חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

כמאל סביחי – מורשע ברצח אך חף מפשע

נושאים דעות, זכויות אדם, משפט ופלילים ב 16.01.13 1:52

רוני ליבנה, במאית של סרט תיעודי שעסק ברצח של דפנה כרמון ז"ל, מספרת כאן על סיפורו של המורשע ברצח, אשר עלה לכותרות לאחרונה בכתבת "המגזין"בערוץ 10

הערת המערכת: אין בידינו כלים לבדוק את אמיתות הטענות המובעות במאמר, והן מייצגות את דעתה של הכותבת בלבד.

אחרי חמש שנים של מאבק משפטי למימוש חופש הביטוי. אחרי 29 שנים שבהן זועק כמאל סביחי לחפותו – במוצאי שבת, בתוכנית המגזין שודר הראיון הראשון שלו בו הוא הסביר כיצד הורשע בחטיפה, אונס ורצח שלא ביצע. מאז 1984 הוא מרצה עונש מאסר עולם. גם קיצור או הפחתה בעונש על התנהגות טובה נראים בלתי רלוונטיים כל עוד לא 'יבין את חומרת מעשיו', או יביע חרטה. 

 

כמאל סביחי since 1984

בחודש מאי 1984 נעצר כמאל סביחי, בדואי מהכרמל, לחקירה במשטרת ישראל והואשם בכך שהיה שותף בחטיפה, באונס וברצח של דפנה כרמון ז"ל, צעירה חיפאית שנעלמו עקבותיה כמעט שנתיים לפני כן. בשבועות שאחרי כן הוטחה בכמאל מסכת ממושכת ומכוונת של אלימות והשפלה על ידי חוקריו השוטרים, אשר בהעדר כל ראיות מוחשיות הקושרות אותו למקרה לחצו עליו כדי שיודה באשמה. לשם כך קשרו אותו הפוך עם שק על הראש בחדר החקירות, הכו אותו גם בעזרת מקלות של מטאטים, הכריחו אותו לנבוח ולקרקר, עם שק על הראש הוא הסתובב במעגלים בחדר החקירות – כמו סוס, איימו עליו באקדח טעון. הסבירו לו שיהרגו אותו ויספרו שניסה לברוח. דקרו אותו בכל הגוף כולל באבר המין. הכניסו את ראשו לאסלה והורידו את המים. תוך כדי חקירות בשעות בלתי סבירות שברו לו חלק מהשיניים ופוצצו את ראשו במכות לאורך ימים ולילות. מאבק עז בין נחישותו של צוות החקירה לגבות הודאה ברצח, ובין נחישותו של כמאל סביחי שלא היה מסוגל להודות ברצח של בחורה שמעולם לא ראה ולא הכיר. לא היה מסוגל להודות בפשעים שלא ביצע. היה רגע אחד, רגע אחד קצר שקשה לשים עליו את האצבע. אי שם, בעיצומו של המאבק, בפעם המי יודע כמה שראשו הוטח ברצפה או בקיר כמאל הבין שהוא עומד למות.  הוא ראה אז את חייה של אשתו בלעדיו. הוא ראה את שברון הלב של אביו ואת אימו הקשישה מזדקנת בבדידות בבית הריק בכפר. חייו בהיעדרו חלפו בבזק לנגד עיניו והוא ראה את שני בניו גדלים ללא אבא ורק רצה לשוב לחבק אותם. כוח הרצון להישאר בחיים הכריע את כוחה של האמת.באותו רגע אחד, כשהמכה המי יודע כמה של הראש שלו בתוך הקיר הבהירה לו כי מדובר ברגע של חיים או מוות- להודות או לחיות – הכוח של רצונו להישאר בחיים הכריע את כוחה של האמת והוא הודה. מאז ועד היום כמאל סבחי כלוא בבית הסוהר ומרצה עונש מאסר עולם בגין פשעים שלא ביצע. יחד עימו יושבים שלושה בדואים נוספים: אחיו מחמד סביחי, בן דודו עאטף סביחי ואחמד כוזלי, שנאסרו ונחקרו עד שהודו גם הם. 28 שנים הארבעה כלואים – וזועקים לחפותם.

***

כמאל היה אז בחור צעיר בתחילת חייו. הוא עבד כפועל בניין אצל קבלן חיפאי, התחתן רק כמה שנים קודם לכן וכבר היה אבא צעיר לשני בנים. כמאל נולד וגדל בשכונה הבדואית בפאתי הכפר עיספיא שבכרמל. הוא שירת כגשש בצבא ההגנה לישראל. עד עצם היום הזה כמאל לא יודע קרוא וכתוב. אולי כפיצוי על כך הוא ניחן בזיכרון פנומנלי; מספרי טלפון, תאריכים, שמות, זמנים, מקומות, נ"צ ואירועים. גם כאלו שהתרחשו לפני שלושה עשורים. קשה לדעת או לנחש מה היו חלומותיו של אדם צעיר, בן 24, בתחילתם של החיים. בנקודת הזמן הנוכחית, חלומות נותרו רק בגדר חלומות עבורו. המחשבה על חיים נטולי סורג ובריח, חיים מחוץ לגבולות הכלא, מחשבה על המילים הגדולות: 'אמת' או 'צדק', כל אלו הן מחוץ להישג היד.

***

הסיפור של כמאל סבחי עבורי הוא סיפור על נחישות בלתי נדלית, ועל עמידה איתנה ועיקשת מול אינספור המכשולים שעומדים בינו ובין המציאות. כמו גם בין המציאות ובין החברה והעולם שבו היינו רוצים לחיות.

***

כמאל לא נכנע כשבית המשפט הרשיע אותו ודן אותו למאסר עולם. אגב, מאסר עולם ללא קציבת העונש בשנים נמשך לעולמי עד. הוא לא התייאש כשהערעור על הרשעתו בחטיפה, אונס ורצח נדחה בבית המשפט בשנת 1987.  לאחר שנים של מאסר, כשאביו נפטר משברון לב, הוא חש אשמה ואחריות גדולה למותו אך ידע שימשיך להילחם בלהט על הוכחת חפותו.  בתעצומות נפש שקשה להכיל, להבין או לחקות, הוא שלח ושולח מכתבים נחרצים לעשרות חברי כנסת, שרים, עיתונאים, פעילים ועורכי דין. בכל פעם מחדש מתאכזב לקבלת תשובה לאקונית. בין כותלי הכלא הוא זכה לכינוי "מלך הטלכארדים" אחרי שהמשיך להשקיע את כל הונו- 10 ₪ ליום במטבח כלא דמון- ברכישת כרטיסי טלכארד. הוא התקשר במשך השנים לכל גורם מדיני וחברתי שעלה בדעתו. גם כשאיש לא מצא את הדרך לעזור לו הוא לא ויתר. לא ויתר על האמת. הוא לא נשבר במשך שלושה עשורים תוך כדי געגועים ודאגה לילדיו שגדלים בהיעדרו. גם כשנולדה בת הזקונים הֲיָפַה, וָורוּד, ליבו נשבר אך רוחו נותרה איתנה. כשבנו סמי נקלע לקטטה והפך לצמח, הוא שרד עשור בלי לראות את זיו פניו הרדום בבית החולים הסיעודי, עד שנפטר. לפני שנה. הוא לא ידע את נפשו מצער ובדידות כשלא יכול היה לחבק את אשתו בלוויית הבן וגם אז – הוא לא ויתר על הנחישות וידע שלא ייכנע למציאות השחורה. גבולותיו של הכלא נותרו רק גבולות פיזיים. נפשו עוד שואפת דרור.  הוא סירב להתייאש כשהשופט אהרון ברק דחה את הבקשה למשפט חוזר שהגישה עו"ד ענת שקולניקוב בשנת 1999.  הוא בחר לא לוותר גם כשהשופט שפירא בבית המשפט המחוזי בחיפה דחה את עתירת האסיר שלו בבקשה להתראיין לסרט. והמשיך להיאבק על זכותו לחופש הביטוי ועתר באמצעות עו"ד מאהר תלחמי לבג"צ.

***

העבודה המשותפת איתו ולצידו על התחקיר לסרט "מערבולות" גרמה לי במשך חמש שנים להתרגשות והתפעמות אינטנסיבית, מכוחות ותעצומות הנפש שלו. מדובר באדם בן 52 שנכלא ומנהל את חייו בין כותלי הכלא מאז גיל 24. אותו הגיל שבו הייתי עת פגשתי אותו לראשונה; הוא נעצר לחקירה ב- 1 במאי 1984 ומאז לא שב עוד לביתו. רק חודש וחצי קודם לכן, במרחק 92 ק"מ מהכפר עיספיא, בבית החולים תל השומר אני נולדתי. כמאל יושב במאסר משך זמן השווה לאורך כל חיי.  המציאות שבה חיי וחייו של כמאל נקשרו היא עדות למציאות מעוותת. שכן אילולא הנסיבות שהובילו למאסרו ספק אם חיינו היו לכל הפחות מתקרבים זה לזה. ובכל זאת, ברור לי שכמאל סביחי הוא שלימד אותי את השיעור המשמעותי ביותר. שיעור על נחישות ועקשנות.

***

לפני שנה, הוא קרא – ז"א הוקראה לו ידיעה שפורסמה בעיתון: השופט אדמונד לוי החליט לדחות את בקשת הסנגוריה הציבורית, הבקשה התקדימית למשפט חוזר בתיק הרצח בעקבות ראיות חדשות המצביעות על חפותו. לאחר שנתיים של המתנה, השופט לוי החליט לדחות את הבקשה ולא לנהל משפט חוזר בעניין שניים מהמורשעים ברצח דפנה כרמון ז"ל.  זמן ההמתנה להחלטתו של השופט היה מהול באופטימיות ובאפשרות לשינוי. משום כך האכזבה הייתה כבירה מתמיד.  בכביש מהיר, בעיר אחרת, אני נהגתי באוטו ושמעתי בדיוק את אותה הידיעה ברדיו. נשברתי לרסיסים. לא רציתי לחשוב או לדעת עוד על צדק, על אמת, על עקשנות. בכיתי אבל יותר מדמעות רציתי להשתגע. אלא שכמאל התקשר מהטלפון הציבורי בכלא והיה שבור אך נחוש מתמיד. הוא הסביר לנו במילים פשוטות שעכשיו, יותר מאי פעם, אין שום אפשרות לוותר.

***

היה רק רגע אחד ויחיד בחייו של כמאל סביחי שבו ויתר וחדל לכמה רגעים מנחישותו המפורסמת. היה זה רגע אחד שברירי בעיצומה של חקירה משטרתית בתחנת משטרת זבולון בחיפה, חקירה אינטנסיבית תוך כדי מעצר ממושך. רגע אחד שבו הבין כי חייו בסכנה אמיתית.  כמאל, האיתן, הנחוש, הבלתי מתפשר, מעד בהיאחזות העיקשת באמת ובחופש רק פעם אחת. המכה המי יודע כמה של הגולגולת בבטון הבהירה לו כי מדובר ברגע של חיים או מוות- להודות או למות.  הוא ראה אז את חייה של אשתו בלעדיו. הוא ראה את שברון הלב של אביו ואת אימו הקשישה מזדקנת בבדידות בבית הריק בכפר. חייו בהיעדרו חלפו בבזק לנגד עיניו והוא ראה את שני בניו גדלים ללא אבא ורק רצה לשוב לחבק אותם. הוא בחר בחיים. הוא בחר בחיים והודה ברצח. ברצח שלא ביצע. ברגע אחד הוא בחר בחיים ובאותו הרגע איבד אותם.

לאתר הסרט "מערבולות"‏ (נכון להיום לא זמין לצפייה ברשת)
קדימון לסרט: ‏

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: ,

5 תגובות

  1. מנחם לוריא :

    כמה הערות ברשותכם.

    ראשית גלוי נאות:הדברים שאני הולך לומר אינם כתב הגנה על מעסיקי לשעבר (קרי משטרת ישראל) ולא הייתה לי כל נגיעה לתיק המדובר אבל לשכמותו,כאלה שפורסמו וכאלה שלא ויתכן שלא יפורסמו לעולם,הייתה לי נגיעה ויותר מזה.

    עיינתי בחומר שפורסם על הפרשה וכן בהכרעת הדין של הערעור מ 1999.

    הדבר הראשון שצריך לומר הוא: לא המשטרה,לא בית המשפט המחוזי,שדן בתיק,ולא בית המשפט העליון ששמע את הערער אף לא אחד מהם מכחיש שהחקירה של הנאשמים,לרבות כאמל סביחי,הייתה מלווה באלימות משטרתית – אפילו אלימות קשה.

    אבל: על פי הפסיקה הישראלית אלימות בחדר החקירות איננה פוסלת על הסף הודאה של נאשם. השופטים בעליון בחנו את הסוגיה הזו,בערר מ 1999,ועל גבי מאות עמודים נמקו את עמדתם וקיבלו,שוב,את הודאות הנאשמים למרות ואף על פי שהיו נתונים לתנאי אלימות קשה ואפילו קיצונית.

    חלק מהאירועים האלמים שבהם נקטו החוקרים,היו פסולים אז,ופסולים היום אולם צריך להסתכל על הדברים בעין התקופה ולא בעין של היום. ובעין התקופה אפשר היה לבצע תחבולות חקירה,לרבות תחבולות שיש בהן אלימות קשה (פיזית ומילולית) ולא פעם הפרקליטות אישרה את ביצוען לפני או לאחר מעשה. באמצע שנות התישעים המנהגים האלה הופסקו ולהערכתי אם התיק הזה היה מוגש לפרקליטות באמצע שנות התישעים לא היה מוגש כתב אישום בגלל הפגמים הקשורים באלימות השוטרים. וזאת למרות ואף על פי שבית המשפט העליון.ב 1999 קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי שלפיה היו בהודאות די ראיות שמוטטו את חשיבות האלימות שהופעלה על הנשאשמים והשאיר את ההרשעה והעונש על כנו.

    נחקר שלי שאני יכול לומר עליו רק שהיה ערבי ישראלי. מה עשה ועל מה נחקר ועל מה התוודה אינני יכול לומר וגם לא רוצה לומר, האיש הזה התוודה הן על העבירות שבגינן נעצר וגם על עיברות שבכלל לא ידענו שיש לו קשר כלשהו אליהן. כדי שתיבינו את חומרת המעשים: אם היו מענישים אותו בעונש מצטבר על העבירות שביצע,מהחמורות שבספר החוקים הישראלי בפרקי נטילת חיים ועבירות כנגד המדינה,היו צרכים לקבור את עצמותיו בתא המעצר ואלף שנה מאוחר יותר,ארכיאולוגים שהיו מוצאים את העצמות עדיין היו מצווים להשאירם בתא שכן טרם השלים את רצוי עונשו.
    כשנשאל האיש,בעדות כתובה,מדוע התוודה על עבירות כה חמורות ומבלי שהואשם בהם,קרי מבלי שחוקריו בכלל ידעו על מעורבותו בהם השיב בפשטות:אני מנקה את השולחן כי ברור שבעיסקת השבויים הבאה אני משתחרר ואוכל לפתוח דף חדש.
    שש שנים מאוחר יותר,בעיסקת שבויים,עבר האיש,חופשי ומאושר,להתגורר במצרים והוא מהלך בה חופשי עד עצם היום הזה.

    כל הסיפור הזה הכנסתי פה מסיבה פשוטה אחת: חלפו כמעט שלושה עשורים מאז המקרה שעליו הורשע כאמל והאווירה בישראל השתנתה ודבריו של הנחקר שלי חזקים מאי פעם ומאז הוכחו כנכונים מספר פעמים כולל ב 2011 בעיסקת שליט. ובכל זאת לא נמצא משהו לא חשוד וככל הנראה גם לא במידע מדיעיני או אדם שקם ואמר אני רצחתי את דפנה כרמון ז"ל.

    — חומר למחשבה.

    אני לא טוען שלא יתכן שכאמל סאביחי יושב בכלא על לא עוול בכפו אני כן טוען שצריך להסתכל על הדברים בעין המציאות בעת באירעו וגם להסתכל על החלטות בתי המשפט המעורבים ולקחת בחשבון שאכן הייתה כאן אלימות משטרתית חריפה ומגונה מאוד אבל,עדיין,יש די כלים,שכאמור נבדקו בידי בית המשפט כדי לקבוע שלמרות ואף על פי האלימות הזו הנאשמים אכן מעורבים ברצח שבגינו הם מרצים את מאסרם.

    למרות זאת: ממה שקראתי אני למד שכאמל סאביחי,למרות שעונשו לא נקצב,כן מקבל חופשות קצרות מהכלא והעובדה שמנעו ממנו מלהתראיין לתחקיר אודותיו מעלה ספקות קשים לגבי פסק הדין ובמיוחד לגבי התנהלות המדינה כנגד אזרח בן מיעוט… ואת השאר תבינו וחשבו לעצמכם.

    ולמרות דברי בישראל 2013 הגזענית המתלהמת כנגד מיעוטיה וגם כנגד מגזרים שלמים באוכלוסיה שלה. כאשר במשך שלושה עשורים אדם טוען לחפותו,כאשר אף אחד לא מכחיש שבדרך להודאה במעשה הרצח האיש עונה ועונה קשות – בסביבה הזו טוב תעשה המדינה אם בפשטות תשחרר את כאמל סביחי. פשוט לשחרר אותו מן הכלא מבלי להסביר ומבלי לקבע את הדבר בהחלטה שיפוטית. ישנם ספקות בקשר להרשעתו ואחרי שלושה עשורים הגיע הזמן שיהנה מן הספק הזה.
    הדבר ניתן לביצוע על ידי הקצבת עונשו נכוי שליש ושחרור מבלי לערב בעניין הליך משפטי. מה גם שכאמל אומנם ערבי (ברוח של ישראל 2013 צריך להוסיף "לא עלינו" ולו כדי לשאת חן בעיני ההמון) הרי שלא יוחלף באף עיסקת שחרור שבויים וחובה עלינו,כחברה שרוצה להוקיע אלימות ולשאוף לצדק – חובה עלינו להעתר לבקשתו ולשחררו מן הכלא בלא הסבר נוסף.

    מנחם.

  2. אריאל :

    מחפש את מנחם לוריא

    איך אפשר לפנות אליך?

  3. מנחם לוריא :

    כיצד ליצור איתי קשר

    אריאל,
    שלח מייל למערכת של עבודה ובקש שיעבירו אותו אלי – משם נמשיך.

    תודה.

    מנחם

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    וטגטרטרארטאואואטוטויעכחככיחעחין

    ייעמהעגבעכ
    חחצחחייח

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    טאטיאטאטא
    חחיחעחכהצהעחכי
    ךחךיטחוט

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.