מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
זה לא הגירעון, זה גובה התקציב
הגירעון בתקציב אינו ספין, אך ההתייחסות אליו כאל משבר ענק העומד לפתחנו היא מסך עשן שתפקידו להכשיר את המשך מדיניות "הממשלה הרזה" של בנימין נתניהו, אם ייבחר שוב לראשות הממשלה
מאת: ירון דישון
נתוני הגירעון לשנת 2012 שפורסמו השבוע, במהלכה של תקופת בחירות, התערבבו עם הוויכוח הציבורי והפוליטי שמתקיים עתה על גובה התקציב של שנת 2013. במקביל לפרסום נתוני הגירעון, הודיעו נתניהו ושטייניץ כי הם צופים "צורך" בקיצוץ של 14 עד 20 מיליארד ₪ בתקציב 2013. בתוך כך השתמע ממרבית הכותרות וההתייחסויות כאילו הגירעון התקציבי של שנת 2012, בסך 39 מיליארד ש"ח מהווה "בור כלכלי" אותו יצטרך תקציב 2013 לכסות, והוא-הוא הגורם לקיצוץ הצפוי, כאשר הויכוח אינו האם צריך לקצץ, אלא איפה.
הקיצוץ אינו קשור לגירעון
אך לא כך הם פני הדברים. הקיצוץ אותו מכינים במשרד האוצר אינו תוצאה של הגירעון. "הצורך" בקיצוץ התקציב נובע אך ורק ממגבלה שהממשלה הטילה על עצמה, מגבלה שקובעת באיזה אחוז ניתן להגדיל את התקציב משנה לשנה. גם אם הייתה מצליחה ממשלת הליכוד לעמוד ביעד הגירעון שהציבה לעצמה, עדיין הייתה נדרשת לבצע קיצוץ בתקציבי 2013, וזאת כדי לעמוד במגבלת ההוצאה אשר היא קבעה לעצמה.
מגבלת ההוצאה (הנקראת גם "הכלל הפיסקאלי") נקבעה לראשונה בשנת 2004 והיא מהווה מרכיב מרכזי ביישום הגישה האידיאולוגית אותה מקדם נתניהו. גישה זו גורסת שיש צורך בצמצום מתמשך ומתמיד בתקציב המדינה ובהעברת תחומים הולכים ומתרחבים לאחריות השוק הפרטי. משמעותה של מגבלת ההוצאה היא שתקציב המדינה יכול לגדול משנה לשנה רק בשיעור מסוים שנגזר מנוסחא שרירותית כלשהי, בלי קשר לגובה ההכנסות שגייסה המדינה באותה השנה. כלומר, גם אם המדינה תגבה יותר מסים, הכלל הפיסקאלי אוסר עליה להגדיל את ההוצאה מעל לשיעור מסוים, ולא גבוה.
הסיבה המרכזית לקיצוץ אותו מכין עתה משרד האוצר בתקציב 2013 היא שסך ההתחייבויות של הממשלה, הכוללות בין השאר את התוספות לתקציב הנובעות מהסכמי שכר חדשים והרחבת חינוך חינם מגיל 3, עולה על השיעור המותר להרחבת התקציב לפי הכלל הפיסקאלי. לכן, על מנת לשמור על מגבלת ההוצאה שהציבה ממשלת נתניהו על עצמה, מבקש נתניהו "לאזן" את התוספות לתקציב שניתנו לכיס אחד על-ידי קיצוצים מהכיס השני. נתניהו, שמתנגד בעקרון להרחבת תקציבית, מבקש "לתקן" את ההרחבות עליהן הוחלט בשנת 2012 על-ידי קיצוץ התקציב בשנת 2013.
אך על מנת לממן את התוספות התקציביות אין הכרח אמיתי לקצץ בתקציב. במקום לקצץ בתקציב 2013 ניתן לנקוט במדיניות מרחיבה, להקל או אף לבטל כליל את מגבלת ההוצאה ולאפשר בכך את הגדלת תקציב המדינה, וזאת במקביל להגדלת הכנסות המדינה ממיסים.
מדיניות כזו להגדלת ההכנסות ממס במליארדי ש"ח מהווה אפשרות ממשית, שכבר נוסחה על-ידי לא מעט כלכלנים, ארגוני חברה אזרחית ופוליטיקאים, שהבולטת שבהן היא "התוכנית לכלכלה הוגנת" של שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה. גידול כזה בהכנסות המדינה ממיסים אפשרי, בין השאר, על-ידי ביטול קיצוצי המס שנקבעו כחלק מהרפורמה של נתניהו (שהיטיבה כמעט אך ורק עם בעלי שכר גבוה מאוד) ועל-ידי הגדלת המס המוטל עשירי הארץ ועל התאגידים הגדולים.
הגירעון הוא רק תירוץ – הויכוח הוא על גובה התקציב
השאלה שעומדת כיום על הפרק, בסופו של דבר, אינה "כיצד להתמודד עם הגירעון". הוויכוח היום הוא למעשה אותו וויכוח ארוך שנים בין שתי גישות אידיאולוגיות כלכליות. הגישה של נתניהו, גישת "השוק החופשי", שגורסת צמצום מתמיד בתקציב המדינה והעברת תחומים הולכים ומתרחבים לאחריות השוק הפרטי; ומנגד הגישה הסוציאל-דמוקרטית, שמיושמת בהצלחה מזה שנים במדיניות אירופה השונות, שגורסת כי צמיחה ורווחה כלכלית מושגות דווקא על-ידי מעורבות המדינה באמצעות תקציב גדול יותר, הממומן על-ידי שיעור מס גדולים יותר, בעיקר על השכבות העליונות והתאגידים הגדולים.
זהו הוויכוח שיש לקיים היום, ערב הבחירות ובטרם קביעת התקציב. שיעור הגירעון של שנת 2012 מהווה אכן כישלון של משרד האוצר ביישום המדיניות שלו עצמו, אך הפיכתו ל"משבר כלכלי" – יותר משהיא מהווה ביקורת על נתניהו – מהווה כלי להכשרת הקרקע עבורו, כאשר במידה ויבחר שוב לראשות הממשלה, יבקש להמשיך במדיניותו הקבועה בהקטנת תקציב המדינה וישתמש בגירעון של 2012 בתור הגורם ההכרחי, כביכול, לביצוע הקיצוץ.
ירון דישון הוא חבר בחוג יסו"ד-ישראל סוציאל-דמוקרטית ומנהל ההדרכה במרכז אדוה
תגיות: בנימין-נתניהו, גירעון, הליכוד, הליכוד ביתנו, הפרטה, יובל שטייניץ, יסו"ד, ירון-דישון, מדינת-רווחה, מיסוי, מפלגת-העבודה, מרכז-אדוה, שלי-יחימוביץ, תקציב-המדינה
קישור קבוע
15 תגובות
Email This Post
16 בינואר, 2013 בשעה 9:36
הגירעון פיקטיבי-ביבי לא רוצה לקחת כסף מהטייקונים
זה כל הסיפור.לקצץ בתקציבים למדינת הרווחה,כדי שיהיה הרבה כסף למדינת הסעד לטייקונים נוסח ביבי,והמשת"פים הניאו-ליברלים שלו במפלגות ובכנסת.
16 בינואר, 2013 בשעה 14:37
מהו השיעור של ההגדלה התקציבית לפי הכלל הפיסקאלי?
איך והאם הוא קשור לגידול באוכלוסיה ולצמיחה?
16 בינואר, 2013 בשעה 15:38
מה המגבלה הפיסקאלית אה זה פשוט מאוד http://www.mof.gov.il/BUDGETSITE/REFORM/Pages/fiscalRule.aspx
ואם את מבולבלת מההחלטה חכי עד שההחלטה הקודמת תגיע..
http://www.youtube.com/watch?v=0BHQT3Omqtw
16 בינואר, 2013 בשעה 16:05
מצאתי להלן
חלקה של ממשלת ישראל מתוך התוצר ירד בצורה דרמטית בשנים האחרונות. בשנת 2003 חלקה של הממשלה מהתוצר עמד על למעלה מ- 50%, שיעור גבוה בהשוואה להוצאה ממוצעת של כ-44% מהתוצר במדינות ה-OECD. בסוף שנת 2008 חלקה של הממשלה בתוצר עמד על כ-43%, בעוד שהממוצע במדינות ה-OECD לא השתנה משמעותית.
http://www.mof.gov.il/BUDGETSITE/REFORM/Pages/fiscalRule.aspx
השאלה היא כמובן מה המספר, והאם חלק הממשלה בתוצר כולל גם תקציב הביטחון.
16 בינואר, 2013 בשעה 16:53
http://www.adva.org/default.asp?pageid=1001&itmid=615#
16 בינואר, 2013 בשעה 20:17
עם תשובות זריזות ומדויקות כאלה, באות עוד שאלות-
ה"בור" של 39 מיליארד ש"ח, הוא על התקציב השנתי, הדו-שנתי?
כל סיפור התקציב לגמרי לא ברור,
למשל – איך קובעים את היעדים בתקציב אחד לשנתיים?
האם ה"בור" הוא תוצאה של הרמת תקרת הגרעון?
האם התקרה הזאת נקבעת בחוק התקציב, או שזו הצהרת כוונות?
בתקשורת מדברים על חריגה באחוזים מתקרת הגרעון, איך זה ביחס לחוק הכלל הפיסקלי, 2.66 לפי סבירסקי?
16 בינואר, 2013 בשעה 22:06
הבהרה לגבי תקציב דו שנתי.
משתמש אנונימי על החימום בסולר 🙂 תעשה הבחנה בין שני דברים: חוק התקציב והתקציב עצמו. בסוף 2010 עבר בכנסת חוק התקציב לשנים 2011 ו 2012 לחוק הזה התלווה ספר התקציב ובו פירוט התקציב לכל אחת מהשנים האלה בנפרד ובפירוט מלא ולא שקוף כי אנחנו חיים על החרה של ביבי ואחניגאד.
על פי חוק התקציב ספר התקציב,הדיון עליו והחחלטות לגבין חייבים להתייחס לשנה פיסקאלית אחת והמועד האחרון לקבלת החוק הוא 31 במרס של השנה העוקבת לא התקבל חוק התקציב עד למועד זה הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות.
בהוראת שעה של BB (והפעם לא בתפקידו כמלך ישראל אלא כנביא) חוק התקציב הועבר בפעם אחת למשך שנתיים אבל צריך לחזור ולומר ולהדגיש:לכל אחת מהשנים הפיסקאליות היה ספר תקציב משלה ואם תבדוק – תגלה שתקציב 2012 (שהתקבל כחוק בסוף 2010), היה,באמת,קצת יותר גדול מתקציב 2011. אז.. התקציב בכל מקרה הוא שנתי תחולת החוק היא שנתיים למפרע.
ובין השיטין גם הבעתי דעתי על נביאים בכלל ונביאי שקר בפרט – גם הם הם מלכי ישראל עליבר דעיתון ה TUME.
מנחם
16 בינואר, 2013 בשעה 22:08
תיקון טעות
החרה = סליחה בתכוונתי לחרב אבל יצא לא רע כפוף להתנצלתי על הקונטציה השלילית שבהגיית הטעות.
וכמובן TUME צ"ל TIME
מנחם
17 בינואר, 2013 בשעה 2:51
חוסר הבנה בסיסי
— התגובה נמחקה לבקשת כותב התגובה —
17 בינואר, 2013 בשעה 4:36
לא ברור למי אתה פונה מר פריאל אבל הדברים במאמר מבוססים על החלטות ממשלה כפי שמופיעות בקישורים שניתנו כאן, כמו על מאמרו של שלמה סבירסקי ואחרים.
המאמר הוא במקומו כמו הדיון שאחריו.
ודרך אגב לא בטוח כלל, בלשון המעטה, שעיסוק בראיית חשבון מקנה ידע בהסטוריה של הכלכלה ובכלכלת מקרו.
לעומת זאת ברור שרואי חשבון יודעים לשחק עם מספרים, ובשביל לגדף ולפגוע לא צריך אפילו להיות רואה חשבון, (שנחשב למקצוע נחוץ ובעייתי בעת ובעונה אחת)..
17 בינואר, 2013 בשעה 8:39
כן ,חלק מרואי החשבון מתפרנסים מ"תכנוני מס" אגרסיביים עבור עבור אדוניהם הטייקונים פושעי ההפרטה.
מי שמסית את עם ישראל אלו משרתי הטייקונים שמטרתם אחת ויחידה ,לשדוד את עם ישראל.
17 בינואר, 2013 בשעה 20:30
חוסר תרבות בסיסי.
רו"ח יניב פריאל,
גלוי נאות – אני כותב באתר הזה אבל לא מעורכיו ומדבר בשם עצמי.
מר פריאל היקר: אם אינך מסוגל לישר קו באופן סופי ומוחלט עם תרבות הדיון שבאי האתר הכילו על עצמם מרצון –ומרצון בלבד אין כופיו — אז כנראה שמקומך איננו פה.
" חבל שמפרסמים כמוך מסיתים את עם ישראל " סליחה ?
הסתה בישראל אסורה על פי סימן א1 וסימן א2 בחוק העונשין סעיפים 144 א עד 144 ו וסעיפיהם הקטנים בהתאמה.
לא מצאתי שום קורלציה בין שום דבר שנכתב פה לבין העברות האסורות שמתאר פרק ההסתה בחוק העונשין הישראלי.
ועוד באותו חוק, אפשר להסית קבוצת אנשים על רקע כלשהו אי אפשאר להסית את כל עם ישראל – זה כנראה מותר וחוקי. קוראים לזה הבעת דיעה במדינה דמוקראטית.
… או שלהשקפתך צריכה מדינת ישראל להוציא צו מעצר לנשיא ברק חוסיין אובמה על כי העז ל"הסית" בדברי ביקורתו על ישראל (כולה מבחינתו,ובצדק,ממשלת ישראל מיצגת את מדינת ישראל כולה),
ודי לכחימא ברמיזה.
גם אני לא הבנתי למי מהכותבים ולאילו הדברים כיוונת אבל אני מסופק אם אתה מכיר את כל מי שכתב פה במאמר הראשי ובתגובות אליו. ובשל הספק הזה ניטלת ממכה הזכות לקיים פה דיון כלשהו לגופו של אדם – בדיון לגופו של עניין תהיה מבורך ונשמח לשמוע.
מנחם.
18 בינואר, 2013 בשעה 9:55
הגירעון
רק עכשיו שמתי לב שהתפתח כאן דיון. אז ראשית, תודה לכל המגיבים. רואה-החשבון מוזמן לכתוב כאן מהם ה"שטויות" אותם הוא זיהה במאמר, ועד אז נעשה כעצת שאר המגיבים ונתעלם.
למשתמש אנונימי על חימום בסולר –
טרם ניסוח הצעת התקציב מאושרים היעדים הכלכליים, וביניהם יעד הגירעון, כהחלטות ממשלה. במהלך שנת 2010, לפני הגשת חוק התקציב, אושר מתווה הורדת יעד הגירעון, אשר קבע יעד של 2.9% לשנת 2011 ויעד של 2% לשנת 2012. ביולי 2012 עודכן יעד הגירעון לשנת 2012 ל-3%.
לגבי הסיבות לגירעון – זה בעיקרון נושא למאמר שלם, אבל על רגל אחת – במהלך העשור האחרון פעל נתניהו להורדת נטל המס (יחס מס/תוצר) והביא לירידת הכנסות המדינה ממיסים. במקביל, במהלך שנת 2012 התחייבה הממשלה על הוצאות שספק אם תכננה מראש, כמו הסכמי שכר חדשים והרחבת חינוך חינם לגיל 3, כמו גם למימון מבצע "עמוד ענן". מגמות אלו ביחד הביאו לגידול בצד ההוצאות כאשר מנגד ההכנסות התכווצו.
אנשי האוצר וחסידי ה"מדינה הקטנה" יאמרו שאשם בגירעון הוא "הכלל הפיסקלי" אשר התיר לממשלה להוציא יותר מבעבר, אך ניתן לטעון גם אחרת – וגם ניסיתי לעשות במאמר – שבמקום להדק את הכלל הפיסקאלי להקטין את ההוצאה, ניתן דווקא לפעול להרחבה תקציבית והגדלת שיעור המס. כפי שטענתי, הצבת ההרחבה התקציבית כ"אשם" בלעדי בגירעון מהווה קביעה אידיאולגית שמטרתה המשך מדיניות "המדינה הקטנה".
לגבי שאלתך האחרונה – בעוד שאת שיעור הגירעון מודדים כאחוז מהתוצר; הכלל הפיסקלי הוא האחוז שבו ניתן להגדיל את תקציב המדינה (בשיעורים ריאליים, כלומר לאחר הצמדה לאינפלציה) משנה לשנה.
מדד תקציבי שנגזר מהתוצר הוא "יחס הוצאות המדינה לתוצר", והוא נידון כאן בתגובות לפניי.
שבת שלום.
25 בינואר, 2013 בשעה 15:52
אני חושב שזהו מאמר מצוין שמעביר מסר חשוב ואקטואלי, וגם אני סקרן לדעת מהן אותן "שטויות" ובמה מתבטאת אותה "בורות" בה האשים מר פריאל את ירון.
הטענה החשובה כאן לדעתי היא כי נתניהו משתמש בגירעון כבעילה להצדקת מדיניות קיצוצים. אלא שישנה בעייתיות בטיעון, כי הוא מגיע למסקנה – באופן עקיף ולא מפורש – כי גודל הגירעון בתקציב הממשלתי כן צריך לשמש מגבלה על המדיניות התקציבית.
מהמשפט כי "גם אם המדינה תגבה יותר מסים, הכלל הפיסקאלי אוסר עליה להגדיל את ההוצאה מעל לשיעור מסוים, ולא גבוה", עשוי להשתמע כי יהיה זה הגיוני לומר שאי גבייה של מסים בגובה הנדרש תגביל את ההוצאה. אולם מדוע התחשבות בגודל הגירעון שרירותית פחות מהתחשבות ביחס החוב הממשלתי לתוצר (כפי שעושה כלל ההוצאה)? יתר על כן, מהגיון זה נגזר כי בתקופה בה הכנסות המדינה ממסים קטנות בשל ירידה בהכנסות של המגזר הפרטי, צמצום או הגבלת ההוצאה בהתאם לירידה זו יהיו פתרון הגיוני, אם כי כואב, לעומת פתרון הגיוני אחר של גביית יותר מסים מבעלי ההכנסות הגבוהות. אלא שמדיניות הנגזרת מהיגיון זה היא הרסנית מבחינת השפעתה על המשתנים הריאליים של המשק.
כלל ההוצאה מהווה תוספת ל"חוק להפחתת הגירעון מסוף 1991, המחייב כל ממשלה לפעול בהתאם לתוואי גירעון הפוחת משנה לשנה (רוב הממשלות מאז לא עמדו כמובן בתוואי שהציבו לעצמן, כי אם הן היו עושות כן, התוצאה היתה שיעורי צמיחה נמוכים יותר במקרה הטוב, ומיתון במקרה הפחות טוב). כלל ההוצאה הוא ללא ספק אבן ריחיים על צווארו של כל מדינאי השואף למדיניות תקציבית מרחיבה, אולם גם ללא כלל זה, הכורח לפעול לפי יעד גירעון כשלעצמו מחייב "משמעת תקציבית". במקרה שלפנינו, עמידה בפועל ביעד הגירעון לשנת 2012 היתה כרוכה בהוצאה ממשלתית נמוכה יותר ו/או בהכנסות גבוהות יותר ממסים (מאחר ומדובר בשנה בה חלה האטה בקצב הגידול בתוצר, הכנסה גבוהה יותר לממשלה עשויה לנבוע רק מהעלאת מסים בפועל) – עם או בלי כלל ההוצאה. לצד הטענה של ירון כי כלל ההוצאה מגביל את יכולת ההרחבה התקציבית גם כאשר הממשלה עומדת ביעד הגירעון, ניתן לתאר מקרה בו הממשלה עומדת בכלל ההוצאה (לא מוציאה יותר משהוא מתיר), אך לא עומדת ביעד הגירעון. במקרה זה, לפי דברי ההסבר על הכלל באתר הממשלתי אליו יש קישור באחת התגובות הקודמות, ליעד הגירעון ניתנת עדיפות.
נתניהו אכן משתמש בגירעון כעילה לקיצוצים ולהעלאות מסים עקיפים, אך העוקץ של המרמה תקף גם אם לחוק להפחתת הגירעון לא היה מתלווה הגבלת ההוצאה לפי כלל נוסף. ראשית, חריגה מיעד גירעון בשנה מסוימת אינה קשורה כשלעצמה לתקציב המדינה של השנה הבאה אחריה. מאחר והגירעון בתקציב הממשלתי הוא נתון שנתי, לגירעון של השנה שעברה אין השפעה ישירה על המדיניות התקציבית של השנה הזו. מה שכן יכול להשפיע הוא הירידה בהכנסות ממסים בשנה שעברה עקב האטת קצב הצמיחה, במידה ותימשך בשנה זו. לכן כואב לשמוע את האגדות המקושקשות בתקשורת הכלכלית על "הבור התקציבי" שיש "למלא", ושאר המטפורות המוטעות והמטעות.
אולם העניין הבסיסי יותר טמון בעצם ההגבלה השרירותית על ההוצאה הממשלתית. וכמו שכבר אמרתי בהתחלה, הטענה של ירון נכונה, אלא שיש למצות אותה עד למסקנתה ההגיונית – יש לבטל את החוק להפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית בשלמותו.
כל עוד ממשלות ישראל מחויבות לפעול לפי חוקים המגבילים שרירותית את ההוצאה בכל דרך שהיא – בין אם ע"י גודל יחס החוב הממשלתי לתוצר וממוצע הצמיחה בעשר השנים האחרונות עליהן יש נתונים (כלל ההוצאה הנוכחי. יש לומר, ללא פירוט, שהוא מוזר), ובין אם ע"י יעדי גירעון פוחתים – הן לא תוכלנה להפעיל מדיניות תקציבית בהתאם ליעדים ההגיוניים כל-כך של הגדלת התוצר והתעסוקה, הגדלת השירותים החברתיים, צמצום שיעור העוני, העלאת רמת ואיכות החיים וכו'. במקום זה נגזר עליהן (במידה ואין זו כוונתן מראש, כפי שהדבר כיום) להנהיג מדיניות פרו-מחזורית, המרסנת את הביקוש הממשלתי ומונעת מהממשלה להגדיל בעקיפין את ההשקעה והצריכה הפרטית, בעת ששני אלו, ו/או הביקושים מצד מגזר סחר החוץ – מתכווצים ממילא.
על מנת למנוע אי הבנות, חשוב לי להדגיש כי אני תומך לגמרי בהגדלת שיעורי המיסוי על בעלי ההכנסות הגבוהות ובצעדים נוספים בכיוון של מיסוי פרוגרסיבי יותר.
29 בינואר, 2013 בשעה 22:21
ימי, אני מסכים שקידוש יתר של שיעור הגירעון מיותר ויעד הגירעון הוא שרירותי במידה רבה.
לא רציתי להיכנס לכך במאמר הזה, אבל אומר בקצרה שהעניין הוא שיש גירעון טוב ויש גירעון לא טוב. גירעון טוב הוא גירעון שנוצר מהשקעה בתחום שיניב תשואה חברתית, כמו השקעה בחינוך, בבריאות או תשואה מהירה יותר, כמו השקעה ישירה ביצירת מקומות עבודה. גרעון רע הוא גרעון שנוצר רק כיוון שאין מספיק כסף, בדרך כלל כי הפחיתו יתר על המידה על ההכנסות. כיוון שבסופו של דבר גירעון גבוה מדי הוא אכן לא רצוי, ולאור זה שאי אפשר באמת לקבוע מהו שיעור הגירעון הרצוי, העדפתי להימנע מלהיכנס לסוגיה זו ולהתמקד באפשרות להגדיל את התקציב על-ידי הגדלת ההוצאות.