בעקבות דו"ח ה-OECD, שקבע כי תחולת העוני בישראל היא הנרחבת ביותר מבין כל מדינות הארגון, שאלו רבים האם המדידה היחסית הנהוגה באמת משקפת את מצבם של העניים. נדב פרץ-וייסוידובסקי מסביר מדוע המדידה היחסית היא היחידה המשקפת בצורה אמיתית את נתוני העוני
שכונת עוני במקסיקו. מקור תמונה: ויקיפדיה
לפני כשבועיים התפרסם דו"ח של ארגון ה-OECD, שקבע כי בשנת 2010 חלפה ישראל על פני מקסיקו, ולראשונה דורגה כמדינה שבה תחולת העוני היא הרחבה ביותר מבין מדינות הארגון. נתון מזעזע זה – שלא הפתיע אף אחד שמצוי בנתוני העוני בישראל – התקבל, מצד אחד, בתדהמה על ידי הציבור הרחב. אך לצד תגובה מובנת זו, רבים הגיבו לנתון זה בתמיהה.
האמנם ניתן לטעון שהעוני בישראל חמור מהעוני במקסיקו? הלא רבים במקסיקו חיים בפחונים, ונאלצים להיאבק על גישה למזון ולמים נקיים, לא כל שכן על גישה לתרופות ולחינוך נאות. האמנם ניתן לטעון שהעוני במקסיקו חמור פחות מאשר בישראל? או כפי שמנסחים את הטענה באתר השמרני 'מידה':
רבים מ"עניי" ישראל מחזיקים באייפון, מכשירי טלוויזיה ואף נוהגים ברכב, אך מבחינת ה-OECD הם יהיו במקום נמוך יותר מדרי הפחונים של מקסיקו, רק בגלל שמצב המעמד הגבוה בישראל טוב בהרבה ממצבו של אותו מעמד במקסיקו.
טענה זו מבקרת, כמובן, את שיטת חישוב העוני היחסי. כידוע, תחולת העוני בישראל – ואף בדו"ח המדובר של ה-OECD – היא השיטה היחסית, בה קו העוני מחושב כמחצית מההנכסה החציונית. לטענת מתנגדי שיטה זו, חישוב כזה של קו העוני אינו מבטא כראוי את תופעת העוני – משום שהוא מתחשב לא רק במצבם של העניים, אלא גם במצבם של שאר האוכלוסיה. האם, שואלים אותנו מתנגדי הגישה היחסית, מצבם של שני בני אדם, בעלי משאבים כלכליים זהים, שונה – רק משום שהם חיים בחברות אחרות? כיצד יתכן שאדם יהיה מוגדר כעני בישראל, אך אם יועבר, באורח פלא, למקסיקו, ולא יחול שום שינוי במשאביו הכלכליים – יפסיק להיות עני?
ביקורת זו מתייחסת למימד היחסי של העוני במידה רבה כפי שגננת מתייחסת לילד שמאוכזב מכך שיש לו שתי סוכריות, בעוד לחברו יש שלוש. מדוע אתה מתייחס לחברך, תשאל הגננת? תתמקד במה שיש לך, והיה שמח בחלקך. אמירה דומה מפנים השמרנים לחיים בעוני: מדוע אתם מודדים את עצמכם מול אנשים שאינם חיים בעוני? היו שמחים בכך שמדינת ישראל מעניקה לכם חינוך חינם (בערך), וביטוח בריאות (חלקי), ואתם נהנים ממים זורמים ומחשמל. העובדה שאתם שוכנים ליד אנשים שחיים ברווחה רבה יותר, לא הופכת אתכם למסכנים יותר ממי שאינם נהנים מתנאים אלו, אך חיים בסביבה שבה זהו המצב המקובל.
באורח אופייני לגישות ניאו-ליברליות, גם גישה זו נגלה את נקודת העיוורון שלה ביחס לחברה. היא מתעלמת מכך שעוני הוא אמנם תופעה שבסיסה הוא חומרי, אך ההיבטים החברתיים שלה הם לא פחות – ולעתים אף הרבה יותר – משמעותיים מאלו החומריים.
ההיבטים החברתיים של העוני אינם מתמצים בקנאה של אלו שאין להם באלו שיש להם (על אף שזהו אלמנט שאין לזלזל בו). המחסור החומרי המאפיין את העוני מוביל לפגיעה אנושה ביכולת של הסובלים ממנו להשתתף בחברה בה הם חיים, במגוון של רמות ואופנים.
נדגים זאת באמצעות אביזר שרבים נתלים בו כמעיד על העוני בישראל, ביניהם גם בציטוט לעיל מ'מידה': טלפון סלולרי. אחת הטענות נגד האנשים החיים בעוני בישראל, היא שהם מסתובבים עם סלולרי, שהוא מוצר מותרות שאפשר להסתדר בלעדיו. ואם הם יכולים לרכוש סלולרי, כנראה שהם לא באמת חיים בעוני.
ואכן, לפני 20 שנה הרוב המכריע של אזרחי ישראל הסתדרו ללא טלפון סלולרי. האם הם היו עניים אז? אם לא, כיצד ניתן לטעון שמי שאין לו סלולרי היום סובל מעוני?
טענה זו מעידה על חוסר הבנה של התפקיד שהטלפון הסלולרי ממלא בחברה הישראלית נכון ל-2013. לפני עשרים שנה, כשרק לבעלי עסקים היה טלפון סלולרי, ההנחה המקובלת הייתה שלאף אדם אין מכשיר כזה – ולכן שאף אדם אינו זמין כאשר הוא מחוץ לבית. בעשרים השנים האחרונות, ההנחה הזו השתנתה – והיום החברה שלנו מבוססת על ההנחה שניתן להשיג כל אדם בכל עת. כאשר אנו מנסים להשיג אדם, אנו מצפים לתפוס אותו באופן מיידי, ולא רק בערב, כשיחזור לביתו. מי שלא ירכוש טלפון סלולרי, ולא יהיה זמין בכל עת – יפסיד מגוון של הזדמנויות, מהזדמנויות של תעסוקה ועד להזדמנויות חברתיות.
לכן, לא ניתן לשפוט את מצבו הכלכלי של אדם לפני 20 שנה כפי שאנחנו שופטים את מצבו של אדם היום. אותו מכשיר שלפני 20 שנה היה בגדר מותרות, הוא היום בגדר הכרח – לא משום שאדם רוצה את מה שיש למי שסביבו, אלא משום שלפני 20 שנה, להיעדר טלפון סלולרי לא הייתה אותה משמעות חברתית שיש לו היום.
כך גם לגבי אלמנטים רבים נוספים של העוני. מצבו של מי שאין לו חשמל בבית בחברה שבה חשמל הוא סטנדרט שונה ממצבו של אדם בחברה שבה לכולם אין חשמל, משום שהיעדר החשמל משפיע על יכולתו לארח אחרים בביתו. אדם צריך בגדים הגונים על מנת להגיע לראיון עבודה – אך השאלה מהם 'בגדים הגונים' משתנה מחברה לחברה. והדוגמאות רבות ונמשכות.
מדידת העוני בשיטה היחסית אינה מושלמת, והיא סובלת מבעיות רבות. ברור שאדם שאין לו נגישות למים טהורים, או לו די אוכל כדי להזינו, נמצא במצב גרוע יותר מאדם שיש לו כל אלה, גם אם הם חיים בחברות שונות. אך מאידך, כל מי שמכיר אנשים החיים בעוני יודע שעיקרה של תופעת העוני הוא ההיבטים החברתיים שלה, ולכן לא ניתן לאמץ מדדי עוני שאינם חברתיים. החלפתה של המדידה היחסית במדידה מוחלטת – כזו המתייחסת רק לקיומו או להיעדרו של 'סל מוצרים' מוגדר-מראש – תביא לעיוות גדול הרבה יותר מאשר המדידה היחסית המקובלת בישראל. למרבה המזל, יש מדדי עוני מורכבים יותר ומתקדמים יותר, המצליחים למדוד את תופעת העוני בצורה מקיפה הרבה יותר גם מהשיטה היחסית ובוודאי מהשיטה המוחלטת.
Tags: OECD, מדידת עוני, מידה, עוני
מאמר שכתבתי לפני עשר שנים:
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-4374-00.html?t=141018
ילדים עניים עם טלוויזיה
הדוח השנתי על מצב הילד, הוגש אתמול (יום ד', 24.12.03) לנשיא המדינה. על-פי הדוח: "בישראל חיים כיום 2,219,200 ילדים – 33.5% מכלל האוכלוסייה.
40% מילדי ישראל סובלים ממחסור, מצוקה, חולי ואלימות. כ-656 אלף ילדים חיים מתחת לקו העוני".
עורכי המחקר, ד"ר אשר בן אריה, יפה ציונית וגלית קריז'ק מציינים בצדק, כי "הדוח מצביע על הידרדרות קשה במצבם של ילדי ישראל".
"300 אלף ילדים – 13.8% מכלל הילדים, חיים במשפחות המקבלות הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי, 57,151 משפחות מקבלות דמי מזונות מהביטוח הלאומי".
ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, מציין כי "אין כל שוויון, דמיון, או קשר בין קבוצות שונות. אין חינוך שוויוני, אין בריאות שוויונית, אין רווחה ותרבות שוויונית, ואפילו אין זכויות בסיסיות זהות".
ואכן – המצב באמת לא טוב. את המיתון, המצוקה והתסכול, ניתן לחוש כיום בקרב אזרחים רבים.
אך יש לנו בעיה נוספת: הדרך בה מוצגים הדברים לציבור.
מי שיחזיק בידו את עיתון "ידיעות אחרונות" של יום ה' (25.12.03), יקרא בכותרתו הראשית כי "ילדי ישראל העניים ביותר בעולם המערבי – אפילו במקסיקו ובטורקיה יש פחות ילדים עניים".
הייתם מאמינים?
על-פי הנתונים: "29.6% מילדי ישראל חיים מתחת לקו העוני. מקסיקו נמצאת במקום השני עם 26.3%".
האם ילדי ישראל עניים יותר מילדי מקסיקו? האם עד כדי כך מזלזל העיתון בקוראיו?
במקסיקו חיים כיום 98 מיליון תושבים. במדינה נפוצה תופעת שוד רכבות מזון, לא כדי לסחור במזון אלא כדי לאכול. רבים מאוד מתושבי מקסיקו חיים בבקתות עץ עלובות, ניזונים רק מתירס ושעועית – אותם הם מגדלים בעצמם. אין להם לא חשמל, לא שירותי בריאות, לא מים זורמים או שירותים. ובוודאי לא ביטוח לאומי, "השלמת הכנסה" ו"דמי מזונות"
"ידיעות אחרונות" מביא כדוגמא את עדותה של "ילדה ישראלית ענייה", המספרת: "אין לאמא כסף לתת לי ללכת לפסטיגל. בקושי יש לנו כסף לאוכל, אז אני נשארת בבית. בחופשת חנוכה אני יושבת כל היום עם האחים שלי בבית, ואנחנו רואים טלוויזיה".
האם ניתן בכלל להשוות בין ילדי מקסיקו לילדי ישראל? כיצד העיתון לא מתבייש לספק לנו כותרת ראשית תמוהה כל-כך?
רבים מאוד מילדי מקסיקו יכולים רק לחלום על חופש – בו הם יושבים בבית כל היום וצופים בטלוויזיה.
עוד עובדה מעניינת, היא הכללתה של ישראל ב"עולם המערבי".
זה אכן משמח. אנו חיים ביבשת אסיה, בלב המזה"ת, אך אנו חלק מ"העולם המערבי". מובלעת קטנה של "עולם מערבי", בעלת גבולות מעניינים במיוחד.
ילדי אשקלון או כפר-סבא חיים ב"עולם המערבי", וילדי עזה וקלקיליה המתגוררים במרחק קילומטרים ספורים כבר משתייכים לעולם אחר. אולי ה"עולם המזרחי" או "עולם ההדחקה"?
לא נעים לשמוע, אבל מצבם כיום של חלק מילדי רצועת עזה ויהודה ושומרון, לא רחוק ממצבם של ילדי ניגריה או צ'אד. מרביתם גם כן היו שמחים מאוד להיות במצבה של ה"ילדה הענייה" הישראלית, ש"אין לה כסף לקנות כרטיס למופעי ה"פסטיגל", ויושבת כל היום בבית וצופה בטלוויזיה".
על-פי הדוח של המועצה לשלום הילד 66% מהילדים בישראל מחזיקים טלפון סלולארי, 50% גולשים באינטרנט, 46% נעזרים במורה פרטי. פעילויות הפנאי הנפוצות: ביקור בקולנוע, במסעדות ובקניונים. רק 5.7% מבני הנוער בישראל עובדים.
אבל מה לעשות, בעיתון כתוב ש"ילדי ישראל – העניים ביותר בעולם המערבי". הגיע הזמן להפסיק וללהטט בשקרי סטטיסטיקה מתעתעת. לא כך נלחמים באמת במצוקותיה של החברה הישראלית.