חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

הרחבה לצורך הפרטה: תפקידו של מפעל ההתנחלויות בקידום משטר ההפרטה הישראלי

נושאים דעות, כלכלה ותקציב, מדיני-בטחוני, שיכון ושלטון מקומי ב 5.06.13 6:19

מפעל ההתנחלויות הוא דוגמה מובהקת למנגנון פיצוי שמספק תחליפים חלקיים לשירותיה של מדינת הרווחה האוניברסאלית שהופרטה. הקשר הדיאלקטי בין תהליכי ההפרטה וצמיחת ההתנחלויות צריך לשמש לקח חשוב עבור כל אלו שנהרו בקיץ 2011 אל אוהלי המחאה

מאת: ארז מגור. פורסם במקור בגליון 55 של כתב העת 'חברה'

פחות משבוע לאחר פריצת המחאה החברתית בקיץ 2011, שלח ראש המועצה האזורית שומרון, גרשון מסיקה, מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר השיכון אריאל אטיאס ובמסגרתו תכנית מפורטת לפתרון "מחסור הדיור" באמצעות "תנופת בנייה ביהודה ושומרון". "הפתרון הריאלי היחיד למצוקת הדיור במרכז הארץ", טען מסיקה, "[הוא] להעתיק את ההצלחה הגדולה של העיר מודיעין לאזור השומרון, אשר הישובים והמועצות המקומיות בו, נמצאות במרחק אפסי של כעשרים דקות עד חצי שעה ממרכזי האוכלוסייה של תל אביב, פתח תקווה, ערי השרון, חיפה ולוד". "בניה של מאה אלף יחידות דיור נוספות בשומרון", הסביר מסיקה, "תגרום לצעירים רבים להעדיף לצאת מתל אביב ומהמרכז הצפוף, תוריד פלאים את מחירי הדיור והשכירות באזורים אלו [ותאפשר] לפתור באופן כמעט מיידי את מצוקת הדיור של הזוגות הצעירים במדינת ישראל".

הצעתו של מסיקה לפתרון "בעיית הדיור" באמצעות הרחבת ההתנחלויות הסמוכות לאזור גוש דן לא היתה הפעם הראשונה בה הרעיון לעשות שימוש בקרקעות הגדה המערבית במטרה להקל על מצוקות חברתיות בתוך ישראל הריבונית עולה על הפרק. למעשה, כפי שאדגים בהמשך, רעיון זה עומד בבסיס מדיניות הפיתוח של מפעל ההתנחלויות אותה מיישמות ממשלות ישראל מאז ראשית שנות השמונים. בחינת מדיניות זו ותוצאותיה, אשר תפורט להלן בדגש על נושא הדיור, תדגים כי פיתוח ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק היה נדבך מרכזי בקידום תהליכי ההפרטה של מדינת הרווחה הישראלית. לאור ניסיון זה, ניתן יהיה לקבוע כי אימוץ הצעה ברוח זו של מסיקה לא רק תרחיב את אחיזתה של ישראל בשטחים, אלא תאפשר להעמיק את משטר ההפרטה אותו מקדמות ממשלות ישראל במשך שלושת העשורים האחרונים.

 

צמצום והרחבה: שינויים במגמות הבנייה הישראלית משני צידי הקו הירוק

            במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומה, ממשלת ישראל נטלה על עצמה את האחריות לדיור אזרחיה. כתוצאה, בשנים אלו היתה המדינה מעורבות באופן ישיר בתהליכי היוזמה, התכנון והבנייה של שכונות מגורים ושיכונים רבים. החל מאמצע שנות השבעים חלה תפנית במדיניות זו, כאשר במטרה לבצע ליברליזציה של שוק הדיור, החלה המדינה לסגת בצורה הדרגתית אך דרמטית ממעורבותה בענף זה תוך העברת מרבית יוזמות הבנייה לידי המגזר הפרטי. שינוי זה הוביל תוך זמן קצר לירידה משמעותית בהיקפי הבנייה הכלליים. בשנים 1975-1983 צומצם היקף התחלות הבנייה בישראל בשיעור של מעל 50 אחוזים. נתון זה הושפע בעיקר מהירידה הדרמטית בהיקף הבנייה ביוזמת המגזר הציבורי-ממשלתי, אשר צומצמה בכ-75 אחוזים (ראו טבלה מס' 1). בעוד היקף הבניה ביוזמה ציבורית בשנות השבעים עמד על 45 אחוזים מכלל הבנייה, תהליך זה הוביל לכך שבשנות השמונים צומצם נתון זה לכ-20 אחוזים בלבד מכלל הבנייה בישראל. צמצום מלאי הדירות הוביל בתורו לעלייה חדה במחירי הדיור. כפי שסיפר נשיא מרכז הקבלנים והבונים, אברהם שפרלינג, בפברואר 1981: "צמצום היצע הדירות בשוק הוביל לעליית מחירים תלולה היוצרת לחץ של ביקושים על השוק שאינו ערוך לכך". מגמה זו הובילה למחאה ציבורית מצד אותן קבוצות באוכלוסייה שנקלעו למצוקת דיור בעקבות מחירי הדיור הגבוהים.

טבלה מס' 1

בניית דירות בחלוקה לפי יוזם (אחוז)

שנה

בנייה ציבורית (%)

בנייה פרטית (%)

סה"כ  (%)

1975

27,730 (54)

23,890 (46)

51,620 (100)

1976

12,330 (35)

23,060 (65)

35,390 (100)

1977

5,850 (22)

20,880 (78)

26,730 (100)

1978

7,120 (23)

23,650 (77)

30,770 (100)

1979

15,050 (39)

23,180 (61)

38,230 (100)

1980

12,560 (38)

20,130 (62)

32,690 (100)

1981

13,150 (35)

24,250 (65)

37,400 (100)

1982

8,520 (30)

20,240 (70)

28,760 (100)

1983

7,320 (28)

19,010 (72)

26,330 (100)

אחוז שינוי 75/83

75%

20%

51%

מקור:

משרד השיכון והבינוי המרכז למידע וניתוח כלכלי, נתונים על התפתחות ענף הבנייה ופעולות משרד הבינוי והשיכון בחודש האחרון (מגוון שנים).

            בראשית שנות השמונים, יזם משרד השיכון, שמעורבותו בתהליכי הבנייה מעבר לקו הירוק עד כה הייתה מצומצמת למדי, תכנית להפחתת לחצי הביקוש הגוברים על-ידי הרחבת הבנייה במסגרת ההתנחלויות. על תוכנית זו סיפר מנכ"ל משרד השיכון דאז, מר אשר וינר, במסגרת הכנס השנתי של "האגודה הגיאוגרפית הישראלית" שנערך ב-7 לדצמבר 1983: "מעבר ליתרונות המדיניים, הביטחוניים, והלאומיים […] בפיתוח יהודה ושומרון, [ישנם מספר] יתרונות כלכליים בפיתוח חבל ארץ זה שאין מרבים לדבר בהם". אחד מיתרונות אלו, טען, קשור ל"קרבה של חלק מהאזור הנדון לאזור תל-אביב רבתי". בנייה באזור זה, הסביר וינר, תאפשר  להקטין את "לחצי הביקוש על אזור תל-אביב ועל-ידי כך [תאפשר] הורדת מחירי הקרקע והדיור באזור זה".

במסגרת מדיניות זו, הוביל משרד השיכון לשינוי מהותי באופן פריסת ההתיישבות בשטחים. שינוי זה התאפיין במעבר מהקמת היאחזויות קטנות ומבודדות שהיו פזורות ברחבי הגדה המערבית, לפיתוח כוללני וממוקד שרוכז במספר מצומצם של מרכזים עירונים שהוקמו בסמוך לאזורי הביקוש בתל-אביב, כפר-סבא, פתח-תקווה וירושלים. החלטה זו הובילה למיקוד מרבית מאמצי הבנייה והתקציבים של המשרד בפיתוח התנחלויות עירוניות כמו מעלה אדומים, אריאל, קרני שומרון וגבעת זאב. אין להפריז בחשיבותו של שינוי זה להבנת מפת ההתיישבות שהצטיירה מאז מימושה של מדיניות זו, כאשר מאז אמצע שנות השמונים מרוכזים כ-85 אחוזים מתושבי ההתנחלויות ביישובים העירוניים הללו.

על מנת להפוך את התנחלויות אלו ליעד מגורים אטרקטיבי שיספק מענה הולם למצוקת הדיור חרג משרד השיכון, בכל הקשור לבנייה בגדה המערבית, ממדיניות הליברליזציה אותה קידם בתוך הקו היורק ואימץ את דפוסי הבנייה הישירה בהם נהג בעבר. בין השנים 1980-1984 שילש משרד השיכון את היקף הבנייה ביוזמה ממשלתית במסגרת התנחלויות. עובדה זו הובילה לכך כי בשנת 1984 הפך "מחוז יהודה ושומרון" למחוז בעל היקף הבנייה הציבורית הגדול ביותר בישראל (ראו גרף מס' 1). מעבר לקידום של בנייה ישירה ביוזמה ציבורית, בתקופה זו הפעיל המשרד גם סדרה של תכניות סיוע עבור משתכני ההתנחלויות. ביוני 1982 הופעלה תכנית ל"רכישת דירות בישובים עירוניים וקהילתיים ביהודה ושומרון" אשר הציעה תנאי פירעון משכנתא, מתן הלוואות ומענקים שהיו גדולים בשליש עד חצי בהשוואה למה שקיבלו רוכשי דירות באזורי הפיתוח שבתחומי הקו הירוק. מעורבות משרד השיכון בפיתוח התנחלויות אלו לא הסתכמה רק בתחום הדיור, אלא כללה גם השקעה אדירה בהקמת תשתיות מתקדמות, לרבות סלילת כבישים ופריסת רשתות ביוב, מים, חשמל ותקשורת. בנוסף, דאג משרד השיכון להקים ביישובים אלו את מוסדות הציבור המאפיינים כל יישוב עירוני. מאמץ זה כלל את הקמתם של בתי-ספר, גני-ילדים, בתי-כנסת, מעונות יום, מרפאות, מרכזים קהילתיים, מוסדות שלטון מקומי, אולמות ספורט, גנים ציבוריים ועוד. ב-1983 הפך מחוז "יהודה ושומרון" למחוז בעל היקף הבנייה של מבני ציבור השני בגודלו אחרי מחוז ירושלים. בעוד מוסדות אלו סיפקו לתושבי ההתנחלויות גם מגוון של משרות ציבוריות, בעיקר בתחומי החינוך והרווחה, קרבתם של ההתנחלויות העירוניות למטרופולין תל-אביב וירושלים אפשרו לתושבי התנחלויות אלו ליהנות ממרכזי התעסוקה והשירותים שבתוך ישראל הריבונית.

גרף מס' 1:

 public_housing

מקור:

Benvenisti, Maron. (1986). 1986 Report: Demographic, Economic, Legal, Social and Political Development in the West Bank. Jerusalem: The West Bank Data Base Project.

הפרטה ומגזוּר כתהליכים משלימים

על מנת להסביר את בחירת המדינה לכוון את פתרונות הדיור דווקא לאזורים שמעבר לקו הירוק, יש להבין את זיקת הגומלין בין מדיניות ההפרטה ובין תופעת המגזוּר של החברה הישראלית אותה חשף דני גוטוויין. הפרטת מדינת הרווחה האוניברסאלית, אשר קודמה בעיקר על-ידי מפלגות הימין, פגעה פגיעה קשה במעמדות הנמוכים המהווים את ציבור מצביעיו העיקרי. על מנת להסוות ואף למתן את פגיעה זו, חתרו ממשלות הימין ליצירת מנגנוני פיצוי שיספק תחליפים חלקיים לשירותיה של מדינת הרווחה האוניברסאלית. בעוד מענה במסגרת הרחבה אוניברסאלית של מנגנוני מדינת הרווחה היה סותר את מדיניות ההפרטה אותה שאף הימין לקדם, הצעת תחליפים חלקיים, שהוקצו על בסיס מגזרי, אפשרה לימין להמשיך ולקדם את מדיניותו הכלכלית, תוך כדי הבטחת תמיכתם הפוליטית של המעמדות הנמוכים במסגרת קואליציה של מגזרים.

מפעל ההתנחלויות הינו אחד הדוגמאות המובהקות של תהליך זה. צמצום הולך ומחריף של מנגנוני מדינת הרווחה בתוך גבולות ישראל אילץ רבים מהשכבות הנמוכות של החברה הישראלית להגר אל התנחלויות כמו מעלה אדומים, אריאל וגבעת זאב, אשר נוסדו בהתאם למדיניות משרד השיכון שתוארה לעיל. תהליך "התמגזרוּת" זה, במסגרתו נדחקו חלקים מהמעמדות הנמוכים אל מעבר הקו הירוק על מנת ליהנות מדיור מסובסד ומגוון שירותים חברתיים במרחק נסיעה קצר ממרכזי התעסוקה בתוך ישראל הריבונית, התגבר ככל שהפרטת מדינת הרווחה העמיקה את אי-השוויון בתוך גבולות ישראל. תהליך זה הוביל לצמיחת אוכלוסיית ההתנחלויות להיקף חסר תקדים. בעוד שעד תחילת שנות השמונים התגוררו בגדה המערבית כ-10,000 תושבים ישראלים בלבד, בשלושת העשורים האחרונים צמחה אוכלוסיית השטחים למעל 300,000 תושבים.

החרפת משבר הדיור ומחאת 2011: הזדמנות לשינוי תפיסתי

בעוד שבמהלך שנות התשעים, אילצו גלי ההגירה ההמוניים מברית המועצות את הממשלה להרחיב את מעורבותה בשוק הבנייה שבתוך הקו הירוק, שינוי זה נעשה באופן זמני בלבד. במהלך שנות ה-2000 המשיכה המדינה לקדם את מדיניות הליברליזציה של שוק הבנייה וצמצמה את היקף יוזמות הבנייה הציבוריות. כתוצאה מכך, בשנים 2002-2008 חלה ירידה של כ-50 אחוזים בהיקף הבנייה ביוזמה ציבורית והיקף המעורבות הממשלתית-ציבורית בענף הדיור ירד מ-24 אחוזים מכלל הבנייה, לכ-12 אחוזים בלבד. בשנים אלו, לאור ייבוש תקציבי משרד השיכון, חל צמצום משמעותי גם בהיקף הסיוע הממשלתי במתן משכנתאות לזכאים. בעוד ההשקעה בהתנחלויות הורחבה ואף שוכללה במהלך העשור האחרון, היא לא הצליחה לספק פתרון מלא למצוקות הדיור של הציבור הישראלי. מחסור הדיור ועליית המחירים הדרמטית שאפיינה את העשור האחרון היו בין הסיבות המרכזיות לפריצתה של המחאה החברתית בקיץ 2011.

הקשר הדיאלקטי בין תהליכי ההפרטה וצמיחת ההתנחלויות, אשר תואר במסגרת מאמר זה, צריך לשמש לקח חשוב עבור כל אלו שנהרו בקיץ 2011 אל אוהלי המחאה השונים שהוקמו ברחבי הארץ סביב הקריאה ל"צדק חברתי". בעוד הסיסמה "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה"  שנשמעה במהלך חודשי המחאה מעידה על הבנה הולכת וגדלה בקרב הציבור כי התמודדות כנה עם בעיות הדיור, הרווחה, אי-השוויון והעוני מולם ניצבת החברה הישראלית, תתאפשר רק במסגרת של הרחבת מנגנוני מדינת הרווחה הישראלית, חשוב להדגיש כי רק הרחבה שתעשה באופן אוניברסאלי ותינתן על בסיס אזרחי ולא מגזרי, תאפשר להשיג את שינוי מיוחל זה.///

 

ארז מגור הוא מסטרנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מאמר זה מבוסס על עבודת התזה שלו שנכתבה בהנחיית פרופ' מיכאל שלו וד"ר מיכל פרנקל

 

המאמר פורסם בגיליון 55 של  "חברה – כתב עת סוציאל דמוקרטי" . כתב עת מודפס המגיע לבתי המנויים. מתעניינים? היכנסוhttp://hevramag.net/

 

לקריאה נוספת

–          "הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש", דני גוטוויין, תיאוריה וביקורת 24 (אביב), 2004, עמ' 203-211.

–          "מדיניות השיכון של ישראל: 50 השנים הראשונות", נעמי כרמון, בתוך: דוד נחמיאס וגילה מנחם (עורכים), המדיניות הציבורית בישראל, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999, עמ' 394-395.

–          "מצוקת הדיור בישראל", רון תקוה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מרס 2008.

נערך על ידי נדב פרץ-וייסוידובסקי
תגיות: , , ,

5 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    אל תסיתו נגד ההתנחלויות. הקפיטליזם היא בעיה של כולנו!

    אל תסיתו נגד ההתנחלויות.
    הקפיטליזם היא בעיה של כולנו!

  2. מיכאל לינדנבאום :

    מה הקשר עם הפרטה

    ברור לגגמרי מדוע היה כדאי לעבור לגור בשטחים בגלל הסיבסוס הנרחב של הממשלות בדיור ובכל נושא איכות החיים.
    אבל מה הקשר עם הפרטה.עם כבר אפשר לדבר על הלאמת הבנייה בשטחים.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    מיכאל
    זה מה שמנסה הכותב לטעון – שהממשלה בנתה בשטחים:
    "על מנת להפוך את התנחלויות אלו ליעד מגורים אטרקטיבי שיספק מענה הולם למצוקת הדיור חרג משרד השיכון, בכל הקשור לבנייה בגדה המערבית, ממדיניות הליברליזציה אותה קידם בתוך הקו היורק ואימץ את דפוסי הבנייה הישירה בהם נהג בעבר".

    יחד עם זה, הקשר הסיבתי פה לא הודגם באופן משכנע.
    ההפרטה בוצעה היכן שהציבור הישראלי חי, דהיינו בתחום ישראל הריבונית.
    כדי למשוך מתיישבים למ"זרח הפרוע", שבו לא חלה הריבונות הישראלית ובעצם לא ברור איזה חוק כן חל שם, אם בכלל, היה צריך לתת צ'ופרים.נכון.

    אבל הטענה שזה היה מסך עשן נגד ההפרטה – אותה לא הוכיח גוטווין בצורה מספקת ולא הוכיח המאמר הזה. צר לי.
    מדובר בסדרי גודל שנפרשים על פני תקופה ארוכה שלא יכולים להוכיח את הקשר הסיבתי שמנסים לבנות פה על כ- 300000 מתיישבים שזה כולל את כל האוכלוסיה המתיישבת ולא בתי אב.

    אם הטענה היתה נטענת בקשר לכוכבי הלכת של ירושלים, אז היה לה אולי יותר תוקף, אבל אז היה צריך להוכיח קיומם של צ'ופרים במערכות החינוך והרווחה, ואת זה קצת קשה לטעון.

    בכלל, הכספים שהולכים לשטחים מנוהלים שם בצורה מופקרת ומי שבסופו של דבר נהנים מהם זאת הקבוצה הקטנה של המתיישבים האידיאולוגים. הם מקבלים את הג'ובים והם מחלקים את הכסף כראות עיניהם. צריך למשל לבדוק אחד לאחד מי נהנה שם באמת מתוספת תקציבית למערכות החינוך.

    בשטחים גם קשה לבצע הפרטה מסיבית כי אי אפשר למשוך לשם משקיעים פרטיים בסדר גודל רציני, אלא יותר תרומות אידיאולוגיות ואלה זורמות לשם כדי לחזק את המסגרת האידיאולוגית.
    בקיצור לא השתכנעתי שאפשר לתלות את מהלכי ההפרטה המסיבים על המסמר של ההתנחלויות, אלא בשוליים.

    ואפשר אולי לטעון הפוך – מכיוון שלא ניתן היה להחיל את ההפרטה על השטחים, כפי שהתאפשר בקו הירוק, ומכיוון שממשלות הימין רצו לקבוע עובדות מדיניות בשטח, הן היו צריכות להשקיע השקעות ממשלתיות. ומכיוון שמחנה השלום במהלך רוב התקופה הנסקרת בכלל לא ראה פסול בהפרטה וחלקים ממחנה השלום אפילו תמכו בהפרטה והשתתפו בה בשמחה רבה – זה היה המצע שאותו ניצל הימין המתנחלי והניאו-ליבראלי.

    זו באמת שאלה שלא נבדקה כאן עד הסוף – איפה היה מסך עשן ואיפה היה מגש של כסף שניתן לימין לממש את שתי המטרות שלו – המדינית והכלכלית.
    לי יש אפשרות להעיד איך השתתף בהפרטה שר החינוך רובינשטיין,
    אבל מיכאל ציטט כאן לא מזמן מעיתון הארץ בהקשר להפרטת פז – "מה שכן דלף זה מאמר ראשי של מערכת "ארץ",שבו היא אומרת בסיפוק,שעובדי "פז",מאסו בהסכמי עבודה ה"מיושנים" הקולקטיביים,ושמחו מאד להיכנס לעולם החדש של החוזים האישיים."
    http://www.blacklabor.org/?p=52305

    אין ספק שזהו לא ציטוט יוצא דופן.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    כמה נ"צ
    1. התכנית ליצוב המשק 1985 במקביל ל-
    התערערות ברה"מ;
    עליית המטאורים ת'אצ'ר ורייגן.

    מעטים הגיבו לתכנית הזאת בשפה ס"ד מסודרת. מצבה של השפה הס"ד באותה תקופה ניתן להגדרה כמצב של גויעה.
    דר' אסתר אלכסנדר ז"ל אמרה אז לבודדים המודאגים – שיש כאן שינוי תפיסה ושבהתאמה גם אם יגרע כסף מההתנחלויות הוא לא יופנה ל"שכונות".

    2. תהליך הגלובליזציה המואץ לא פסח על ממשלת רבין השנייה שהגבירה את תהליך ההפרטה http://www.adva.org/uploaded/privatization.pdf
    במקביל לנסיון להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים.

    3. חברות כוח אדם עלו כפורחות במקביל לעמותות שצצו כפטריות אחר הגשם ושאבו בשמחה את תפקידי הממשלה.
    המילה מיקור חוץ עוד לא היתה במילון.
    וככה זה עבד במשרד החינוך.
    א. משרד החינוך כמעסיק יחידי בפועל, משלם דרך סידור פיקטיבי עם "חברת כוח אדם".
    זה היה סידור מעניין מאוד שבו צוותים שעבדו תחת פיקוח ישיר יומיומי של המשרד לא קיבלו אמצעי יצור כלשהם (חדרי עבודה, נייר, מכונות צילום, טלפון, ארונות לחומרי העבודה) אבל נדרשו לספק את הלבנים.
    השיא היה כשצוות חיפש מקום להניח בו את ישבניו במפגש העבודה השבועי ונתקל בתשובה שאנשיו אינם עובדי המשרד ולכן אין אפשרות לספק להם מקום קבוע. כך נדד הצוות ממקום למקום כשאחד החברים הוא נכה שלא יכול לעלות במדרגות. אבל זאת לא היתה בעיה של המשרד.

    ב. המשרד מוציא עבודה לעמותות ללא מטרות רווח ומול כל ש"ח שהן מגייסות הוא מעניק ש"ח מצידו עד תקרה מסוימת. מאיפה הביאו העמותות את הש"ח שלהן? מתורמים שבמקרים רבים היו גם בעלי דעה – הן בתחום התוכן והן בענייני צורות העסקה של העובדים.

    ג. המשרד מוציא עבודות לעמותות פיקטיביות שלמעה הוקמו ע"י בעלי הון (קרן קרב למשל) שנורא דאגו למצב החינוך בישראל.

    ד. גורמים פרטיים שהורשו להיכנס למערכת החינוך ולהציג שם תוכניות שלהם.

    במקביל התרחבה התופעה של העסקה בחוזים אישיים.

    כל המתואר לעיל התרחש במרצ תחת ניצוחו של השר רובינשטיין.

    פניות לאנשי מרצ בהסתדרות נענו באופן שונה ומשונה אבל לא לעניין בכלל.

    נסיון להציף את הבעיה באמצעים לא מקובלים נענה בפרצוף חמוץ מאוד דווקא מצד אנשים ממחנה השלום.
    קבוצה קטנה של אנשים ניסתה לפענח את התגובה הזאת במשך שנים עד שבסוף נפל לה האסימון (תרתי משמע 🙂 ).
    מחנה השלום לא היה שמאל, והשמאל לא היה בכלל אלא בשמורות קטנות מפוזרות על פני הארץ בלי שפה שאותה היה צריך ממש להחיות מחדש (ראה למשל ערך שלי יחימוביץ).

    אז מי שרוצה להגיד לי שרובינשטיין למשל השתמש בהתנחלויות כמנגנון פיצוי להפרטה, יצטרך להתאמץ קצת יותר.

  5. ל רפי :

    הסבר והסבר לכאורה...

    מאמרו של ארז מגור שייך לסדרת הכתובים המבקשת ל"אנוס" בכוח את הקורא לקבל הנחות-יסוד שגויות כאמת, רק מפני שהמסגרת המבטאת אותן היא אקדמית כביכול או לחילופין אינטלקטואלית-מתודולוגית. המאמר אינו עושה עבודה טובה באף אחד מערוצים אלה. טיבה של מניפולציה, שהיא כמעט תמיד שקופה לקורא שאינו משוחד.
    במאמר שלוש שגיאות בסיסיות:
    א. פריסה ארצית של הבניה בישראל
    הפריסה הארצית של הבניה בישראל אינה ומעולם לא הייתה אך ורק או בעיקר תוצאה של שיקולים כלכליים – היצע וביקוש. ברוב המכריע של המקרים, בניה מסיבית, במיוחד כאשר הייתה קשורה בה מעורבות ממשלתית, הייתה תמיד תוצאה של מערת שיקולים מדיניים ופוליטיים, שלהם נלוו שיקולים כלכליים וביצועיים. מאז ימי ההתישבות העובדת, דרך הקמת עיירות הפיתוח, מושבי עולים, חברת העובדים, ועד לימי העליה הגדולה מבריה"מ לשעבר בתחילת שנות ה-90. בכל המקרים והתקופות, זה הרכבן של ההחלטות שהתקבלו, כאשר המשקל היחסי של גורמי ההחלטה נע מהשיקול המדיני – תפיסה אסטרטגית ביטחונית ואידיאולוגית של מטרות-היסוד – (משקל גבוה), אל השיקול הכלכלי (משקל נמוך).
    ההתישבות באיו"ש, ועד לפינוי השגוי של רצועת עזה ב- 2005, גם בחבל עזה, אינה יוצאת מכלל זה, מאז החזירה ישראל לעצמה את השליטה על חבלי ארץ אלה.
    גישה זו השתנתה במידה מסויימת בעשור האחרון כאשר השינוי המינורי ביותר מתרחש, מסיבות מובנות, באזור איו"ש, שרובו, למעט ירושלים רבתי, נותר במידה רבה אזור ספר.
    ניתוח ההתנהלות הממשלתית עפ"י קריטריונים "אקטואליים", כאשר מדובר בשנות השבעים, השמונים ואפילו ה- 90, הוא לדידי שגיאה קונספטואלית יסודית. הוא באותה מידה גם שגיאה לוגית וגם שגיאה של הבנת המציאות ונסיון נואל להבנות מציאות חדשה, וירטואלית.
    ב. תהליכי ההפרטה ומקורותיהם האמיתיים
    תהליכי ההפרטה קבלו מומנטום מוגבר אחרי שישראל החליטה על מדיניות כלכלית פתוחה כלפי השוק העולמי, והחלה משתלבת בהתמדה בתהליכי הגלובליזציה. תהליכים אלה נשענו על שלוש תובנות מרכזיות: א. השוק החופשי והפרטי טובים להתמודדות בעולם הגלובלי הרבה יותר מהשוק הממשלתי, במיוחד זה שהקימה הממשלה בראשית הדרך בכדי לספק תעסוקה ונוכחות, והרבה פחות מכך בכדי לספק צמיחה, תעסוקה "חכמה", תעשית ידע והון, הגדלת התל"ג לנפש וצימצום החוב הלאומי שדרדר את המדינה לעבר פשיטת רגל בשנות ה-80. ב. המשק הציבורי גדול מדי בהשוואה למשק הלאומי כולו, ויעיל פחות מדי מכדי שניתן יהיה להגשים את המטרות הנ"ל תוך זמן סביר. לכן, על הממשלה להיות מנוע צמיחה ברמה של יצירת תנאים עסקיים, משפטיים, מנהלתיים כלכליים ורגולטוריים, אך לא כמעסיקה ולא כגורם המערב ניגוד אינטרסים של מחוקק, בעל עסק, משקיע ורגולטור תחת כובע שליטה אחד. זהו מקור לשחיתות ואי-יעילות. ג. דרושה הפרדת רשויות במשק. וכשם שהיא דרושה בממשלה, היא דרושה גם בהסתדרות הכללית שפעלה כריכוז אדיר של מונופולים כלכליים מצד אחד, והתימרה להיות נציגת האינטרסים של ציבור העובדים מצד שני, שמסוגלת להפריד בין שני כובעים אלה. ההסתדרות שנוצרה בתקופת המדינה בדרך, והייתה אז במידה רבה תחליף למוסדות מדינה שלא היו בנמצא, הפכה בדור הראשון לעצמאות ל"מדינה בתוך מדינה". את הכפילות הבלתי נסבלת הזו, אות הביורוקרטיה שהשליטה עלינו, הייתה המדינה חייבת לבטל.
    ג. מצוקות הדיור העכשוויות
    מצוקות הדיור העכשוויות נובעות מסיבות שאינן קשורות בהתישבות באיו"ש או בהעברת המשימה של הוצאתם לפועל של פרויקטי בינוי, לידיהן של חברות פרטיות (הפרטה). אם מביאים את העידן ה"טרום היסטורי" של 75 – 83 כמדד להסבר מצוקות אלה, מדובר בדיון בלתי-רלוונטי בעליל.
    למצוקות העכשוויות מספר סיבות מובהקות: א. התעקשות רבים ממחפשי הדיור לגור דווקא באזור המרכז שבו היצע הדירות נמוך ומחיר הדירות גבוה, במקום להתנהל עפ"י יכולתם הכלכלית. מדובר בפער-ציפיות בלתי-רציונלי בין מה שחלקים בציבור הנמנה בעיקר על המעמד הבינוני שואף אליו, לבין מה שיכולותיו הכלכליות מאפשרות לו. הטיעון האוילי המנמק ומצדיק גישה זו הוא: שרתתי בצבא, אני עושה מילואים, ולמדתי באוניברסיטה – לכן "מגיע לי", ועכשיו! ב. מדיניות קלוקלת של הממשלה – מדיניות ולא אחריות ישירה לביצוע – הכוללת: ביורוקרטיה בלתי-נסבלת בכל תחומי התפקוד הממשלתי בתחום הפשרת קרקעות, תשתיות, חוקים ותקנות, אישורי ביצוע, ועידוד הפעילות העסקית של המגזר, ובכלל זה תחרות. ג. הסדרי מימון לרבות משכנתאות דסטרוקטיביים. ד. מדיניות עידוד השכרה ובניה חדשה להשכרה קלוקלת. ה. הססנות בכל הנוגע לעידוד הגברת ההתישבות באיו"ש, כחלק מפתרון לאומי כולל של המחסור בקרקעות והורדת המחירים.
    על השאלה כיצד דברים אלה קשורים למחאת קיץ 2011, לא אענה הפעם, אבל מי שמעוניין לקרוא דברים שכתבתי בנושא עוד בזמן אמיתי, מוזמן לקרוא מאמרים בבלוג שלי באתר News1. בכל מקרה, ברור שהמצוקה לא נולדה בשנת 2011, לא החריפה במיוחד ב- 2011, ואל קיבלה טיפול נכון גם אחרי 2011. אותן בעיות יסוד היו ונותרו על כנן גם כיום. יתכן מאוד, ואני נוטה לתמוך בהשערה זו, שהכשל הגדול ביותר של מחאת 2011, היה שלא התמקדה בשאלת מצוקות הדיור, אז, כאשר המומנטום האזרחי-דמוקרטי האוטנטי ברחובות העניק למחאה את עיר כוחה. במקום זאת פנתה המחאה לעבר דיון וירטואלי בשאלות אידיאולוגיות של סוציאליזם בימינו…, וכך איבדה את ההמונים.
    עבודת מסטר או לא עבודת מסטר, מתודולוגיה אקדמית אינה "מלבינה" רעיונות שגויים, הנחות שגויות ופרשנויות מוטות-אידאולוגיה שמנותקות מהמציאות.
    ישראל מייבאת עשרות-אלפי עובדים זרים בתחומי תעסוקה שונים של המשק הלאומי. אם תהפוך הממשלה את תחום פתרונות הדיור לפרויקט לאומי רחב, שבמסגרתו יטופלו סימולטנית כל החולשות שעליהן הצבעתי לעיל, ובכלל זה ייעשה שימוש גם בחברות בניה מחו"ל שיופקדו על פרויקטים קונקרטיים, המשולבים בתכנון לאומי כולל ורב-שנתי, ניתן להגיע לשיפור ניכר במצב תוך חמש שנים ולפתרון כמעט מלא תוך עשור. תנאי הכרחי לאמור לעיל הוא חשיבה מחוץ לקופסה בשני תחומים: ראשית, הערכות לאומית אמיתי; שנית, העדפת פיתוח המדינה כולה ובמיוחד הפריפריה, לרבות איו"ש, על פני פיתוח "מדינת תל-אביב".
    ישראל תמשיך להחזיק באיו"ש, משום שאין לנו באמת פרטנר לשלום המבוסס על פשרה היסטורית, הכרה הדדית מלאה וסיום הסכסוך עם כל מדינות ערב, ואין טעם בשלום עם הפלשתינאים ללא סיום הסכסוך הישראלי-ערבי כולו. אסור לאפשר לחמאס לשלוט באיו"ש והרשפ"ת לבדה לא תוכל למנוע זאת, במיוחד אם יתחזק עוד יותר מעמדה של איראן באזור. לאור חולשת המערב ובראשו ארה"ב והחולשה היחסית שמגלה ממשלת ישראל הנוכחית, זו נראית כרגע כאפשרות בלתי-נמנעת. לכן, במקום להתמם ולנסות לחפש את המטבע מתחת לפנס, מוטב להפנים שאיו"ש ימשיך להיות חלק מישראל. ככזה יש לשלבו בהדרגה אבל באופן יזום ושיטתי בתוכניות הפתוח הלאומיות הרחבות שלנו, ולחתור למזעור ההשקעות בעלות אופי צבאי-ביטחוני מוגבל, שאינו מנצל את מלוא הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהן.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.