מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ליום הזיכרון: קינה על מיסטיפיקציה, זילות ורידוד ערך השואה
יניב יורקביץ מציב בפנינו מראה כדי שנראה איך עשינו את יום השואה זול ורדוד, איך לא הפנמנו את המשמעות האוניברסאלית ואיך איננו מישמים את מסקנות השואה כלפי החלשים שבינינו, בין אם הם מהגרי-עבודה / פליטים מאפריקה, או גם זקנים "משלנו"
עכשיו, ביום השואה, כל צד במפה הפוליטית יכול להעלות את הקונוטציות האסוציאטיביות המשותפות רק לו, במקרה הטוב, ולהיסחף לדמגוגיה מזילה ומזלזלת במה שהפך להיות אירוע מכונן בהיסטוריה של עמנו.
כל זה תוך כדי שמשווים אחד את השני לנאצים או ב"גרוע מהנאצים" (מה, לעזאזל, יכול להיות גרוע מהנאצים עבור יהודי?!), האמירות המוסריות הפכו מזמן לסיסמאות ריקות שמשמשות כל מחנה פוליטי למטרותיו.
הרדידות והריקנות של הסיסמאות מתבטאת כמעט בכל, מ"לעולם לא עוד", אמירה הטומנת בחובה ערך מוסרי רחב ומחייב, בחרנו לשמור רק את משמעותה הסובייקטיבית לעם היהודי: "לעולם לא עוד ליהודים", לעולם לא עוד יהודים יירדפו בשל יהדותם, לעולם לא עוד דם יהודי יהיה הפקר.
למען משמעותן ונגיעתן של אמירות אלו בעומקי עומקים של לב כל יהודי (וגם לא מעט לא-יהודים), זנחנו את משמעותן הרחבה, האנושית והמוסרית והיא שעלינו המטלה שלעולם לא עוד יוּתָר לרוב חזק לרדוף מיעוט בשל אתניותו, דתו או נטיותיו.
לא לאפשר אי-צדק שורשי כל כך כמו טבח בילדים, רצח המוני של חפים מפשע, ניפוח האשליה של עליונות אתנית ורמיסת זכויות אדם תוך אובדן צלם אנוש של הרודף והנרדף.
בזה אנו חוטאים.
את הסיסמאות אנחנו בוחרים, כחברה, לפרש בצורה אלימה, מתבדלת ומתכנסת- התכונות שהיו לסמל היהודיות בידי הצוררים.
אנו בוחרים לפנות לפונדמנטליזם דתי, לאומנות קיצונית ולדרוויניזם חברתי במקום למקום האנושי, המוסרי שמחבר אותנו אל שאר גויי העולם.
אין אנו כמו הנאצים ואני מאמין כי לעולם לא נהיה, מפני שאני מאמין שעם שחווה חוויה מצלקת כמו השואה, פשוט לא יוכל. עם זאת, אנו כן מתדרדרים לכיוון בו שוכן הרוע בו נשבענו להאבק.
את הרדידות והריקנות של סיסמאותינו אנו יכולים לראות בברור בחיינו, יום יום, שעה שעה, בכל אחד ואחת מאיתנו. אנו רואים זאת במחנות הכליאה בהם אנו כולאים את ניצולי רצח עם ועל מסלולי התעופה בהם הם מגורשים חזרה למולדתם מבלי שבכלל התייחסנו לתחנוניהם למקלט.
אנו רואים זאת ברחובותינו כאשר אלה שלא גורשו נרדפים, מוחלשים, מושפלים ומנוצלים.
ואם דוגמת הפליטים האפריקאים נשמעת מוגזמת או לא מדוייקת, אנו יכולים להסתכל לזקנינו בעיניים ולשאול אותם "האם אכן לעולם לא עוד?". אנחנו יכולים לשאול אותם אם אנו עומדים אפילו בגרסה הרדודה והמצומצת של האמירות שלנו.
נשאל זאת את ניצולי השואה החיים ברחובות, אלו המוותרים על תרופות בשביל אוכל או להפך.
נשאל אותם אם חייהם לא הפקר, אם כבודם נשמר או מוכה עד זוב דם בגנים ציבוריים או מוסדות הרווחה.
נשאל אותם אם יש באמירות שלנו תוכן ערכי אמיתי או שהן עור נחש, אשר אנו משילים כאשר אנו נדרשים לעמוד מאחוריהן.
נשאל אותם איך הם מרגישים כשנכדיהם ונכדותיהם מוציאים דרכון גרמני ועוברים לגור בברלין, מינכן או פרנקפורט כי הם מתקשים לדמיין עתיד טוב לילדיהם עם המשכורת שהם מרוויחים, במדינה שהמנונה הוא "התקווה".
נשאל אותם אם זו התנהגות של מי שבחר להנציח את המעשה שנעשה לו כעוולה כלל אנושית שמסרה רחב, כולל ומחייב מוסרית או שהוא משמש כתירוץ ולגיטימיזציה להתנהגות שבמרכזה ערכים אחרים.
לסיכום, נשאל אותם "האם אלו היהודים של אחרי השואה?
האם מה שאבד לנו אינו ניתן למנייה בששת מיליון נרצחינו?
האם איבדנו, כעם, חלק כה משמעותי בנפשינו שלא ישוקם גם בעוד דורות? האם איבדנו הכל?"
יניב יורקביץ הוא סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה באונ' העברית ופעיל תא "אופק" בקמפוס
תגיות: גירוש פליטים, יום-הזכרון-לשואה, ניצולי-שואה
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
8 באפריל, 2013 בשעה 8:39
עצם הזכרת יום השואה והגבורה – הוא זילות בנרצחי השואה.
א. התאריך הנבחר הוא יום שמנציח את גיבורי המרד, יום זה מרמז לזלזול מוחלט וביקורת על רוב הנרצחים שלא התכוננו )היה עדיף לבחור את יום הכניעה של הגרמנים או תאריך אחר המזכיר את האבל.
ב. התאריך בעייתי מבחינת ההלכה היהודית, באם אתה מעוניין לזכור נשמות נרצחים יהודים לפחות תבדוק האם יום זה מתאים לאבל יהודי.
ג. הזילות הגדולה ביותר בנרצחי השואה הוא שמשתמשים בטקס אבל נוצרי (עמידת דקה דומיה) במקום בטקס היהודי (אמירת תפילה, יזכור או משניות)
9 באפריל, 2013 בשעה 0:11
למרבה הצער ההתבוננות האמפירית מלמדת שקרבנות של דיכוי, ניצול, גזענות, רצח עם וכיו"ב, לא הופכים בהכרח לדלאי למה.
לפעמים זה הפוך. אי אפשר לעשות הכללות, אבל התופעה של הקרבן שמפנים את העקרונות שבשמם הוא נרדף, היא תופעה מוכרת.
ההסברים שונים ומגוונים – אינסטינקט של הישרדות (למשל, אסור לי להיתפש כחלש), פחד, חשדנות ואבדן אימון, רגשות אשמה, בושה, כעס ותסכול ועוד ועוד.
לא נעים להזכיר אבל הלקח האמפירי העיקרי ממלחמת העולם השנייה ומהשואה הוא פשוט – עובדה שזה יכול לקרות. ואם זה יכול לקרות אז האינסטינקט ההישרדותי אומר – קודם כל עלי להבטיח שזה לא יקרה לי שוב. זו תופעה אנושית שצריך להכיר בה ולהבין אותה אם רוצים להתמודד איתה ולהתגבר עליה.
דרושים אצילות נפש וחוסן נפשי כדי שקרבן ישתחרר מתחושות הכעס, החרדה, החשדנות ויצא להילחם באותם ערכים מעוותים שהפכו אותו לקרבן.