מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
בואו נשפוט את העובדות – דיאלוג בין תום וגנר (דוברו של עמיר פרץ) ואיתי אשר
בחודש פברואר הפנה איתי למועמדים לראשות מפלגת העבודה את השאלה "מהי עמדתך בנושא מס הכנסה שלילי". מכתב זה היווה פתח לדיאלוג ראשון עם תום וגנר – דוברו של עמיר פרץ:
תום וגנר 12.4.07
עמיר פרץ מתנגד למס הכנסה שלילי, שיאפשר למעסיקים להוריד את משכורתם של העובדים, מכיוון שהמדינה תפצה אותם ותשלים להם, וכך למעשה המדינה תממן את המעסיקים והעובדים יישארו באותו מצב.
פרץ תומך בהעלאת שכר המינימום, שתפתור את הבעיה באופן הרבה יותר יעיל .
בעקבות פעולותיו של פרץ, כבר עלה שכר המינימום מ- 3220 ש "ח ל- 3710 ש"ח, והוא מתוכנן לעלות עד לגובה של 4,500 ש"ח עד סוף 2008, בסדרת פעימות מוסכמת. כל פעימה תהיה בגודל של 125 ש "ח, כאשר האחרונה הייתה ב- 1 לחודש זה, והבאות יתבצעו לפי לוח זמנים שסוכם. נדמה כי פעולה זו מייתרת את הרלוונטיות של נושא מס ההכנסה השלילי.
איתי אשר 13/4/07
תום שלום,
קודם כל תודה על התשובה החשובה.
אני חושב שלמתלבטים כמוני בין אופיר פינס /עמי איילון לבין עמיר פרץ זו ממש אינפורמציה קריטית, ולכן אני כל כך מחכה להופעת אתר שלכם ובו גם מצע מפורט ועדכני וגם אפשרות לדו שיח של הגולשים עם עמיר.
הייתי רוצה במיוחד התייחסות מפורטת יותר לעמדת סיעת העבודה ביחס למס הכנסה שלילי ולשכר מינימום.
אם זו עמדת עמיר פרץ והוא יו"ר העבודה מדוע הוא אינו מוביל את כל סיעת העבודה להצביע בהתאם?
למעשה אפילו לא מתקיים כל דיון אסטרטגי על עמדות ביחס למדיניות הכלכלית של רה"מ ושר האוצר. דוגמה לכך ניתן היה לקרוא באתרנו בדיווחו הבלעדי של יהושע בן משה מישיבת המרכז לפני ההצבעות על התקציב. שום דיון רציני, שום קווים אדומים, ושום ניסיון (גלוי לפחות) של עמיר פרץ להצטרף לקו של ח"כ שלי יחימוביץ' – היחידה שנותרה נאמנה למצע ולא לכיסא.
התקשורת דיווחה בהרחבה על ישיבת המרכז, אך מה שדווח שם עסק אך ורק בויכוח הפרוצדוראלי המטופש על תאריך הפריימריס שלא עניין אף אחד חוץ מאת הפוליטיקאים וקבלני הקולות.
נתקלתי לא פעם במצבים שבהם עמיר פרץ מצביע בממשלה בהתאם לאג'נדה האישית שלו (כמפורט בתשובתך), אך חברי סיעתו בממשלה ובכנסת עושים בדיוק ההיפך.
באופן כזה התנגדותו של עמיר פרץ לצעדים נוסח ביבי נרשמת לזכותו רק אצל תומכיו המושבעים, אך האכזבה הכללית מהתנהגות מפלגת העבודה בממשלה פוגעת גם בעמיר, הנתפס בציבור הרחב שאינו זוכר הצבעות כשותף לבגידת העבודה בסדר היום החברתי.
הייתי רוצה את התייחסות עמיר פרץ או מי מטעמו לשאלה – אם זו עמדתך מה אתה עושה בנדון במסגרת הסיעה ובמסגרת הממשלה?
דעתי האישית היא שאילו עמיר פרץ היה נאבק בתוך סיעתו על הובלת קו תקיף ומגובש המתנגד להפרטות, מתנגד למס הכנסה שלילי, בעד העלאת שכר מינימום וכו' – הוא היה זוכה לאהדה ציבורית וליוקרה הרבה יותר מאשר מצבו כאשר הוא מאיים לפתוח את ההסכם הקואליציוני ולדרוש את תיק האוצר, או לחלופין מתגאה בתרומתו לחוק פנסיה גרוע מתוצרת הירשזון-ביבי.
התשובה "כרגע אין לעמיר כוח, אם תתנו לו כוח הוא יוכל להיאבק" היא תשובה שלא משכנעת אותי, ולדעתי גם את רוב ציבור המתלבטים.
מחכה לתשובתך ושמח על תחילתו של דו שיח,
איתי אשר
תום וגנר 13/4/07
אי אפשר "להיאבק בתוך הסיעה". חלקים גדולים מהסיעה מתנגדים לו – פוליטית או אידיאולוגית. הוא יכול לנהל שיחות שכנוע עם הרצוג או כבל ימים שלמים, זה לא אפקטיבי. אבל אני לא בטוח שאתה מבין את העניין – אין מה להיאבק על שכר המינימום, הוא כבר עולה וימשיך לעלות עד 4,500 ש"ח עד סוף 2008, ולכן כל הדיבורים על מס הכנסה שלילי מיותרים, זה בבחינת הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
ואל תמהר כל כך לקבוע שחוק הפנסיה גרוע, עדיין לא ראית את החוק שמוכן בוועדת השרים שפרץ בראשה. זה לא החוק של הירשזון.
תום וגנר
איתי אשר 14/4/07
הטענה שחלקים גדולים מהסיעה מתנגדים לעמיר אינה סיבה לכך שנושאים כגון קווים אדומים לתמיכה בתקציב או עמדה כלפי רפורמה זו או אחרת של האוצר לא יעלו לדיון ולהצבעה. נהפוך הוא. ממנהיג אני מצפה להוביל קו ולהיות מוכן לשלם מחיר על כך.
נדמה לי שהרצון להיות בצד המנצח בכל הצבעה הפך את עמיר פרץ לצל של עצמו (או כפי שנאמר – הצבעת פרץ קיבלת פרס), ואת ישיבות המרכז והסיעה לבדיחה, משום שרוב הזמן עוסקים שם בנושאי פרוצדורה ומינויים.
אני מזכיר לך שמאבקו של אריק שרון מול מרכז הליכוד בנושא ההתנתקות והמדינה הפלסטינית רק חיזק אותו, אפילו כשהפסיד בהצבעות.
לדוגמה, תאר לך מה היה קורה אילו עמיר פרץ היה נאמן להבטחתו טרם הבחירות בנושא ישיבה עם ליברמן ולא מצטרף לזרם שהובילו שלוחיו של אהוד ברק בממשלה.
עמיר פרץ ניתח את יחסי הכוחות במרכז המפלגה וחבר למצדדי הצירוף, מהלך שהיום הוא מצטער עליו. נצחונו בהצבעה היה ניצחון פירוס.
במקרה זה ובמקרים רבים אחרים נוצר אצלי הרושם שבמקום שעמיר פרץ יוביל את המחנה הס"ד במפלגת העבודה הוא מתרכז בהישרדות אישית, ומשאיר את התפקיד החשוב הזה לשלי יחימוביץ'.
ההישרדות הכשירה כל ברית קצרת טווח עם יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים (עם אולמרט, עם פואד, ובעתיד הקרוב מדברים על ברית עם ברק) וכל פשרה בנושא מהותי כגון חוק ההסדרים, הפרטות ועוד. כתוצאה מכך, הוא מתקשה לפנות כיום אל חברי מפלגה כמוני, שהם השותפים הטבעיים לדרכו האידיאולוגית, ולשכנע אותם שהוא המועמד המתאים.
איתי אשר
תום וגנר 14/4/07
פרץ לא הבטיח לבוחריו דיונים והצבעות, ולא במבחן הזה הוא צריך להישפט. הוא הבטיח תוצאות, ובמבחן הזה הוא עובר בכבוד.
בוא פעם אחת נראה באמת מה היה לנו, בתור החובה ובתור הזכות, במשך 11 החודשים האחרונים מאז הקמת הממשלה. גם אם מתעלמים מהעובדה שפרץ לא נבחר לראשות הממשלה, ושאפילו רבע קדנציה עדיין לא עברה, הנתונים סותרים לגמרי את הלך הרוח הציבורי.
בתור החובה:
מוסדות מפלגה לעומתיים; שרים שמונו על ידי פרץ, הבטיחו תמיכה ומייד אחר כך הפכו לו עורף והחלו לשתף פעולה עם ראש הממשלה; תקשורת תוקפנית ולא הוגנת; מלחמה שפרצה פחות מחמישים יום לאחר שנכנס למשהב"ט, וחשפה צבא שהופקר ע"י קודמיו
בתור הזכות:
שכר המינימום עלה ב- 475 שקלים, ויעלה עד ל- 4500 ש"ח בסוף 2008; התקציב עבר ללא גזירות חברתיות; לא היו רפורמות אנטי חברתיות; חוק עובדי כוח אדם ייכנס לתוקף ב- 1 לאוגוסט; למעלה מ- 400 מיליון ש"ח הוספו השנה לסל התרופות לפי ההסכם הקואליציוני; חוק פנסיה לכל אזרח מתגבש בוועדת שרים בראשות פרץ ויוגש לממשלה הקיץ; מונה שר ערבי ראשון – כפי שהובטח; יולי תמיר מונתה לשרת החינוך – כפי שהובטח; שלום שמחון מונה לשר החקלאות – כפי שהובטח; מונה שר רווחה מהעבודה לאחר שנתיים שהתפקיד לא אויש; למעלה מ- 22 הצעות חוק חברתיות, רובן של שלי יחימוביץ', אשר הוגשו ע"י פרץ בכנסות הקודמות ולא עברו בגלל התנגדות הממשלה, עברו במושב האחרון בזכות תמיכת נציגיו של פרץ בוועדת השרים לחקיקה ובהנהלת הקואליציה; מוגנו מוסדות החינוך באזור עוטף עזה; ערכות האב"כ נאספות כדי לחדשן לאחר שנים של הזנחת הנושא; התקבלה החלטה של שר הביטחון להצטייד במערכת אנטי-רקטית שתגן על קו העימות מקסאמים וקטיושות; מונה רמטכ"ל חדש ומוכשר, בהליך מהיר מבלי שאיש פרש מצה"ל (השווה להליך מינוי המפכ"ל, או רמטכ"לים קודמים, בבקשה); נקבעה תוכנית עבודה שנתית ורב שנתית למערכת הביטחון, כולל תיקצוב ל"שנת המוכנות" הכוללת יותר מילואים ויותר מלאים; בהוראת שר הביטחון, קובע כיום צה"ל "מדד כשירות" לכל יחידה ולכל לוחם; החל דיאלוג מדיני עם אבו מאזן, לאחר שראש הממשלה סירב לשוחח עימו ושר הביטחון הרים את הטלפון; פונה ניסיון ההתנחלות המחודש בחומש, וננקטת פעולה נחושה לפינוי הבית החום בחברון; מונה מנכ"ל חדש למשהב"ט, הזוכה להערכה מרובה; נמנעה הפרטת התעשיות הביטחוניות, מהלכי הפרטה ופגיעה בעובדים אינם מקודמים בממשלה
עכשיו בואו נשפוט את העובדות.
תום וגנר
——————————————————————————————
עד כאן הדיון. ועכשיו, כשנפתח צוהר להידברות עם עמיר פרץ, יש מקום לדיון ממשי, ויש מקום לתהות על חלק מהעובדות אותן העלה תום, כגון שכר מינימום ומה היו הבטחותיו של פרץ לבוחריו. אז בואו נשפוט את העובדות.
תגיות: עמיר-פרץ, שכר-מינימום
קישור קבוע
49 תגובות
Email This Post
17 באפריל, 2007 בשעה 16:13
חוסר הנכונות של פרץ להיכנס למאבקים בהם יפסיד מובן כארגומנט. מאידך, שיתוף הפעולה של שמחון, בוז'י, פואד עם אולמרט מעלה חשדות על חוסר טוהר ואתיקה לקויה.
ניכר כי פרץ מוביל כיום לדיאלוג ולחיזוק מעמד אבו מאזן כחלק מתוכנית דייטון:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=848952&contrassID=1&subContrassID=0&sbSubContrassID=0
17 באפריל, 2007 בשעה 18:25
עמיר פרץ הוא המועמד הסוציאל דמוקרטי לראשות העבודה ותמיכתי נתונה לו
לגבי הדובר-אין לי אלא לבקש הסבר למשפטים הבאים בהשתוממות:
דווקא כתומך אני זקוק לטיעונים טובים יותר
תום וגנר כותב:
התקציב עבר ללא גזירות חברתיות; לא היו רפורמות אנטי חברתיות;
מהלכי הפרטה ופגיעה בעובדים אינם מקודמים בממשלה
ואני שואל האמנם? זכור לי איזה דבר אודות חברת חשמל, בתי זיקוק, מוסדות החוסים, תנובה ועשרות נוספים- האם אני מבולבל?
17 באפריל, 2007 בשעה 21:16
(הערה טכנית – תנובה לא קשורה לעסק. מדובר בהפרטה של קואופרטיב, שאין לממשלה שום קשר אליו)
17 באפריל, 2007 בשעה 22:01
חברים, תפרידו בין כותרות, הערכות ושלל קשקשת, לבין מציאות. האם חברת החשמל הופרטה? האם התעשיות הביטחוניות הופרטו? מה הקשר בכלל בין מכירת תנובה להפרטה, תנובה מעולם לא היתה חברה ממשלתית אלא קואפרטיב של החקלאים, וזכותם למכור אותו אם בא להם.
הממשלה הקודמת אופיינה ברוחו של שר האוצר נתניהו, שהנהיג מדיניות תאצ'ריסטית קשה. רוח זה נבלמה, גזה, פגה. בוודאי, נכון שמדינת ישראל לא הפכה לאי של צדק חברתי, אוטופיה סוציאל דמוקרטית, ואם מישהו ציפה לכך תוך שנה אז כנראה שהוא לא מכיר את מבני הכוח המסורתיים בישראל. העבודה לא ניצחה בבחירות, אבל מגמת גזירות ביבי וודאי נעצרה, וזה מבלי קשר להישגים האמיתיים המצויינים בפירסום באתר.
השאלה היא לא האם מדינת ישראל הפכה להיות מקום מושלם מבחינה חברתית שנה לאחר שעמיר פרץ הפך למנהיג המפלגה השנייה בגודלה. השאלה היא האם היא מקום טוב יותר עבור החלשים, האם ישנה עמידה בחלק מההתחייבויות, ואינדיקציה להתקדמות בהסטחות אחרות, והתשובה היא בהחלט כן.
17 באפריל, 2007 בשעה 23:58
תום מבקש (בצדק) למקד בעשייה, לא בדיבורים או במחשבות.
לכן אותי מטרידה השאלה מה עושה פרץ למען האג'נדה של פרץ, לא מה הוא חושב.
לטעמי, לא מספיק.
האם עד כדי כך לא מספיק עד שאצביע בעד הדחתו טרם הספיק להשלים קדנציה, ועוד כשאין ממש מתמודד ס"ד אחר מולו?
על כך יש לי חודש וחצי לחשוב. איתכם.
לעמיר פרץ לעומת זאת יש חודש וחצי לעשות.
18 באפריל, 2007 בשעה 0:14
חלק משמעותי מנקודות הזכות הללו מחוברות בקשר הדוק לנקודות חובה קשות:
– השר הערבי מונה רק אחרי כניסת ליברמן לממשהל.
– יולי תמיר אמנן מונתה לשרת החינוך אבל היא מקדמת למעשה מדיניות הםרטה בתחום ההשכלה הגבוהה ומדיניותה ממשיכה לפגוע במורים
-סל התרופות הועלה אבל במקביל הפרטת מערכת הבריאות מתאצמת עם בניית בית חולים פרטי והגדלת היקף הביטוחים המשלימים והכלתם גם על תרופות מצילות חיים.
-לגבי התקציב אין לי אלא להסכים עם שי כהן
– המשא ומתן עם הפלסטינים תקוע לעומק לפחות לפי הנראה כלפי חוץ.
– בית המריבה בחברון עדיין לא פונה. ומספר המאחזים הבלתי חוקיים והמתנחלים "החוקיים" בכלל רק הולך וגדל.
כלומר לא ברור שההשגים כל כך גדולים.
ובכלל מדוע לא שומעים את פרץ מדבר ביחס לשביתות של המורים, הסטודנטים, המרצים, עובדי הדואר וכו'.
18 באפריל, 2007 בשעה 1:47
תום, האמת- קצת מאכזבת אותי התשובה
הדיון כאן לא צריך להערך בסגנון הזה, תעצור, תחשוב- ובוא ננסה לפתח תשובה יותר עמוקה לשאלה ששאלתי- יש מקום גם להודות בטעויות- נכון: תנובה זה מקרה מורכב יותר ולא הפרטה של חברה ממשלתית ואולי לא היה נכון לציין אותה כחלק מהדוגמאות, אולי נוצר רושם לא מדוייק כך ולכך לא התכוונתי.
ועכשיו כשעברנו את אי הדיוק שלי- מה התגובה שלך לשאלה שלי על אי הדיוק שלך?
לא ציפיתי לאוטופיה סוציאל דמוקרטית (מה זה?) ואפילו לא ביקרתי את פרץ- אלא אותך תום וגנר בכך שאמרת
"התקציב עבר ללא גזירות חברתיות; לא היו רפורמות אנטי חברתיות;
מהלכי הפרטה ופגיעה בעובדים אינם מקודמים בממשלה"
התגיב גם על זה?
18 באפריל, 2007 בשעה 21:39
תשובות:
1. אולי זה נושא יותר חמקמק וקשה להגדרה מהישגיו האחרים של פרץ, כמו העלאת שכר המינימום, אבל מי שזוכר יותר משנה אחורה, זוכר שבתקופת הממשלה הקודמת קמנו כל בוקר לגזירה חדשה, הפרטה חדשה, או עוד פגיעה בחלשים. המציאות הזאת השתנתה, ולא בגלל המשנה הסוציאל דמוקרטית של אולמרט… נכון, יש עדיין בעיות בישראל, הכוחות הקפיטליסטיים של קדימה וגם חלקים בעבודה לא נגוזו, אבל האווירה והמגמות שונות לחלוטין מימי ביבי.
2. אני מבין שיש ציפייה מפרץ, שנבנתה בזמנו על ידי אמצעי התקשורת, לפתור כל בעיה. אבל המציאות היא שהיום תפקידו של פרץ היא להקדיש את ימיו ולילותיו לשיקום צה"ל ולעמידה בהתחייבויות החברתיות של העבודה בבחירות. מי שחושב ששר הביטחון גם אמור עכשיו לפתור את בעיות החינוך, פשוט רואה אותו כסופרמן ולא כאדם שהלו"ז הביטחוני שלו משתרע מהנץ החמה ועד לאחר חצות. להתראיין בנושא שאתה לא יכול להיכנס לעומקו ולהניע פיתרון זו דמגוגיה וציניות פוליטית, לא מנהיגות.
ולכל מי שטוען שהישגיו של פרץ אינם מספקים – המדד היחידי שאני מכיר לשפיטה אובייקטיבית של פוליטיקאי הוא הצבת הבטחותיו לבוחר מול העמידה או אי העמידה בהן. במדד הזה יש לפרץ אחוזים מרשימים, גם אם מתעלמים מהעובדה שחלפה שנה ולא קדנציה, ושחברים רבים בעבודה פועלים נגדו בתיאום עם אולמרט. הטענה שמינוי השר הערבי היה מאוחר מדי, היא פשוט מוזרה ומטופשת. מישהו קבע לכך לוחות זמנים? זה קרה פחות משנה לאחר כניסת הממשלה, וזוהי עמידה בהתחייבותו כלשונה.
18 באפריל, 2007 בשעה 22:48
תיקון – הציפיות מפרץ לא נובעת מהתקשורת (ובאמת קצת פאתטי להדביק כל כישלון לתקשורת).
אתה, תום, מתייחס לזוטות – כן שר ערבי, לא שר ערבי. זה מה שמעיד על עמידה בהבטחות? פרץ הבטיח ערב הבחירות לשנות סדרי עדיפויות, להעמיד את החברה והאדם במרכז.
אז כן, היו לנו ציפיות, והציפיות הללו הן שהביאו את המנדטים לפרץ ומפלגת העבודה. רק לדבר אחד לא ציפינו – לכך שפרץ יעדיף את תיק הביטחון על תיק חברתי, ולכך שייתרץ בצורך בשיקום הצבא את נטישת מטרותיו ובוחריו, את הזנחת הטיפול בעוני המתרחב ועבדי הקבלן, את אטימותו מול מערכת החינוך המדורדרת ומול שחיתות שותפיו לממשלה ולקואליציה. ובוודאי שאף אחד מאיתנו לא ציפה למצוא את עמיר פרץ, למרות הבטחותיו, יושב בממשלה אחת עם ליברמן.
וזהו, תום, המדד האמיתי.
18 באפריל, 2007 בשעה 22:57
[…] בעיון את תגובתך לאיתי אשר, בנוגע לתפקודו של יו”ר המפלגה, עמיר פרץ, […]
18 באפריל, 2007 בשעה 23:48
תום- תודה על הנסיון להתייחס למורכבות, אני אשמח להשתמש בטיעון הזה לגבי הבלימה של דהרת ההפרטה של ביבי, ביננו לבין עצמנובוא נודה שהטיעון הזה בעייתי, כנראה שחקירות נגד הירשזון ואולמרט עשו יותר בנדון מכל מפלגת העבודה יחד- האג'נדה שלהם לא היתה לרגע רכה משל ביבי ושוב- ראה הצעות התקציב וחוק ההסדרים
אני מסכים לגמרי שהציפייה של מפונקים מסויימים שהכל יהיה וורוד בגלל שפעם אחת הם הזדהו עם מנהיג במפלגת העבודה, ואחדים גם טרחו להתפקד, היא ציפייה מופרכת- וצריך להגיד לכולנו- לא עשינו מספיק, צריך להתארגן להתפקד לפקוד ואף להתמודד. עלינו לתפוס נקודות השפעה ממשיות במוסדות המפלגה ולייצר מחנה סוציאל דמוקרטי בעל עוצמה ממשית.
19 באפריל, 2007 בשעה 10:29
תסלח לי מאוד, מר שקדיה היקר, אני מבין שלא קראת את מה שכתבתי למעלה.
פרץ קיים כמעט כל מה שהבטיח – ההבטחות החברתיות המרכזיות היו העלאת שכר המינימום , חוק חברות כוח אדם, פנסיה לכל, סל תרופות. "העמדת האדם במרכז" זה חזון, לא פרמטר אמפירי שניתן למדוד אותו.
שכר מינימום – עלה כבר ב- 375 ש"ח מאז הקמת הממשלה בגלל ההסכם הקואליציוני, יגיע ל- 4,500 ש"ח עד סוף
שנת 2008 במסגרת תוכנית פעימות מסודרת.
עובדי כוח אדם – הסעיף הראשון בחוק, סעיף השוואת התנאים, כבר נכנס לתוקף והסעיף השני והאחרון, סעיף תשעת החודשים, נכנס לתוקף ב- 1 לאוגוסט השנה.
פנסיה חובה – החוק מגובש בוועדת שרים בראשות פרץ ויובא לאישור הכנסת עוד במושב הקרוב.
סל תרופות – התווספו 600 מיליון ש"ח במסגרת ההסכם הקואליציוני של העבודה. הטענות שלך, במחילה מכובדך, הן דמגוגיות. שר ערבי זה דבר שולי? תספר את זה לערביי ישראל. ליברמן הרבה יותר שולי מאשר תקדים היסטורי כזה. פרץ העדיף את תיק הביטחון על פני תיק חברתי? קישקוש במיץ, אני הייתי במשא ומתן הקואליציוני, שנמרח כמה שבועות בגלל שעמיר התעקש לקבל את האוצר ואולמרט הבהיר לו שהוא צריך לבחור בין החוץ לביטחון.
הטענה המוזרה ביותר היא שפרץ "מתרץ" את פעולותיו בצורך בשיקום הצבא. איבדתם לגמרי את הצפון!!!!
הוא שר הביטחון, ולמרות שהפורום הזה הוא חברתי – כלכלי, חברים, יש גם מדינה!!! בראש הבעיות של מדינת ישראל נמצא כיום צבא שהוזנח שנים ואיננו ערוך למלחמה, לא שביתת הסטודנטים! אולי אתה מציע ששרת החינוך תטפל בצבא?
תסלח לי, אתה טוען שזה לא נכון להאשים את התקשורת, אבל מצוטט את הספינים שלה. פרץ הזניח את עובדי הקבלן? תבדוק את המצב המשפטי שלהם היום לעומת לפני שנה, תבדוק מי אחראי להשוואת התנאים שלהם לעובדים הרגילים בארגון, ואז אני מוכן לספק לך כובע, וגם מילחיה וסכו"ם.
אטימותו של פרץ לנוכח השחיתות והחינוך? מי כתב לך את הסלוגן הזה? מה אתה מצפה שהוא יעשה, יורה לצה"ל לירות בהירשזון או לפתוח את בתי הספר בכוח? או שאולי מה שאתה מחפש זה איזו ריצת אמוק לתקשורת, סטייל אופיר פינס, בה נזרקים כל מיני משפטים חלולים שאולי מראים לאנשים כמוך "היעדר אטימות", אבל אין להם שום משמעות ככלי לפיתרון הבעיה? זאת סוג המנהיגות שאתה מצפה לראות? התבטאויות בתקשורת זו עשייה בעינייך?
וסליחה, אבל השאלה החשובה מכל לא נשאלה – אתה מכיר מועמד אחר במפלגת העבודה שלדעתך יצליח להשיג הישגים חברתיים טובים יותר? אתה מכיר מישהו שינסה?
19 באפריל, 2007 בשעה 20:23
תום: "… המציאות היא שהיום תפקידו של פרץ היא להקדיש את ימיו ולילותיו לשיקום צה”ל…" מעבר לקלישאה שכולם חוזרים עליה – מה זה אומר באמת? מה זה כולל? האם "השיקום" מבוסס על מדיניות מסוימת או שהוא מתמצה בתיקצוב צרכי צה"ל ע"פ הגדרותיו שלו?
20 באפריל, 2007 בשעה 0:06
תום,
ראשית – נפתח בעובדה עליה יהיה קשה אפילו לך לערער – שקדיה בנקבה (ובלי גברת בבקשה…)
שנית – בהחלט מותר לך לא להסכים עם דברי, אבל בוא לא נזלזל זה בזו. את מבחני הבנת הנקרא עברתי בהצלחה מרובה אי-אז בשנות ביה"ס היסודי.
ולעצם העניין:
חזון אינו שווה את הדף עליו נכתב אם אינו מבוסס על מטרות ברורות וברות השגה. העמדת האדם והחברה במרכז אינו חזון אמוּני בנוסח "חזון העצמות היבשות", מדובר בתפיסת עולם אשר ממנה נגזרת העשיה. או כפי שכתב בן-גוריון: "העוצמה הפוליטית חייבת להיות במקום שנעשית העשיה החברתית" – ושם, בדיוק במקום שבו נעשית העשיה החברתית, היה צריך להיות עמיר פרץ.
לא, תום, לא אנחנו איבדנו את הצפון. אם כבר (באנלוגיה מוזרה) הצפון איבד את אמונו במדינה והנהגתה. ואתה יודע מה, כשאני קוראת את דבריך נדמה לי שהצפון שלנו אינו אותו צפון. וכשאתה כותב על השוואת תנאי עבדי (כן, עבדי) חברות כוח האדם, לדוגמה, אני כלל לא בטוחה ששנינו מתגוררים באותה מדינה. כי במדינה שבה אני חיה, המגזר הציבורי הוא עדיין המעסיק הגדול של חברות כוח האדם, שמתעשרות מניצול בני אדם חסרי תנאים וזכויות.
סל תרופות? תן לנו קצת קרדיט. אנחנו לא כל כך תמימים. אם הכל כל כך נפלא, אולי תסביר לי למה כל מי שיכול להרשות לעצמו (כלכלית) משדרג את כרטיס קופ"ח לזהב ולפלטניום (או השד יודע איך קוראים לו)? ואתה יודע מה פרוש הכרטיס המשודרג? פירושו עוד הפרדה מעמדית. עליית מדרגה נוספת.
תסלח לי תום, אבל הניסיון להפוך את דברי לדמגוגים מעידים בעיקר על חולשת טיעוניך. מה הקשר בין מינוי שר ערבי לישיבה עם ליברמן סביב שולחן הממשלה? אז מה? קיבלנו שר ערבי בתמורה לשר פשיסט? הידד!
אתה רוצה לדעת למה אני מצפה? האמת, מפרץ אני כבר לא מצפה לדבר. אולי רק לבקשת סליחה, ולהתאיידות הממשלה הנוראה הזאת לשולי דפי ההיסטוריה.
20 באפריל, 2007 בשעה 15:03
לא נותר לי אלא להסיק שאת נמצאת במצב של אכזבה אמוציונלית עמוקה, שלא מותירה פתח לדיון ענייני אמיתי, ובהחלט אפרט למה.
1. "חזון אינו שווה את הדף עליו נכתב אם אינו מבוסס על מטרות ברורות וברות השגה" – את בהחלט צודקת, אבל כשמוכיחים לך, עובדתית, שרוב המטרות האלו הושגו, את לא מניחה לעובדות לבלבל אותך.
2. עבדי כוח אדם – העובדות המשפטיות הבדיקות מוכיחות שחוק עובדי חברות כוח אדם, של עמיר פרץ, נכנס לתוקפו בשני שלבים. השלב הראשון, שכבר נמצא בתוקף בחודשים האחרונים, הוא שלב השוואת התנאים. סעיף זה קובע שעל עובד חברת כוח אדם לקבל שכר שווה ותנאים שווים, לעובדים אינטגרליים של הארגון שהזמין את שירותיו, ונמצאים באותו ותק ובאותה דרגה. הסעיף הזה, שמשווה את תנאי העובד מהיום הראשון להעסקתו, קיים כיום בחוק הישראלי ומהווה לא פחות ממהפיכה. הסעיף השני, סעיף תשעת החודשים, ייכנס לתוקף חוקי מה- 1 לאוגוסט 2007, וקובע שלאחר 9 חודשים בהם עובד כוח אדם מועסק במקום עבודה מסויים, הוא הופך אוטומטית להיות עובד מן המניין של הארגון המזמין. ומה בדיוק אכפת לי, לך או לעובד כוח האדם, אם המיגזר הציבורי הוא עדיין המעסיק הגדול ביותר של חברות כ"א, אם העובים מקבלים תנאים שווים והוגנים?
2. סל תרופות – במסגרת ההסכם הקואליציוני של העבודה, ניתנה תוספת חד פעמית של 400 מיליון ש"ח לסל התרופות, ותוספת נוספת של 200 מיליון ש"ח כל שנה. ראית פעם את פרץ מתחייב לכך שהוא ימנע מקופות החולים להוציא כרטיסי פלטינום? מה בכלל זה קשור?
אני מצטער מאוד, אבל שוב, אלו היו ההתחיבויות של פרץ – שכר המינימום, סל התרופות, פנסיה לכל ועובדי כ"א. הוא עמד עד היום ב- 80 אחוז מהן בערך, ועד סוף הקדנציה יוכל להצביע על רקורד נדיר של עמידה בכל ההתחיבויות, למרות שהוא לא ניצח בבחירות. אם העובדות האלו לא מתיישבות עם הדימוי שהתקשורת ויריביו הצליחו ליצור כמי ש"נטש את המהפיכה החברתית", צר לי. אם את חושבת שיש מישהו במפלגת העבודה שיש לו חזון חברתי יותר מגובש, את מוזמנת להצביע לו. אבל העובדות הן עובדות. עם תחושות כמו שאת מעלה כאן, אף אחד לא יכול להתווכח. אבל אם את באמת נורא רוצה להישאר מאוכזבת – לפחות תבדקי את העובדות.
20 באפריל, 2007 בשעה 16:40
מה שאותי מעניין זה אם עמיר פרץ מודע לדרך בה אתה מדברר אותו. האם הציטוט שלך "ומה בדיוק אכפת לי, לך או לעובד כוח האדם, אם המיגזר הציבורי הוא עדיין המעסיק הגדול ביותר של חברות כ”א, אם העובדים מקבלים תנאים שווים והוגנים?" הוא על דעתו של עמיר פרץ?
אני סמוך ובטוח כי מר פרץ לא תומך בנאמר, שכן מר פרץ מבין את ההשלכות של עבודה דרך חברת כ"א, גם במידה וכל תנאי החוק מקויימים. אני סמוך ובטוח כי מר פרץ מודע לכך שגם לאחר השוואת תנאים, לא יכולים להתקיים יחסי עובד מעביד באופן מוסרי, כאשר העובדים הם עובדי כ"א.
20 באפריל, 2007 בשעה 19:14
כמו יואב – שהשיג אותי – גם אני תהיתי האם פרץ עומד מאחורי הדברים שכתבת. כי אדם שלא איכפת לו שהמגזר הציבורי מעסיק עובדי קבלן, אינו אדם מוסרי, ובוודאי שאינו סוציאליסט בתפיסת עולמו. משמעות חוק תשעת החודשים, הוא בפשטות (וללא חידודים משפטיים) חזרה למה שידענו בעבר – חברות כוח האדם יפטרו את העובדים בתום 9 חודשים, כדי למנוע מהם קביעות ותנאים נלווים. בכך רק תגדל תלותו של העובד בחברה המעסיקה אותו.
כנ"ל לגבי קופ"ח. מה שכתבת זו היתממות לשמה, וחבל שאתה מערב בה את פרץ. במשטר שוויוני לא היה מקום להשתלטות חברות הביטוח על ביטוח הבריאות. פשוט כי לא היה צורך. ואם אינך מבין מה תהיה התוצאה המעמדית של הדבר, אז אכן, הדיון בינינו מיותר.
התחושות שאני מעלה כאן אינן שונות מתחושותיהם של רבים ממצביעי העבודה בכלל, ותומכי הסוציאל-דמוקרטיה בפרט. מרגע שבחר פרץ להיות שר ביטחון (עוד בטרם פרצה המלחמה המיותרת בצפון), הוא הפנה לנו עורף. אתה תאמר שלא הייתה לו ברירה, ואני אומר שתמיד יש ברירה לוותר על הכסא המרופד, ולהיות אופוזיציה לוחמת.
באשר לפריימריז – אני מניחה שיש במפלגת העבודה מנהיגים ראויים מפרץ, אבל מאחר ואיני חברת מפלגה, הפריימריז אינו רלוונטי מבחינתי. מה גם שספק רב אם מפלגת העבודה תזכה לקולי בעתיד.
20 באפריל, 2007 בשעה 19:39
בהתחלה הטענה היתה שאין עשייה. כשהוכחתי שיש עשייה, ואפילו משמעותית, אז השאלה היתה – למה העשייה היתה כזו, ולא כמו שאני רוצה. עכשיו, כשאני מוכיח שהעשייה הלמה את ההבטחות, אז צצים כל מיני נתונים סטטיסטיים חסרי רלוונטיות. המיגזר הציבורי הוא עדיין המעסיק הגדול ביותר של חברות כוח האדם זה באמת נתון מזעזע, לכם זה אולי נורא מפריע, אבל אתם זוכרים שהרעיון הוא להעמיד את האדם במרכז? האדם מקבל משכורת שווה, תוקן כאן עוול של עשרות שנים, ובמקום להריע לפרץ כפי שמריעים לו העובדים עצמם, אתם נטפלים לזוטות. כלומר, אם הסקטור הפרטי היה מתחיל להעסיק יותר עובדי כוח אדם, עובר בכך את הסקטור הציבורי, זה היה נחשב לטובתו של פרץ? אם לא, אז למה ההיפך נחשב לרעתו?
החולים שמקבלים תרופות כי יש יותר כסף בסל התרופות ממש שוליים בעיניכם, לעומת ההחלטה של מנהלי שיווק בחברות ביטוח להוציא כרטיסי פלטינום. יש כאן בעיה רצינית מאוד של הבנת המציאות בעיני. אם מנהלי השיווק לא היו מחליטים להשיק כרטיסי פלטינום, הייתם רואים בזה הישג של פרץ? אז למה זה כישלון שלו כשהם כן?
ותגידו, אתם בכלל זוכרים שעברה שנה? אתם זוכרים בישראל שנה עם כל כך הרבה הישגים חברתיים?
ותסלחו לי כולכם. התערבות ממשלתית בזכות של חברה פרטית להזמין עובד כ"א כשמישהו יוצא לחופשה או למילואים, התערבות ממשלתית במוצרי הביטוח השונים של חברות הביטוח – זו לא סוציאל דמוקרטיה. זה סוציאליזם. מעולם פרץ לא אמר שינהג כך, ומעולם לא התכוון לנהוג ככה. איך אפשר להיות מאוכזבים כל כך מאדם שעשה את מה שאמר שהוא יעשה, בטענה שהוא לא עשה את מה שמעולם לא אמר שיעשה ולא התכוון לעשות?
20 באפריל, 2007 בשעה 21:22
"האדם מקבל משכורת שווה"? אני באמת לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
אולי כדאי שתדבר עם מספר עובדי קבלן לפני שאתה מנפיק נתונים/עובדות.
20 באפריל, 2007 בשעה 22:42
באמת בא לי לבכות לנוכח העוצמה האמוציונלית של אי ההיגיון שמופגנת כאן. מה את מנסה לטעון, שאני משקר? שהחוק לא עבר? שהוא לא של פרץ? שזה לא מה שהוא הבטיח. אפילו גוגל לא עשית… אם הטענה שלך היא שהחוק לא מיושם באופן מלא ויש מעסיקים שמפרים אותו, או שיש עובדי כ"א שתנאיהם הושוו לתנאים שהם מלכתחילה נמוכים, את בוודאי צודקת. גם זו אשמתו של פרץ? אולי הוא אמור לעבור בעצמו ממקום עבודה למקום עבודה ולבדוק תלושי משכורת? מהפיכות לא קורות ביומיים וחצי. מגיע בנאדם, מעלה נושא לסדר היום, מגיע להישג אובייקטיבי אדיר שמשפיע על חייהם של של מאות אלפי משפחות למרות שכל קבוצת אינטרס במדינה הזו פועלת נגדו, ואת עוד מאשימה אותו בזה שיש מקומות שבהם, לאח שחלפו כל כך הרבה שנים מאז בחירתו, עדיין יש בעיות? מה חשבת, שהצבעה בקלפי זה כמו נפנוף באיזה מטה קסמים שמוחקת 30 שנה של קשר הון שלטון? הדבר המדהים הוא, שאת באמת משקפת איזה הלך רוח ציבורי לפיו פרץ הוא האשם תמיד. פרץ הוא האשם על כך שעדיין יש מעבידים נצלנים, על כך שעדיין יש חולים ללא תרופות, על זה שחוק פנסיה לכל שהובטח שיחוקק תוך 4 שנים לא הושלם בשנה, הוא אשם כשיחידות בצה"ל לא התאמנו 4 שנים, הימ"חים ריקים וחיזבאללה תוקף, הוא אשם בזה שרוה"מ לא נתן לו את האוצר, אשם כשבית הדפוס מוציא הזמנה שהוא חתום עליה לאירוע עם טעות כתיב, אשם כשמתנחלים נכנסים בלי אישור לבית בחברון והיועמ"ש מערים מכשולים על הפינוי, אשם אפילו בזה שהוא מינה שר ערבי, כי זה הרי מ"מניעים פוליטיים". יש לך איזשהם טענות נגד שאר העולם, או שהיחידי שמנסה אשם מתוקף העובדה שעברה שנה שלמה והעולם עדיין לא מושלם?
21 באפריל, 2007 בשעה 0:37
אני לא צריכה "לעשות" גוגל או לתחקירים כדי לראות מה קורה סביבי. בניגוד אליך (כנראה) אני חיה בין אותם אנשים, שחלקם חברי המתמודדים יום-יום עם סדר היום הדפוק של מדינת ישראל, עם הידיעה שעתידם הכלכלי והתעסוקתי לוט בערפל, ושבטחונם ובטחון ילדיהם מופקד בידי מנהיגים מושחתים, חסרי ניסיון ומצפון שהפכו את נכסי המדינה לשלהם.
אז תסלח לי שלא אזיל דמעות על פוליטיקאים. המלאי המוגבל שלי שמור לאלה שבאמת זקוקים להם.
21 באפריל, 2007 בשעה 1:52
"מה את מנסה לטעון, שאני משקר?" – כלל דמגוגי-מניפולטיבי מוכר הוא להכניס עצמך כפיגורה לויכוח, על מנת שהצד השני ייסוג בחזרה אל קו החוף. והרי אילו מישהו היה טוען שאתה משקר, הוא היה כותב זאת מפורשות.
"אם הטענה שלך היא שהחוק לא מיושם באופן מלא ויש מעסיקים שמפרים אותו, או שיש עובדי כ”א שתנאיהם הושוו לתנאים שהם מלכתחילה נמוכים, את בוודאי צודקת. גם זו אשמתו של פרץ? אולי הוא אמור לעבור בעצמו ממקום עבודה למקום עבודה ולבדוק תלושי משכורת?" – למען האמת כן, והרי חוקים שלא נאכפים לא שווים הרבה. החוק כבר מזמן מספר לנו שמגיעים לנו, כעובדי קבלן, דברים כאלה ואחרים, אותם אנחנו לא מקבלים. פרץ, מעבר לעובדת היותו חבר ברשות המחוקקת, גם חבר בכיר ברשות המבצעת, ולכן עליו לדאוג (לא פחות ולא יותר) לאכיפה של החוקים הנפלאים שלו ושל אחרים.
" פרץ הוא האשם על כך שעדיין יש מעבידים נצלנים" – הוא לא אשם בכך שישנם מעבידים נצלנים. הוא אשם בכך שאין שימת דגש על אכיפת חוקי עבודה במדינה (ולא האשם הבלעדי)
"על כך שעדיין יש חולים ללא תרופות" = אותו כנ"ל.
"הוא אשם כשיחידות בצה”ל לא התאמנו 4 שנים, הימ”חים ריקים וחיזבאללה תוקף" – משום מה אתה מתעלם מהעובדה שבעת הבחירה שלנו לצאת למלחמה, היו את כל הנתונים הללו בידי עמיר פרץ. אילו העריך כי הימ"חים ריקים, היה עליו לעשות הכל בכדי למנוע את המלחמה הזאת, ולכן, אתה צודק, זו אחריותו.
" הוא אשם בזה שרוה”מ לא נתן לו את האוצר" – לא, אבל הוא יכל לבחור שלא להכנס לממשלה. בסופו של דבר הוא בחר את תיק הבטחון, איך שלא תציג זאת.
" אשם כשבית הדפוס מוציא הזמנה שהוא חתום עליה לאירוע עם טעות כתיב" – שוב כן. בפירוש. איזה לקוח מדפיס הזמנות מבלי שבדק אותן קודם לכן?
" אשם אפילו בזה שהוא מינה שר ערבי, כי זה הרי מ”מניעים פוליטיים”." – דמגוגיה. אף אחד לא טען שהוא 'אשם', אלא רק הפחתנו מהאדרתך את שמו בנושא הזה. אתה התחלת.
21 באפריל, 2007 בשעה 14:08
אכן, היגיון מושלם. כמובן שלפי זה, האדם שחוקק את החוק שאוסר על רצח, אשם למעשה בכל מעשה רצח שהתבצע מאז, כי החוק לא נאכף באופן מושלם. יש שלב בהתבגרות שבו מבינים שאבא הוא לא אלוהים, ולא יכול גם לחוקק את החוקים, גם להיות שר הביטחון, גם לעבור מפעל מפעל ולוודא שהחוק מיושם, גם למנוע מקופות החולים להוציא תוכניות פלטינום, גם לעשות הגהות לכל מסמך שיוצא ממשרד הביטחון, וגם לעבור יחידה יחידה בצה" ולוודא שהרמטכ"ל אומר אמת כשהוא אומר שצה"ל מוכן. מי ייתן ונגיע לשלב הזה במהרה בימינו.
21 באפריל, 2007 בשעה 14:20
ועכשיו – דבר היו"ר עצמו, ללא מתווכים:
שנה עברה מאז קום הממשלה, אחת השנים הקשות ביותר בחיי. עברתי מתקפה קשה ביותר, הן על ידי יריבים פוליטיים – מבית ומחוץ – והן על ידי גורמים מסויימים במרכזי ההשפעה ובתקשורת. כאשר התייצבתי בפניכם בעבר לעת בחירות, הבטחתי לייצג נאמנה את תפיסת העולם הסוציאל דמוקרטית, לשים במרכז תשומת הלב את ערכי הסולידריות החברתית והשלום. כך פעלתי, לאורך כל הדרך, ללא כחל ושרק. בתהליך המשא ומתן הקואליציוני, דרשתי מראש הממשלה את תיק האוצר, אך ראש הממשלה התעקש כי איננו מוכן למסור את תיק האוצר למפלגה אחרת, וטען כי מעולם לא מסר ראש ממשלה את תיק האוצר לידיה של שותפה קואליציונית. משהובהר לי כי חברי במפלגה אינם מוכנים ללכת איתי לאופוזיציה, נותרה לי הברירה בין תיק הביטחון לתיק החוץ, העדפתי את תיק הביטחון, המשפיע ישירות על כל בית ובית בישראל, ואף על מיפלס הזעם והתיסכול ברחוב הפלסטיני.
יותר מכל, מכאיבה לי היום הטענה הדמגוגית והשיקרית, לפיה זנחתי את המהפיכה החברתית, אותה אני מנהיג כל חיי. עמדתי במבחן התוצאה של כמעט כל דבר ועניין אותו הבטחתי לבוחר: שכר המינימום עלה ב- 375 ש"ח, ויעלה עד לגובה של 4,500 ש"ח בסוף 2008, כפי שהבטחתי. חוק עובדי כוח אדם, אשר יתקן עוול היסטורי, מתוכנן להיכנס לתוקף ב- 1 לאוגוסט. למעלה מ- 400 מיליון ש"ח התווספו לסל התרופות מאז כניסתה של העבודה לממשלה, במסגרת ההסכם הקואליציוני. חוק הפנסיה החדש עובר היום תהליך הכנה בוועדת השרים בראשה אני עומד, ויובא לממשלה עוד הקייץ. כ- 20 הצעות חוק חברתיות, אשר הוגשו על ידי בכנסות הקודמות ונבלמו בשל התנגדות הממשלות הקודמות, הוגשו מחדש ע"י ח"כים אחרים ואושרו בכנסת, בזכות תמיכת נציגינו בוועדת השרים לחקיקה. זוהי היתה אחת השנים הפורות ביותר מבחינת הישגים חברתיים בתולדות ישראל. כפי שהתחייבתי, נקבע תקדים היסטורי בדמות מינויו של השר הערבי הראשון, ראלב מג'אדללה, הפועל בעיקביות לכינון גשר של דו קיום והידברות בין יהודים לערבים בישראל. על מנת להשלים את העמידה בהתחייבויותי, התעקשתי על מינוי שר רווחה מהעבודה, ולמרות התנגדות הממשלה והשר המיועד, בסופו של דבר כך היה. הישגים אלו יכלו לעבוד לזכותה של מפלגת העבודה מכיוון שהם מתבססים על ההסכם הקואליציוני שהשגנו, אך קולות המריבות מבית האפילו על כך.
גם בכהונתי במשרד הביטחון, לא סטיתי מאמונותי. נכון, בדעת הקהל ובתקשורת נוצר סביבי ספין שהפך לעננה שחורה, אולם אני יודע שכל החלטה שקיבלתי, קיבלתי מתוך ראייה לאומית ותחושת אחריות לגורל המדינה. ההחלטה להגיב אל מול הפרובוקציה של החיזבאללה היתה החלטה נכונה, וכל מי שמבחין בין ימינו לשמאלו מבין שלא ייתכן שחיזבאללה, פעם אחר פעם, יפשוט אל מעבר לגבול, ייטול את חיילינו כעניין של מה בכך, וישראל לא תגיב. הכירסום ביכולת ההרתעה הישראלית מול החיזבאללה החל עוד בנסיגה החד צדדית מלבנון, שהותירה את החיזבאללה על שערי הגבול, ללא הסכם, כוח צבאי חוצץ או גיבוי בינלאומי. בתנאים אלו, חובה על שר הביטחון להעביר לחיזבאללה מסר ברור ונחוש – חטיפת בנינו גוררת עימה תג מחיר כבד, כבד מאוד.
המלחמה פרצה לפני שמלאו חודשיים לכהונתי במשרד הביטחון, וחשפה מצב בלתי נסבל מבחינת מוכנות הצבא. לו כל אותם שרי ביטחון בעלי ניסיון צבאי שעיצבו את פני צה"ל ומשרד הביטחון בשנים בהם כיהנו בתפקיד לפני כניסתי היו עושים מלאכתם נאמנה, צה"ל היה מכונת לחימה משומנת, מאומנת ומצויידת, וכל שהיה נותר לי לעשות הוא ללחוץ על כפתור ההפעלה ולהכתיב לצבא את הנחיות הדרג המדיני וקווי גבול מוסריים. התמונה שנחשפה לפנינו במלחמה, של ימ"חים ריקים, יחידות לא מאומנות וציוד בלוי, היא פרי הזנחה של שנים, ולא של חודשיים ימים.
מאז ההתפכחות הגדולה, אני עושה ימים כלילות על מנת להשאיר לשר הביטחון הבא מערכת ביטחון יציבה ובעלת יסודות איתנים. בחודשים האחרונים, גיבשתי תוכנית עבודה שנתית ורב שנתית למערכת הביטחון, המגובה בגיבוי תקציבי מלא וכוללת יותר אימונים, יותר מלאים ויותר מילואים. מיניתי רמטכ"ל חדש, הזוכה לאמון הציבור וצה"ל, ומונה בהליך מהיר לכהונה של 4 שנים, במקום כהונה של 3 שנים, כפי שהיה נהוג עד עכשיו. לצידו, מיניתי מנכ"ל חדש למשהב"ט, תא"ל (מיל') פנחס בוכריס, הזוכה להערכה מקיר לקיר. תחת הנחייתי, נכנס צה"ל ל"שנת המוכנות", וכל מילואמניק מרגיש על בשרו את תנופת האימונים והמוכנות.
טיפלתי בנחישות גם בהזנחת העורף שנחשפה במלחמה. במהלך בזק שערך 5 חודשים בלבד, מיגן משרד הביטחון את מוסדות החינוך באיזור עוטף עזה מפני רקטות. קיבלתי החלטה לצייד לראשונה את צה"ל במערכת אנטי רקטית, שתגן על העורף מפני קסאמים וקטיושות, העבודות להקמת המערכת כבר החלו.
לא הזנחתי גם נושאים חשובים אחרים. ההידברות עם אבו מאזן והניסיון לחזור לשולחן המשא ומתן, אשר תואמים את המצע המדיני של העבודה, ולא של קדימה, החלו לאחר ההידברות הראשונית שיצרתי עם אבו מאזן, כאשר ראש הממשלה עדיין סירב להידבר עימו. אני גם הייתי זה שטען לאורך כל הדרך שאסור להתעלם מקולות השלום מריאד, והיום גם ראש הממשלה מבין זאת. ניסיון ההתנחלות בחומש פונה, והבית החום בחברון יפונה ברגע שיינתן לפינוי הגיבוי המשפטי הנדרש ותמוצה זכות הערעור של המתנחלים. תיקי החינוך, החקלאות והרווחה, נשמת אפה של מפלגת העבודה ההיסטורית, הוחזרו למפלגת העבודה לאחר שנים רבות, כפי שהבטחתי. התייצבתי מול הניסיון לפגוע בסמכויות בג"צ, או גורמי החקירה, המהווים את חומת המגן של ישראל מפני השחיתות, שאוכלת כל חלקה טובה.
אינני חף מטעויות. שגיתי בטעות ערכית אחת, כאשר הקשבתי לשרים אשר לא הסכימו לצאת מהממשלה בעת כניסתו של ליברמן. בעניין זה אני מכה על חטא ומכיר בטעותי, ויחד עם זאת, מוצא נחמה בכך שהשפעתו של השר לאיומים אסטרטגיים על החלטות הממשלה ומדיניותה היא השפעה שולית, אם בכלל, ויוכיחו זאת הדיאלוג המתחדש עם אבו מאזן וישיבתו של השר מג'אדללה ליד שולחן הממשלה.
טעיתי גם בכך שהעדפתי לעסוק בנושאים אחרים, ולא התפניתי להנהיג בחירות מחדש למרכז המפלגה, המאוייש באנשים רבים אשר פעלו עבור קדימה בבחירות האחרונות, ושבים היום כדי לנסות ולהשפיע על דרכה של העבודה ממניעים זרים. בעיני, זוהי גניבת דעת ממדרגה ראשונה.
רק שנה חלפה. לא עשיתי לביתי, אני ממשיך בדרכי האידיאולוגית ולא לקיתי בגבהות לב. כל אשר עשיתי, עשיתי באמונה שלמה ומתוך שיקולי אחריות לאומית, ללא אינטרסים זרים. ישנם מועמדים שצועקים מעל לכל במה "השתניתי! השתניתי!" ואני שמח על כך, כי הציפייה ממני היא להוכיח כי לא השתניתי, והרי כל אחד יודע, שאנשים לא משתנים בבסיסם.
אני מתייצב מולכם היום, ערב הפריימריז, בגאווה גדולה על רשימת הישגינו, אשר היה ניתן להתגאות בה גם לאחר קדנציה מלאה. כמעט ניתן לשכוח שחלפה רק שנה מאז הקמת הממשלה. אני מבקש כי תיתנו לי את ההזדמנות ההוגנת להמשיך ולהוביל את דרכה האידיאולוגית של העבודה, דרך השלום והצדק החברתי – הפעם ממשרד האוצר.
בברכת חברים,
עמיר פרץ
21 באפריל, 2007 בשעה 17:06
פרץ אינו אבי (תודה למשמו), ורוסיה אינה אימי…
אבל אתה צודק. יש שלב בהתבגרות שבו מבינים שמנהיגים – בדיוק כמו הורינו וכמונו – אינם מושלמים. וגם הם שוגים, טועים ומטעים (מי בתמימות ומי בזדון). ועל אלה לעיתים יש לשלם מחיר.
(כל אחד מאיתנו, השכירים, אגב, היה מפוטר ללא כל פיצוי על טעויות בסדר גודל כזה)
21 באפריל, 2007 בשעה 17:47
באמת? איזו טעות גדולה, בלתי סבירה ונטולת היגיון עשה עמיר פרץ?
21 באפריל, 2007 בשעה 18:08
[…] וגנר, הדובר של עמיר, מנהל דו שיח ארוך ומעניין בתגובות עם חברי עבודה שחורה.תגיות:מפלגת העבודה , עבודה […]
21 באפריל, 2007 בשעה 19:52
* חמישית מאוכלוסיית המדינה חיה מתחת לקו העוני, בעוד פרץ מעדיף את תיק הביטחון.
* מלחמה כושלת וכואבת – 119 חיילים ו-39 אזרחים הרוגים, מאות פצועים, פגיעה חסרת תקדים בעורף ובעיקר בחלשים.
* הפקרת תיק הרווחה קרוב לשנה.
* ישיבה בממשלה עם ליברמן.
* שתיקה נוכח השחיתות והמרמה של חבריו לממשלה והקואליציה, המעלה צחנת ריקבון.
מספיק, או שנמשיך?
22 באפריל, 2007 בשעה 11:42
שכחת – הוא גם לא הפסיק את הטבח בדארפור.
ישיבה בממשלה, בוודאי כשותף שני ולא כמי שהרכיב אותה, היא עניין של פשרות. אפשר היה לשבת באופוזיציה ולהרגיש נורא צודק. האם זה היה עדיף עבור עובדי הקבלן, שהחוק שלהם היה נשאר מוקפא לנצח? האם זה היה עדיף עבור החולים, שהתרופה שלהם לא הייתה נכנסת לסל? האם זה היה עדיף עבור מרוויחי שכר מינימום, שהיו מרוויחים 400 שקל פחות כל חודש?
22 באפריל, 2007 בשעה 14:22
לתום וגנר הבאמת יקר.
לא רק שליבי ואמונתי נתונים לעמיר פרץ, אלא שגם יש לו דובר אינטלגנטי שלא מבייש (ומייבש) אותי בדמגוגיה. אני נבוכה כל-כך כשמציגים אותו בתקשורת כטמבל ולא יוצלח. אני, בת קיבוץ אשכנזית וגרה היום על גבול הלבנון, מרגישה אחרי 45 שנות קיומי, שיש מישהו שנותן לי תקווה לימים אחרים. לי ולילדיי ולחבריי. איני חברת המפלגה ולכן נשאר לי רק להחזיק אצבעות לעמיר.
שקדיה- רציתי להגיד לך שכל מה שאת טוענת פה נשמע כמו איסוף ציטטוטים מהעתונות ומטוקבקיסטים. שום דבר לא מרצה אותך ןחבל…
22 באפריל, 2007 בשעה 14:57
אתייחס רק לנושא אחד שאני מבין בו: את כל הדיונים על הפרטת מערכת הבריאות מנפנף תום וגנר במשהו על השאלה אם קופ"ח תוציא כרטיס פלטיניום או לא, כשבעיניו ההישג האמיתי הוא תוספת כסף לסל. אז לא. תוספת כסף לסל השנה זה אחלה, אבל זה שוב פתרון של שנה אחת, עד שבשנה הבאה שוב ידונו אם להוסיף או לא. הבעיה היא הבעיה המבנית של העדר מנגנון עדכון קבוע לסל, ונושא הפרטת שירותי הבריאות באמצעות הביטוחים המשלימים החדשים הוא בדיוק פועל יוצא של זה : בהעדר עדכון מספק לסל הסל "מופרט" דרך הביטוחים המשלימים החדשים. הרחבתי על כך ולא אפרט כאן, ראו הלינקים
http://www.notes.co.il/gross/30156.asp
http://www.notes.co.il/gross/30156.asp
אז אם כל מה שיש לדוברו של פרץ לומר זה שהוסף כסף לסל השנה, אך הבעיה המבנית לא נפתרה ואף בינתים נמצאו לה "פתרונות" שמגדילים את אי השוויון, ועל זה אין לפרץ מה לומר חוץ מללהג משהו על כרטיס הפלטיניום – אז צר לי, זה מראה על כשלון במה שאמור היה להיות סדר יום "חברתי". לפחות שיבינו מה הבעיות כאן ומה הקשר ביניהם.
22 באפריל, 2007 בשעה 16:42
תום
קודם כל אני אציג את עצמי. אני הצבעתי בבחירות האחרונות למפלגת העבודה, אחרי שכבר חשבתי שלעולם אני לא אעשה את זה שוב (אחרי 2000 אני זזתי שמאלה, ומפלגת העבודה זזה קצת ימינה, ובעיקר לאיבוד) בזכות זה שעמיר פרץ עורר אותה לחיים, ואפילו עשה לה השתלת סוציאל דמוקרטיה (ולמרות הכל, עדיין לא ברור האם השתל ייקלט, וגם אם כן, עד כמה זה ישפיע).
נכון להיום אני מאוכזב, אם כי לא לחלוטין, וגם אני לא רואה בדיעבד אלטרנטיבה יותר טובה שאם הייתי מצביע בשבילה הייתי היום יותר מרוצה.
אז למרות שאני לא חבר מפלגה, אני חושב שהדיון הזה רלוונטי לגבי, ויש לי זכות להביע את דעותי ואת אכזבתי.
1. עוד בזמנו, ועל אחת כמה וכמה היום, חשבתי שפרץ היה צריך להתעקש על תיק האוצר, ואם לא אז לא להתבייש להשאר באופוזיציה. היה ברור לי שאם הוא יהיה שר בטחון, מסע הדלגיטימציה שעשו לו יחייב אותו להראות שגם הוא יודע להיות "גבר גבר", ולהתיישר לפי כל הרפתקאה של צבא הגנתנו המהולל. למעט מקרה אחד (של הקפאת הירי הארטילרי על עזה), זה מה שקרה, ובעוצמה שלא העזתי לשער אותה.
דבר כזה לא היה קורה לו באוצר, כי בנושאים הכלכליים בכל זאת יש לו אותוריטה, שגם מי שלא מסכים איתה לא יכול להתעלם ממנה. אז לחץ הציפיות היה גורם לו להתמתן, אבל הוא לא היה נהפך להיות ביבי שני, בעוד בביטחון, הוא נהפך להיות מופז לעניים.
כמובן, הכל זה פוסט מורטום. היום פשוט המפלגה לא תלך אחריו לאופוזיציה, וגם אם כן, זה רק יוביל לבחירות – לא לקדנציה באופוזיציה, שהיתה יכולה להיות בסיס לגיבוש אדאולוגי, ולנצחון בבחירות הבאות. פרישה עכשיו, תהיה רק כמו הפרישה ב-2003, שהוותה הקדמה לתבוסה הבלתי נמנעת.
2. לגבי עיניין הביטוח הרפואי. אתה טועה מאוד מאוד. זה ממש לא רק עיניין שיווקי.
הנקודה פה היא שמשרד הבריאות (וכל התמימים שהצביעו לגימלאים, תקשיבו מה הנציגים שלכם עושים) אישר בפעם הראשונה שבביטוחים המשלימים האלה יהיו טיפולים מצילי חיים, ולא רק עינייני מותרות. המשמעות היא שבפעם הראשונה מי שיש לו כסף לביטוחים משלימים יזכה בסיכוי לחיות, ומי שלא ידון למות. זו זוועה מוסרית קשה.
וגם מבחינה פרקטית, המשמעות היא שהלחץ לעדכון סל הבריאות בעתיד ירד, כי למעמד הבינים יהיה ביטוח, וכך ביטוח הבריאות הממלכתי יישחק עוד ועוד, ונהיה "כמו באמריקה" (החלום של ביבי, והסיוט של כל מי שקצת מכיר את מערכת הבריאות באמריקה, ושיש לו איזשהו לב)
22 באפריל, 2007 בשעה 18:25
לדרומי – אני מסכימה איתך שישיבה בממשלה מצריכה פשרות. השאלה היא על מה ועד כמה מתפשרים. ובדיעבד טוב היה לו היה פרץ עומד כבלם ומרסן בראש אופוזיציה חזקה, מאשר כקריקטורה של שר ביטחון כושל.
לגבולית – את כנראה חדשה כאן, שאם לא כן היית יודעת שחלק מהנושאים שהתקשורת נזכרה בהם בזמן האחרון, הועלו כאן באתר לפני זמן רב.
אני איני זקוקה לתקשורת כדי לעסוק בנושאים כגון רווחה וחינוך (ואם תעשי חיפוש בארכיון בוודאי תמציאי לא מעט פוסטים ומכתבים בנושאים הללו)
22 באפריל, 2007 בשעה 18:58
[…] לקיים כבר חודשים רבים, ואתמול, לראשונה, קיבלנו – תגובה מיו”ר העבודה עמיר […]
22 באפריל, 2007 בשעה 19:52
לשקדיה-
1. חמישית מאוכלוסיית המדינה מתחת לקו העוני, ובגלל שעמיר פרץ נמצא בקואליציה, ולא מסתפק בלצווח מהאופוזיציה כדי לרצות אנשים כמוך, מיליון עובדים קיבלו תוספת של 375 ש"ח לשכר המינימום שלהם. אני מבין שנוח לך להתעלם מהנתון הזה, אבל כדאי שתץצאי לרגע מהקונספציה שלך. מה היה מועיל למישית מאוכלוסיית המדינה עמיר פרץ באופוזיצה? ואת ממשיכה לטעון שהוא העדיף את תיק הביטחון, למרות שהמציאות היא שהוא העדיף אותו על החוץ. האוצר היה מחוץ לתחום מבחינת אולמרט.
2. המלחמה זו גם טעות שלו? את זוכרת שהתקיפו אותנו ולקחו חיילים בשבי? ישראל לא יכולה להבליג על דבר כזה. אם הוא היה מבליג ולא מגיב – זו היתה טעות אמיתית. את חיה במזה"ת, לא בשוויץ. מי אשם במלחמה, עמיר פרץ או נסראללה? ומה התרומה של ברק, שהשאיר את החיזבאללה להתעצם על הגבול?
3. הפקרת תיק הרווחה ? איזו דמגוגיה! הוא הרי נלחם שנה עם רוה"מ כדי שהתיק יאוייש! הוא זה שאחראי למינוי שר רווחה!
4. ישיבה בממשלה עם ליברמן – אכן טעות שעמיר מודה בה עד היום. כשהוא הגיע לרוה"מ לאייש בפרישה אם ליברמן ייכנס, אולמרט צחק עליו, והודיע לו שיש לו סיכום עם שרי העבודה – שמחון, הרצוג ופואד – שאם ההצעה תובא למרכז המפלגה הם יגבשו רוב נגדה ופרץ יצטרך לפרוש לבד מהממשלה.
5. שתיקה נוכח השחיתות? תסלחי לי, אבל עולם המושגים שלך מעוות לגמרי. את מערבבת התבטאויות ועשייה. פרץ אינו מושחת, מעולם לא דבק בו רבב, הוא בולם בממשלה כל ניסיון לפגוע במערכות החקירה והאכיפה. התבטאות שלו בעניין לא היתה תורמת דבר, מלבד קיתונות של פרשנים שהיו מסבירים לעם ישראל כיצד פרץ שוב פועל מ"שיקולים פוליטיים". כמה קל הוא העולם שלך, בו מספיק שאדם יתבטא בנושא מסויים, וזה כבר נחשב לו לעשייה. בעולם כזה, אופיר פינס הוא ראש הממשלה המושלם.
עמנואל –
בנושא משרד הביטחון, הדברים שאתה צריך לחשוב עליהם הם הדברים עליהם אתה לא שומע, לא הדברים שאתה כן שומע עליהם. למשל, מתי לאחרונה שמעת על מתנחלים שכורתים עצי זית? אתה חושב שהם הפסיקו לנסות? האם שמעת על ההתנחלות החדשה שהוקמה בחומש? הרשימה של הדברים שלא קורים היא מאוד ארוכה, אבל בתקשורת לא מסקרים דברים שלא קורים.
לגבי נושא הבריאות – אני מופתע, כי לא היכרתי את הנושא והוא נשמע מוזר מאוד (כמו שר הבריאות שלנו, אגב). על פניו יש כאן שתירה, כי סל התרופות, בשאיפה, אמור לכסות כל טיפול מציל חיים, מטרה מאוד יקרה, אבל 400 מיליון השקלים שהתווספו השנה לסל – ולא היו מתווספים אם פרץ היה הולך לאופוזיציה – אמורים לפתור את רוב הבעיות. זה נשמע לי כמו בלוף מוזר, למכור לאנשים כיסוי ביטוחי נגד משהו שהמדינה אמורה לפתור בכל מקרה, אבל אין ספק שסל התרופות לא מכסה את הכל, וצריך עוד הרבה מיליארדים בשביל לכסות את הכל. מצד שני, ישנה גם בעייתיות בהתערבות בשוק הביטוח שהוא שוק חופשי.
22 באפריל, 2007 בשעה 23:24
תום,
הבוז הגדול שאני רוחש לבחור שאתה עובד בשבילו ומסתבר שגם אני, נובע מכך שרוב כספי מופרש לתקציב עליו הוא ממונה.
במקום לפטר אלפי עובדים מהתעשיות הצבאיות ומהצא הדשן, הוא שומר עליהם כאילו היה יו"ר ועד.
לחשוב שהאיש הוא איזו יונה שנתמזל מזלה לעשות קצת סדר בצבא. למה לא בעצם?
למה לאפשר לאנשים לצאת לפנסיה (ולהמשיך לעבוד אח"כ) בגיל 42?
למה לפרגן לתעשיות מזהמות כמו תע"ש?
למה לשמור על תעשיות שמוכרות נשק לדיקטטורים בעולם?
האיש הזה אינו איש שמאל. פעם בכיכר רבין האמנתי לו שהוא כן. בייחוד כשעלה אילון ודיבר על אחוה עם אחינו המתנחלים (כמה צחקו בקהל). לפרץ לא אצביע ואדאג גם שאחרים. מאילון לא ממש אכפת לי.
ואל נא תתהדר בנוצותיה של יחימוביץ. זכורה לי הסטטיסטיקה משנים עברו על פועלו של ח"כ פרץ. הרבה ימים במליאה והרבה חוקים.
נחכה למפלגת שמאל ראויה יותר. אחת שלא מתגאה בכשלונה להיות ראשונה ומתנחמת באושר על כך שהיא שנייה ושאינה מחויבת להוביל ולהכריע.
הוא לא סתם נלעג. הוא מזמין את זה בכל טעות שהוא עושה. מול הקהל שלו. אם היה לו גיבוי מבית (ואמונה בו) לא היו לועגים לו.
גם לפרס לעגו, אבל היה לו גיבוי אמיתי מבית (שחלף) ותראה היכן הוא היום. כמעט נשיא.
23 באפריל, 2007 בשעה 4:14
אלו הטעויות שפרץ עשה לדעתך? שהוא לא מאפשר להפריט את התעשיות הצבאיות? אם אתה באמת חושב שהפרטה זה הדבר הנכון לעשות – באמת, אל תצביע לפרץ. אם אתה חושב שישראל יכולה להרשות לעצמה לקצץ בתקציב הביטחון אחרי מה שראינו במלחמה האחרונה – באמת אין לי להגיד… גם אתה, שטוען שפרץ הרוויח את הלעג בכל טעות שהוא עשה, לא מצליח להביא אפילו דוגמא אחת לטעות שהוא עשה. פנסיה לאנשי צבא בגיל 42 זו החלטה שלו? זה חלק מהתנאים של אנשי הקבע מקום המדינה בערך. אתה באמת חושב שעכשיו זה הזמן לעשות שינויים שיהפכו את שירות הקבע לעוד פחות אטרקטיבי ממה שהוא היום בעיני אנשים מוכשרים? אם כן, תצביע לברק או איילון, כי הם בטח יהיו אלו שיחליטו שאנשי קבע ייצאו לפנסיה בגיל 65. ונראה כמה צוערים יהיו בקורס הקצינים שייפתח אחרי שמישהו יקבל החלטה כזו.
23 באפריל, 2007 בשעה 12:08
אנא קרא את מה שאייל גרוס כתב בנושא:
http://www.notes.co.il/gross/29458.asp
http://www.notes.co.il/gross/30156.asp
23 באפריל, 2007 בשעה 13:00
[…] בלי סבלנות מנסים להפיץ ציניות ויאוש בשם ” בוחרים מאוכזבים“ , אבל היום הבירור הוא פנימי , בין חברי […]
28 באפריל, 2007 בשעה 17:02
תום – לא ידעתי שלפי המשנה הסוציאליסיטית של מפלגת העבודה אסור להתערב בשוק הביטוח כי הוא שוק חופשי! פשוט לא יאומן!
חשבתי ש:
– אנחנו לא מאמינים שיש באמת שוק חופשי שהוא חופשי מניצול על ידי בעלי ההון/אמצעי הייצור.
– שוק הביטוח תמיד מפוקח – תשאל את המפקח על הביטוח.
– הביטוחים שאנו מדברים עליהם אינם פרטיים! מדובר בביטוחים המוצעים על ידי קופות החולים שהם גופים ציבוריים, ומאושרים על ידי משרד הבריאות!
צר לי אך התגובה שלך תום מחזקת את תחושת האכזבה. אצלי היא לא כל כך גדולה כי לא הצבעתי למפלגת העבודה, ובכל זאת קיוויתי, הבנתי שיש סיבות טובות להצביע עבודה…. מזל שלא התפתיתי..
4 במאי, 2007 בשעה 22:00
איל,
צר לי, לא הבנת אותי. התגובה שלי היא תגובה ממבט ראשון על נושא שאני לא מכיר, לא בקיא בו ואין לי זמן ללמוד אותו. אתה בוודאי מכיר אותו הרבה יותר טוב ממני. אפש שנסכים בינינו על שלושה דברים:
1. התגובה שלי לא מייצגת עמדה של אף אחד, גם לא שלי, רק מניתי את הנקודות שנראות לי במבט ראשון כרלוונטיות לעניין.
2. המשנה של העבודה ופרץ היא לא סוציאליסטית, היא סוציאל דמוקרטית, ובמשנה הזאת התערבות בשוק פרטי היא לכל הפחות שיקול, לא בהכרח מכריע אבל שיקול ראוי.
3. מי שמפקח על השוק הזה הוא המפקח על הביטוח, ולא שר הביטחון.
16 במאי, 2007 בשעה 18:10
הנקודה היא פשוטה מאד. פרץ עשה הרבה דברים והרבה דברים עדיין לא נעשו. בינתיים, צדיקים כמו שקדיה רוצים את ראשו על כך שלא עשה את כל מה שציפו. לכן היא ואחרים מוכנים לקבל את ברק או איילון.
זאת פשוט טרגדיה שלכ"כ הרבה סוציאליסטים (לפחות סוציאליסטים לכאורה) יש כזאת משאלת הרס עצמי.
אני מקווה שעמיר ינצח למרות הנזק שאת ואחרים גורמים לו, ושימשיך לאכזב אותנו בכך שלא יעמוד בכל התקוות והציפיות שלנו אלא רק בחלק. לפני שהוא הגיע היינו כ"כ מיואשים שלא יכולנו אפילו להתאכזב.
16 במאי, 2007 בשעה 19:16
ראשית אלעד, אני לא "אחרים", ואין לי מושג את מי הם מקבלים או לא. (אני גם לא צדיקה, אבל אם אתה מתעקש אני אשתדל יותר).
שנית, איני חברת מפלגה, כך שאל לך לדאוג. לא אני אשנה את גורל הפריימריז.
שלישית – אכן היינו מיואשים, ולצערי רובנו מיואשים עוד יותר היום, אחרי ההבטחות.
17 במאי, 2007 בשעה 8:33
האם את מקבלת את האמירה שפרץ עשה יותר ממה שעשו קודמיו, ויותר מזה, היה הראשון שניסה להציב מחסומים לתהליך ההפרטה ולא קידם אותו?
אם כן, כל אמירה על כך שזה לא מספיק, נכונה ככל שתהיה, אינה רלוונטית. הוא האופציה הכי טובה.
אינך חברה וזה חבל, אבל אל תחבלי בסיכוי של מי שיכול לשפר קצת בגלל שאת חולמת על מישהו שיכול לשנות מהיסוד.
אמרתי את זה במקומות אחרים: האויב הגדול ביותר של הטוב הוא המושלם.
17 במאי, 2007 בשעה 9:09
איזה מחסומים ניסה פרץ להציב? לא זכור לי שהוא עודד עובדים לצאת להפגין, או שהוא עצמו אמר דברים חד משמעיים בגנות ההפרטות. לא מאז הבחירות. לומר על פרץ שלא קידם את ההפרטה במצב בה המדינה כבר הופרטה לחלקיקים, לא רק שזו אינה מחמאה, אלא מעיד על רפיסותו.
זכותך להצביע לברירת מחדל. יכול להיות שגם אני אעשה זאת ביום הבחירות. יחד עם זאת, בניגוד אליך, אני את הביקורת שלי אביע ובקול, גם אם זה לא מוצא חן בעיני דור ההמשך של המפא"יניקים.
17 במאי, 2007 בשעה 23:13
את בעצמך מודה שעשה יותר מקודמיו, איי רסט מיי קייס. אני אצביע וגם אבקר, אבל בעיקר אשתדל שיהיה מחנה סוציאל דמוקרטי שיוכל לכוון את המפלגה.
17 במאי, 2007 בשעה 23:16
ובעניין "לא זכור לי שהוא עודד עובדים לצאת להפגין, או שהוא עצמו אמר דברים חד משמעיים בגנות ההפרטות." אני אומר לך מה, אני נותן לפרץ בלתי מספיק בדיבורים ועובר במעשים. כדי לקבל יותר מעובר הוא צריך עוד כוח סוציאל דמוקרטי במפלגה.
2 באפריל, 2008 בשעה 8:33
[…] בדרך אחרת. הדרך הזו נשאה עימה הישגים מסוימים שעליהם אפשר להתווכח, אך היתה גם מלאה במוקשים שהתפוצצו בזה אחר זה. אבל […]
30 בנובמבר, 2008 בשעה 11:20
[…] יודע, אבל לא בגלל זה). לא ניכנס כאן שוב לנימוקים שפרסתי ושפרסו אחרים בעבר בהרחבה, אבל בקצרה: שכר מינימום, חוק חברות כוח אדם, […]