ח"כ ניצן הורוביץ מספר על היכרותו עם פרשת "האסיר X" לפני כשלוש שנים ולקחיו מחשיפת הפרשה בימים אלה
כשנודע לי לראשונה על הפרשה שמסעירה עכשיו את המדינה, זה היה לפני כמעט שלוש שנים. עניין אחד, מהותי, הכי מהותי, היה אז שונה מהמצב היום: האיש היה חי. רק שלשום, כשהגיעה תמונה של קבר באוסטרליה, התברר לי כי האדם שבעניינו פניתי אז ליועץ המשפטי לממשלה, מת בתא המאובטח, בנסיבות עלומות, כמה חודשים לאחר מכן.
"מי אתה מיסטר איקס? האסיר ללא שם וזהות" – זו היתה הכותרת באתר YNET, ביום 13 במאי 2010. בכתבה סופר על אדם המוחזק בתא הבידוד בכלא איילון. בתא הזה שהה בעבר רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. על הכלוא מוטלת אלמוניות מלאה, בניתוק גמור מכל אדם בכלא ומהעולם החיצון. איש אף אינו יודע מיהו ובמה הואשם. כך היה כתוב באותה ידיעה. 45 דקות לאחר הפירסום, היא הוסרה מהאתר. זה כל מה שידענו על המקרה. שום דבר מעבר לכך.
בעקבות זאת כתבתי ליועץ המשפטי לממשלה. הנה הדברים, מילה במילה, מיוני 2010:
"החזקת אדם לאורך זמן בניתוק מוחלט מכל אדם אחר ומהעולם החיצון, היא רבת סכנות. אין לקבל איפול מוחלט וגורף על מעצרו של אדם ואולי אף על העמדתו לדין. מעצרים ומשפטים חשאיים אינם קבילים במדינה דמוקרטית; הם מאיימים על שלטון החוק ופוגעים באופן עמוק באמון הציבור במערכת המשפט. יש מקרים בהם קיימת הצדקה להטיל איפול על חקירה. אך מרגע שאדם נעצר – וודאי מרגע שהוא מועמד לדין – כבר לא יכולה להיות הצדקה לחשאיות כה גורפת ולאורך תקופה כה ארוכה. הדעת אינה סובלת, כי במדינה דמוקרטית יוכלו הרשויות לעצור אנשים בסודיות מוחלטת "ולהעלים" אותם מהעין הציבורית – מבלי שהציבור אף יידע כי בוצע מעצר. כך וביתר שאת לעניין העמדת אנשים לדין. מעבר לחשש הכבד לפגיעה בזכויותיו השונות של אדם, שאין לו שום קשר עם העולם החיצון, הרי דו"ח של שב"ס והמשרד לביטחון פנים קבע כי כליאה מתמשכת בבידוד גורמת לשורה של פגיעות גופניות ונפשיות, עד כדי תגובות פסיכוטיות עמוקות. מתוך הכרה בנזקים הבלתי הפיכים העלולים להיגרם לאסיר בבידוד מלא, גובשו המלצות ותוקן החוק. העיקרון המנחה הוא, כי ההפרדה היא בבחינת מוצא אחרון, בו נוקטים רק כאשר אין כל דרך אחרת. היא כוללת מנגנוני בקרה כדי להבטיח, כי לא ייעשה בכך שימוש מעבר לנדרש. דיווח זה מעלה חשש, כי העקרונות הללו אינם מיושמים במקרה של אותו "מיסטר איקס". אבקש איפוא את התערבותך המיידית לבדיקת פרשה זו, על כל היבטיה".
בעקבות המכתב הזה, שוחח עמי באופן רשמי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא הסביר כי יש נסיבות ביטחוניות יוצאות דופן, אך ביקש להניח את דעתי, שהכל נעשה על-פי חוק, תחת פיקוח ובקרה מלאים, וכי העניין מטופל על-ידי הדרגים הגבוהים ביותר, באופן אחראי. לסיכום, הדגיש, אין מצב במדינת ישראל של "אסיר במחשכים".
היום אני יודע, מה שלא ידעתי אז: שהאיש היה עציר, לא אסיר. משפטו נמשך זמן רב, דינו לא נגזר, ולכן הוא בחזקת חף מפשע. זה גם מה שטען בתוקף, כאשר הוצעה לו עיסקת טיעון, שסירב לקבל.
השבוע נשאלתי, האם אני חש שאולי אם הייתי ממשיך לעסוק בעניין, גורלו של האיש היה שונה. אינני יודע. תחושה כבדה יש לי בהחלט. אמנם בדקתי והתרעתי, וקיבלתי הבהרות מהגורם המוסמך. אבל האם באמת כל גורמי הביטחון ואכיפת החוק בפרשה הזו מילאו את חובתם ועמדו באחריותם באופן מלא? אני רוצה להאמין שכן, אך אינני בטוח בכך. נדרשת חקירה יסודית. עכשיו אני מסתכל קדימה, ואני רוצה שיובטח שיהיו כמה שפחות מקרים כאלה. וכדי שכך יקרה, צריך להדגיש, שוב ושוב, עד כמה בעייתית ומסוכנת כליאה של אדם בתנאים כאלה. שימוש בנימוקי ביטחון לצורך שלילה של זכויות בסיסיות מאדם שנמצא במשמורת, מטיל עול הרבה יותר כבד על הרשויות. במקרה של תנאי משפט וכליאה קיצוניים שכאלה, יש חובה עצומה על המערכת להקפיד ולבדוק ולוודא מה מצבו של האיש, בכל עת. בידוד, איפול, צנזורה, חסיון, צווי איסור פירסום – כל אלה נחוצים לפעמים לצערנו. אבל לא רק שהם לא אמורים להקל על המערכת, אלא מחייבים אותה ליתר-זהירות וליתר-אחריות, כי הם נותנים בידה כוח עצום.
"אבל לי זה לא יכול לקרות, כי אני לא מתעסק בעניינים כאלה". באמת? אתם חושבים שאיום על הזכויות הבסיסיות שלך, מתרחש רק כשאתה נכנס מרצונך לכל מיני פרשיות עלומות? מקרים רבים שאני מטפל בהם מוכיחים את ההיפך. שגם אזרח מן השורה, "נורמטיבי" לחלוטין, בלשון כתבי הפלילים, עלול למצוא את עצמו בסיטואציות קשות ביחס לפרטיות שלו, לזכויות הקניין, לחופש התנועה שלו, וליכולת להגיב ולפעול כדי לתקן את מצבו ולהחזיר לעצמו את השליטה על חייו. המערכת והבירוקרטיה מולה עומדים, היא לפעמים קשה כסלע.
השורה התחתונה היא שאין ולא צריכה להיות התנגשות בין ביטחון לבין דמוקרטיה. בראיונות רבים השבוע, נשאלתי מדוע אני "מעדיף את הדמוקרטיה על פני הביטחון", ועוד נאמר לי בנחרצות שמול שיקולי ביטחון, הדמוקרטיה צריכה "לסגת למקום השני". גישה כזו מעידה על חוסר הבנה מסוכן של הדמוקרטיה ושל מערכת האיזונים בחברה חופשית. הדמוקרטיה אף פעם לא נסוגה למקום השני. היא תמיד במקום הראשון. דמוקרטיה מתוקנת, מפותחת, יכולה בהחלט להכיל גם שיקולי ביטחון. אלה שיקולים לגיטימיים, ובדמוקרטיה עושים איזונים בין השיקולים השונים, כדי למזער ככל שניתן את הפגיעה בהם. השימוש הגורף בדגל הביטחון, כעניין שדוחק את כל השאר, וההסתכלות על זכויות אדם בסיסיות כמטרד או כמשהו שעלול לפגוע בביטחון, הוא עיוות מוחלט. זכויות האדם הם חומת המגן של החברה ושל כל אחד בתוכה. הפגיעה בהן, היא הפגיעה הראשונה והחמורה בביטחון. ביטחון "המדינה" הוא קודם כל ביטחון אזרחיה, ולכל אזרח יש זכויות, שלמענן קיימת בכלל המדינה.
זמן מה אחרי שנבחרתי לכנסת, בא לשם פרופסור אהרון ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. מהכנסת ההיא, הקודמת, החלה אז לנשב הרוח הרעה של החקיקה האנטי-דמוקרטית, וברק נתן הרצאה מאלפת על היחס בין הביטחון לבין זכויות האדם. אין לי ספק שהוא כיוון בדבריו לכמה מההצהרות החשוכות שיצאו אז מהכנסת. הוא אמר כך, ויסלח לי אם אינני מדייק בציטוט, אבל זו היתה רוח הדברים שלו: הפגיעה בדמוקרטיה "למען הביטחון" היא פסולה בתכלית. כי כשאין דמוקרטיה, אז אין על מה להגן.
אני מאחל לכולנו כנסת שתחזק את הדמוקרטיה, לרווחתו וחירותו של כל אדם.
Tags: בן-זיגייר, זכויות אדם, זכויות האסיר, ניצן הורוביץ
סליחה חברים,
כל אמת גורפת, אינה אמת מפני שאין שני מקרים זהים ובוודאי שאין כלאה בסוגיות מורכבות דוגמת הביטחון הלאומי של מדינה הנמצאת מאז קיומה במלחמת קיום, גם אם לא תמיד המלחמה הזו מתנהלת בנשקים יורים.
עם כל הכבוד לסיסמאות הגורפות לגבי דמוקרטיה: א. אינני מקבל את הפרשנות הגורפת המכניסה תחת כנפיה של ה"דמוקרטיה" כל דבר שזז במחוזותינו. זה שיבוש הדמוקרטיה האמיתית ובמקרים הקיצוניים של הפרשנות הגורפת טישטוש מסוכן של מהותה היסודית. זכויות האדם וחופש הם ערכים מספיק חשובים שניתן יהיה להציבם בזכות עצמם ולהתיחס אליהם לגופם. אין צורך לכסות אותץם במעטה פיקטיבי של דמוקרטיה, שרק מטשטש את מהותם ואת זכותם להתקיים גם במשטר שאיננו דמוקרטי. (לפחות זו גירסתה הבסיסית של היהדות)
בעוד זכויות האדם הן זכויות טיבעיות, זכויות הפרט בחברה,יהיה משטרה אשר יהיה מוגבלות בהגדרה במניעת קיפוחם של פרטים אחרים. דהיינו: שאלה של מידתיות שעל קציבתה או סיוגה מופקדים בדרך כלל בתי המשפט.
ביטחון המדינה – חיים, קניין וחופש אישי – הוא חובתה הראשונה והראשית של המדינה לאזרחיה, לכלל אזרחיה ולכל אחד מהם. על אלה נוספים ערכים או אינטרסים אחרים שעליהם מחליטה המדינה – בדמוקרטיה: באמצעות תמיכת רוב האזרחים, במגבלות חוקיות מוסכמות (גם כן ע"י רוב האזרחים…). בכדי שתוכל המדינה למלא את חובותיה לכלל האזרחים, היא מפקיעה מידיהם חלק מזכויותיהם הטבעיות, במסגרת הסכם דו-צדדי שיש לו צורות ביטוימעשיות שונות. אחת ההפקעות היא, שבתנאים מסויימים גוברים שיקולי הביטחון הלאומי על זכות הציבור לדעת או על חופש הפרט לעשות כטוב בעיניו. הפקעות אלה צריכות להיות מבוקרות ע"י רשויות נבחרות וממונות שנקבעו לכך כדין.
מכל סיפורי הבדים ששמענו בשבוע האחרון, נראה שסיפורים ובדיות מרכיבים את רובם, ובסה"כ פעלה כאן המדינה כראוי, למעט בשלב האחרון של שמירת חיסיון מיותר על בריחת סוסים שכבר ברחו ונראו בציבור.
מהומה מגוחכת על לא מאומה אינה מטיבה עם הדמוקרטיה, וגם לא עם צרכי הביטחון. על כן היא מיותרת. על מעט השאלות שניתן להרחיב בהן את הבדיקה הציבורית ולוודא שאכן היו עיניין של טעות או במקרה החמור יותר רשלנות, אפשר לבדוק בלי הטורנדו התקשורתי המלאכותי, הצבוע והמעושה שראינו בימים אלה.
הורוביץ עצמו היה מיטיב לעשות אילו לאחר ששה חודשים מהמועד בו קיבל תשובת היועץ המשפטי למכתבו, היה חוזר לבדוק את המקרה "הנורא" בדיקה נוספת, ומוודא שמה שנאנר הוא גם מה שנעשה. הבדיחה העיקרית היא שגם אילו בדק זאת שבוע לפני שזיגייר ז"ל התאבד, לא היה יודע למנוע את המעשה עצמו…
אתה יוצא מנקודת הנחה שהוא נרצח ???
הוא פגע כנראה בביטחון המדינה, החליטו לסגור אותו….
אם היתה חוקר אולי היית מציל אותו מכליאה לא ראויה אבל היית פוגע בביטחון המדינה…
הערה לקודמי המגיבים שלמעלה.
במקרים רבים מדי התברר לנו – תושבי ישראל – שהאמון שנתנו במנהיגים שבחרנו לנו, היה הרבה מעל למגיע להם.
אמון הוא כאותו דף נייר חלק וישר שאם נקפל אותו ונהדק את הקפל, שוב לא נוכל להשיבו אל חלקותו.
אמון שנפגם אינו יותר אמון.
לצערנו המנהיגים, גם הבטחוניים, זכו בצדק לאבדן אמוננו בהם.
לכן, רבותי ל. רפי וחיים, משאיננו מאמינים להם יותר חשוב שיחשפו את מה שהיה שם בתא מס' 15 ל-X שקיבל שם ופנים מאוחר מדי.