חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

היוזמה הערבית – ישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית

נושאים חדשות, מדיני-בטחוני, עלו ברשת ב 5.05.13 0:13

"מולד" המרכז להתחדשות הדמוקרטיה מבקר את סרבנות ראש הממשלה ביחסו למשא ומתן עם הפלסטינאים, ומפרסם מחקר בעניין היוזמה להסדר מדיני בין ישראל ומדינות ערב

 היוזמה הערבית – החמצה אסטרטגית והזדמנות היסטורית

  • בתחילת השבוע התבשרנו ששליח הליגה הערבית לוושינגטון, ראש ממשלת קטאר, הכריז על הנכונות של מדינות ערב לקבל הסדר מדיני שיכלול חילופי שטחים כמימוש היוזמה הערבית. התגובות באופוזיציה היו חיוביות ביותר. בממשלה לעומת זאת, הרוחות היו אחרות – השרה ליבני והשר פרי הגיבו בחיוב – אך ראש הממשלה התעלם מהמהלך ו"גורמים במשרדו" הגדילו לעשות והבהירו ש"אינם מוכנים לתנאים מוקדמים".
  • בהתנהלות זו אין חידוש. מאז שבאה היוזמה הערבית לאוויר העולם במרץ 2002, היא לא זכתה למקום הראוי לה באסטרטגיה המדינית של ישראל או של הקהילה הבינלאומית. כעת הנושא שב לכותרות הודות למאמציו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לקדם את היוזמה.  
  • מחקר חדש של מולד סוקר את התהוות היוזמה, את עמדות השחקנים הרלוונטיים וכן את המדיניות שצריכה ישראל, ולכל הפחות האופוזיציה, לאמץ ביחס אליה.
  • למחקר המלא לחצו כאן, למסמך שאלות ותשובות מקוצר לחצו כאן.

לקריאה נוספת: הליגה הערבית מושיטה שוב יד לשלום

 

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

תגובה אחת

  1. ל רפי :

    שוב זריית חול בעיניים

    זו לא פעם ראשונה שמליצי יושר של יוזמות שלום כביכול והזיות מדיניות בפועל קופצים על פרסום שכל כולו אינו אלאל מהלך טקטי בתרגילי כיפוף הידיים הערביים נגד ישראל. כשם שלא יצא דבר מהתרגילים הקודמים, לא ייצא דבר גם מהיוזמה כביכול הזו, ובדיוק מאותן סיבות – אין בה שינוי של ממש.
    הויכוח האמיתי אינו בין הפלשתינאים לישראל, אלא ין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית. התנגדותן לישראל היא שעמדה ועומדת גם כיום ביסוד המאבק המזוין, והמאבק הפוליטי, הכלכלי, התדמיתי ועוד בין הצדדים. במאבק זה מהוים הפלשתינאים חוד-חנית שנוח לנגח באמצעותו את ישראל. עצם העובדה שהמדינות הערביות נשמרות מכל משמר מטיפול כלשהו בבעיית הפליטים (כפי שהם מכנים זאת), ובכלל זה הענקת אזרחות במדינות מושבם, יישובם במדינות השכנות וסיוע בשיקומם באיו"ש ועזה, ועצם העובדה שהם יצרו את מוסד אונרווא וממשיכים לקיימו בקנאות וכל מהליכיהם המכוונים לפגיעה בלגיטמציה של ישראל – מוכיחים שמטרותץיהם העקריות והראשיות לא שונו ועודן מנחות את מהלכיהם, ובכלל זה את מה שמכונה "היוזמה הערבית/ סעודית". 2002 ו- 2013, הן אותה דברת בשינוי כפתור באדרת, ותו לא.
    אלמלא המאבק הישראלי-ערבי הכולל, המאבק הישראל פלשתינאי לא היה נוצר, לא היה מתקיים ולא היה מקבל את ממדיו בעבר וגם כיום.
    בצורה כזו או אחרת, האסטרטגיה הבסיסית לא השתנתה, זו אותה אסטרטגיית שלבים שעליה החליטו הערבים לאחר שכשלו במאבקים הצבאיים במלחמות הקונבנציונאליות. הטרור הוא חלק מאסטרטגיה זו, ונועד לסייע ביצירת לחץ על ישראל באופנים שונים. (לא אפרט נקודה זו הפעם, אבל דומה שהאפקט האלים של הטרור עדיין לא מוצה, והוא עדיין על סדר היום).
    הפיצול האדיר בעולם הערבי, מנוצל גם הוא כחלק מאסטרטגיית המאבק – מצד אחד ארגונים "מתונים כביכול" (אין מתונים ממש), ומצד שני ארגונים קיצוניים, הדוגלים בשימוש בכוח. השיטה היתה ונותרה: מה שאפשר להשיג בחדרי הדיונים – אהלן וסהלן; ומה שלא יושג כך, יושג בדרכים אחרות – כל הדרכים מובילות לרומא וכולן כשרות…
    המאמר ב"מולד" איננו מחקר עפ"י מהותו, אלא במקרה הטוב עפ"י צורתו. הוא נייר עמדה חד-צדדי, למרות העובדה שיש בו מספר מצומצם מאוד של הערות (2-3 עמ' מתוך 28) שאינן שיר הלל בלוא הגרון ליוזמה החדשה-ישנה.
    אזכור גבולות 67 כבסיס לחידוש המו"מ (עם תיקונים שמהותם לא ברורה), הוא תרגיל המכוון להכניס תנאי מוקדם לדיון בדלת האחורית, תנאי שיאפשר לעצב את המשך הדיון ללא מרכיב התמרון החשוב ביותר של ישראל מבחינת קביעת גבולות הביטחון שלה. מאחר ולכל ברור שגבולות 67 אינם גבולות ביטחון, ועמדת ישראל בנושא זה היתה ונותרה ללא שינוי, מבקשים הערבים לקעקע בערמה עמדה זו במחיר הסכמה לעצם ביטול הסרבנות לדון בהסדר כולל – תרגיל שקוף ואינפנטילי למדי.
    הכיוון אותו מנסה להוביל שר החוץ האמריקני, קרי, הוא כיוון נכון. דיון רציני חייב להתנהל בשני מישורים – ערבי ופלשתינאי. עם הערבים, בשאלת ההסדרים האזוריים הדרושים לסיום הסכסוך והכרה כוללת בישראל דה-יורה ודה-פקטו. ועם הפלשתינאים, בשאלת סדרי החיים בתחומי ארץ ישראל. מאחר ובעולם הערבי כל הסכם פלשתינאי טעון הסכמה של הליגה, אין טעם לנהל דיון רק עם אבו-מאזן…
    השאלות העקרוניות בסכסוך כבעית הגבולות, סידורי הביטחון, סיום הסיכסוך וביטויו המעשי, נורמליזציה אזורית, פתרון בעיית הפליטים, הכרה במדינת לאום יהודית באזור, ופתרון סוגיות המקומות הקדושים – כולן טעונות הסכמת הליגה ואין די בהסכמת אבו מאזן, מה גם שאין הוא מייצג כיום בפועל את רוב העם הפלשתינאי "המשוערך".
    ישראל נמנעה עד כה מהצגת עמדות קונקרטיות בסוגיות אלה, עמדות התואמות את מטרותיה הלאומיות ואת צרכיה הביטחוניים, יתכן שמול היוזמה הערבית, נכון פעל רוה"מ שאמר שאםיוסיפו הערבים לגמישות לכאורה של הסכמה לדיון בהחלפת שטחים (לאו דווקא בגבולות 67), גם את הנכונות להכיר במדינת לאום יהודי, יהיה בכך שינוי אמיתי שיאפשר להתקדם. המפתח הבלתי נמנע הוא ויתורים מהותיים (פשרות) הדדיים. בנכונות ערבית לקבל ויתורים ישראלים חד-צדדיים, אין חדש ואין רבותא.
    צר לי לנפץ את "הבלון התעמולתי" החדש/ישן של הערבים, ולהשבית את שמחתם הילדותית של מי שחושבים שבלון הוא מטאפורה לחזון.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.