מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
ועידת מפלגת העבודה – ראוי היה לדרג את המועמדים לפי התקנון
בניגוד לעמדה שתמכה ביו"ר, מאמר זה מבהיר שהיה על ראשי המפלגה לדרג את המועמדים לפי התקנון שהוסכם עליו אך חודש לפני כן
מאת דוד רוטמן
סדר דירוג המועמדים במפלגת העבודה לאחר עזיבתו של עמיר פרץ עלה לדיון בועידת המפלגה, שהתכנסה ב – 6 בדצמבר. הצעת יו"ר המפלגה הייתה לקדם את כל המועמדים במקום אחד, ולא לפי התקנון. הוועידה דנה על כך וההצבעה שהתקבלה תמכה בהצעת היו"ר. להלן נימוקי הצירה מיכל על תמיכתה בהצעה זו
מאת: מיכל זילברברג
ועידת מפלגת העבודה, דירוג המועמדים - בעקבות עזיבת עמיר פרץ
על חיילוּת ודמוקרטיה
בתגובה לאירועים שהתרחשו בכינוס הועידה האחרון, כתבה מיכל זילברברג פוסט שבו היא מסבירה את הצבעתה (שנבעה בתחילה מ"תחושת הלב" ובדיעבד התבססה "לכדי מודעות שפעלתי באופן הצודק והנכון ביותר") ומתעקשת על כך שהיא לא חיילת, לא הייתה חיילת ולא תהיה חיילת. הפוסט הזה מצטרף להודעת ההבהרה הארוכה לה נדרשה "המפלגה" (תהא מי שזו תהא) לאותה החלטה שבעדה הצביעה מיכל. מן הצד השני יש לנו את הפוסט של אסתי קירמאייר (154 תגובות, 255 "לייקים", ו79 איש שבחרו לחלוק אותו עד כתיבת שורות אלה) ואת הפוסט הנוסף של ברכת קלימשטיין לוי) זאת מלבד השורות שלהלן ועוד עשרות פוסטים פרטיים נוספים, ביניהם כמה וכמה של יריב אופנהיימר. הרבה מלים. הרבה שותפים. הרבה מחשבה.
אני מפרט את כל אלה כדי להתחיל בעצם מן הסוף. אנו רואים שמתנהל כאן דיון. דיון ער, בנושא "חם" וחשוב שמטריד את חברות וחברי המפלגה. הדיון הזה היה צריך להתנהל בטרם נפלה ההחלטה על אותו הנושא, ויכול היה להתנהל. אבל הוא נמנע מאתנו. הוא נמנע מאתנו במכוון. הוא הוסתר מחברי המפלגה בכלל ומצירי הוועידה בפרט במשך שעות ארוכות. למעשה – במשך ימים. אני לא חושד. אני אומר זאת מידיעה – כבר מהרגע שזימנו את הוועידה היה ברור למזמנים שהדיון בה יעסוק בשינויים בהרכב הרשימה. הם לא היו יכולים לדעת, כמובן, ששינויים אלה ייגרמו, בסופו של דבר, בשל פרישתו של עמיר פרץ. הם חשבו על חבירה עם מפלגות אחרות (ולא, לא עם "התנועה" עמה לא התקיים כלל משא ומתן באותו פרק זמן). בכל מקרה הם ידעו שנושא חשוב זה צפוי לעורר מחלוקת ודיון רב משתתפים וצפוי לעורר התנגדות, בעיקר מצדם של המועמדים והמועמדות עצמם. אבל כל אלה לא הפריעו להציג את הכינוס כ"כינוס חגיגי" שנועד בכלל לאשר "מצע" (שלא אושר בסופו של דבר). כאשר הסעיף השני של "אישור הרשימה", אותה חגגה המפלגה ברוב פאר רק כמה ימים לפני כן, הוצג כעניין פרוצדוראלי בלבד. בקיצור, עשו הכול על מנת שלא נגיע לכינוס הזה ולא נדבר בו. רק בהודעת הדחייה של הכינוס, כמה שעות לפני שאמור היה להיפתח, קיבל עניין "אישור הרשימה" את המקום המגיע לו – בעצם אולי העניין החשוב ביותר לשמו מתכנסות ועידות מפלגתיות.
כמה שעות בטרם הועידה נפלה עלי באופן אישי, כרעם ביום בהיר, ההודעה של עמיר פרץ, שלמען בחירתו פעלתי ללא ליאות במשך שבועות ארוכים, שמשמעה שעבדתי לחינם. לעומתי, אחרים, כך הסתבר לי מן המסרון שקיבלתי, "קיבלו בהקלה" את ההודעה הזאת. כנראה שההקלה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי הם טרחו לבדוק בתקנון החדש של המפלגה, בן חודש ימים בלבד, וגילו, שבאין התייחסות למצב של עזיבת מועמד לאחר בחירתו, הרכב הרשימה והשריונים צריך להישאר כקבוע בו. וזו לא הרשימה שאותה הם רצו על הפוסטרים.
כאן אני פותח סוגריים ומציג את הפרשנות שלי לתקנון. אגב, תקנון לא מוצלח, שלא היה צריך להתקבל, אבל מה לעשות, על פיו נוהלה מערכת הבחירות המקדימות. תקנון זה, שאושר בועידה התשיעית עם התכנסותה הראשונה, קבע שני "מסלולים" לקביעת מיקומיהם של מועמדים ברשימת העבודה לכנסת התשע עשרה: המסלול האחד הוא כמות הקולות שקיבל כל אחד מן המועמדים. כלומר, אם אחד קיבל 100 קולות, הוא יוצב לפני מי שקיבל 99 קולות. ה"מסלול" השני הוא "הבטחת הייצוג". הרשימה נקבעה כך שיובטח בה ייצוגם של מגזרים, מגדרים, מקומות ישוב, וכו'. הטכניקה היא מאוד פשוטה – קובעים כמה "תחנות עגינה" ברשימת המועמדים שעד אליהן חייב להיות ייצוג של המגזר הרלוונטי. אם אין כזה – הראשון/ה מאותו המגזר, כלומר זה שקיבל הכי הרבה קולות, ישובץ ב"תחנה" זו. כך למשל, מקום 28 ברשימה מהווה "תחנה" שעד אליה חייב להיות ייצוג לתושב הנגב. אם במקרה יש ייצוג כזה עד מקום 27, הכל בסדר. אם לא – יוקפץ למקום זה ראשון המועמדים שהוא תושב/ת הנגב. סוגר סוגריים.
אכן, לא נאמר דבר בתקנון לגבי מה קורה אם יש מתקפת חייזרים ביום הגשת הרשימות, אם יורד גשם של דגים או אם אחד הנבחרים יוצא מן הרשימה, שלשה מקרים שמפלגתם של בן גוריון, שמעון פרס ואהוד ברק לא יכולה הייתה לחזות בשום אופן. אבל, כאשר לא נאמר על כך דבר, הדמוקרטיה מחייבת, מה לעשות, שאותה שיטה שנקבעה תמשיך להתקיים. כלומר – המועמדים ימשיכו להיות מדורגים על פי מספר הקולות שזכו להם, מלבד "תחנות העגינה" של הבטחות הייצוג, וזה מה שכנראה התכוונו גם לעשות.
אבל אז גילה מי שגילה, שההחלטה המשונה הזו, לפיה המיקום ברשימת נבחרים יהיה על פי כמות המצביעים שבה זכה כל אחד מהם, עשויה להעביר את אחד הנבחרים אל תוך הפוסטר, ו…רחמנא ליצלן, נבחר נוסף עמוק אל מיקום ריאלי ברשימה לכנסת. וגם ש..אוי לאותה בושה, במקרה שני הנבחרים האלה הם גם שמאלנים. והרי, זה עוול היסטורי לקרוא לנו שמאל.
אך לא אלמן ישראל, ומייד נמצא הפתרון: למה לא שפשוט נבטל את שני המסלולים גם יחד? נבטל את ההחלטה על הבטחת ייצוג, ולא נתחשב יותר בהבטחות ייצוג (לא סתם הפניתי את תשומת לבכם לזו של הנגב, אין ולא יהיה נציג המחוז הגיאוגרפי הקטן ושכוח-האל הזה בין שלשים המקומות הראשונים של המפלגה, למרות הבטחת הייצוג עד מקום 28 שהובטחה בתקנון הישן והבלוי מזוקן בן שלשים הימים), ובנוסף גם נבטל את העיקרון האידיוטי הזה לפיו מיקום ברשימת נבחרים ייקבע לפי הבחירה של הבוחרים ונקבע עקרון חדש: הרשימה תסודר לפי תמונה שצולמה לפני כמה ימים בבית-ברל, ממנה רק נוריד דמות אחת. הנימוק? אולי הנימוק החכם ביותר שמוח משפטי מבריק כמו עו"ד ליבאי, שר משפטים, מגנו של משה קצב ופרופ' בעל שם עולמי יכול להעלות על הדעת: "זה מסובך מדי ואין זמן". נימוק שאפילו לא-חיילת כמו מיכל זילברברג הצביעה על מופרכותו.
בדיעבד, גם "הודעת ההבהרה" וגם הפוסט של מיכל זילברברג הציגו עוד נימוק מעניין: הקולות שתמכו בנבחר שפרש היו בוודאי מתפזרים אחרת לו לא היה מתמודד. ואללה, איך לא חשבתי על זה? הלוא מה שנאמר כאן בעצם זה שכל מה שבחרו הבוחרים לא רלוונטי בגלל עמיר פרץ, וכל הקלפים נטרפו, אז בעצם למה בכלל להתחשב בשלשים וחמישה אלף הנודניקים האלה? זה באמת פותח ים של אפשרויות. מה שנשגב מבינתי, זה למה עצרו עם שינוי הרשימה כפי שנקבע. בהחלט יכולים היו להיות יצירתיים יותר בספקולציה של פיזור הקולות שניתנו לעמיר פרץ. אני למשל די בטוח שאם פרץ לא היה מתמודד בוחריו היו מתפזרים בין עופר קורנפלד לחילי טרופר באופן שווה בשווה והיה צריך להקפיץ את שניהם לעשירייה הראשונה.
נימוק נוסף שהעלתה זילברברג קשור בכך שיריב אופנהיימר היה אחד מן המתמודדים שעליהם המליץ עמיר פרץ. או בלשונה הציורית ויודעת-הנסתרות: "אנשי פרץ הצביעו ליריב לא בגלל שהוא מועמד ראוי, אלא בגלל שפרץ חתם עליו שהוא ראוי". נתעלם מכך שה"לא-חיילת" טוענת כאן שאחרים נהגו כמו חיילים, כי "זה בסדר בעיניה" (אני אגב מכיר אישית כמה וכמה תומכים נלהבים של פרץ שלא היו מצביעים ליריב אופנהיימר גם אם ריבונו של עולם היה מבקש זאת, לא רק עמיר פרץ), ונעבוד עם הסייפא של דבריה לפיה "כאשר מוציאים את פרץ מהמערכת יריב מקבל הרבה פחות קולות". את העובדה שהוא זכה בקולות הללו בבחירות היא מכנה "לגנוב קולות" – לא פחות. אז בואו נעזוב את יריב. אני רוצה להאמין שמיקומו הנוכחי ברשימה ריאלי, ובכל מקרה יש מצב שהוא ריאלי כמו המקום העשרים וארבעה, ונעבור לאחד, יוסי יונה. בתור פעיל במטה הבחירות של פרץ אני יכול לומר בביטחון: עמיר פרץ לא המליץ לתמוך בפרופ' יונה (אני כן המלצתי, לכל אחד ואחת ששאל אותי). והנה, לגבי יוסי יונה "הוצאנו את עמיר פרץ מהמערכת" ובכל זאת מיכל דורשת שלא נשנה את מיקומו על פי הקולות שקיבל. או שהיא טוענת שגם הוא "גונב קולות"? בקיצור אתם לא באמת רוצים שננמק את פתיחת הרשימה מחדש ב"מה היה קורה לו עמיר לא היה נולד". כי אז יש מצב שאפילו יו"ר המפלגה הייתה במקומות אחרים.
בכך מיצינו, אני חושב, את ההתייחסות לטענותיהן של זילברברג ו"המפלגה" בנימוקיהן המפורטים אך לא את טענותיי שלי כלפי התהליך המביש. שאף משה מזרחי, שלא חשוד כחבר ב"מחנה פרץ" או כבעל עניין, כינה אותו "חרפה".
כאמור, כל הדיון הזה לא התקיים בטרם ההחלטה. במקום זאת דני עטר דיבר בעד "הצעת המפלגה" מבלי לנמק אותה אפילו ברמז (אם אני לא טועה הוא התמקד בתקופת הצינון שאליה הוא שולח את המועמדים נחמן שי ונינו אבסדזה) ואופנהיימר ניסה להתמודד עם נאצותיהם של מחזיקי הדגלים (שכמה מהם שלחו גם אותי בהזדמנות זאת אל מחוץ למפלגה, כי אני לא בא להם בטוב כרגע). ואז – שיאו של הערב: שיטת ההצבעה הויזואלית, הידועה גם בכינויה "רוב ברור". יש משהו דורסני ומכוער בשיטה הזאת, שמזמן מזמן הגיע זמנה לעבור מן העולם. לא מפני שאני חושד במי שמגן על עברייני מין בכך שהוא עלול לראות "רוב ברור" היכן שאין כזה, אלא מפני שבשיטה כזו לעולם לא סופרים את המיעוט, בכך למעשה מעלימים אותו ומשתיקים אותו. המהומה שפרצה לאחר מכן, שלפחות לדברי היו"ר הייתה בהחלט לרוחה, הייתה סיכום של תחושת הקבס שעוררו המהלכים המפלגתיים. לא מספיק שמרמים אותנו, מרמים את הבוחרים, משנים את חוקי המשחק במהלכו ולאחריו, כעת גם אפילו לא יספרו אותנו? אז ספרו אותנו, והיו שם כשליש מחברי הוועידה, מעל מאה ועשרים צירות וצירים שהודיעו שרב להם בזאת. אותם באמת איש לא יהפוך לחיילים.
נ.ב.
את השבועות הקרובים אני אבלה בעבודה קשה על מנת שגם יריב, גם אסתי, גם ערן חרמוני יהיו חברים בכנסת הבאה. לאחר הניצחון (אינשאללה), נתפנה להמשיך ולהיאבק על דמותה של המפלגה הזאת. כן, המפלגה שלי.
תגיות: דמוקרטיה, דרור-ישראל, ועידת מפלגת העבודה, יסו"ד, עמיר-פרץ, שלי-יחימוביץ, תקנון הועידה התשיעית של מפלגת העבודה
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
11 בדצמבר, 2012 בשעה 3:40
דודו, מודה שלא הצלחתי להבין את מורכבות השיקולים שאתה טוען, ונראה לי שבשורה התחתונה אתה מתבסס על טענה פורמליסטית מדי.
יש מצבים שבהם כל פתרון הוא אלתור, ועל כל אלתור כזה אפשר לתלות כל מיני נימוקים, תלוי מאיזה זווית בוחנים אותו.
ממה שהצלחתי אולי להבין פה – יתכן שבדיקה אוביקטיבית של כל הזוויות הרלבנטיות עשויה להוביל בכלל לפתרון שלישי, אז מה?.
הבעיה בכל שיטת בחירות נעוצה בעובדה שאין שיטה מושלמת חוץ אולי מהגרלה. ולכן מאחורי כל שיטה מציצים תמיד המרוויחים ממנה ברגע נתון, או אלה שיודעים לנצל אותה לטובתם באופן מקסימלי.
יכול להיות שמומחים לניתוחים מתמטיים של שיטות בחירות היו מראים לך שמאחורי הטענה הפורמליסטית של אופנהיימר למשל, עמדה האפשרות להרוויח בכל זאת משהו מה"פצצה" שהטיל ראש המחנה שלו.
אתם נכנסים פה לשדה מוקשים וכל הדיון הזה, לא עולה בקנה אחד עם משפט הסיום של הפוסט שלך.
ועוד דבר, כפי שכבר הזכרתי, אי אפשר היה שהפרישה של פרץ תיפול כרעם ביום בהיר, כי הפתח למהלך הזה כבר נפתח קבל עם ועדה ביום הצגת תוצאות הפריימריז. באותו היום ניתן היה לפרש בצורות שונות דברים שנאמרו ובלונים שהופרכו, אבל ברגע שפרץ הודיע את הודעתו חסל סדר האפשרויות הפתוחות והפור נפל על אחת מהן, וזהו זה – לא רעם ולא שלג ביום קציר.
עצה ידידותית, מי שלא רוצה להישחק בפוליטיקה חייב ללמוד להפריד בין הבטן לראש. כשהבטן מלאה הראש לא עובד.
אז התרגזת אולי בצדק רב, וזה אומר עליך רק טוב, כי זה סימן שאכפת לך.
אבל עכשיו לא הזמן למטוע במסמרים פרשנויות, שעם הזמן אולי יתגלו כלא מדויקות.
לך על משפט הסיום שלך ותזכור שהליברביבימניה מגרדת בראש ולא יודעת מה לעשות עם שישים מליון ש"ח שמגיעים לה עבור תעמולת בחירות. (הליברביבימניה נהנית עכשיו בהפוך על הפוך מ"מלאכתם של רשעים….וגו').
התקציב של מפלגת העבודה קטן הרבה יותר למה להתעקש ולהוריד אותו מתחת לאפס?
למה להתחיל משם את העבודה הקשה. זה פשוט לא ברור לי, באמת.
11 בדצמבר, 2012 בשעה 7:59
חבל דודו שזה מה שממשיך להעסיק אותך.
במיוחד חבל כי "הקביעות" המשפטיות שלך חסרות שחר. התקנון לא התייחס למצב שנוצר- גם אם אתה מנסה לגחך את הסיטואציה- וסמכות הועידה להכריע במקרה של לקונה תקנונית היא הפיתרון המשפטי הנכון והדבר ההגון ציבורית ודמוקרטית לעשות.
אחרי ש 76% מצירי הועידה מצביעים בעד ההצעה שהתקבלה המשך דבריך על מהליך לא דמוקרטי מעוררים תהייה נוגה ובעיקר זכרונות לא נעימים מהקיבוצים המשתנים שבהם מנע מיעוט אידאולוגי(כולל ההורים שלי ז"ל) במשך שנים שינויים באורחות החיים שהרוב רצה בהם, וזאת עי ניצול סעיף תקנוני שבו נדרש רוב לשינוי מהותי (75%…..).
לכן כשאתה טוען שרוב ברור של 76% עדיין לא מספיק במקרה של התלבטות ללקונה תקנונית – אתה מצטרף בלי להתכוון לאותו מיעוט שדעתו תמיד חשובה יותר משום הוא רואה את האור ומחזיק בשרביט הצדק המוחלט.
ועוד הערה:
אני חושב שהלקח הכי מהותי אחרי הפרישה המבישה והבוגדנית של עמיר היא שנלמד כולנו קצת הלכות צניעות באמון שלנו במתמודדדים פוליטיים ובקרבות הפוליטיים הפנימיים שאנו מנהלים זה בזה.
דיון וביקורת צריכים להיות- ויחד איתם גם קבלת כללי המשחק שבהן הרוב קובע כשיש דילמה ובמיוחד כשהרוב הזה הוא עצום לפי כל קנה מידה.
ועוד הערה שאני לא מתאפק מלשתף בה אותך: כתבתי לעבודה שחורה פוסט על האירוע ליום ראשון. דקות לפני ששלחתי התקשרו אלי בנפרד מספר אנשים וביקשו שלא אתעסק בנושא הזה יותר כי לשיטתם מדובר במפלט פסיכולוגי שאנשים ממחנה עמיר הלכו אליו: כדי להתמודד פסיכולוגית עם הבגידה הגדולה מחפשים – לא במודע- תירוץ אחר כדי להרגיש מקופחים וכדי לחפש איך לריב.
חשבתי על זה, קיבלתי את זה שתקתי ולא פרסמתי.
אני מציע שתחשוב גם אתה אם הלהט הגדול המושקע מצדך ומצד אחרים בעניין איננו באמת סוג של פיצוי עצמי על התסכול הגדול שכולנו (כן גם אני) מרגישים עם צעדו של עמיר ולאא באמת בגלל תחושה של כעס וזעם על הליך לא דמוקרטי.
וברוח זו אינני מתכוון יותר לעסוק בנושא.
11 בדצמבר, 2012 בשעה 8:47
לדני ולאנונימי
חשוב לי לומר שהפוסט הזה חובר בערבו של יום ראשון, בתגובה לפוסט שפורסם בבוקרו של יום ראשון, כאשר הסערה הייתה בעיצומה. אתמול היו לי התלבטויות אם "למשוך" אותו מכיוון שאכן הדיון נרגע (אני מתעלם מפרשנויות פסיכולוגיסטיות שיש מי שמנסה לעשות ל"תומכי עמיר", בעיקר מפני שחלק ניכר מן המתנגדים למהלך פשוט לא היו "תומכי עמיר") ובהתייעצות עם המערכת החלטתי להשאירו על כנו, גם כי אני עומד מאחורי הדברים שכתבתי וגם מפני שחלק מחוסנה של המפלגה לדעתי הוא הדיון הפנימי המתקיים בה. אני בהחלט מתכוון לקבל את עצתכם ולהשקיע את מרב הזמן והמרץ בהצלחת המפלגה בבחירות. כפי שכתבתי בסייפא של דברי.
11 בדצמבר, 2012 בשעה 9:42
לדני
התגובה שלך היא מופת להכנסת אנשים לתבניות. מי שיצא מהמחנה הינו בוגד ומי שמצביע כדעת מיעוט, מפריע לרוב לממש את חלומותיו.
לא הייתי צירה בועידה, אבל מקובל עלי ההגיון שאומר שאותו תקנון היה צריך להשאר לאורך הדרך לקביעת הרשימה. אגב, אני לא חיילת של אף אחד ולא ידעתי מי המומלצים של פרץ או של יחימוביץ'. אתה קיבלת רשימה כזאת?
11 בדצמבר, 2012 בשעה 10:23
דרורה על דברייך דוקא אין לי בעיה להגיב.
א. לא קיבלתי רשימה מפרץ או יחימוביץ, אני שותף לחוג תלמים שבנה רשימה מחייבת של תשעה מועמדים לפי מחויבותם לס"ד, נכללו שם מועמדים שמזוהים עם שני המחנות.
ב. כתבתי על צעדו של פרץ שהיה "מביש ובוגדני" לא כתבתי זאת על המיעוט, אז לייסח לי דברים שלא נאמרו ולהגיד שאני מכניס לתבניות מחיל את האמירה עלייך. אגב, אני עומד מאחרי המילה הזו: פרץ מעל באמון שלי ושל רבים אחרים באופן מביש ובוגדני.
ג. ההגיון שלך לגיטימי. לאנשים אחרים יש הגיון אחר לגיטימי גם הוא. בדיוק בגלל זה עושים הצבעה כששני ההגיונות לגיטימיים והדין מתיר ומאפשר לבחור ביניהם. בהצבעה בין שני ההגיונות ההגיון שלי זכה ב 76% תמיכה ושלך ב 24% תמיכה, ולכן להגיד שמדובר בהחלטה לא דמוקרטית משמעו להגיד שההגיון שלי לא לגיטימי ואסור היה להעמיד אותו מול ההגיון שלך.
כמשפטן אינני מוצא שום בסיס לקיבעה הזו, וכחבר מפלגה על אחת כמה וכמה.
לדעתי, הדרך הפוסלת את ההגיון שלי ומאפשרת רק קבלת ההגיון שלך היא ממש חוסר הבנה בסיסי בתרבות ובהליכים דמוקרטיים.
12 בדצמבר, 2012 בשעה 0:50
בין אם הצבעתם בעד ובין אם נגד- אני מתקשה שלא להתפעל מהעובדה שהמפלגה מתנהלת בשקיפות ובדמוקרטיות יותר מאי פעם!
אני לא זוכר מתי בעשרים השנים האחרונות נעשה דיון כ"כ פתוח וכ"כ עמוק בין שני צדדים פנים מפלגתיים ועוד במפלגת אוכלת ראשיה.
יישר כוח לנו!
(אגב, אישית הצבעתי בעד הצעת היו"רית)