פיטורי מפמ"ר אזרחות המקצועי והמוערך והפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה הן דוגמאות להתנהלות השר גדעון סער במשרד החינוך: שיקולים מקצועיים, פדגוגים, חינוכיים נזרקים לפח- את השר סער מובילה רק הפוליטיקה. מאז מינויו הוא עסוק בהתערבויות פוליטיות בוטות ופסולות
מאת: שמוליק צ'יצ'ק
להוציא את החינוך מהפוליטיקאים
סער נבון מבחינה תקשורתית – כל חודשיים בערך הוא מכניס עוד התערבות פוליטית פסולה. הדבר זוכה לסיקור תקשורתי קצר במקרה הטוב, ולביקורת שאם בכלל מושמעת מפנה מיד מקום לידיעה הבאה. עם זאת, חשוב להסתכל על כל הפעולות של סער כמכלול, שכן מתקבלת מהן תמונה מסוכנת ביותר.
נראה כי סער עושה לילות כימים כדי לייצר מערכת חינוך שבוגריה הם צייתנים ומשנני חומר, לא חושבים, לא מפעילים שיקול דעת או ביקורת, ובעיקר, כאלו שיצביעו עבור האידיאולוגיה הפוליטית שלו. הוא מלחיץ את המערכת ברדיפה אחרי מבחני הישגים וציונים על חשבון ערכים, חינוך, חשיבה ודיון מכבד, מטפח תקציבית את מערכות "החינוך" הפוליטיות והאנטי-דמוקרטיות יותר מאת המערכת הממלכתית, ובמקביל מייבש את בתי הספר הערביים.
רשימת ההתערבויות הפוליטיות שלו ארוכה ביותר, מהאוניברסיטאות ועד לגנים. סער פעל בניגוד לדעת הגורמים המקצועיים להקמת אוניברסיטה באריאל – פסילת כל הנימוקים האובייקטיביים (האקדמיים, התקציביים וכיו"ב) והעדפת הפוליטיקה. בתיכונים, הוא קיצץ וצנזר משמעותית את מרכיב לימודי הדמוקרטיה בלימודי האזרחות. הוא פסל ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה והוא משתיק דעות וגישות שונות משלו. כך למשל, הוא הדיח את יושבי-ראש ועדות המקצוע להיסטוריה ולאזרחות, ושינה תוכניות לימודים באופן שמעוות את ההיסטוריה. הוא הכניס לכל בתי הספר לימודי דת בגישה אורתודוכסית בלבד. אפילו לגני הילדים סער הכניס תכנים לאומניים כמו שירה מרובה של ההמנון, תמונות של מנהיגים ולימודי "ציונות". תכנים אלו יכולים להראות תמימים אך בגיל כה צעיר ונוח להשפעה הוא מאוד בעייתי ולא נהוג במדינות דמוקרטיות. הוא אפילו יצר מקצוע לימוד חדש עם תכנים הנוחים לו, כאשר כחלק מהתכנים לומדים התלמידים מה זה "יהודי טוב" – דתי ולאומי/לאומני – ומה זה "יהודי לא טוב". לעומת זאת, כאשר מנהל תיכון ביקש לדון דיון חינוכי פתוח בבית הספר בנעשה בשטחים – אחת המחלוקות המרכזית בזירה הציבורית בישראל – הוא ננזף.
ארחיב על כמה התערבויות שמדגימות את הרוח השלטת במעשיו של סער. בערכת הלימודים שהופקה במשרד החינוך עבור אחת מיוזמותיו – "יום גוש קטיף" – התלמידים מתבקשים למיין קלפים של אנשים שונים כ"ימין", "שמאל", "שמאל קיצוני" וכד', כאשר אחד האנשים המוגדרים כ"שמאל קיצוני" הוא דן מרגלית. בנוסף מדרגים גם מעשים כ"ציוניים" ו"לא ציוניים" – התנחלות בעזה נחשבת כ"מעשה ציוני", ומערכי השיעור ליום זה מייחסים לה רק מימד חיובי, מפואר ורומנטי, ועושים דה-לגיטימציה ל"מחריביה".
הסיורים בחברון זכו להד ציבורי נרחב יותר משאר ההתערבויות של סער, אולי כי זו ההתערבות הפסולה הברורה ביותר לכל. מטרת הסיור בחברון ("בקברי אבות" ו"במקומות מקודשים" עפ"י השר) ליצור קשר רגשי בין אותם מקומות לתלמידים, תוך התעלמות מן המציאות של חברון כיום והיותה במחלוקת ציבורית. ההיתממות כי מדובר אך ורק בלימוד מוחשי של "ראשית העם והאומה" אינה במקום. אפילו סער עצמו כאשר נשאל על הסיורים בחברון טען: "על פי אמונתנו, יהודים תמיד יחיו בחברון. אסור שתיווצר אשליה בקרב הערבים שניתן יהיה לעקור את היהודים מחברון". מה זה אם לא תפיסה פוליטית? סער אפילו לא מכחיש כי הסיורים הם שימוש פוליטי בתלמידים כדי "להסביר" לערבים שהיהודים יישארו בחברון. חברון נמצאת מחוץ לשטחי מדינת ישראל (עפ"י חוקי מדינת ישראל עצמה) ונמצאת תחת שליטה צבאית – כיבוש. בנוסף לכל זה, סיור כזה מציג בצורה מגמתית רק את הטענות של צד אחד במחלוקת הציבורית, בעוד שרוב הציבור הישראלי (58% לפי סקר אחרון מסוף דצמבר) מוכן להיפרד משטחי יהודה ושומרון בהסכם עתידי. לגבי העיר חברון ספציפית, בציבור הישראלי יש כמעט קונצנזוס לגבי אי ההכרח של נוכחותנו בה.
מינויים ופיטורין אידיאולוגיים
לאחרונה, סער ערך שני שינויים בעייתיים בסגל משרד החינוך. הראשון הוא מינוי של פעיל הימין הקיצוני ארז אשל למנהל מינהל חברה ונוער במשרד החינוך. אשל, שהכריז כי הוא תומך בנוער הגבעות ובסירוב פקודה בצה"ל במקרה של חלוקת ירושלים, שכינה את נשיאת ביהמ"ש העליון "תקלה" וטען שיש לפגוע בכוח של ביהמ"ש, יעמוד עתה בראש המינהל שהפך ליחידה מרכזית ביישום מדיניותו של השר להנחלת "חינוך לערכים" לתלמידי ישראל, בדגש על מורשת ותרבות ישראל. אשל יוביל את סיורי התלמידים בחברון, בשילה ובמזרח-ירושלים ויהיה אחראי על תכנית "ההר כערש האומה", המשנה החינוכית של התכנית "ביקורים בארץ האבות", על "מסע ישראלי" המופעל ע"י תנועת "מבראשית", ועל שיתוף הפעולה ההדוק בין בתי הספר לצה"ל, כחלק מתוכנית "דרך ערך". המינוי של אשל זכה לביקורת מצד גורמים מקצועיים במשרד החינוך.
השינוי השני הוא פיטוריו של מפמ"ר אזרחות, אדר כהן. אדר, איש ערכי, ישר והגון, עם תודעת שליחות עמוקה למען המדינה ואזרחיה ובעיקר מקצוען אמיתי שקידם רבות את מקצוע האזרחות עם הוכחות מובהקות בשטח, פוטר ללא כל הצדקה מקצועית. לפני הפיטורין היינו עדים למכבש לחצים מצד גורמים פוליטיים ימניים ולקמפיין הכפשה שקרי והסתה אישית נגד אדר. לעומת זאת הוא זכה להערכה מקצועית רבה מאוד בקרב מורי האזרחות בישראל מכל המגזרים, ובקרב הגורמים המקצועיים והאקדמיים.
אדר היה קשוב למורים בשטח, שדרג את מקצוע האזרחות, וניסה למנוע התערבויות פוליטיות פסולות בתכני הלימוד, אך הוא הואשם בהאשמות שווא. מדובר באחד המקרים המובהקים והחמורים של התערבות פוליטית פסולה ובפגיעה נוספת במערכת החינוך.
הקוראים לפיטורין לא הציגו ולו טענה מקצועית סבירה אחת, פרט לניסיון לזהות אותו עם גורמי ה"שמאל". אולם אין דוגמא אחת שניתן לתת לכך שהמקצוע נטה שמאלה בתקופתו. להפך – שינויים שנעשו היו לצד הלאומי. על כן אלו שביקשו לפטרו חיפשו עילה אחרת. טענו שזייף פרוטוקולים, אך בבדיקה של נציבות המדינה הוכח כי אין שחר לדבר. לאחר מכן טענו כי אישר ספר לימוד ובו טעויות שאינן מוטות פוליטית, למשל טעות לגבי מספר הקנטונים בשוויץ. אדר ביקש מהמחברים לתקן את כל הטעויות, אולם לבסוף הוא הודפס עם חלקן, כמו ספרים רבים בישראל (ואף מפמ"ר לא פוטר בשל כך). על כך התנפלו על אדר בעלי אינטרסים לא-עניינים, למרות שלא היה כל פגם מקצועי בתקופתו וכי הוא אינו היחיד שאישר את הספר. אולם זה היה רק תירוץ – סיפור פעוט זה לא יכול להצדיק פיטורין.
בהנהלת המשרד בחרו שוב להתעלם מן ההיבט המקצועי, מהמורים בשטח ומאמירה ברורה של כמעט כלל מורי האזרחות. אנו, המורים לאזרחות, יודעים כי הטענות שהועלו מנותקות מהמציאות. מורי האזרחות שהתגייסו בהמוניהם, מכל המגזרים – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, מימין ומשמאל, עמדו מאחוריו מכיוון שהוא איש מקצוע מעולה, שקידם מאוד את המקצוע. כל מורה לאזרחות חש בשינוי המבורך ובהתמקצעות שאדר הביא איתו. בניגוד לדרגים הגבוהים במשרד, רק אנו המורים יכולים לדבר מהשטח על המקצוע ועל הנעשה בכיתות, מבחינה חינוכית ומקצועית. רק אנחנו יכולים לספר על ההתקדמות המקצועית ולהעיד שלא הייתה הטיה פוליטית בלימודי האזרחות בתקופתו. אולם במערכת לא סופרים את המורים ובהנהלת המשרד לא היו מוכנים להיפגש עם מטה המאבק של המורים לאזרחות שהוקם.
לנוכח האינטרסים הפוליטיים הצרים שהכריעו בעניין, מורים רבים מתקוממים. הדרגים המחליטים במשרד מחויבים לשמוע גם את ההיבט המקצועי, את מורי האזרחות וכעת גם את מנהלי בתי-הספר שהצטרפו אלינו. הפיטורין מהווים עבורנו קו שחור אחרון שנחצה ומהלך מסוכן נוסף של הרס החינוך. לפיכך רבים מהמורים, לאזרחות ובכלל, אינם רואים יותר במשרד החינוך גוף מקצועי. וודאי לא נשתף פעולה עם הפיכת בתי הספר לכלי אינדוקטרינציה.
השלכות מסוכנות
יש גם תוצאות חמורות ומדאיגות למעשיו של סער. מחקרים רבים שנערכו לאחרונה על בני הנוער הלומדים בישראל הצביעו על סכנה גדולה הקשורה לגזענות, לפשיסטיות, ללאומניות, לאלימות, למיליטריסטיות, לבורות בתחום הציבורי-המדיני-פוליטי, לשטחיות בדיון, לעמדות חסרות בסיס של הבנה, לאי-קשר למציאות ולאנטי-דמוקרטיות גואה. התופעה הזאת ידועה ומדאיגה, אולם אינה מפתיעה בהתחשב בנלמד במערכת החינוך ובשיח הציבורי. במערכת "החינוך" החרדית והממלכתית-דתית, אך כאמור גם לא מעט במערכת הממלכתית, ניתן למצוא בשפע את המרכיבים האלה, בצורה של אינדוקטרינציה ובגישה אתנוצנטרית.
את סער כל זה לא מדאיג, אולי כי אותם המחקרים גם מגלים כי הנוער הזה תומך בימין ובטוח ששמאלנים הם בוגדים שיש לשלול את זכויותיהם. אולם כשנכנסים יותר לעומק מגלים כי התלמידים לא יודעים כמעט דבר על הנושאים שנמצאים לדיון ב"במה הציבורית". יותר מכך, הם לא יודעים בכלל מה באמת אומר "השמאל" ומה באמת אומר "הימין" שיש לעשות בנושאים הללו. הם רק יודעים ש"ימין" זה "טוב ליהודים", וש"שמאל" זה "בוגדים", "אוהבי ערבים". על-כן הם תומכי "ימין" (כי הרי מי רוצה להיות מוגדר "בוגד"?). הם תומכי "ימין" ואפילו שונאים "שמאלנים", למרות שאם יציגו להם את העמדות, הדעות של כל מחנה לגבי הסוגיות השונות, הם יתמכו בכל הדעות של מחנה "השמאל". המעטים שחושבים אחרת מפחדים להתבטא. התלמידים הקולניים המהווים רוב לא רוצים את כל העיסוק "הדמוקרטי הזה" שכל אחד יביעו את דעתו. הם היו מעדיפים "מנהיג חזק" ש"יעיף מכאן את כל הערבים", יכלא את "הבוגדים" וממש לא אכפת להם שלא תהיה כאן דמוקרטיה.
איפה ארגוני המורים?
נראה כי בעוד מערכת החינוך קורסת, ממשיכה להגדיל פערים חברתיים וסוגרת מלמטה טבלאות עולמיות, שר החינוך סער עסוק ביחצנות ובקידומו בקרב מתפקדים קיצוניים במפלגתו. עם זאת, יש לשים לב שלמרות שסער אחראי אישית להתערבויות פוליטיות רבות אין זה אומר ששר החינוך הבא יהיה שונה. השינוי לא יגיע כמובן מהדרג הפוליטי, וודאי לא מהנוכחי. לנו, לאנשי החינוך, לדמוקרטים, לא נותר אלא לתמוה, מה איתנו? מה קורה עם ההנהגה של ציבור המורים? כאשר שר החינוך ממשיך להפוך את בבתי הספר לכלי של שטיפת מוח פוליטית למען אידיאולוגיית הימין-הקיצוני, אנו חייבים לשאול היכן ארגוני המורים?
דווקא בימים מסוכנים לדמוקרטיה הישראלית, ובמיוחד לעתיד החינוך כחינוך בישראל, המורים חייבים להיות הקול המוביל כנגד התערבות פוליטית מגמתית במערכת. להיות אלו שידרשו שכמו שהממשלה לא מתערבת לרופאים בעבודתם המקצועית, כך לא יתערבו בעבודתם המקצועית של המורים. לדרוש כי תוכניות הלימודים יהיו מושתתות על עקרונות מגילת העצמאות הישראלית, על דמוקרטיה, ציונות, כבוד האדם, צדק, חירות ושוויון ולא עפ"י האידיאולוגיה הפוליטית של שר החינוך המתחלף. הייתי מצפה מהמורים לזעוק כי מורים אינם צינורות להעברת מסרים הרצויים למפלגה השלטת אלא אנשי חינוך. ההיסטוריה במאה העשרים הייתה צריכה ללמד אותנו מה קורה כאשר מערכת החינוך נהפכת להיות כלי של חינוך פוליטי-אידיאולוגי של המפלגה השלטת, במיוחד כי את האסונות שסוג מערכת חינוך כזאת יצרה, העם היהודי לא שוכח ולא ישכח לעולם. שחרור החינוך מהרצון האינדוקטריני של שר חינוך וממשלה שלטת צריך להיות מרכיב מרכזי בדרישה לאתיקה מקצועית למורים והפיכת המקצוע לפרופסיה.
שמוליק צ'יצ'ק הוא איש חינוך (מורה להיסטוריה ואזרחות) וחוקר הפוליטיקה בחינוך בישראל. בעל תואר שני M.ed בניהול מערכות חינוך
המאמר פורסם בגיליון 54 של "חברה – כתב עת סוציאל-דמוקרטי", כתב עת מודפס המגיע לבתי המנויים.
לקריאת מאמרים נוספים שהתפרסמו ב"חברה" ולחתימה על מנוי היכנסו ל: hevramag.net
Tags: ארז אשל, גדעון-סער, דמוקרטיה, כתב העת חברה, מערכת החינוך, מפמ"ר-אזרחות, משרד-החינוך
דווקא בסייפא של דברי צ'צ'יק, בשאלה "איפה ארגוני המורים?…" יוצא המרצע מן השק. הבעיה המטרידה איננה מי מלמד האם מחנכים ומה מלמדים, אלא מי שולט במערכת החינוך הממלכתית לאומית שלנו. כאשר מגיע איש שמאל מובהק למסקנה שלא ניתן עוד לכוון את תכני הלימודים באמצעות שר חינוך נוסח יוסי שריד או יולי תמיר, הוא צריך לגייס את ארגוני המורים ל"מלחמה האידיאולוגית". אני סבור שהוא טועה, ומקווה שמחשבות מסוג זה יבלמו בעודן באיבן. מערכת החינוך היא של כולם ולא רק של המורים. תכני הלימוד צריכים לשקף את רצון הציבור, ולא בהכרח את דעת המיעוט הזעיר של מנהיגי ציבור המורים, שהרי הם יהיו נותני הטון, אם תכני הלימוד או שיטות הלימוד יוכפפו לרצונם של אירגוני המורים.
במה שנוגע לשיטות הוראה ולתנאי הלימוד בבתי הספר ובמוסדות החינוך, צריך משרד החינוך להעזר בכל מי שיכול לתרום ידע, נסיון ותובנות מקצועיות לגיבוש סל הדרישות שיש להעמיד לרשות מערכת החינוך הלאומית בכדי שתיטיב למלא את משימותיה. בתחום התכנים, אין למורים יתרון יחסי על פני אזרחים אחרים.
צ'צ'יק סבור ששר החינוך חייב לחשוב כמוהו, ואם אינו עושה כן, הוא עוסק בשטיפת מוח. שהרי אילו הוביל קו אידיאולגי נוסח צ'צ'יק, היה נחשב בוודאי ל"מתקדם" עד "מתקדם מאוד", אבל אם הוא סבור שציונות אינה עומדת בסתירה לדמוקרטיה, הוא ככל הנראה שייך לחוגים הקיצוניים של הימין הלאומני. צ'צ'יק כנראה מאמין רק בלאומנות ערבית ואינו מוכן לקבל לאומנות עברית כשוות-ערך או כשוות זכויות. באותה נשימה עצמה הוא יורה לעצמו ברגל, כשהוא מבקר את שר החינוך על יוזמתו לחנך את הנוער להכרת ערכי מורשת בחברון מכלי ראשון, באמצעות סיורי מולדת, שאין בדרך כלל מורה טוב מהם להעברת מושגים "מופשטים" ו"ערטילאיים" מתחום המציאות המדומיינת לתחום המוחשי והעובדתי; טוב מכל מורה בשר ודם מצוי. אילו דיבר צ'צ'יק על צורך להציג אלה מול אלה את הערכים הלאומיים, את יסודות המורשת ההיסטורית והתרבותית של העם היהודי בארץ ישראל, את חשיבותם בתולדות העם ואת משקלם בחידוש ההתישבות בארץ ישראל, אל מול פני המחלוקות הפוליטיות של ההוה, המנסות ליישב מחלוקת בין שתי תנועות שחרור לאומיות על אותה כברת-ארץ, יכולתי להבין ואפילו לקבל זאת. מרגע שהעמיד כעובדה ניצחת ומוגמרת את צידקת "התביעה הערבית" מול "הפנטיות היהודית", אין הוא מותיר ברירות. מי שמקבל את עמדתו הוא "שמאלני" ומי שכופר בה הוא "ימני"; יוצרי הדיכוטומיה הם גם יוצרי הפילוגים והתיוגים. דמוקרטיה פועלת לפי החלטות רוב, ואך טיבעי הוא שמפלגת שלטון תחפש לקדם את הערכים שבהם היא מאמינה, ולא את ערכי יריביה. השמאל בישראל התרגל לכך שממשלות ימין מבצעות לעיתים קרובות מדי ובנושאים מרכזיים, מדיניות שהיא "המשך של מה שהיה". כאילו שבמלה המשך יש בהכרח כדי להעיד שמדובר בדרך המיטבית.
עוד שגיאה בסיסית עושה צ'צ'יק בטיעוניו. לדידו גישה אתנוצנטרית היא בהכרח גישה שלילית ואינדוקטרינציה אינה לגיטמית, אלא אם שתיהן מוצגות ברוח "הפלורליזם האוניברסלי" המוקדש על חלק לא מבוטל בשמאל הישראלי. מקודש עד כי לעיתים הוא הופך ל"תורת התבטלות עצמית מרצון". חינוך, כך למדתי בצעירותי, מכוון בין היתר להעברת ערכי מורשת וליצירת זיקות בין הדור הצעיר לבין מה שמאפיין את החברה שממנה הוא צומח, עליה הוא אמור להמשיך ולהמנות ואותה הוא אמור לשמר ולהמשיך לפתח. אינני מחסידי האוניברסליזם האוטופי, ואינני דוגל בהתאבדות לאומית של העם היהודי, כחלק מהתהליך שיביא אותנו לחזון העולם החדש. מעולם היה העם היהודי זה שהרווה בדמו את גלגלי המהפכות והתהפוכות העולמיות, שרובן הסתיימו בלא כלום. הגיע הזמן שנניח לאחרים להראות את הדרך. אם יצליחו, נוכל להצטרף אליהם ברצון.
ה"איומים המרומזים" של צ'צ'יק על מה שעשויה לעולל לחינוך מערכת מוכוונת פוליטיקה ופוליטיקאים, איננו מפחיד אותי. כל עוד אנו בדמוקרטיה וכל עוד הדברים נעשים בגלוי ולאור השמש, הם ברי-ביקורת, וגם סער אינו חסין מביקורת. אולם ביקורת חייבת להיות הוגנת, עובדתית ונקייה מפוליטיקה לעומתית, אחרת הביקורת עצמה נתפסת כפוליטית, וכך נפגעים כוחה המוסרי ויכולתה להשפיע.
המלל הרב שמשקיע צ'צ'יק בטיפול בסוגיית מפמ"ר אזרחות, אדר כהן, מעררת לא מעט תהיות. ראשית, מפמ"ר אינו יכול ואינו צריך להיות סמכות תכנית לגבי תכנית לימודים בנושא כלשהו, בוודאי לא בנושאים שנויים במחלוקת ציבורית עמוקה. לא יתכן להפקיע מידי שר חינוך, שהוא נבחר ציבור לעיניין זה, הפעה על תכנית הלימודים הממלכתית של מדינת ישראל. יש שתי דרכים להתמודד עם פער-עמדות מהותי, שלא לומר קוטבי, בין השר הממונה לבין מפמ"ר מקצוע כזה או אחר. וועדה מייעצת שבה מיוצגות רוב העמדות והדעות הנפוצות בציבור לגבי סוגיות המחלוקת העיקריות, שאת הרכבה מאשר השר, או התערבות השר בתהליך אישור התכנית, כאשר לדידו היא אינה מאוזנת. שהרי לא סביר להניח שבידי המפמ"ר ניתנת סמכות וטו על הדרך בה מבקש שר חינוך להוביל את תכניות הלימודים במשרד עליו הוא ממונה. מפמ"ר חכם איננו מתעמת עם השר על "קוצו של יוד" ומסתפק בפשרה שתשאיר את הכבשה שלימה ואת הזאב שבע. לצערי, לאחר שהכרתי מעט את האקדמיה הישראלית בשנים האחרונות, אינני משוכנע שהייתי מקבל "המלצות אקדמיות" כפשוטן, בטרם הייתי בודק היטב מיהם הממליצים.
איני סבור ששר חינוך ממלא את תפקידו כראוי, כאשר הוא נמנע מלהשפיע על כל מה שקורה בתחומי המשרד עליו הוא מופקד, אם לדעתו יש בכך צורך ויש לכך צידוק סביר. תפקיד השר איננו רק לחלק את כספי הציבור לכל מי שמועסק בחסות המשרד, יהיו מעשיו אשר יהיו. שר הוא גם חבר ממשלה, שותף בקביעת מדיניותה ונושא באחריות לה. לא יתכן שלאמירות "שדופות" אלו לא תהיה כל משמעות אופרטיבית. לפיכך, אם מדיניות ממשלתה הנבחרת של ישראל היא שחשוב להבהיר לישראלים, לערבים ולאחרים שחברון היא מקום מקודש ליהודים, ויש לישראל אינטרס חשוב במקום זה, צריך גם שר החינוך להיות שותף דה-פקטו, באמצעים העומדים לרשותו, בעיצוב והפצת מסר זה.
מורים כאנשי מקצוע אינם צריכים להתערב בשיקולים פוליטיים, אם אין הם רוצים ששיקולים פלטייים יהיו חלק מקריטריוני ההערכה שלהם. חומר לימודים לקוי, שיטות הוראה נחותות או מפגרות, מציאות בלתי סבירה בכיתות, אלימות בבתי ספר – כל אלה ועוד, בהחלט כן. על הפוליטיקה ישפיעו כאזרחים אחרים באמצעות המפלגות, מערכת הבחירות , העיתונות והתקשורת החופשית, ככל אזרח אחר.
די לקרוא את מאמרו "האובייקטיבי" של צ'צ'יק כדי להבין שסער צודק ברוב המהלכים שהוא עושה, ומכיוון שאינני מכיר אדם עושה שאינו שוגה לעולם, די לי בכך.
רפי
אכן מערכת החינוך אמורה להיות של כולם, ממלכתית, אך מה שאנו רואים בכהונתו של גדעון סער, שמערכת החינוך הופכת אמצעי לאינדוקטרינציה ימנית. אף שר לפניו לא נהג כמוהו.
פרשת אדר כהן כמו שלא שמעתם בשום מקום/קלמן ליבסקינד
הקמפיין האגרסיבי שמתאמץ להציג את הדיון בעניין המפקח על לימודי האזרחות במשרד החינוך, אדר כהן, כמאבק בין בני אור לבני חושך, הוא עוד אחד מאותם פרויקטים שמצליחים להתרומם בעיקר משום שלמישהו יש עניין למעט כמה שפחות בעיסוק בעובדות.
אדר כהן נכנס לתפקידו כמפקח על הוראת האזרחות באוקטובר 2008. מינתה אותו יושבת ראש המזכירות הפדגוגית, פרופ' ענת זוהר, שבעצמה מונתה על ידי השרה דאז יולי תמיר. בפברואר 2009 ניצח בנימין נתניהו בבחירות. כשהוא מינה את גדעון סער לשר החינוך הבינה פרופ' זוהר שכמו שגורמים פוליטיים מינו אותה ואת אדר כהן משיקוליהם שלהם, עלולים הגורמים הפוליטיים החדשים במשרד למנות אנשים אחרים עם תפישות אחרות. ב- 25 באפריל 2009, יום שבת, היה דחוף לזוהר לשלוח מכתב לאחראי על הערכות העובדים במשרד. "אדר כהן נמצא כעת חצי שנה בתפקיד. מסיבות שונות אני מעוניינת למלא לו גיליון הערכה, אודה אם תשלח לי את הטפסים המתאימים". גיליון הערכה ניתן בדרך כלל לעובד אחרי שהוא מכהן שנה בתפקידו, כאשר ניתן להתרשם ממנו. אבל לזוהר היה בהול להכניס לתיקו האישי של האיש שלה את הטופס הזה, כשהוא עתיר שבחים, גם אם רק עכשיו נכנס לתפקיד. שיהיה שם.
"זו לא הייתה חוות הדעת היחידה שנתתי", ניסתה השבוע לתרץ פרופ' זוהר. "המשרד ביקש ממני עוד עשר חוות דעת". "יכול להיות", הקשיתי, "אבל זו הייתה היחידה שלא נתבקשת לתת, משום שהמועד להערכה היה רחוק, אבל את מיוזמתך ביקשת למלא, בניגוד למה שנעשה אצל עובדים אחרים". "הכרתי אותו עוד קודם לכן, מאד הערכתי אותו וחשבתי שיש לי מה להגיד עליו ושחשוב שזה ישאר אחרי שאלך", הודתה.
זו לא ההתנהלות היחידה מהסוג הזה, ככל שהדברים נגעו בחבורת יולי תמיר. בעבר חשפתי כאן כיצד מינתה תמיר ליושב ראש ועדת המקצוע לאזרחות את הפרופ' ידידיה שטרן, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בבהילות מרובה, במחטף, תשעה ימים לפני הבחירות. שטרן, מומחה לדמוקרטיה, לא הלין על ההליך העקום הזה ועל הפגיעה במינהל התקין. מינהל תקין הוא מוצר חשוב בעיקר כשמדובר באחרים. "אינני יודע אם המאזינים יאמינו לי", היתמם השבוע ברדיו, "לא הייתי מודע לזה. לא עלה על דעתי שזה דבר משמעותי". באמת, וכי למה שהמאזינים לא יאמינו? למה מי שהיה מועמד לבית המשפט העליון ולתפקיד היועץ המשפטי לממשלה צריך לחשוב על דברים ארציים שכאלה?
אני מוכן להתערב שבין הפובלציסטים שניתחו השבוע את פרשת אדר כהן ומשרד החינוך, אין אחוז אחד שקרא את ספר הלימוד "יוצאים לדרך אזרחית", שאותו אישר כהן. אישור הספר הזה, יחד עם סדרת התנהלויות עקומות שבאו אחריו, היו הבסיס להחלטה שלא להעניק לו קביעות כמפקח על לימודי האזרחות. שמעתי עיתונאים מסבירים שבגלל כמה אי דיוקים קטנים לא מפטרים פקיד בכיר. קראתי אחרים טוענים שהספר הזה מבטא את תפיסתו של כהן, שלפיה יש מקום לתת ביטוי גם לגישות ביקורתיות. ובכן, קראתי את הספר הזה. לא אי דיוקים קטנים ולא נעליים. יתרה מכך, אני מוכן להתערב שאם ההורים ששולחים את ילדיהם לשיעורי אזרחות היו יודעים מה אישר כהן ללמד אותם, היו עולים על משרד החינוך ומבצעים הפיכה אלימה. עזבו את הטעויות העובדתיות המביכות, ויש כאלה עשרות. בואו ניגש ישר לעניין. האג'נדה. רעייתו של אדר כהן טענה שהוא לא קיבל קביעות בגלל האג'נדה שלו? אני מקווה שזה נכון. שזו הסיבה.
בספר הזה אין שום שילוב של גישה ביקורתית. יש בו גישה אחת והיא נראית לפרקים כאילו נכתבה על ידי ועדת המעקב של ערביי ישראל. אלף דוגמאות יכולתי לתת כאן. הנה כמה. בהתייחס לימי טרום הקמת המדינה, בתקופת המעבר מישוב למדינה, מספר הספר ש"התפתחו בקרב היישוב דפוסי פעולה ברורים של אי לגליזם – עליות בלתי חוקיות, הברחות נשק, הקמת ישובים בניגוד לחוק…גם לאחר הקמת המדינה נשמר דפוס זהה ועיקרו בעבירות שעניינן שחיתות פוליטית וטוהר המידות". או במילים אחרות, הזלזול בחוק שהתבטא בהקמת ישובים בלתי חוקיים הוביל בהמשך לשחיתות השלטונית. אם לא הייתה התיישנות היו עלולים מחברי הספר הזה לשים את העבריינים שהביאו ספינות מעפילים מאחרי סורג ובריח, שלא לדבר על מי שבנה את ישובי חומה ומגדל בלי לקבל אישור מהוועדה המקומית לתכנון ובניה. עכשיו נחשו מה עשו הערבים אחרי שהחליטו לדחות את תכנית החלוקה? הם "הודיעו כי ימנעו את ביצועה בכוח צבאי". "הודיעו". בהמשך מוזכר בשש מילים כי "החלו התקפות ערביות על מטרות יהודיות" ואז "פרצה מלחמה". "פרצה". ומי אחראי לפריצה הזו? לא ממש ברור. על פלישת צבאות ערב לארץ אין מילה.
הספר מביא את עמדתה של חברה בארגון "אנרכיסטים נגד הגדר", לפיה "שנה לאחר מלחמת עופרת יצוקה, בה הרגה ישראל 1400 אנשים, רבים מהם אזרחים, ישראל מנציחה ומקבעת את המצב של ההרס והסבל…". אגב, למי שקורא את הספר ברור לגמרי שישראל ביצעה ב"עופרת יצוקה" פשעי מלחמה. מאיפה יודעים? מדוח גולדסטון, שמובא בספר כמקור מהימן ללימוד העובדות. גולדסטון כבר חזר בו מהדברים. מחברי הספר עוד לא. הספר הזה, שמחבריו כנראה היו בחו"ל בשנות התשעים, מספר גם ש"לאחר הסכמי אוסלו מיתנו הערבים את עמדתם הלאומית". כמה חבל שמאות רבות מאזרחי ישראל, שנרצחו אחרי ההסכמים הללו, לא נמצאים איתנו כדי לספר איך עברה עליהם ההתמתנות הזו. הספר גם מתאר כיצד מנהלת המדינה "מדיניות של אפליה ממוסדת" נגד אזרחיה הערבים ומקדיש פרק שלם כדי להסביר לערבים כיצד המדינה דופקת אותם.
זהו איננו ספר שמציג את עמדתה של המדינה או את האתוס שלה. זה ספר שמציג את העובדות מנקודת מבט של צופה סובייקטיבי. אני מסופק מאד אם יש עוד מדינה בעולם שמלמדת כך אזרחות את בני הנוער שלה. מי שאישר לשים מול מאה אלף תלמידים ספר כזה לא יכול להיות אחראי על כלום במשרד החינוך. ואם הוא יטען שזה קרה לו במקרה, שהוא היה עייף כשקרא את הספר ואישר אותו, אז צריך לדעת שעל רשלנות פושעת כזו הולכים הביתה.
לפני סיום
אדר כהן, לא נולד בתפקיד הזה. לפניו כיהנה בו אסתר ברנד. מתנחלת. תושבת קדומים. פגישה אחת איתה הספיקה לפרופ' ענת זוהר כדי להודיע לה שהיא לא ראויה להמשיך בתפקיד. ברנד פוטרה, אדר כהן קיבל את המשרה. כל נוטרי חומות הדמוקרטיה, שמפוצצים עכשיו את גלי האתר, שתקו אז כמו דגים. כשממנים את החבר'ה שלהם או כשזורקים הביתה את האויב, זו התקינות בהתגלמותה. כשמחליפים אותם, הדמוקרטיה הישראלית קורסת.
http://www.blacklabor.org/?p=48241
פרדוכס הימין -שחצנות מדינית צבאית וחברה מפוררת ושחוקה בעורף.
כששירת ההמנון מוגדרת כדבר לאומני אז כל דבר נחשב ללאומני.
מהמאמר עולה שמה ששר החינוך עשה זה לשלוט וכמובן שכשאיש ימין אסור לו לעשות זאת.
למעשה נראה שהדבר הדמוקרטי ביותר זה לבטל את כל מפלגות הימין ולהשאר רק עם מפלגות שבתווך שבין מרצ לחד"ש.
כל מי שחושב ששר הנכנס לתפקידו אינו מושפע ומשפיע מעמדותיו הפוליטיות, הופך את התמימות למקצוע. זוהי תופעה ידועה הן מהצד הימני של המפה הפוליטית והן מהצד השמאלי, כך שאין מה להיות מופתע מתהליך זה. הדבר היחיד אותו יש לבדוק הוא האם השר המכהן מבצע פוליטזציה של מערכת החינוך תוך שכל המערכת מתכוננת לכיוון פוליטי מאוד מסויים ואת זה לדעתי, אי אפשר לומר על השר המכהן. לגבי אותו מפמ"ר שפוטר ואותו ספר שהוא אישר ובעטיו פוטר, אם אכן התכנים שהופיעו שם הם כפי שציין אחד המגיבים אכן היתה כאן הצגה חד צדדית של הסיכסוך היהודי-ערבי ועל כך, טוב שהופסקה עבודתו של אותו מפמ"ר, חשוב להציג את הסיכסוך ולקיים דיונים בנושא זה אולם, תוך הבאת כל הפרטים הקשורים לנושא זה.