חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

התקציב, יעד הגרעון והתכנית הכלכלית של השר לפיד

נושאים התמונה הגדולה, כלכלה ותקציב ב 14.05.13 17:55

אם הסיבה לגידול בגרעון התקציבי היא ירידה בהכנסות, שמשמעותה ירידת הפעילות במשק, אז תפקידה של הממשלה הוא להגדיל את הפעילות במשק, ולהשקיע במנועי הצמיחה שלו. אך הממשלה אינה עושה זאת. מדיניות צמצומים לבדה לא תשפר את המצב הכלכלי ותעמיק את המשבר

מאת: אמנון פורטוגלי

 שר האוצר לפיד הגיש תכנית כלכלית לשנים 2013-2014, ספר תקציב, וחוק הסדרים. לא קראתי את שני האחרונים והמאמר מתייחס בעיקר לתוכנית הכלכלית. בסיכום: התוכנית הכלכלית מטילה על רוב הציבור גזרות שאין בצידן שיפור.

האוצר מנסה לנצל את 'משבר' הגרעון כדי להעביר, בעיקר דרך חוק ההסדרים, רפורמות ניאו ליברליות מרחיקות לכת, שהוא מנסה לדחוף מזה שנים. תוכנית ויסקונסין כמו גם הרס (רפורמה) הרגולציה הם דוגמאות לכך.

צריך להדגיש שאין 'משבר' גרעון ואין צורך דחוף ומיידי לחסל את הגרעון. נזכיר שהגידול בגרעון, מעבר לזה שתוכנן ונבנה בתקציב, נתגלה עוד לפני שנה והמדינה חיה עם זה.  היקף הגרעון רחוק מלהיות קטסטרופלי, בוודאי לא כשמשווים למדינות אחרות במערב.  גידול בגרעון הוא אולי בעיה כלכלית זמנית אבל הקטסטרופה האמיתית היא הימנעות מהשקעה מאסיבית במנועי הצמיחה של המשק. 

בנוסף, התיאוריה הכלכלית חלוקה בדבר השפעת גודל הגירעון הממשלתי על המשק.  מספר גדל והולך של כלכלנים מאמינים שלאור המיתון הכלכלי והאיום של גלישה לשפל, הממשלות צריכות להגדיל את הגירעונות הממשלתיים ולנקוט בצעדים מוניטאריים מרחיבים.   

התוכנית הכלכלית והתקציב ראויים למחקר מעמיק. יש מצב בו טועים באבחון, בדיאגנוזה, ולכן נוקטים בצעדים שגויים או נותנים תרופה לא מתאימה. כאן זיהו נכון את הסיבות לגידול בגרעון – ירידה בהכנסות, ולא מגידול בהוצאות – אבל מתעקשים לתת את התרופה שלא רק שאינה מתאימה, אלא תעמיק את המשבר.

1.      שר האוצר לפיד טוען בהסברים לתוכנית הכלכלית שכולם נושאים בנטל, "לקחנו מכל מקום אפשרי לפני שלקחנו ממעמד הביניים". זה לא מדויק.  מלבד העובדה שהשכבות הנמוכות ומעמד הביניים נושאים בעיקר הנטל ואחרים שנושאים פחות, הרי שיש תאגידים שאינם נושאים כלל בנטל המיסוי החדש, תאגידים שקבלו חסינות מהעלאות המס, ומתווה לפיד לא מבטל חסינות זו.

 

תאגידי הגז קבלו למעשה פטור מתוצאות העלאת מס חברות.  זמן קצר לפני אישור חוק ששינסקיהביא ראש הממשלה נתניהולאישור השרים שלושה תיקונים לחוק שמשמעותם הקלות מס מהותיות המיטיבות עם חברות הגז בהיקף של מאות מיליוני שקלים, על חשבון הכנסות המדינה מהתגליות העתידיות.  ההקלות שדרש נתניהו, אושרו והוכנסו לנוסח החוק שאושר בכנסת (פרק ב' היטלרווחינפט ושיעורו, סעיף 2 (ג) (2)).

ההקלה הרלבנטית לנושא מאמר זה היא הצמדה הפוכה של ההיטל שקבעה ועדת ששינסקי על רווחי היתר של חברות הגז, לשיעור מס החברות במשק.  המשמעות היא שבמקרה שיגדל שיעור מס החברות, יופחת בהתאם שיעור ההיטל שבו יחויבו חברות הגז, ובמידה שיפחת מס החברות, יגדל שיעור ההיטל על הרווחים.

אבל החלק הנבזי, הסמוי בהקלה זו,  הוא בסיס החישוב של ההצמדה ההפוכה הזו,  שהינו מס חברות בשיעור של 18%, היעד שנקבע בזמנו ל- 2016. יעד זה בוטל בעקבות המלצות טרכטנברג, כך שכיום מס החברות עומד על 25%, ויועלה בעקבות מתווה לפיד ל-26%. העלאה זו בשיעור מס החברות, תביא להפחתה משמעותית בשיעור ההיטל שייגבה מרווחי תאגידי הגז. מומלץ לקרוא את המאמר של עידו לנדו בנושא זה.

 

2.      תקציב המדינה הוא הכלי המרכזי המשמש את הממשלה ליישום סדרי העדיפויות שלה ולקביעת רמת ההוצאה הממשלתית.  התקציב נקבע בחוק, בהתאם לכללים המפורטים בחוק יסוד משק המדינה, וכיום התקציב נקבע לשנה אחת.  צריך לזכור כי בעוד שלממשלה יש שליטה טובה יחסית על רמת ההוצאות, הרי שצד ההכנסות בתקציב הינו אומדן בלבד.  הגרעון עליו מדובר לאחרונה שהביא להצעת התקציב של לפיד, נוצר מקיטון בהכנסות המדינה ולא מגידול בהוצאות.

 

3.      בראשית שנות 1990 אימצה הממשלה, בנוסף לתקציב, שיטת ניהול כלכלי לפי יעדים. יעד הגירעון בתקציב, אושר לראשונה באותה תקופה. הבסיס הייתה אמנת מאסטריכט משנת 1992 בה אישר האיחוד האירופי אמנה המחייבת את מדינות האיחוד לנהוג לפי שני יעדים: יעד הגירעון , ויעד גודל החוב . יעד הגירעון שנקבע ע"י אמנת מאסטריכט היה 3% מהתוצר, ויעד החוב הלאומי היה 60% מהתוצר.

רמת גירעון מסוימת אינה תורה מסיני. ואכן יעדי הגירעון בישראל שונו כמה פעמים. כך לפני פחות משנה, ביולי 2012, החליטה הממשלה הקודמת על הכפלת יעד הגירעון התקציבי המתוכנן ל-2013 ל-3% מהתוצר, לעומת 1.5% בתכנון המקורי.  חריגה מתנאי מאסטריכט לא הייתה נדירה גם במדינות האיחוד האירופי.  אבל גרוע מזה, עמידה בתנאים אלו לא נתנה חסינות מפני המשבר שהחל ב 2008-7. 

הגדלת יעד הגרעון, כפי שהציע לפיד, אינה מגדילה את הגרעון, אלא נותנת גושפנקה משפטית לגרעון הקיים.  לפי פרסומים בעיתונות, גם הנגיד פישר דרש כי יעד הגרעון לשנת 2013 יועלה רק ל-4.5% – כרמת הגרעון בפועל ברבע הראשון של 2013.  האפשרות האחרת, הקטנת הגרעון הקיים לרמה המותרת בחוק, הייתה מחייבת קיצוצים גדולים בהוצאות הממשלה והעלאת מיסים אגרסיבית שהיו מדרדרים את המשק למשבר, ולא היו משיגים את מטרתם. לעניין זה עין ערך יוון, ספרד, אירלנד ומדינות אירופאיות אחרות שנקטו במדיניות קיצוצים דומה – Austerity  מאז 2008.

כאמור, מתחילת שנות 1990 אימצה לעצמה ממשלת ישראל את מושג'יעד הגרעון'. השאיפה הייתה לאשר תקציבים שיקטינו בהדרגה את הגירעון עד שיקטן ל3% מהתוצר, ואף פחות, ולהקטין את יחס החוב הלאומי לתוצר.

יעד הגירעון הוא מושג חמקמק, אין שיטה מקובלת אחידה לחישוב הגירעון הממשלתי וחלקו בתוצר, לא ברור מהו היעד הנכון כלכלית, הגרעון יכול וצריך לגדול בתקופות של שפל כלכלי, וצריך להקטינו בתקופות של גאות, ולא ברור מהו יעד הגרעון הנכון בכל תקופה. עם זאת, השימוש בגרעון כאמת מידה להערכת הביצועים וההשפעות של הממשלה על המשק והחברה מקובל, ויתכן ועדיף על טכניקות אחרות. הגרעון מתחשב בהוצאות הממשלה על השירותים השונים, עליו היא שולטת, ובצד ההכנסות של הממשלה ממסים אותן היא מעריכה. הוא משקף גם את נטל החוב הציבורי, את מימון ההשקעות בתשתיות ואת ההשלכות של מדיניות המיסוי. 

אציין שיש בעיה נוספת בניהול לפי יעדים. הממשלה לא יצרה מסגרת אופרטיבית וגוף בעל סמכויות האחראי לבקרה על ההוצאות, ובעיקר על ההכנסות בתקציב, והאחראי להשגת היעדים, כמו יעד הגרעון. לכן אין גם תוכנית עבודה ומעקב אחר ההתקדמות בהשגתם. 

 

4.      הסיפור המקובל הוא שממשלת נתניהו הקודמת בזבזה והוציאה בלי חשבון, חילקה כסף ­כדי לשאת חן בעיני הבוחר. אלא שנתוני האוצר לא מתאימים לסיפור הזה.  יותר מתאים הוא הטיעון של שר האוצר לפיד: "בזבזו המון כסף שלא היה, לא הגיע כסף שחשבו שיגיע, לקחו התחייבויות שאסור היה לקחת" (הדגשות שלי א.פ.).

(תודה לאלון ניסר מ'דגל אדום' על מאמרו בנושא).

על פי דוח האוצר על "הוצאות והכנסות הממשלה 2012".

השורה הראשונה בדוח ההכנסות  מציינת את הגרעון. 

הגרעון המאושר בחוק התקציב: 13.5 מיליארד, הגרעון במציאות 34.5 מיליארד. סה"כ גרעון של 21 מיליארד שקל.

השורה הבאה מציינת את הפער בהכנסות: הצפי היה ל-271 מיליארד והביצוע היה 251 מיליארד. 20 מיליארד שקל שתרמו לגרעון אבל בצד ההכנסות.

 

מטבלת ההוצאות אנו למדים כי התקציב המקורי היה להוצאות בסך 284 מיליארד, התקציב אחרי הרחבתו אישר הוצאות בסך 307 מיליארד, אבל ההוצאות שבוצעו בפועל עמדו על 286 מיליארד. בדיוק (כמעט) אותו היקף הוצאות בתקציב שתוכנן ע"י האוצר ב-2010, לקראת התקציב הדו שנתי של 2011 -2012. 

הממשלה ביצעה בפועל תקציב ב-2012 כפי שתכננה מראש. כל שקל שנוסף לכאורה לרופאים, כבאים, או לחינוך לגיל הרך קוצץ ממקום אחר.  כאילו לא הייתה המחאה החברתית מעולם. כאילו לא יצאו מאות אלפי  אזרחיות ואזרחי ישראל שבת אחר שבת למחות נגד השיטה הזו, כאילו לא הייתה ועדת טרכטנברג, וכאילו לא היו החלטות הממשלה.

השינוי המשמעותי היחידי בתקציב 2012 לעומת התכנון היה גידול של כ 9 מיליארד ש"ח בתקציב הביטחון (שורה אחרונה), גידול שרובו היה מהרזרבה הכללית (7.7 מיליארד ש"ח).

הסיבה העיקרית לגרעון היא הירידה בהכנסות הממשלה, ולא בזבוזים והוצאות ללא גבול. ההסברים של שר האוצר לפיד לפיו הוציאו כסף שלא היה, ולא הגיע כסף שחשבו שיגיע, מתאימים יותר למציאות.  

גם התכניתהכלכלית לשנים 2013-2014 של האוצר מכירה בכך: "בשנת 2012 הסתכםהגירעוןתקציביבכ-4.2% תוצר,  קריחריגהשל2.2%תוצר (כ-20מיליארד שקל) מתקרתהגרעוןהקבועהבחוקלאותהשנה. הפער בין הגרעון המתוכנן לשנת 2012 לבין הגירעון בפועל נבע רובו ככולומ חוסר בהכנסות המדינה." (הדגשה שלי א.פ.)

הירידה בהכנסות נובעת מכמה סיבות, חלקן כתוצאה ממדיניות הממשלה ובאחריותה כמו הקטנה דרסטית במס חברות בעשור האחרון, הטבות המס לתאגידים, מיסוי נמוך על הכנסות מהון, אי גביית תמלוגים כחוק, וכמובן בגלל המיתון בצמיחה, או "סימני היחלשות בצמיחה" על פי הגדרת התוכנית הכלכלית..

הפתרונות והקטנת הגרעון צריכים לטפל בראש ובראשונה בהגדלת הכנסות הממשלה מגורמים אלו, ובנושא המיתון בצמיחה, ע"י הגדלת הוצאות הממשלה כדי להגדיל את הביקושים במשק, לפני שמנסים להקטין את הוצאות הממשלה.

אדגיש שאם הקטנת הכנסות הממשלה נובעת ממיתון, מירידת הפעילות במשק, אזי תפקידה של הממשלה במצב זה של מיתון הוא להגדיל את הפעילות במשק, לספק את הביקושים החסרים מהעסקים וממשקי הבית הפרטיים, וגרעון ממשלתי בזמן מיתון הוא נכון.

יתרה מזאת, זינוק בגרעון הוא אולי אסון כלכלי זמני אבל הקטסטרופה האמיתית היא הימנעות מהשקעה מאסיבית במנועי הצמיחה של המשק.  אחרת, עוד שנים ספורות אי אפשר יהיה להחזיר חובות ולקיים כאן חברה אנושית. הפתרון הוא השקעה אדירה מרוכזת במנועי צמיחה ושיפור כושר התחרות . אם זה ייעשה, אז הגדלה זמנית בגרעון היא לא בעיה. אם זה לא ייעשה וכנראה שזה לא ייעשה – אז האסון יהיה הרבה יותר גדול מהבעיה הנוכחית של הגדלת גרעון.

 

5.      המשק נקלע בשנת 2012 וב-2013 לגרעון ממשלתי מהותי, הרבה מעבר למתוכנן . ניסיונות במהלך 2012, להתריע על המצב ולנסות למתן את גודלה של הבעיה, לא הצליחו במיוחד.  הגרעון נוצר בעיקר כתוצאה של ירידה בהכנסות המדינה שמקורה בהאטה כלכלית, ומניהול לקוי של המערכת הכלכלית.

ההנהגה הכלכלית הקודמת (לרבות הדרג המקצועי שכשל בהתרעה) הביאה אותנו למצב שמחייב שינוי של המדיניות הכלכלית. ראש הממשלה הקדים את הבחירות לאור הצורך בשינויים משמעותיים בתקציב ואיבד בכך זמן יקר. ניתן היה לצפות שראש הממשלה ידאג להכשיר את הקרקע לקראת השינויים הכלכליים הדרושים: להכין תוכניות, לגבש הצעות, להעלות את הנושא לדיון ציבורי במסגרת מסע הבחירות, ולהביא אותן לאישור הממשלה החדשה.  זה לא קרה, הגרעון נשאר וגדל וככל הנראה לא היתה תכניות מגירה לטפל בו.

כך מצא עצמו לפיד במשרד האוצר עם גרעון הולך וגדל, ככל הנראה ללא תכניות מוכנות, כאשר צריך לתקן את התקציב ל-2013 שרובו כבר אינו בשליטה, ובלוח זמנים בלתי-אפשרי.

לגרעון יש שלשה מאפיינים: משפטי, פוליטי וכלכלי. הבעיה הינה משפטית שכן הממשלה פועלת בחריגה מחוק התקציב, הבעיה הינה פוליטית ומעידה על כשלון המנהיגות הכלכלית שלא ראתה מראש את הבעיה מתקרבת, ולא התמודדה איתה כשנתגלתה.

וכמובן שהבעיה הינה כלכלית. אבל גודל הגרעון רחוק מלהיות קטסטרופלי, בוודאי לא כשמשווים למדינות אחרות במערב. בנוסף, התיאוריה הכלכלית חלוקה בדבר השפעת גודל הגירעון הממשלתי על המשק.  מספר גדל והולך של כלכלנים מאמינים שלאור המיתון הכלכלי והאיום של גלישה לשפל, הממשלות צריכות להגדיל את הגירעונות הממשלתיים ולנקוט בצעדים מוניטאריים מרחיבים.  לעומתם יש כלכלנים המדגישים את הסכנה שגירעונות ממשלתיים גדלים יביאו בעתיד לחידוש האינפלציה ולמשברים פיננסיים.  חילוקי דעות אלו עלו בארץ בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011. האם להרחיב את התקציבים החברתיים ע"י הגדלת הגירעון השוטף, או לשמור על רמת הגירעון ולהתנות כל גידול בהוצאה החברתית בצמצום בהוצאות הממשלה, בעיקר בהוצאות הביטחון.  לענין זה כדאי לקרוא את המאמר של ירום אריאב . 

הגישה של התומכים בשמירת רמת גירעון ממשלתי נמוך, וחוב  לאומי נמוך, נפגעה קשות בחודש האחרון, כאשר התברר שאחד מהמחקרים המרכזיים עליהם התבססה מדיניות הצנע, שהובילה למיליוני מובטלים בשנים האחרונות, היה שגוי לחלוטין.  במחקר של הכלכלנים רוגוף וריינהארט מאוניברסיטת הרווארד התגלו טעויות מהותיות. המחקר שהתפרסם בשנת 2009, הדגיש את החשיבות של שמירה על גודל החוב הלאומי, כדי להבטיח את קצב הצמיחה של המשק. המסקנה של רוגוף וריינהארט היתה שחוב לאומי מעל 90% מהתל"ג פוגע בצמיחה ולכן יש לשמור אותו נמוך ככל האפשר. תיקון טעויות אלו במאמר הביא למסקנה הפוכה. עכשיו לא ברור כלל מהי חשיבותה של רמת גירעון תקציבי מסוימת, או שיש רמת גרעון שאסור לעבור אותה.

בארה"ב, בקרן המטבע הבינלאומית, אפילו בגרמניה טוענים כיום כלכלנים כי מדיניות צנע לבדה אינה יכול לשקם כלכלות במשבר. מספיק להסתכל על כל אחת מהמדינות האירופיות שאימצו מדיניות דומה בשנים האחרונות.  אף אחת מהן לא נמצאת כיום בדרך להתאוששות. כל אחת ואחת מהן נכנסה, בעקבות הצנע, למעגל אכזרי של קיצוצים, ירידה בגביית המסים ולכן עוד קיצוצים ועוד ירידה בגביית המסים, וחוזר חלילה. במדינה שבה יותר מ-20% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני, סכנת הנפילה לספיראלה של קיצוצים ומשבר הולך ומעמיק שמוביל לעוד קיצוצים גדולה מתמיד. אם לשפוט לפי הדוגמה של יוון, התוכנית של לפיד לא תקטין את הגירעון הגדול בתולדות ישראל. אלא תגדיל אותו, ותכניס את המדינה למשבר עמוק.

כלכלת ארה"ב נמצאת במצב טוב בהרבה מזה של אירופה בעיקר מכיוון שלאחר המיתון והמשבר הפיננסי של 2007-8, ממשלת ארה"ב העדיפה תחילה לנקוט במדיניות של תמריצים לכלכלה, תוך שהיא מאפשרות לגירעון התקציבי לתפוח.  ממשלות אירופה, לעומתה, נקטו במדיניות צנע וצמצמו את הגירעונות שלהן, ובכך גרמו להאטה נוספת בפעילות הכלכלית שגרמה מצדה להתרחבות הגירעונות.

מאוחר יותר, אימצה ארה"ב מדיניות הצנע שסייעה לצמצום הגירעון השנתי בתקציב הממשלה, אולם כלכלנים רבים היו מעדיפים כי צעדים אלו היו נדחים עד שהכלכלה הייתה מתחזקת יותר ושיעור האבטלה היה יורד מתחת לרמה של 7%. לדוגמה, עמדת קרן המטבע הבינלאומית לפיהן קיצוצים גדולים מדי, ומוקדמים מדי, הם כנראה לא מועילים.

6.      שלא יובן לא נכון, גרעון הנמשך לאורך זמן הוא הרסני. הוא מגדיל את החוב הלאומי של המדינה, נושא ריבית שהממשלה צריכה לממן, ועלול לפגוע ביכולתה של המדינה ליישם את מדיניותה הציבורית . מסיבה זאת , מדינות רבות חוקקו חוקים המגבילים את ממדי הגירעון . 

גרעון מתמשך הוא בעייתי ממספר סיבות: מגדילים את הסיכון של החזר ההלוואות שנלקחו כדי לכסות את הגרעון, משלמים יותר ריבית על הלוואות אלו, וצריך לשלם ולהחזיר גם את הקרן.  לא רק שצריך לשלם יותר ריבית, ככל שניקח יותר הלוואות למימון הגירעון, כך ניחשב למדינה 'מסוכנת' יותר מבחינה כלכלית, ודירוג המדינה ירד, דבר שיעלה את הריבית הנדרשת. הגדלת תשלומי הריבית הללו מגיעים על חשבון שירותי הממשלה שניתנים לאזרחים. וכמובן שיש לא רק את הריבית, אלא גם את הקרן.

 

קביעת רמת הגרעון הינה בעייתית. הגדלת יעד הגרעון יכולה לכאורה להיות תרופת פלא. ככל שרמת הגרעון המותרת תגדל, במשיכת עט,  בחקיקה, כך יקטן הקיצוץ הנדרש בתקציב המדינה. מצד שני, לתרופת פלא זו יש תופעות לוואי קשות. הגדלה, והגדלה בלתי מרוסנת במיוחד, של רמת הגרעון הינה מסוכנת, היא תפגע ביציבות המשק, ותפגע במדינה בטווח הארוך. ובימים האלו, הטווח הארוך יכול להתקצר מאוד.   

אמנון פורטוגלי

מרכז חזן במכון ון-ליר

נערך על ידי דליה
תגיות: , , ,

2 תגובות

  1. רון גולדרינג :

    משמעת תקציבית כתחליף למנהיגות

    משמעת תקציבית חיונית למבצעי מדיניות ולא למתכנני מדיניות כלכלית, ממש כשם שמשמעת צבאית מחייבת את כולם במורד ההיררכיה – אך לא את הרמטכ"ל, שאיננו רובוט העובד לפי ספר שמישהו אחר כתב.
    משמעת תקציבית כמחייבת את מקבלי ההחלטות על כלכלת המדינה היא יבוא מאירופה. קראו עוד:
    http://systemsnresources.blogspot.co.il/2012/06/blog-post.html

  2. ל רפי :

    התקציב, יעד הגרעון והתכנית הכלכלית של השר לפיד....- ניתוח שונה

    המאמר המפורט של פורטוגלי כולל אמנם מספר רב של נתונים וגרפים, השערות, הנחות ופרשנויות, אך לדידי הוא מחטיא את העיקר: כל ההצגה עוסקת בעכשוויזם, ואין בה מענה משכנע לאף אחת מסוגיות היסוד של המשק הישראלי – יוקר המחיה, הכנסה הוגנת בעד עבודה מועילה, דיור זמין, ושותפות אמת בנטל הכללי (לא רק בשירות הצבאי).
    את עיקרי ההשגות שלי על הדברים ניתן למקד בנקודות הבאות:
    – משמעת תקציבית אינה "חזון אחרית הימים" וככל שאני יכול לזכור מעולם לא הייתה הגורם הבלעדי לקטסטרופה כלכלית. תנאי שכך יהיה הוא שחוסר משמעת תקציבית אינו הופך לאידיאולוגיה, ואינו מאיץ עצמו במהלך השנה ומשנה לשנה, משל היה פתרון לכל תחלואי המשק. הבעיה האמיתית היא אובדן שליטה על האיזונים במשק, שגרעון עשוי להגבירו, אם אין מרסנים אותו באופן שוטף. הואיל וכלכלה אינה מדע מדויק והמציאות הבינלאומית בעולם גלובלי היא מדע מדויק עוד פחות, משמשת משמעת תקציבית אמצעי ניהולי ודרך מחשבה התוחמת את רמת אי-הוודאות שמשק ציבורי צריך לקחת על עצמו אם איננו רוצה להסתכן; לדידי משהו בתחום השימוש בשכל ישר. מותר לחרוג מתחום שיעור גרעון שרירותי כזה או אחר, אם מבינים ומוכנים לכך שבתקציב הבא, אם אין הוא מגובה בצמיחה ריאלית ראויה, או בהפתעות אחרות המאיימות על הכנסות המדינה, תצטרך הממשלה לקצץ בהוצאותיה בכדי לחזור לרמת אי-וודאות נשלטת.
    – חוסר הניסיון והידע הכלכלי של לפיד הביאו אותו לקבל גישות ושיטות "בדוקות", כדרך מוצא להתמודדות עם בעית גרעון שלא הוא יצר אותה. אבל יש להודות באותה מידה שפטרונו הפוליטי, ראש הממשלה נתניהו, שבידיו נתונה במידה רבה יכולתו של לפיד שר האוצר לשרוד פוליטית, לא היה מאפשר לו לנהוג בדרך אחרת. המצב הבסיסי הוא של בעיה "בוערת" מוכתבת, ובפתרון כפוי.
    – הפתרון שנבחר נועד למנוע התמודדות מיידית עם הטייקונים ועם ההסתדרות, ולמנוע מאבקים פוליטיים פנימיים: ממשלה – אופוזיציה וממשלה- ממשלה, על הרכב החלוקה מחדש של העושר הלאומי, אילו נבחרה דרך פעולה אחרת. שיקול נוסף הוא העורף הפוליטי של נתניהו במפלגות החרדיות, והצורך לשמר מולם, חרף הכעסים האמיתיים והמעושים דלת פתוחה לשובם לקרבת עטיני הפרה הציבורית.
    – נתניהו עצמו חשש מאובדן שליטה על התקציב והגרעון, שהיו עשויים לחבל באופן אנוש בכל הישגיו הכלכליים מאז 2003, ללא עיסוק בשאלה מי בעיקר שילם את המחיר בעבורם.
    – הגזרות הן פיתרון "קל", מהיר ליישום וקל לניהול, מוכר לכולם ולכאורה צופן בחובו מינימום סיכון נוסף על כלל הסיכונים שבעולם הגלובלי. הסיכון הגדול האמיתי, הוא המשך אי-הוודאות: א. אי-וודאות ביטחונית; ב. אי-וודאות בכלכלה העולמית, כשכלכלנים בכירים מדברים על משבר עולמי נוסף בשנים הקרובות שיהיה חריף יותר ממשבר 2008.
    – השאלה אינה שאלה של מנהיגות בלבד, אלא של קריטריוני הבוחן שעל פיהם מחליטה המנהיגות מהו סדר הקדימיות שעליו פיו היא מקבלת החלטות. המפתח לשינוי מהותי אינו כלכלי במהותו ואינו אידיאולוגי במהותו. להערכתי הוא ערכי במהותו, דהיינו: מקומו ומשקלו של ציבור האזרחים בסולם המשקלים של הקברניטים – פוליטיקה של עיירה, או אחריות לאומית…
    – שיקום הכלכלה הישראלית יושג אך ורק ע"י חידוש והאצת הצמיחה, ולשם כך דרושה מדיניות מרחיבה ארבעה היבטים, לפחות: עידוד ותמיכה בעסקים קטנים ובינוניים והגדלת חלקם בתוצר, הגדלת הפריון במיוחד במגזר הציבורי, הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה וקשר חד-ערכי בין ההשתתפות לבין ההכנסה הפנויה, הגדלת ההכנסה הפנויה של הציבור ולא הגדלת תקציבי ההעברה של הממשלה והשקעות בתשתית. ניתן לנהל מדיניות מרחיבה גם ע"י הגדלת המקורות הממשלתיים שלא מכיסיו של הציבור.
    – הגדלת המקורות הממשלתיים ניתנת להשגה ע"י רמת מיסוי שונה, גביה אגרסיבית של מיסים ממגזרים שעד כה היו "מוגנים" מסיבות כאלה ואחרות (כסף "שחור", פטורים והעדפות סקטוריאליות שיש לבחון מחדש, וכו'), חסכון בהוצאות שהוא חלק מהמדיניות המרחיבה ובא לשרת אותה, והלוואות ממקורות שונים. אולם, הלוואות יש להחזיר וגם לשלם עליהן ריבית, ולכך יש להוסיף גם את סוגיות הערבויות. ואפשר חשוב גם על מלוות-מדינה. "יתרונן" של הלוואות ומלוות הוא שהן התחייבות ממשלתית להחזר, ובמקרה של מלוות, הציבור אינו מפסיד 100% מהנטל. יתרון נוסף הוא שמשום שיש להחזיר כספים אלה, יש לנהוג כובד ראש כפול ומכופל בשאלה כמה כספים מגייסים בדרך זו, איזה סיכון ראוי לקחת ולאילו מטרות מיעדים כספים אלה. לטעמי, יש להם הצדקה אך ורק להגדלה ישירה של הצמיחה, ולא לשום מטרה אחרת. זאת ועוד; מאחר ומדובר בסיכונים, ועבור הפוליטיקאים סיכונים משמע אובדן שלטון ותפקיד, הרי שרק ממשלה "מטורפת" או ממשלה שאינה אחראית וחדורת מחוייבות לציבור הפועל בשיתוף עימו, תהיה מוכנה להגיש תקציב הרפתקני מסוג זה בימים אלה.
    – המשק הלאומי הוא "מערכת כבדה מאוד" בכל מה שנוגע לרכישת אמון מבית ומחוץ, ומערכת תזזיתית בכל מה שנוגע לגלישה לחוסר אמון. התנהלות מערכתית פסיכו-כלכלית זו היא סיכון נוסף על מקבה"ח (כמובן, גם על הציבור). להערכתי, סרבו הגורמים הכלכליים העיקריים בישראל – הממשלה, האוצר, בנק ישראל וכו' – ליטל סיכונים כלכליים שמחוברים אליהם גם סיכונים אישיים ממשיים – פוליטיים ואחרים, והסתפקו בתנודה מבוקרת בפופולריות. וכדרכן של נמושות בחרו בדרך הקלה והבטחה כביכול – הגדלת הנטל על הציבור, שבמקרה הפעם, חרף כל הקשיים שעימם הוא מתמודד, מצבו הבסיסי טוב בדרך כלל ממצבה של המדינה…
    – השאלה אינה ממי כדאי שנעתיק שיטות שאינן טובות למציאות שלנו, אלא בחוסר האיזון הבסיסי בו לוקה התכנית הכלכלית של שר האוצר. בתכנית הקיימת שאושרה בממשלה יש טיפול חסר מעוף בבעיות המידיות אבל אין שום ביטוי רציני ומחוייבות קונקרטית ואמינה לטיפול בבעיות המבניות והביורוקרטיות ההרסניות של המשק. כאן הכשל המרכזי של שר האוצר לפיד וראש הממשלה נתניהו בתכנית שהוצגה בממשלה.
    לשחיקת היכולות של הציבור יש חסם תחתון שאנו קרובים אליו עתה הרבה יותר מבעבר. אם ניצול הפוטנציאל הקיים לא ילווה בתיקון אמיתי, מהותי ומזורז של ההחלשה החדשה, הסבב הבא שעשוי לבוא עלינו יהיה חמור בהרבה עפ"י כל קנה-מידה. כל המחקרים החברתיים המקובלים העוסקים בגורמי החוסן החברתי והלכידות החברתית, מצביעים על פערי רמת-חיים, פערים בין רצוי למצוי ופערים בין רבדים שונים של האוכלוסייה, כפורמי-לכידות חשובים ביותר.
    הסיבוב הבא עשוי להתחולל בטווח של מספר שנים, אבל גם בעתיד קרוב הרבה יותר. לכן, "אין זמן" לפריסת תהליכים ב"טור" – הטווח הקצר ואחר-כך הטווח הארוך. חייבים לבצע הכל עכשיו, כאשר הטווח הקצר הוא בגדר "כיבוי שריפה" טיפוסי והטווח הארוך הוא שינוי המגמה הבסיסית, המתחיל כבר עכשיו. אני משער שבדיוני וועדת הכספים בכנסת ובדיוני וועדות נוספות, יבחנו כמה וכמה סעיפים בזכוכית מגדלת, וישתנו לא מעט דברים בתחום המיקרו. מסופקני אם יש בכנסת מי שמתכונן באמת לטיפול בסוגיות היסוד ברמת המקרו. אם אכן כך יהיה, או אם הדיונים יהפכו להתנצחות בין אופוזיציה לקואליציה תחת האיצטלה של מי עושה יותר רוח, או למי יש אידיאולוגיה "מתקדמת יותר", תהפוך הכנסת לשותפה לעבירה ולחסרת תועלת ציבורית. אם מאידך תוביל הכנסת בחינה עקרונית יסודית של המהלכים הכלכליים שמציעה הממשלה, מתוך הבנה שהציבור, צרכי הציבור וטובת הציבור הם מוקדי הדיון, או אז תקנה את עולמה בגדול.
    – צריך אומץ לב ציבורי לא רק בשביל לקחת מהציבור מה שיש לו היום או לחלק מה שיש קצת אחרת. הרבה יותר מכך דרוש אומץ לב ציבורי לזעזע מערכות ולשנות תהליכי יסוד, ולעשות זאת קבל הציבור בכך שיוצגו הצעדים לביצוע החל מרגע אישור התקציב ואילך ומבחני המימוש. הציבור צריך להשתחרר בעזרת מנהיגיו מהתחושה שהוא הנטל העיקרי עליהם ולא סיבת קיומם, וכי בראש מעייניהם עומדת הדאגה לכך שיהיה לו ממה לחיות מחר וגם, אם יידרש בחירום, יהיה ממה לקחת… מחרתיים.

    – לסכום;
    ביסודו של דבר, דרישות המחאה החברתית מקיץ 2011 עדיין אקטואליות כפי שהיו – יוקר מחיה, הכנסה פנויה והשתכרות הוגנת, דיור זמין וחלוקה הוגנת של הנטל הכולל. ביסודו של דבר אין בתקציב ובתוכנית הנובעת או משתקפת ממנו תשובה רצינית לתיקונים היסודיים ולאופן בו הם צפויים לשנות את המציאות הכלכלית במקומותינו כבר משנת 2014. האם יתכן שלממשלה יש עוד "חוק הסדרים", סודי שבו היא מעגנת את ההפתעות החיוביות לציבור?! – מי שמאמין בכך שיקום!

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.