכך, מצב זה יוצר פגיעה קשה גם במעסיק הישראלי ההוגן בתעשייה ובחקלאות. הוא נאלץ להתמודד בשוק תחרותי אל מול מעסיקים אחרים, בסיטואציה המקנה יתרון מובנה למעסיקים נצלנים, ולייצור בשטחים על פני ייצור בישראל. מצב זה מעודד את העתקתם של מפעלים מתחומי ישראל אל שטחי הגדה המערבית, שם עלויות הייצור עבור המעסיק נמוכות בצורה משמעותית. בתחרות לא הוגנת שכזו, רגליהם של מעסיקים ישרים בתחומי הקו הירוק נדחקות מפני מעסיקים נצלנים בישראל ובשטחי הגדה המערבית, והחקלאות והייצור התעשייתי המבוססים על העסקה נצלנית של כוח עבודה זול הולכים ומתבססים כצורה השולטת בענפי כלכלה מסוימים.

כאמור, מצב זה הוא תוצאה בלתי נמנעת מהפער בין הכלכלה הפלסטינית לזו הישראלית ומהיעדר אכיפה מספקת של דיני העבודה הישראליים על מעסיקים בשטחי הקו הירוק ובגדה המערבית. על מנת לשפר את המצב, על ישראל לעודד פיתוח של כלכלת ייצור פלסטינית מתקדמת שתיצור מקומות תעסוקה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה כך שיפחת הצורך של הפלסטינים בהעסקה בישראל, ולשנות באופן דרסטי את מדיניות האכיפה שלה כך שיוטל פיקוח קפדני על עמידתם של מעסיקים ישראלים בדיני העבודה החלים עליהם. באופן זה יתבטל היתרון המובנה היום בהעסקה של עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה על פני העסקתם של עובדים ישראלים. היעדר האכיפה בתחום זה הוא למעשה "כשל שוק" שנוצר בעקבות מדיניות ממשלות ישראל, ויוצר ביקוש מלאכותי לכוח עבודה פלסטיני וזר על חשבון העסקתם של העובדים הישראלים בתנאים הוגנים. לאחר שביקוש זה יתאזן מחדש בהתאם לצורך האמיתי של המשק הישראלי בעובדים שלא ניתן לגייס מתוך כוח העבודה הישראלי, מומלץ יהיה להשוות את תנאיהם של הפלסטינים שיועסקו בישראל לאלה של מהגרי העבודה ממדינות אחרות, אך להעניק להם קדימות על פניהם בקבלת היתרי העבודה, על מנת לפתח קשרי שכנות טובה עם הכלכלה והחברה הפלסטינית השכנה, שתלותה בישראל תפחת. צמצום הפערים בין הכלכלה הישראלית לפלסטינית יביא למצב בו שיתוף הפעולה ההדדי ביניהן יגבר.///

המאמר פורסם לראשונה בגיליון 55 של 'חברה', כתב-עת סוציאל-דמוקרטי

אבשלום בן צבי הוא חבר הקיבוץ העירוני "משעול" בנצרת-עילית, וכותב את יומן הרשת "עמדת תצפית" 

לקריאה נוספת:

נגה קדמן, העסקת פלסטינים בישראל ובהתנחלויות: מגבלות, כבילה ופגיעה בזכויות, קו לעובד, אוגוסט 2012

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , ,

2 תגובות

  1. ל רפי :

    יש כאן כמה רעיונות טובים

    א. אין להעסיק עובדים משטחים כבושים. יש לאפשר להם לעבוד בירדן או במדינות המפרץ.
    ב. אין להעסיק עובדים באופן לא חוקי. צריך להפעיל סנקציות קשות על ישראלים שמעסיקים עובדים לא חוקיים ולגרש עובדים לא חוקיים.
    ג. יהיה נכון לפעול להחיל על הכלכה באיו"ש אותם חוקים וכללים החלים על הכלכלה הישראלית הישנה. לאמור: אותו פיקוח, אותו שכריסודי, אותם חוקי מס, אותן נורמות איכות, אותם כללי מיסוי ואותן סנקציות אם יתנהלו כעסקים בשטחים כבושים כפי שמציעה הקהילה האירופית – סימון מוצרים, מכס ומיסוי גדולים יותר וקנסות על חריגות מהחוק ו/או התקנות.
    ד. הגיע הזמן לגבות מהרשויות המוניציפליות באיו"ש את דמי אספקת החשמל, המים, תשתיות הביוב, הכבישים וכו', כמקובל בישראל. (אם לא ישלמו, לקזז זאת מהמע"מ שגובה ישראל באזור)
    ה. יש להפעיל בתי-דין לעבודה באי"ש בניהול מינהלי של המינהל האזרחי, שבהם יידונו סכסוכים הנוגעים לתושבי האזור ו/או למעסיקים שבתוך האזור.
    במילים אחרות: יש להפוך למציאות את הטענה הישראלית הבסיסית ששטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש אלא שטח מוחזק, (למעט ירושלים), ע"י החלה בשלבים של מציאות כלכלית זהה לזו הנוהגת בישראל ואכיפת התקנות והחוקים הרלוונטיים באופן מלא והחלטי.

  2. מנחם לוריא :

    מתנצל מראש על חוסר הצניעות...

    בהקשר למאמר הזה ראוי לעיין כאן:http://www.blacklabor.org/?p=48211
    וגם כאן:http://www.blacklabor.org/?p=47258

    ונזכיר עוד: לשטחי יו"ש אין סטאטוס חוקי בישראל. לכאורה מתקיים שם תמהיל של ממשל צבאי עם ממשל אוטונומי של הרשות – בפועל אין שם זכויות אדם.

    על פי המקובל בעולם הגבלה של אזרחים זרים ככוח עבודה מקובלת בין מדינות עצמאיות – יו"ש איננה מדינה ובוודאי שאיננה עצמאית.

    וראוי להדגיש: לא רק שמדינת ישראל כובלת את המועסק הפלסתינאי למעסיק הישראלי – ונותנת למעסיק כוח חוקי או סמי חוקי,שלא לשלם שכר הוגן,תנאים סוציאליים וגם להלין שכר,כפי שמוזכר בכתבה ובמראי המקום שציינתי,אלא גם,ובניגוד להעסקה של עובדים זרים,המדינה מונעת לחלוטין העסקה ישירה של הפלסתינאים על ידי מעסיקים ישראלים. עובד פלסתינאי בהיתר מקבל את שכרו דרך לשכת העבודה כאשר המעסיק מעביר ללשכה את השכר. חל איסור חוקי למעסיק ישראלי להעסיק פלסתנאי באופן ישיר – שלא דרך לשכת העבודה. ככל הידוע לי ל"פטנט" הזה אין אח ורע לא בישראל ולא במדינות "דמוקראטיות" (עם ובלי המרכאות) אחרות.

    כל הפטנט הזה נובע בטיעון של שמירה על הביטחון בישראל רבתי אלא שהטיעון הזה,לכשעצמו,לא מחזיק מים שכן בפרקטיקום עובד פלסתינאי שרוצה לקבל אשרת עבודה עושה זאת כדי לעבוד למחייתו ולא כדי להכנס לישראל כדי להטמין פצצה או לשלוח אוטובוס לשמיים בסיגנון של אליהו הנביא.

    ואם לא די בזה: במחסום אייל מתבצע "ניסוי" בבני אדם באדיבות שר התחבורה ישראל כץ. לפי מר כץ המדינה הקלה על הפלסתנאים שעוברים במחסום,בהיתר, והעמידה לרשותם קווי אוטובוס,מסובסדים.ממחסום אייל לערי ישראל. האמת קצת אחרת: לחץ שהפעילו ראשי הישובים הישראלים ביו"ש גרם לשר כץ לבצע את הנסוי. הלחץ נבע מכך שראשי הישובים סירבו לכך שהתושבים שלהם ופועלים פלסתינאים יחלקו את קווי התחבורה הציבורית אל ומאת ישובים. קווי האוטובוס הם לפלסתינאים בלבד,מיד יוסבר,והם לא ממש לערי ישראל אלא:

    אין קו אוטובוס ממחסום אייל לתל אביב למרות שישנה דרישה. יש קו ממחסום אייל לפתח תקווה אלא שהאוטובוס לא נכנס לעיר פתח תקווה אלא מעלה נוסעים באייל ופורק אותם בצומת סגולה. לרעננה אין אוטובוס ממחסום אייל ולהרצליה יש אלא שקו זה נוסף ממש לאחרונה בגלל לחץ של מעסיקים. האוטובוס לכפר סבא מעלה נוסעים במחסום אייל ועוצר בעיר בשתי תחנות בלבד: בכניסה לעיר ליד אזור התעשיה המזרחי ובצומת רעננה. בדרך לצומת רעננה האוטובוס עובר ברחוב הראשי אבל אין לו שם תחנות עצירה ואין לו שום תחנות לקליטת נוסעים כך שגם אם האוטובוסים האלה עוברים בערי השמרון בפועל אף אזרח ישראלי לא יכול לעלות עליהם ולהשתמש בהם כתגבור לקווי המפעילות בשרון.ממחסום אייל ניתן לצאת או באוטובוסים לפלסתינאים בלבד או באיסוף על ידי המעסיק. אין שום אופציה אחרת. מחסום אייל נמצא בריחוק גאוגרפי מכל יישוב ישראלי ואין שום סיכוי שאזרח ישראלי יקלע לשם ויבקש לעלות על אחד האוטובוסים ולהגיע באמצעותו לערי השרון.

    ולמי שריח הגזענות וההפרטהייד לא נודף מהדבר הזה ראוי שיסור לרופא אף אוזן גרון לבדיקת חוש הריח.

    ולמי שעדיין יש ספקות: מחסום אייל הוא המעבר היחידי שנמצא בסמיכות לערים יהודיות. שאר המחסומים או שנמצאים בחלק המזרחי של ירושלים או שנמצאים הרחק מישובים ישראלים ולכן את המרחאות מהמילה ניסוי אפשר כבר… להוריד.

    אין שום מקום על פני הפלנטה ארץ שבו בני אדם מיישות מדינתית כלשהי מגיעים לעבודה,כמהגרי עבודה,ביישות מדינתית אחרת והם מוסעים,הלוך ושוב,בתחבורה יעודית רק להם ומוגבלים בקשר עם המעסיק וביחסי עובד מעביד ישירים ובלתי אמצעיים. זה פטנט ישראלי מקורי וייחודי.

    …וכן מסריח עד צחנה מגזענות.

    מנחם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.