הגדרת עצמנו רק כנבדלים מאחרים ולא כמי שאנחנו בזכות עצמנו היא הבסיס לשבטיות (החולפת עם נישואין בין עדתיים) ולמחנאות פוליטית מסתגרת הפוגעת בעיקר בשמאל. לכן על מחנה המרכז-שמאל לשקוד על גיוונו, ולסכל בכך את הקלות הבלתי נסבלת בה מתויג השמאלן המצוי
מאת: אלון מרום
ה"ערסים" של דני זמיר, המשך ל"צ'חצ'חים" של דודו טופז
מפלגת העבודה היא גזענית! כן אני יודע, יש שם אנשים טובים וחלק מהם הם אפילו חברים אישיים שלי, אנשים באמת טובים, אבל בתוך המבנה הארגוני הזה, עם האנשים שנאחזים בקרנות המזבח זה לא ישתנה מאת: הני זובידה
כשצופים בשידורים החוזרים בלילות בערוץ הראשון, אפשר להבין את ברית המיעוטים שהתגבשה להפיל את שלטון ה"שבט הלבן" של מפא"י: אותם מועדונים סגורים של מדורות פלמ"ח, הטייס מבית אלפא הפוגש בתחנה את המתדלק מבית שאן, או השפה הלועזית הגבוהה בתוכניות הספרות ("מילים אשכנזיות", כפי שכינה אותן מגיב אחד בפייסבוק).
אפשר בהחלט להבין את תחושת הזרות בקרב המודרים, וכפועל יוצא מכך – את רגש הנקם שהתפרק לתוך מעטפת ההצבעה ב-1977. גם להתנשאות הפסולה היה אז, כביכול, על מה להתבסס. אך כל זאת תם וכמעט שנשלם – אמנם האפליה והניכור התרבותי עדיין כאן, אך הפערים העדתיים הצטמצמו פלאים, כמו גם פערי ההשכלה; שיעורי נישואי התערובת עלו, דור "בעלי הבית" הלך – ו"שבט לבן" חדש עלה מחבר העמים והתמקם דווקא בימין.
אז מה שוכן בנו ומתעקש להגדיר עצמנו "נגדם"? הביטו למשל בוויכוח בארה"ב על מיסוי עשירים: הרפובלקאים נעמדו על רגליהם האחוריות למנוע מיסוי הכנסות של מעל 400,000 דולרים – ועדיין זוכים לאמונם של כמחצית העם, שהם הנפגעים הישירים מכך. מדוע אותם מצביעי ימין מחשיבים בקלפי יותר את סלידתם מאוהבי-מהגרים-דמוקרטים האלה, תומכי הפלות או נישואים חד-מיניים שכמוהם, ו"סמולנים" באופן כללי – ופחות מחשיבים פגיעה כה עמוקה בכיסם ובעתיד ילדיהם? או, בחזרה לארץ, אותה בחורה שסיפרה לי שהצביעה לציפי לבני, למרות שבבחירות שקדמו תמכה דווקא באיחוד הלאומי, "כי היא אישה".
התשובה לכך נחבאת לדעתי במעמקי הנפש. לא תעזור כאן שום התנצלות היסטורית בפני עדות המזרח, או העובדה ששלי יחימוביץ' גדלה בבאר שבע כביתו של פועל בניין. האדם מטבעו מגדיר עצמו אל מול ה"אחר". אנחנו נאבדים בחוסר היכולת שלנו לזהות בהכרתנו משהו מוצק ומוחלט – הרי היום אנו חושבים משהו שמחר נסתייג ממנו. אנו מחפשים כל הזמן נקודת משען ממשית אליה נשווה עצמנו, דרכה נגדיר עצמנו פשוט כהיפוכה. מול המראה אנחנו דמויות חסרות צורה והגדרה ברורה: פעם יפים ופעם כעורים, אמיצים או חרדתיים. אך דבר אחד הוא ודאי: אנחנו לא "הם". כך האמריקאים היו זקוקים ל"אימפריית הרשע" הסובייטית (ועם נפילתה מיהרו להחליפה בסדאם חוסיין); כך אנו מתאחדים מול מחבלים מתאבדים. וכך מי שתופש עצמו כמדוכא – חייב לסמן ולסמל מדכא.
לכן על מחנה המרכז-שמאל לשקוד על גיוונו, ולסכל בכך את הקלות הבלתי נסבלת בה מתויג השמאלן המצוי (כפי שהקורא/ת בוודאי מדמיין אותו עכשיו). אין הכוונה כאן לשיריון מזרחי למשרת שר הדואר או מפכ"ל המשטרה כמובן, ולעדתיות או מקום מגורים בכלל. ממש לא. שבירת האחידות היא מופשטת יותר וצורנית פחות – היא ערכית: עלינו לחדול לנדות מהמחנה את מי שאינו מתיישר ושר בצייתנות את שירי מקהלת השלום העבשים. שאיפה לשלום – כן, טרור מחשבתי – לא. להיגמל מחיבוק הדוב של קהילת ההון. להטמיע ערכי יהדות מתקדמים. לרבד את דרגות הליברליות האזרחית והתרבותית במפלגות השונות – ולא כצו עליון לכל המחנה. כך יקשה "עליהם" לתייג "אותנו".
אלון מרום הוא כלכלן עם התמחות בספנות. מתעניין בפוליטיקה, כלכלה, פילוסופיה והקשר ביניהם
צודק במאת האחוזים. הדבר צריך לבוא לידי ביטוי, מצד אחד, בפנייה לקהלים חדשים שאינם מצביעים מסורתיים של מפלגת העבודה. תהליך כזה קשה ועשוי לקחת זמן רב, לכן אסור לנו לומר נואש מהכישלון היחסי שנחלנו בבחירות האחרונות. מהצד השני, חשוב לדעת לכבד ולהכיל בתוכנו עמדות כלכליות ליברליות מאלה של יחימוביץ'. אני לא רוצה להשתייך למפלגה אליטיסטית ולבנה, בדיוק כמו שאיני רוצה להשתייך למפלגה של דוגמטים עיוורים מאמונה.
"עמדות כלכליות ליברליות שונות מאלה של יחימוביץ",אינן אלא הדיעות הכלכליות של אראל מרגלית או של בוג'י,שהן גם העמדות של האגף הניאו-ליברלי במפלגת העבודה,שמאז 1985 משתף פעולה עם הימין בהפרטה ובהרס מדינת הרווחה.
לא בכדי,המגיב שלפני,משתמש במושג מכובס של דיעות כלכליות שונות מאלה של יחימוביץ.
אחת מהשתיים: 1)או הוא ניאו-ליברל כמו ביבי,כמו ברק,או כמו רבין או שמעון פרץ.
2)או הוא סוציאל-דמוקרט.ואם כן יתכבד ויציג הגותו.