קווי היסוד של הממשלה ה-33: תגובה לתגובה של אמנון פורטוגלי

ל. רפי מתוכח עם אמנון פורטוגלי, גם זו תגובה ש"נחטפה" לפוסט עצמאי ע"י מערכת עבודה שחורה.  והכל התחיל במאמרו של עדנן, ערבי-ישראלי החושש מכרסום נוסף בזכויותיו עם כינון הממשלה ה-33

[בוקסה=51949]ריבוי התגובות והתגובות שכנגד הופכך את הדיון הכתוב למסורבל ולא נוח להתיחסות פרטנית לכל טיעון ותת טיעון. בכדי לא לגלוש להכללות מן הסוג שבו מתחיל פורטוגלי את תגובתו (להלן), בחרתי להגיב למאמרו של פורטוגלי באותה דרך שנקטתי גם לגבי מאמריו של עדנן. (בחרתי בפונט זה על מנת לבדל את התגובה מדבריו של אמנון פורטוגלי, ר.ל).

ל. רפי כתב מאמר ארוך ומנומק ומגיע די מהר להגדרה של האזרחים הישראלים-ערבים, המבקשים לשמר את לאומיותם ותרבותם, כאויבי המדינה.

הכללה אינה הדרך הטובה ביותר להוכיח שאתה צודק והאחר טועה, עפי"ר ההיפך הוא הנכון. למשל, בהכללה נ"ל, טועה פורטוגלי הן לגבי הדברים שכתבתי בתגובה הראשונה שלי לעדנן והן בהבהרה שהבאתי בתגובה לתגובת עדנן. בשום מקום בדברי לא טענתי טענה ממין הטענה שמעלה פורטוגלי. טענתי הייתה שמדינת ישראל על פי הגדרתה במגילת העצמאות היא מדינה יהודית, ותו לא. אין בה מקום לביטוי קיבוצי של לאום או לאומים אחרים, אבל אין מניעה שכל יחיד ישמור עפ"י דרכו על עקרונותיו וזהותו, כל עוד אין הם מבקשים לשנות את אופייה היהודי של מדינת ישראל. מי שיבקש לעשות שינוי זה, מבקש למעשה לשלול מהעם היהודי את זכות ההגדרה העצמית שלו, ובכך הופך לאויב.

קריאה במאמר מעלה מבנה החוזר על עצמו – הנחות מוצגות כאילו היו עובדות שלא ניתנות לערעור ועליהן נבנים טיעונים פסקניים, הטיעונים אינם מבוססים כיאות, והמסקנות לא קשורות לעובדות. ובעיקר, כל המאמר נשען על כרעי תרנגולת, וכאשר מסלקים את אבני הראשה השגויות האלו, כל המבנה מתמוטט.

לא רציני מבחינה לוגית. הנחות לעולם אינן עובדות. הנחות הן אקסיומות והן חיוניות לקיום דיון רציונלי. מבלי לבסס טיעונים על הנחות, הגדרות או עובדות – תוך אבחנה ברורה ביניהן, הופך הדיון לאוסף של סיסמאות שיסודן באמונה פרטנית יותר מבכל דבר אחר, ועם אמונה, כידוע, אין מתווכחים…

שום טיעון לא מבוסס כראוי, שום מסקנה לא קשורה לעובדות. העיקר שיש ספר

קישקוש.

נתחיל משגיאה ביסוד המאמר. ל. רפי כותב: "מי שרוצה להתעלם מנוסח מגילת העצמאות, אותה מגילה שקבעה שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית" (הדגשה שלי א.פ.).
אלא שבמגילת העצמאות אין כלל קביעה כזו. למעשה, המלה דמוקרטיה או דמוקרטית כלל לא נמצאת בה. המינוח המופיע במגילת העצמאות הוא 'מדינה יהודית': "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

שתי הפסקאות הן מקשה אחת. צודק פורטוגלי עובדתית שמגילת העצמאות אינה מזכירה במפורש את המילה דמוקרטית, אבל ארבע הפיסקאות הבאות בה אחרי הפיסקה שאותה בחר לצטט, הן הגדרה כמעט קלאסית של דמוקרטיה פעילה במבנה המדיני היהודי עליו מדברת המגילה. אם להתפס לסמנטיקה, אזי דווקא הטיעון של פורטוגלי מחזק את קביעתי שמגילת העצמאות מכירה אך ורק בלאומיות יהודית במדינת ישראל, וזהו אולי הטיעון המרכזי בכל הוויכוח הארוך הזה.

הבעייה השניה היא בהתייחסות למדעי המדינה, לצורת המשטר בישראל כאל מדע מדוייק. לפי ל. רפי, יש "עובדת יסוד", הגדרת המדינה, ויש נגזרות מקבלת עובדת היסוד הזו, ואידך זיל גמור.
אבל אנו עוסקים באנשים ובחברה ובמדינה, ובניגוד למדעים המדוייקים כמו פיסיקה וכימיה, הדברים אינם חדים ומדוייקים, ואינם קבועים לאורך זמן. אנשים חברות ומדינות משתנים עם הזמן. אנשים לומדים, משנים את התנהגותם ואת דעתם, בניגוד לתפוח של ניוטון, שאינו חושב ואינו משנה את התנהגותו, וכמו אז, בחצר של ניוטון, הוא ממשיך ליפול מהעץ.

אני מסכים בהחלט שמדעי המדינה אינם מדע מדויק, אבל אינני רואה כל קשר בין טיעון זה לבין הדיון הנוכחי. כל מדעי הרוח ומדעי החברה אינם מדע מדויק, ובכל זאת אנו משתמשים בהם באופן אינטנסיבי בניהול ענייני החברה והמדינה על כל היבטיהם. השאלה אם יש מקום לשנות או אין מקום לשנות והשאלה מה משנים ובאיזה אופן, היא שאלה נפרדת מהשאלה מה המשמעות של מעשה שעשו אנשים בעבר, ולאיזו תכלית עשו זאת. אני מפרש את מעשה העבר, וטוען שהסיבות שעמדו ביסודו תקפות גם כיום ולכן אין צורך ואין סיבה לשנות את הגישה היסודית. מרגע שאנו מקבלים טיעון זה, המסקנות מתבקשות מאליהן, כפי שציינתי לעיל.

בעייה זו צצה מיד בתחילת המאמר של ל.רפי, בבסיס התזה שלו, בהגדרת היסוד עצמה, שהכותב טוען, בשגגה, כי מגילת העצמאות קבעה שמדינת ישראל תהיה 'מדינה יהודית ודמוקרטית'. איך מגדירים או מבינים את המונח במערכת שאינה מדע מדוייק?

עדיין לא לעניין
המינוח 'מדינה יהודית דמוקרטית' מציב בעיות לא פשוטות. בשם עצמו טמונות שתי פילוסופיות שלטון שונות, הסותרות, לא מעט, אחת את השניה: שלטונו של אלוהים המצוי בתיאוקרטיה, ללא צורך בהשתתפות האזרחים או באחריות לציבור, ושלטון האדם, האזרח, הנמצא בדמוקרטיה וברפובליקה.
יש הרבה בעיות בחיים האלה, ולכל בעיה יש פתרון רצוי ופתרונות בלתי רצויים, וגם הגדרות אלה הן שרירותיות ותלויות במפרש ובנסיבות. ברור שהפרוש שאני נותן הוא הפרוש המועדף עלי, פרוש ציוני הנגזר מיעדיה של התנועה הציונית, שאני רואה בה את מחוללת המדינה היהודית בזמן הזה.
לדידי מטרת-העל של הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וריכוז רוב מניינו ובינינו של העם היהודי בה. מגילת העצמאות אומרת למעשה, אך במילים אחרות ותוך זיקה לשיקולים פוליטיים ומדיניים, אותו דבר.

ל. רפי מפרש את המינוח 'מדינה יהודית דמוקרטית' על פי התפיסה הדתית לאומנית, כ-"מדינה יהודית ודמוקרטית – קודם יהודית וא"כ דמוקרטית". בדיוק לפי הצעת החוק שהגישו לכנסת הקודמת חברי הכנסת יריב לוין ודוד רותם, המבוססת על 'עקרון על' לפיו מדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי. זאת במקום ההגדרה הקיימת של המדינה "כמדינה יהודית ודמוקרטית", אשר פורשה על ידי בית המשפט העליון באופן ששם את עיקר הדגש על היותה של המדינה דמוקרטית ולא על צביונה היהודי. ובדומה להצעת החוק של אבי דיכטר ואחרים שעניינה בהגדרה מחדש של זהות המדינה ושל אופייה, בדרך המכפיפה את אופייה הדמוקרטי של המדינה להגדרתה כמדינה יהודית, תוך פגיעה בוטה בזכויות אדם, בדמוקרטיה ובזכויות המיעוט הערבי בישראל. כדאי להוסיף להצעות חוק אלו גם את שינוי שם המדינה ל'הרפובליקה היהודית של ארץ ישראל'.

עורבא פרח. אינני איש דתי וראייתי אינה מנגזרת בשום אופן על בסיס דתי. כפי שהסברתי כבר בתגובות הקודמות שלי, השקפתי נובעת מהכרה במכלול המשולש של היהדות – דת, לאום (על כל מאפייני הלאום) ומדינת-לאום. לכן אני מסכים עם כל מי שסבור שהיסוד של מדינת לאום יהודית קודם לשאלת המשטר. וכפי שגם אמרתי, חרף דבריהם השונים של מלומדים כאלה ואחרים, דמוקרטיה בעיני היא שיטת משטר, ו"לא כתוב בתורה" שדמוקרטיה תהיה לעולם ועד שיטת המשטר המועדפת, או שיש רק שיטה דמוקרטית אחת בעולם או שהדמוקרטיה של היום היא היחידה ואין בילתה.

גם המינוח "מדינה יהודית", הנמצא במגילת העצמאות "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אינו חד ערכי. שכן אין הגדרה (זה לא מדע מדוייק) למדינה יהודית. רבים וטובים התחבטו במשמעות המונח 'מדינה יהודית' ובשאלה "מיהו יהודי", וכל אחד מבין לפי דרכו מהי מדינה יהודית.

זו התפלספות סיזיפית. סביר שהמונח מדינה יהודית אינו מבטא את כל הפרטים שבאמצעותם תמומש המדינה יהודית וסביר לא פחות שגם קביעה כזו תהיה "נזילה" לאורך השנים. אבל לא מתקבל אפילו על השכל הישר הבסיסי שמדינה יהודית תהיה בעת ובעונה אחת גם מדינה לא יהודית.

נזכיר שהרוב הגדול של אלו שכתבו וחתמו על מגילת העצמאות היו חילוניים מושבעים, אוכלי טריפה, ושאינם שומרי מצוות. הם היו חלק מהתנועה הלאומית של העם היהודי שהקימה את מדינת ישראל והמדינה היהודית הייתה להם מדינת העם היהודי. כפי שמופיע בפתיח ובכל החלק הראשון של מגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. ובהמשך: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

אין לי בעיה עם ניסוחים אלה, אבל לשם מה הם נזכרים כאן? האם בכדי לבטא חלק מהיסודות והתכנים שמאפיינים מדינה יהודית? שהרי כבר הסכמנו שהמינוח עצמו אינו מפרט הכל…

ל. רפי מציע פתרון שאינו פותר כלום "יהדות היא גם דת וגם לאומיות". ועדיין אנחנו בדילמה, מהי הדת היהודית? האם זו היהדות החרדית על פי מדרשו של הרבי מלובביץ, או אדמו"ר אחר, האם זו היהדות הרבנית האורתודוקסית, ומה עם הקונסרבטיבים, והרפורמיים, והקראים והחילוניים, ומה עם הפלאשמורה, היהודים באתיופיה שהתנצרו, האם הם נחשבים כיהודים על פי דתם?. היהדות אינה בהכרח היהדות הפולחנית, או הנוהגת לפי ספר החוקים של ההלכה, ולבטח לא פנקס החשבונות של אלוהים. היהדות שלי ולהערכתי של רבים מחברי הפורום הזה, היא זו שבה כל בני האדם נולדו שווים, זו שהוציאה את העבדים לחופש, שנתנה זכויות לנשים, שהיתה חלק מהתנועה לזכויות האזרח, ושהקימה את המדינה.

זה דיון תיאולוגי במהותו, גדול ורחב בהרבה מכל מה שאנו עושים כאן בשאלת המדינה היהודית. אם פורטוגלי מתקשה להבין שהמושג יהדות מתיחס גם לדת וגם ללאום, ואינו משתכנע מהפרוט החלקי שמביאה מגילת העצמאות (בקטעים הקודמים) לגבי הלאום – שפה, תרבות, היסטוריה, נרטיבים ועוד, ולטיעונים הרבים בכל הכתבים הציוניים העקריים, אני ממליץ לו לערוך מחקר השוואתי בין עם יהודי לעמים אחרים ובכללם העם הפלשתינאי – בחינה על יסוד אינדיקטורים זהים וקבועים מראש, (לא מחקר נוסח זנד, אלא מחקר טיפוסי בשיטות כמותיות במדעי המדינה). אני השתכנעי גם ללא תרגיל אינטלקטואלי כזה.

ומהו הלאום היהודי, העם היהודי? עד הופעת התנועה הציונית בשלהי המאה התשע עשרה, לא הייתה תודעה לאומית יהודית, והיהדות נתפסה כדת בלבד וכחלק מהקהילה היהודית הדתית העולמית. ובמדינות רבות זה המצב גם היום. יהודים דתיים למהדרין בארה"ב, רואים עצמם כיהודים על פי דתם, וכאמריקאים על פי הלאום שלהם וכך גם בהרבה מדינות אחרות. ולהיפך, יש הרבה המרגישים עצמם כחלק מהעם היהודי או שהסביבה שלהם רואה בהם חלק מהעם היהודי, כמו בברית המועצות לשעבר, למרות שהם אינם יהודים על פי ההגדרות הדתיות המקלות ביותר. ומה נעשה עם אזרחי ישראל שמנתקים עצמם מהדת היהודית, שאינם מתחתנים ברבנות, וחלקם לא מלים את ילדיהם. האם נתייחס אליהם כפי שמציע ל. רפי להתייחס לאזרחי ישראל הערבים?.

גרוע מזה, אם היהדות, במינוח מדינה יהודית, נתפסת כיהדות הרבנית האורתודוקסית, שהיא ההגמונית היום בישראל, הרי שבתפיסה הנהוגה/השלטת כיום ביהדות זו, אין סובלנות כלפי האחר, ואין תפיסה אוניברסלית כפי שיש במגילת העצמאות: המדינה "תהייה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." למעלה מאלפיים שנים הזרם המרכזי ביהדות הרבנית האורתודוקסית מאמין בעליונות היהודי על פני הלא יהודי ובשאיפה לכינון מדינת הלכה, ומלכות יהודית בארץ ישראל (השלמה?), ולבנות את בית המקדש (על חורבות מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע), עם או לפני בוא המשיח.

בשני הסעיפים האחרונים גולשת התגובה לפולמוס הסרק בשאלה בדבר קיומו או אי-קיומו של עם יהודי. בעיני דיון זה פסול מעיקרו, משום ששאלה זו ניתן לעורר כלפי כל עם, ובראש וראשונה העם הפלשתינאי. התנועה הציונית לא נולדה בחלל ריק, ולמרות העובדה שהתחילה במקומות אחדים פחות או יותר באותו זמן, התפשטה לקהילות רבות ושונות זו מזו בתפיסתן הפולחנית, להבדיל מתפיסתן הדתית. פורטוגלי עושה בטעות ערבוב תחומין בין קיום מצוות הדת, פרשנות דתית, מיסטיקה דתית והרגלים מקומיים שהם תוצאה ישירה של הגלות הממושכת ושל הניתוק בין העדות והפזורות, לבין היסודות הדתיים המשותפים והקבועים – התנ"ך, המשנה והגמרא. אם אנו מתקשים להסכים על עקרונות ומדיניות משותפת בסוגיות עכשוויות בין ת"א לאריאל, מה לנו כי נלין על הגולה והשלכותיה. ישראל לא קמה מפני שכל העם היהודי התחיל לחשוב אופן מונוליטי. אין עם שחושב כך, וזה אינו מעמיד סימן שאלה על זהותו הלאומית. ישראל קמה על ברכי החזון הציוני שאיחד את השאיפה הלאומית לחזור למולדת אבות, עם השאיפה הדתית לחזור ולחיות חיים יהודיים מלאים, ובכללם חיים פולחניים ועם הזיקה הקבועה לארץ ישראל כמולדת (ואין צורך שנזכיר בהקשר זה את "מבחן אוגנדה" של הרצל…). התנועה הציונית פתחה את הדלת לרווחה בפני כל הזרמים העדות והדעות ביהדות, חרף היותן מפוזרות בעולם, לחזור ולהתאחד במקום אחד, ולהמשיך משם בחיים המשותפים לכולם – החיים היהודיים. פתיחת דלת זו מוצאת ביטוי מובהק לטעמי במגילת העצמאות, וכל הסבר במובן מאליו הוא מיותר.

אבל, גם על פי שיטתו 'הלוגית' של ל.רפי יש פגמים עמוקים במאמרו, בין השאר הסקת מסקנות שגויות, או מסקנות שאפשר לערער עליהן, שאין להן בסיס.
לדוגמה ל. רפי כותב: "ישראל היא מדינת הלאום היהודי ואינה מכירה ומקבלת מחוייבות, זכות או מעמד שווה לשום לאומיות אחרת".

אכן ישראל היא מדינת הלאום היהודי, אבל מהיכן הגיע הכותב למסקנה שהיא "אינה מכירה ומקבלת מחוייבות, זכות או מעמד שווה לשום לאומיות אחרת"?

דומני שכבר עניתי בהרחבה על שאלות בנליות או קנטרניות אלה. ספק אם יש טעם להוסיף ולהכביר כאן מילים. ברור לי שמטרתן היא להציל את התיזה המבקשת להקנות לגיטימציה לפתרונות מדיניים שעיקרם ביטול זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו, והחלפת זכות זו בשעטנ"ז פוליטי-אידיאולוגי שאין לו אח ורע בעולם. לא שאין מיעוטים בעולם, אבל אין עוד מדינת לאום שמשותפת לשני לאומים; (ועדיין לא מיצינו את הדיון בשאלה אם יש בכלל לאום פלשתינאי…). ולכן, אקצר ואומר, והדבר מתיחס גם לפיסקה הבאה – זכויות אזרח לערבים על בסיס אישי – כן. זו גם קביעת מגילת העצמאות ולא במקרה. זכויות האזרח אינן מוקנות לערבים מד'אורייתא, אלא מתוקף מעשה מדיני של מדינת ישראל. זכותם של הערבים לקבל את הצעת המדינה וזכותם לדחות אותה. אם קיבלו, מוטלת על המדינה חובת מימוש הזכויות ועליהם חובת מימוש החובות. בסגירת המעגל הזה התחלנו את הדיון ולא אחזור על כך שנית.

המצב הפוך לחלוטין, מגילת העצמאות מכירה במפורש בבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל. ואני מצטט מהמגילה: "אנו קוראים………לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."
_____________
מכאן ואילך עד לקו הבא זו טחינת מים חוזרת.

במקום אחר כותב ל. רפי: "מי שמערער על היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי חד-וחלק, ופועל כי לשנות מציאות זו, הוא אויב מדינת ישראל, משום שהוא מבקש לשנות מן היסוד את מהותה, ולשלול מהעם היהודי מדינת לאום משלו." אבל מה לעשות עם בני העם הערבי, אזרחי ישראל הערביים, שכאמור מוכרים במגילת העצמאות, כאלו המגדירים עצמם כפלסטינאים או כערבים ישראליים, המבקשים לשמר את תרבותם ולאומיותם, במדינת ישראל, בצד העם היהודי, מבלי לשלול מהעם היהודי מדינת לאום משלו. האם גם אלו אויבי מדינת ישראל שצריך להלחם בהם עד חרמה?
איך כל הדברים האלו מסתדרים עם מגילת העצמאות שם כתוב: "מדינת ישראל …………תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."
____________
נחזור לעניין הדמוקרטיה. ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינה דבר פשוט. רבים וטובים ביניהם פרופ' רות גביזון ופרופ' משה הלברטל התחבטו בסוגיה זו.
לדעתו של ל. רפי הדמוקרטיה אינה "תורת חיים" אלא שיטת מימשל." וכפי שהוא כותב, יש מספר רב של שיטות ממשל דמוקרטיות ומותר למדינת ישראל, ואף רצוי לה לגבש, על יסוד נסיונן של אומות אחרות, וצרכיה המיוחדים דמוקרטיה ליברלית משל עצמה ולמען עצמה (הדגשה שלי א.פ.(.
פרופ' ידידיה שטרן חושב אחרת:
"דמוקרטיה איננה רק משטר, אלא היא דרך חיים, תרבות פוליטית, שמבקשת לקדם ערכים חשובים. תפיסה מהותית של הדמוקרטיה כוללת שמירה על זכויות אדם, ובהם איסור על הפליה מטעמי לאום, כפי שהתחייבנו לעצמנו ולאומות העולם, במגילת העצמאות.".
אבל, הנושא אינו מדע מדוייק. גם אם נתייחס לדמוקרטיה כשיטת ממשל בלבד, באה פרופ' אווה אילוז ומדברת על הליברליות של הדמוקרטיה. כאן חשוב לקרוא את מאמרה המבריק של אווה אילוז "האם ישראל יכולה להיות ליברלית ויהודית"
אצטט מהמאמר של אילוז:
"לקוראים שחושבים שמדינה יהודית דמוקרטית היא הדבר הטבעי ביותר בעולם, מתברר שעבור רוב הפילוסופים הפוליטיים “מדינה יהודית דמוקרטית” מציבה בעיה רצינית לא לתיאוריות של דמוקרטיה כשלעצמן, אלא לתיאוריות “ליברליות” של דמוקרטיה. הליברליזם אמנם ליווה את הדמוקרטיה, אך הוא שונה ממנה, ולעתים קרובות מתבלבלים בין השניים. אתונה העתיקה, למשל, היתה דמוקרטיה, אך היא לא היתה משטר ליברלי. דמוקרטיה היא שיטת ממשל שנותנת מענה לשאלה איך להעניק כוח פוליטי לאנשים שבדרך כלל הם נטולי כל כוח פוליטי. היא נועדה למנוע מקבוצות קטנות או ממשפחות בודדות לנהל את ענייניה הפוליטיים של המדינה.
אבל הליברליזם הוא ההמצאה הפוליטית הגדולה האמיתית של המודרניות ומספק מענה לשאלות עמוקות ומורכבות הרבה יותר: כיצד לגרום לקבוצות אנשים המאמינים באלים שונים לחיות בשלום אלה עם אלה? השאלה העסיקה את המחשבה הפוליטית באירופה בגלל מלחמות הדת בין הפרוטסטנטים לקתולים שניטשו ביבשת במשך 300 שנה. פילוסופים מהמאה ה–16 עד המאה ה–18 הבינו לאטם כי רוב דתי – במיוחד כשהוא מגובה במשטר פוליטי דומיננטי – ירדוף מיעוטים דתיים, ינצל אותם או יתעלם מהם. ליברליזם הוא פילוסופיה פוליטית שמקורה בסלידה מהאכזריות שמפעיל רוב על מיעוטים ומהפחד שרוב מסוג כזה מעורר אצל מיעוטים. הליברליזם רוצה ליצור את התנאים לכך שכל יחיד וקבוצה ירדפו אחר החיים הטובים כפי שהם מגדירים אותם ‏(בתנאי שאינה פוגעת במישהו אחר)‏.

טיעון מגוחך. גם פרופסור שטרן וגם פרופסור אילוז לא עמדו לנגד עיניהם של מנסחי מגילת העצמאות, ואם בפרשנות עסקינן, אזי הפרשנות שלי אינה נופלת משל פורטוגלי. הדיון בנושאים אלה אינו נחלתם של יחידי סגולה העונים על ציפיותיו של פורטוגלי או שהשפיעו מטעמים כאלה ואחרים על השקפותיו. אני מכבד כל דעה שכתבו אנשי מחשבה ומומחים אבל אינני מתחייב לאמצה, אם הסתום והבלתי בברור בה עולה על הגלוי והברור. פורטוגלי עצמו מודה שיש הרואים בליברליזם "תורת חיים" ומסגרת מחשבתית שבאה לענות על סוגיות חברתיות כאלה ואחרות ויש הרואים בו דבר-מה אחר. נכון הוא שאירופה המציאה אחרי זוועות מלחמת העולם השניה רעיונו יפים רבים שבאו, כביכול לפתור בעיות אותן חשפו המלחמה, האימפריאליזם הקולוניאליזם האנטישמיות ושאר הרעות החולות שהמציאה אירופה כמה עשרות או כמה מאות שנים קודם לכן. אלא שהאמונה העיוורת בתאוריות הישנות הייתה אותנטית ונלהבת בדיוק כמו האמונה בתיאוריות החדשות, וכאן אחד משורשי הרעה. לכל ניתוח מבריק, יש ניתוח מבריק אחר שמראה את חולשותיו, מגבלותיו והספקות המתלווים לאקסיומות העומדות ביסודותיו; זו המשמעות המעשית של העובדה שמדעי החברה אינם מדע מדויק. אם אירופה עצמה אינה מגיעה על סמך התיאוריות החדשות למסקנה שאין יותר מקום בעולם למדינות לאום (ויש גם דעות כאלה והפוכות להן) וממשת זאת קודם כל על עצמה, אם אירופה אינה יודעת להפטר מהאנטישמיות וספיחה ואם היא פועלת עפ"י אינטרסים ולא עפ"י עקרונות מוסר מוסכמים – הליברליזם הוא אידיאה ולא תורת חיים, ואינני חייב להיות "שפן הנסיונות" של אירופה. בינתיים אני רואה במדינת הלאום את הארגון החברתי הבסיסי המבטיח בצורה הטובה ביותר את מכלול האינטרסים של האזרחים.

בסיכום, ל. רפי שוטח רשימת טיעונים הנשענים על יסודות רעועים. זו מסכת פסיאודו פילוסופית-חברתית שבעזרתה הוא מנסה לבטא ולבסס את השקפת עולמו, שבינה ובין התפיסה הליברלית של כותבי מגילת העצמאות, עליה הוא מסתמך, יש קשר קלוש בלבד.

בסיכום, פורטוגלי שוטח רשימת טיעונים הנשענים על יסודות רעועים. זו מסכת ניאו פילוסופית-חברתית שבעזרתה הוא מנסה לבטא ולבסס את השקפת עולמו, שבינה ובין התפיסה הליברלית של כותבי מגילת העצמאות, אותה הוא מבקש לפרש עפ"י דרכו, יש קשר קלוש בלבד.
מגילת העצמאות לא נועדה להתקיים עד אשר פרופסור כזה או אחר, יהיה מכובד כאשר יהיה, יכתוב את מאמרו הבא. היא באה לבסס גישה עם חזון לאומי ארוך טווח שתמושש במסגרת מדינית-חברתית בת- קיימא. עוצמתה בצדקת טיעוניה היסודיים – עובדות מן העבר ומטרות לעתיד – אותן יממש העם היהודי בהדרגה עד השלמתן במדינת לאום עצמאית. וכפי שכתבתי שתגובות קודמות, אני מעריך שכאשר תהיה למדינת ישראל חוקה, החוקה תשקף עקרונות אלה, עפ"י החלטה דמוקרטית של אזרחי ישראל, ואולי גם של העם היהודי כולו.

Print Friendly, PDF & Email

Tags: , , , , , , ,

This entry was posted on יום חמישי, מרץ 28th, 2013 at 0:12 and is filed under דעות, פוליטי. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.

2 Responses to “קווי היסוד של הממשלה ×”-33: תגובה לתגובה של אמנון פורטוגלי”

  1. עדנן הגיב:
    28/03/2013 בשעה 19:22

    התגובה נמצאה ראויה להיות פוסט עצמאי בכתובת: http://www.blacklabor.org/?p=51963" – מערכת כבודה שחורה.

  2. עבודה שחורה » קווי היסוד של הממשלה ×”-33: עדנן מגיב לפוטוגלי הגיב:
    1/04/2013 בשעה 23:46

    […] שב ומגיב.  גם פוסט ×–×” פורסם לראשונה כתגובה בפוסט של פורטוגלי ונחטף […]

Leave a Reply