חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

תקציב 2013-2014: דרושה מדיניות דמוקרטית, לא רפובליקנית

נושאים כלכלה ותקציב, מכתבים ב 18.03.13 23:27

התקציב הבא צריך להיות כלי לקידום פיתוח וצמיחה ולא להביא לקיצוצים שיפגעו בתשתית החברתית-כלכלית של ישראל. מכתב שנשלח לחברי הכנסת ע"י שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז אדוה

שנת 2012 הסתיימה עם גירעון גדול מן החזוי. בתגובה לכך התכוונה הממשלה להעלות מסים ולהנהיג קיצוצים תקציביים. ראש הממשלה העריך כי יתקשה לקבל לכך את הסכמת שותפיו הקואליציוניים וקרא לבחירות. בעת כתיבת שורות אלה מתנהל מו"מ להרכבת קואליציה שלטונית חדשה. סביר להניח שעם כינון הממשלה החדשה היא תתבקש לאשר את אותה חבילה של העלאות מסים וקיצוצים תקציביים שאותה רצה ראש הממשלה להעביר בממשלה הקודמת.

את החבילה המוצעת יש לבחון על רקע הפולמוס המתנהל באיחוד האירופי ובארצות הברית, על הדרכים להתמודדות עם המשבר הכלכלי והפיננסי המתמשך שם. בצד האחד ניצבים אלה הקוראים לקיצוצים עמוקים וארוכי טווח בטענה שללא כן יתפח החוב הלאומי של הארצות השונות עד לרמה של חדלות פירעון ושיתוק כלכלי. בצד השני ניצבים אלה הטוענים שצנע תקציבי מתמשך מקשה על התאוששות כלכלית בהווה, מאמלל שכבות רחבות של האוכלוסייה למשך שנות דור ומערער את היסודות של צמיחה עתידית.

בישראל כבר חווינו בעבר הלא רחוק – תקופת האינתיפאדה השנייה – קיצוצים תקציביים עמוקים ורצופים שאת השלכותיהם השליליות אנו חשים עד היום – התרחבות העוני, היחלשות מעמד הביניים וערעור מערכת ההשכלה הגבוהה.

לדעתנו, הדיון בהצעת התקציב לשנים 2014-2013 צריך להתנהל תוך מבט לטווח ארוך ולא תוך התמקדות בלעדית בבעייה התקציבית השוטפת. על רקע זה אנו קוראים לכנסת שלא לתת יד לקיצוצים שיפגעו בתשתית החברתית-כלכלית של ישראל, כדוגמת פגיעה בשכר עובדי המדינה או קיצוץ בשירותים המדינתיים השונים. במקום זאת על הכנסת לדרוש מן הממשלה להציג תכניות של פיתוח וצמיחה שלא רק ייטיבו עם קבוצות אוכלוסייה הנמצאות כיום בשולי הפעילות הכלכלית אלא גם ירחיבו את ההזדמנויות הפתוחות בפני כלל הישראלים.

מעל לכל, על הכנסת להימנע מלתת יד למדיניות תקציבית שתכניס אותנו למצב של דריכה מתמשכת במקום. ממשלת ישראל, כמוה כממשלות רבות אחרות, מוטרדת בראש ובראשונה מדירוג האשראי שיעניקו לה חברות דירוג האשראי הבינלאומית. אלא שדירוג האשראי החשוב באמת הוא זה שיעניקו הדורות הבאים לכנסת ולממשלה הנוכחית.

הגירעון התקציבי – התרשלות נקודתית או מעבר לזה?
ההסבר הנפוץ ביותר למשבר התקציבי שעמו אמורה הממשלה הבאה להתמודד הוא שמדובר בהתרשלות התנהלותית שבאה לידי ביטוי במדיניות "יש לי", של "בזבוזים והוצאות בלי חשבון כדי לשאת חן בעיני הבוחר" (נחמיה שטרסלר, דה מרקר, 14.1.2013). הסבר אחר, דומה, טוען כי מדובר ב"התפנקות" של הציבור הישראלי (מירב ארלוזורוב, דה מרקר, 14.1.2013), דהיינו, הממשלה "צ'יפרה" את הציבור הישראלי מעבר למה שהקופה הציבורית "יכולה להרשות לעצמה".
הדוגמא העיקרית ל"בזבוזים" ול"פינוקים" היא הסכמים קיבוציים במגזר הציבורי, שהעלו שכר לרופאים, לאחיות, למורות ולעובדות סוציאליות. האם אכן מדובר כאן ב"פינוקים"? לא, קובע בנק ישראל: לא זו בלבד שאין מדובר בהעלאות "פזרניות" אלא שאולי אין מדובר כלל בהעלאות. לדברי בנק ישראל, מדובר בהסכמי שכר "דווקא מתונים למדי [ש]התבססו על שמירה של השכר הריאלי ולא יותר מכך" (בנק ישראל, ביצוע תקציב המדינה בשנת 2012 ותמונת התקציב לשנים הבאות, 13.2.2013).
המשבר התקציבי המדובר איננו, אם כן, תוצר של "בזבוזים ופינוקים". הוא תוצר לא מפתיע של שלושה גורמים עיקריים:
1. מדיניות פיסקלית שמרנית מן הסוג שפוגע כיום בארצות הברית ועוד יותר מכך בארצות אירופה, תוך שהוא תוקע מקלות רפובליקניים בגלגלי המדיניות של הנשיא ברק אובמה ומקלות גרמניים בגלגלי הכלכלות של ארצות האיחוד האירופי;
2. מדיניות מיסוי המעצימה אי שוויון;
3. מדיניות ביטחון בלתי מבוקרת.

1. מדיניות פיסקלית שמרנית: ממשלות ישראל מובילות מזה שנים מדיניות ניאו-ליברלית של "מדינה קטנה" שמטרתה "לשחרר מקורות לטובת המגזר העסקי". "לשחרר מקורות" פירושו להעביר אשראי (למשל, כספי הפנסיה), שבעבר שימש את המדינה למטרות לאומיות וחברתיות שונות, לשליטת התאגידים העסקיים. תאגידים אלה, מצדם, אמורים לייצר באמצעות אשראי זה צמיחה כלכלית. הצמיחה, כך הטענה, תיטיב עם כולם לא פחות ואף יותר משהיטיבה עמם המדינה בעבר, בעידן שבו ראו ראשי המדינה את עצמם אחראים לפיתוח כלכלי ולרמת חיים נאותה לכל האוכלוסייה.
כדי "לשחרר מקורות" נקטו ממשלות ישראל צעדים שונים ובהם: חוקים שמגבילים את הגירעון ובעקבות זה את הגידול בתקציב המדינה; הגבלת החקיקה הפרטית של חברי כנסת; קביעה של כללים פיסקליים המגבילים את ההוצאה. בסוף 2010 הוסיפה הממשלה צעד חדש – תקציב דו-שנתי לשנים 2012-2011, צעד שצימצם את תקציב 2012 על ידי כך שקבע לו תקרה שנתיים מראש, מבלי להביא בחשבון שינויים צפויים בצרכים ובכלכלה (כך, למשל, ההחלטה על תקציב דו-שנתי מנעה אפשרות להתמודד עם ההאטה הכלכלית בזמן אמיתי – בסוף 2011 במקום בתחילת 2013 – אחת הסיבות לתפיחת הגירעון בתקציב). בו-זמנית פגע התקציב הדו-שנתי בדמוקרטיה בכך שביטל את הדיון הפרלמנטרי השנתי בהצעת התקציב. היום מסכימים הכל שאלמלא המעבר לתקציב דו-שנתי ניתן היה להתמודד עם הבעייה התקציבית הנוכחית עוד לפני שהתנפחה.
האם עמד המגזר העסקי, שלטובתו "שוחררו המקורות", בציפיות הניאו-ליברליות? ובכן, כיום יכולה ישראל להתפאר במספר לא גדול של קבוצות הון המחזיקות בידיהן תאגידים תעשייתיים ופיננסיים הפועלים בזירה הבינלאומית. ישראל יכולה להתפאר גם בפעילות מקומית של תאגידים רב-לאומיים זרים. תוצאה נוספת של המדיניות הניאו-ליברלית היא צמיחתה והתבססותה של שכבה דקה של משפחות יזמים ומנהלים המרכזות בידיהן עושר רב.
אולם עבור שאר החברה הישראלית, התוצאות של "שחרור המקורות לטובת המגזר העסקי" פחות טובות: "המקורות המשוחררים" לא שימשו בידי קבוצות ההון בהכרח לקידום כלכלי של כלל ישראל. ההשקעות העסקיות מופנות למרכז הארץ, להיי טק, לפיננסים ולנדל"ן מניב, בעוד שירושלים, הנגב והגליל מודרים אל שולי הכלכלה. יתרה מזאת, כחמישית מכלל המשפחות מצויות כיום מתחת לקו העוני; המעמד הבינוני הולך ומצטמק; והשירותים החברתיים, שתקציביהם אינם גדלים בקצב הנדרש, מפגרים אחר הסטנדרטים המקובלים בארצות המערב.
במלים אחרות, המגזר העסקי אינו מספק לכלל החברה הישראלית את מה שסיפקה בעבר המדינה ובוודאי שלא יותר מזה. מצבם של אותם ישראלים שבעבר הופלו לרעה על ידי המדינה הידרדר עוד יותר בעידן הניאו-ליברלי.
2. מדיניות מיסוי המעצימה אי-שוויון: ב-2003 הנהיג שר האוצר דאז וראש הממשלה דהיום, בנימין נתניהו, תכנית רב-שנתית להפחתת המסים הישירים. התפיסה הניאו-ליברלית גורסת ש"מדינה קטנה" זקוקה לתקציב קטן ועל כן אין צורך במיסוי "כבד". התוצאה היתה שתי הפחתות במסים הישירים, זו שהתמשכה בין 2003 ל-2010 וזו שנועדה להמשיך את המהלך עד 2016. הפחתות אלה גרעו מקופת המדינה עשרות מיליארדי ש"ח שעשויים היו לשמש את המדינה להשקעה בשידרוג השכלתם ותעסוקתם של רוב הישראלים מבלי להגדיל את הגירעון ואת החוב הממשלתי. בשני המקרים, הנהנים העיקריים היו משקי בית בעשירונים הגבוהים. מס החברות הופחת גם הוא, ותאגידים גדולים רבים שילמו ועדיין משלמים פחות מן השיעור הקבוע בחוק. אחת התוצאות – בשעה שהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2000 ל-2010 פי שניים, הכנסות המדינה ממסים גדלו ב-9% בלבד (http://www.adva.org/uploaded/PresentationAdiandShlomo.pdf).
צעדים אלה, לא זו בלבד שהם צמצמו את הכנסות המדינה אלא שהם גם העצימו את האי שוויון בישראל ובלשונה של ועדת טרכטנברג, הן "הקטינו את מידת הפרוגרסיביות של מערכת המס" (דו"ח הוועדה לשינוי כלכלי חברתי, 2011: 84). ביטוי בולט לכך הוא הגידול במסים העקיפים, שהם פחות פרוגרסיביים מן המסים הישירים.
כאן המקום לציין כי הגורם העיקרי לגירעון התקציבי הנוכחי אינו "בזבוזים ופינוקים" – דהיינו, גידול בהוצאות – אלא העובדה שההכנסות ממסים היו קטנות מהחזוי ב-14 מיליארד ש"ח (בנק ישראל: שם).

3. מדיניות ביטחון בלתי מבוקרת: מעטות הן המדינות שצרכיהן הביטחוניים דומים לאלה של ישראל. עם זאת, יש קונסנסוס הולך ומתרחב באשר לצורך בהגדרה מחדש של לפחות חלק מן הצרכים.
כך, למשל, השליטה המתמשכת בפלסטינים, שבעבר היו מי שטענו כי היא בבחינת כורח בל יגונה, נתפסת היום על ידי רבים כנטל שיש לצמצמו באמצעות הסדר מדיני. נטל זה בא לידי ביטוי בהוצאות צבאיות שוטפות גדולות: בין 1987 ל-2010 קיבל תקציב הביטחון תוספות ייחודיות להתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית בסך של כ-50 מיליארד ש"ח, מעבר לתקציב הרגיל.
גם בזמנים שבהם אין עימות אלים, תקציב הביטחון גדל באופן לא מבוקר – ביטוי של עוצמתה הפוליטית של התשלובת הביטחונית הישראלית. ב-2012, לדוגמא, קיבל משרד הביטחון תוספת של 3 מיליארד ש"ח מעבר לסכום שאושר לו בדיוני התקציב בכנסת (בנק ישראל, שם). המלצתה של ועדת טרכטנברג ליטול את התקציב הדרוש למתן חינוך חינם מגיל 3 מתקציב הביטחון, לא יושמה. השאלה שיש לשאול בהקשר זה היא, האם יש הצדקה להגדלה של תקציב הביטחון דווקא בעידן שבו חזיתות צבאיות שאיימו עד כה מתפוררות לנגד עינינו כתוצאה מתסיסה חברתית ופוליטית פנימית (עמוס הראל, הארץ, 8.2.2013; ירום אריאב, הארץ, 31.12.2012).
התגובה המקובלת בהקשר זה היא האיום הגרעיני הפוטנציאלי האירני. אלא שגם כאן יש יותר מדעה אחת: בעוד שראש הממשלה מגדיר את האפשרות הזאת כקו אדום שיחייב את ישראל לפעול, אם בעצמה ואם בשיתוף עם ארצות הברית, רבים בצמרת הביטחונית חולקים עליו וטוענים שמדובר במהלך שהוא "גדול על ישראל" והולם יותר את המעצמה הגדולה, ארצות הברית.
דרושה מדיניות דמוקרטית, לא רפובליקנית
המשבר התקציבי הישראלי קטן ומשמעותי הרבה פחות מזה האמריקני ומזה שחוות כמה מארצות אירופה. הוא גם קטן ומשמעותי הרבה פחות מזה שישראל עצמה חוותה בתקופת האינתיפאדה השנייה. עם זאת יש בו די כדי לבחון את מדיניות הממשלה: האם תנקוט במדיניות דמויית זו שבה מצדדים מרבית המחוקקים הרפובליקנים בארצות הברית, המתנגדים בחריפות להעלאת מסים ודורשים תחת זאת קיצוצים עמוקים בתקציב, או בזאת שבה תומך הנשיא ברק אובמה, התומך בהעלאת מסים לעשירים ובשימוש בתקציב המדינה ככלי לקידום פיתוח וצמיחה. ממשלת ישראל, כמוה כממשלות רבות אחרות, מוטרדת בראש ובראשונה מדירוג האשראי שיעניקו לה חברות דירוג האשראי הבינלאומית. אלא שדירוג האשראי החשוב באמת הוא זה שיעניק הציבור הישראל בהווה ובעתיד לכנסת ולממשלה הנוכחית.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , ,

4 תגובות

  1. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    בלי מחאה ציבורית שתגבה את האופוזיציה בכנסת – כלום לא יקרה כאן.

    התגלגלתי היום שלא בטובתי לאירוע במרפאה בשערי צדק.
    המשפתתפים:
    רופא, אחות, פקידה, חולים – יהודים וערבים במיוחד קשישים (מתוקף אופיו של הטיפול בתופעה כרונית שמטופלת ברצף שיכול להימשך שנים).

    בבלגן הגדול שהתפתח שם שייטתי בין הנפשות הפועלות (ליוויתי חולה מעל 90 שחיכתהשעתיים לטיפול קצרצר שאורך חמש דקות) ולהלן הממצאים:

    הערבים סיפרו שבירדן אין בכלל ביטוח בריאות ורק מי שיכול מקבל טיפול ראוי.
    ישראלי: "אנחנו מדינה מתקדמת".
    אני: "אם אנחנו משווים עצמנו למדינות עולם שלישי, זה סימן רע".
    ישראלית: "אולי זה אומר שאנחנו בכיוון ליישר איתם קו".
    אני: ברגעים אלה מושבעת ממשלה של השבעים. הם לא יושבים איתנו כאן. מישהו הצביע להם. בעוד שלושה חודשים ניפגש כאן ונגלה אכן שהמצב חמור יותר".

    המהומים. שתיקה. ושוב המהומים.

    בשיחה עם האחות והרופא.
    הרופא: "מערכת הבריאות קורסת, אני עושה כמיטב יכולתי".
    האחות: "לא זה אי אפשר להסכים להמשיך ככה. אי אפשר".
    הרופא אלי: "מצידי תדברי עם ההנהלה. אני רוצה לתת טיפול לכולם".
    (והוא אכן הרופא היחיד שמסכים לתת אחה"צ טיפולים במסגרת השירות הציבורי (לא פק"ם ולא שב"ן ולא שר"פ. שערי צדק, מה אכפת להם. שיתן. אלה התנאים – רוצים יאכלו).

    פקידה: "לא, זה רק ההתחלה, בפעמים הבאות….בלה בלה בלה".

    שאלתי אותה: "מה פירוש, לא יודעים כאן לתכנן? לא הבינו למה הולכים? חטפו רופא מהמתחרה ולא התאימו את הצרכים?

    ובינתים – אזלה התרופה המוזרקת והרופא עבר לטיפולים חלקיים והבטיח שהשאר ינתן מוקדם מחר בבוקר, כי הכללית לא אישרה לשחרר לו היום תרופה נוספת לסיום הטיפול בכל החולים.

    על סאגת האישורים והאי-אישורים לא כאן המקום לדבר.

    התוצאה עד כאן 1:0 לטובת האי יעילות. בזבוז משאבים ואנרגיה וטיפול חלקי בחולים שחיכו שעתיים ויותר. סכנת הדרדרות במצב החולים שתעלה פי כמה וכמה וכמה.

  2. לקסי :

    Rep. Benjamin Nitay R. (israel)

    Wishes to be the first (American style) President of The State of Israel (or the governor of the same) minus checks and balances by the obsolete Knesset.

  3. משתמש אנונמי על החמום בסולר :-) :

    At that time he changed his name to Benjamin Ben Nitai

    ה-R מייצגת מה?

  4. לקסי :

    R. = Republican = GOP

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.