חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

משה כחלון – האם הוא "חברתי"?

נושאים איכות השלטון, דעות, פוליטי ב 7.01.13 5:05

השיח הפוליטי מתמקד ב"חברתי" במקום לקיים בירור אמיתי של הערכים והאידיאולוגיות

מאת יאיר היזמי

שר התקשורת כחלון זכה לתשואות על המהלך שהוביל בשוק הסלולר. הליכוד אף תכנן להתהדר בו כ'חברתי הבית' בבחירות הקרובות. תרועות ההמונים אף נדמו לכחלון לרגע כמי שיש בהם בכדי לשאת אותו על כפיים בראש רשימה עצמאית.

היות והרפורמה של כחלון הורגשה בכל כיס, נדמה היה שמדובר אכן ב'חברתי האולטימטיבי'. אך כמובן פתיחת שוק לתחרות איננה סימן היכר למדיניות סוציאל דמוקרטית. היא הרי מימושו המינימאלי והמתבקש של שוק חופשי. קפיטליזם טהור. העובדה שהמהלך יצא לפועל רק עכשיו מראה שבתחומים מסוימים לא רק שאין פה סוציאליזם, אלא גם הקפיטליזם טרם הופיע. אנו תקועים עוד בדמדומי האוליגרכיזם.

מאז קיץ 2011 נראה שהשימוש במושג 'חברתי' הפך למטבע עובר לסוחר. המערכת הפוליטית הפכה לתכנית ראליטי של 'כוכב-חברתי-נולד'. כמו כל אינפלציה, המטבע הזה איבד את ערכו.

מה שחשוב אם כן, זה לא 'חברתי' או לא, אלא הערכים. ובסולם ערכי, המהלך של כחלון יכול להיות בעייתי בדיוק כמו המצב שקדם לו.

הבלגן שמתחולל כיום ב'פלאפון' הוא פועל יוצא של אותה רפורמה. משבר שאותו השוק החופשי בטהרתו אינו לוקח בחשבון. וזו בדיוק הסיבה שלקרוא לכחלון חברתי זה שטחי. חברתי זה אמנם גם לפרק מונופולים, אבל כמובן גם לוודא שהתחרות אינה פרועה מידי. הרגולטור בדמות המדינה שמפקח על כללי המשחק.

נלך טיפה אחורה.

אחד ההישגים החשובים של מחאת 2011, הוא התודעה של ציבור הצרכנים שהחל תופש עצמו כצד במשחק. בשוק חופשי כל שחקן במשק נאלץ למקסם התייעלות וכדאיות בשל הלחץ מהמתחרים. אך עדיין זה משחק בתוך צד אחד. רק בצד המוכר. למשל, עדיין יש פתח ל'קרטל שבשתיקה'. במיוחד במשק מצומצם כמו ישראל. אך מרגע שציבור הצרכנים תופס עצמו כקולקטיב מגובש עם משקל, הוא הופך לעוד צלע במשחק. יש לו עוצמה. ואזי, הכוח הופך לדו קטבי.

אך בתווך נשארים העובדים. הם ממשיכים לא להיות צד במשחק. לצורך העניין: בשוק הסלולארי יש היום מתח בריא בין המתחרים לבין עצמם, ובינם לבין הצרכן. אך בתווך נמצאים העובדים, שהתחרות נעשית למעשה על גבם. המתחרים מהדקים את החגורה במשכורות ובתנאים של עובדיהם, על מנת לקרוץ לציבור הצרכנים. ואם המשוואה לא נותנת לכך מענה, זה כמובן מבנה קלאסי של קפיטליזם. לא סוציאליזם.

המענה הראשוני הוא העבודה המאורגנת. לעבור ממשחק דו-קוטבי, לתלת- קוטבי: יצרנים, צרכנים, עובדים. מתח מובנה בין שלושת הצלעות הללו אמור להיות נקודת איזון שבין שוק תחרותי והוגנות תעסוקתית.

הקפיטליסט הקלסי כמובן יתנגד לעבודה המאורגנת. מבחינתו היא יוצרת כשל שוק. עובדים שיושבים על השיבר ולא נותנים ליד הנעלמה לעבוד. המוצא במקרה הזה תהיה בדרך כלל פתרונות בסגנון 'מיקור חוץ'. נתק בין עובד מעביד שמוציא את כוחם של העובדים מהמשוואה.

זאת בדיוק הסיבה שלא די בלהקרא 'חברתי'. המרכיב החסר במשוואה אינו תורה כלכלית כזו או אחרת כי אם ערכים. הלך רוח ציבורי – ערכי. המרחב הציבורי צריך להיות כזה שהיצרן והמעביד ידעו שאם התייעלותם מתבטאת בהעסקה לא הוגנת, הם מפסידים נקודות. לא מרוויחים. מרחב ציבורי שבו הצרכן הממוצע מורגל לחשוב לא רק במושגי  עלות-תועלת אלא בהוגנות. מהלך כזה הובילו 'מעגלי – צדק' על בסיס 'תעודת כשרות' חברתית.

קחו למשל את הקמפיין של ביטוח איי.די.איי (תשעה מליון) בערוצי הטלוויזיה. הקמפיין מבוסס על דורסנות של תאגיד פיננסי את סוכני הביטוח הפרטיים. כל כולו מבוסס על אי יכולתו של עצמאי בודד להתחרות במחיר שמציעה חברת ענק. בעולם ה'חברתי' של כחלון זה יכול לעבוד. כי חברתי = זול. אולם במרחב ערכי, קמפיין כזה אינו משתלם. הוא גול עצמי. שכן חברת ענק אינה יכולה להתהדר בדורסנותה. בפרהסיה שבה ערכים זה שיקול, נראה יותר קמפיינים מסוג זה של בנק הפועלים לטובת העסקים הקטנים. התאגיד יתהדר בהתחשבות שלו בשחקנים הפחות חזקים במשק.

ברגע שהמהות היא ערכים ולא הדוקטרינה הכלכלית או הפוליטית, השיח כולו יוצא מנקודת הנחה אחרת. קחו למשל את הדיון הציבורי שהתפרץ סביב הריאיון של נפתלי בנט לניסים משעל בנושא סירוב הפקודה. כמו נושאים אחרים, גם כאן מדובר בדיון כוזב. שהרי אין שאלה על עצם העובדה שפקודה בלתי מוסרית בעליל אין לקיים. וכשם שיוסי שריד הכריז בזמנו שיום פקודת הטרנספר הוא יום סירוב הפקודה, כך ברור שבצד הימני יש מי שרואים בפינוי התנחלויות דגל שחור. והדיון על גבולות הסירוב אינו אלא ביטוי והמשך לדיון הפוליטי הקודם לו. שאלת הסירוב לכשעצמה אינה שאלה פוליטית. היא שאלה ערכית מוסרית. הטרגדיה הגדולה של ההתנתקות היא התחושה שלא מדובר במצב בו עמדה על הפרק הדילמה הגדולה שבין הסדר מדיני לבין עקירת אנשים מבתיהם. המתנחלים חשו, כמו גם חלקים נוספים בציבור, ששרון, איש שמאחוריו משתרכות פרשיות שחיתות רבות, נקט בצעד ציני מבית מדרשם המפוקפק של פורום החווה. מתיישבי סיני לעומת זאת יכלו לדעת שמנחם בגין הוא איש ערכי, שמהלכיו , גם אם היו מנוגדים לדעתם, מגיעים ממקום נקי הרבה יותר.

במובן הזה, בחירות בכלל, ובוודאי הבחירות הקרובות, אינם רק בחירה בין חלופות פוליטיות הקרובות יותר או פחות לסדר היום הנכון בעיני הבוחר. הם גם אבחנה בין סדר יום לבין עולם תוכן ערכי. אני לכשעצמי למשל, מצוי בימין המדיני, אך ברור לי שבחירת נתניהו המחבק אישיות רבת מעללים כליברמן, היא גרועה בהרבה למרחב הציבורי מאשר יחימוביץ'. שנכונה הייתה לשים את החשבון הערכי לפני השיקול האלקטורלי בפרשת אורי שגיא. סדר יום ערכי הוא תנאי מקדים לכל סדר יום פוליטי וכלכלי. כי עם משבר מדיני או כלכלי נתמודד. אך ריקבון ערכי או איום קיומי.

נערך על ידי רביב נאוה
תגיות: , , , , ,

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.