מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
אתגר ההכרה במדינה הפלסטינית
האומות המאוחדות הכירו ברוב גדול במדינה הפלסטינית. ישראל רואה בבקשה הפלסטינית צעד עוין ובתגובה החליטה לבנות עוד דירות בשטחים במטרה לחבר את מעלה אדומים לירושליים, ולבתר את המדינה החדשה לשתים. מה היה קורה אם ישראל הייתה תומכת בבקשה הפלסטינית, ושולחת נציגות בכירה לאו"ם ולרמאלה לשמוח בשמחתם
מאת: אמנון פורטוגלי
הו השטחים
כדי שנחזיק בכם נשפך דם ודמע כה רב /
של אמהות ושל אבות ואחים ואחיות שהתפללו לשוא /
כמה נערות וארוסות זקנו בלי דעת איש /
כדי שלנו תהיו, הו שטחים אדישים /.
האם היה כדאי?
על פי 'הים הפורטוגזי' של פרננדו פאסואה.
האומות המאוחדות הכירו ברוב גדול במדינה הפלסטינית. ישראל רואה בבקשה הפלסטינית צעד עוין ובתגובה החליטה לבנות עוד דירות בשטחים במטרה לחבר את מעלה אדומים לירושליים, ולבתר את המדינה החדשה לשתים. מה היה קורה אם ישראל הייתה תומכת בבקשה הפלסטינית, ושולחת נציגות בכירה לאו"ם ולרמאלה לשמוח בשמחתם?
הסיפור הישראלי הרשמי הוא שתמיד היה רצון מצד מנהיגינו להגיע לאפשרות של משא ומתן, ולפתרון הבעיה הפלסטינית. ואילו מטרת הלאומיות הפלסטינית היתה ועודנה לרשת את פלסטין כולה בעבור הערבים והאיסלאם. כדוגמה מביאים את ממשלת בגין, אשר התחייבה בהסכם השלום עם מצרים לתת לפלסטינים אוטונומיה, את הסכמי אוסלו, ואת ההתנתקות מעזה. זו מה שמספרות ממשלות ישראל מאז 1967, סיפור שהתקבל ע"י רוב העם. בשנים האחרונות הטיעון הישראלי הוא שאין פרטנר לשלום, ובנוסחה האחרונה לפי נתניהו, שהפלסטינים לא רוצים לשבת למשא ומתן.
סיפור נלווה הוא סיפור ה'החמצות' של ישראל וכשלונה להגיע לשלום גם כאשר היה אפשר להשיגו. מספר רב של כתבות מעמיקות ושל ספרים פורסמו בשנים האחרונות שמתעדים את מה שנחשב כ'החמצות' של ישראל, להלן רשימה קצרצרה של ספרים:
"מלחמת יום הכיפורים – המלחמה שהיה אפשר למנוע" כיצד הוכשלו המאמצים להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים.
"היד שקפאה " אלוף (מיל') אורי שגיא,. שגיא שמונה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק לרכז ולהוביל את המשא ומתן עם סוריה מתאר איך אחרי חודשים של הכנות ושל משא ומתן חשאי, כשהפערים בין הצדדים נראו קטנים מאי פעם, קיבל אהוד ברק רגליים קרות.
"עלייתו ונפילתו של השלום החם עם ירדן". פרופ' שמעון שמיר. איך ומדוע החמיצה ישראל את "השלום החם" עם ירדן.
"להכיר את החמאס" שלומי אלדר. איך אולמרט פיספס את ההצעה של החמאס להסכם הבנות של 25 שנים בשנת 2006, ולאחר חטיפת שליט – ובמקום זאת הפציץ את עזה ויצא למלחמה בלבנון.
איך קרה שכל כך הרבה ראשי ממשלה וממשלות בישראל טעו, ולא זיהו את האפשרות להשיג הסכמי שלום?
ואולי השאלה אינה נכונה. יתכן מאוד שאין כאן כל החמצה אלא מדיניות מכוונת שמעדיפה התפשטות והתנחלות על פני שלום. בפאראפרזה על "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח", ישראל מעדיפה את השטחים בלי שלום על שלום בלי השטחים.
הרצון מצד מנהיגינו להגיע לאפשרות של משא ומתן ופתרון הבעיה הפלסטינית, שונה ומנוגד למעשים שאותם המנהיגים עשו בשטח. המעשים והעובדות מורות בברור שממשלות ישראל, מאז 1967, יזמו, ועודדו התנחלות בשטחים שנכבשו במטרה ליישב ולהשתלט על כל שטחי ארץ ישראל ממזרח לקו-הירוק עד לירדן, גם ב'מחיר' של שליטה על, וגרוש של מיליוני פלסטינאים.
ראש הממשלה יכול לנאום בבר-אילן, בכנסת, ובאו"ם על רצונו בשלום, על שתי מדינות לשני עמים, אך קובע מה שנתניהו וממשלתו עושים. ההשקעות הממשלתיות, הגלויות והסמויות, בהתנחלויות חזקות ואמיתיות מאלף נאומים של נתניהו. הפכנו למדינה המעדיפה התפשטות והדוחה כל יד מושטת וכל ניסיון לפיוס. מסתבר שהאימרה אין פרטנר לשלום נכונה. לאסוננו, הפרטנר שאיננו היא ישראל.
במבחן המעשה והתוצאה מתברר כי ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, בחרו מאז 1967 באסטרטגיה של התפשטות והתנחלות בכוח בשטחים על פני אסטרטגיה של שלום. אסטרטגיה זו היתה והינה סימביוזה בין נימוקים 'ביטחוניים' חילוניים ובין נימוקים דתיים משיחיים. היו גם סטיות או מה שנראה כסטיות, ממדיניות ההתנחלות כמו פינוי גוש קטיף, אבל הקו העיקרי נשמר, וחשוב שלא נתעלם מהתמונה הגדולה, מאסטרטגית ההתפשטות וההתנחלות בשטחים מאז 1967. ההצדקה לאסטרטגית ההתפשטות, כפי שנמסרה לציבור החילוני, היתה הביטחון הלאומי. אך באותו זמן, עלתה והשתלטתה הצדקה דתית, כפי שמתגלה באלו שנבחרו ודחפו לממש את ההתנחלות וההתפשטות מזרחה, משום שאלוהים ציווה את בני ישראל לרשת את ארץ כנען.
בשלב הראשון זו היתה תנועת ארץ ישראל השלמה שצצה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. רעיון ארץ ישראל השלמה, בגבולות שיצרו קווי הפסקת האש החדשים, הפך לנחלתם של אנשי ציבור ואנשי רוח רבים מימין ומשמאל. חלקם תמכו ברעיון עוד קודם למלחמה, אך בעקבות המלחמה סברו שניתן ליישם את הרעיון, וחלקם החלו לתמוך ברעיון בעקבות תוצאות המלחמה.
בשלב השני, לאחר מלחמת יום הכיפורים, פחתה מידה ניכרת התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה בקרב החילונים, אולם בקרב רבים בציבור הדתי-לאומי התפתחה תפיסה לפיה ההישגים במלחמה הם פרי של תהליכים משיחיים. תנועת גוש אמונים שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים, יישמה את משנתו הדתית- משיחית של הרב קוק מישיבת מרכז הרב להתנחלות בשטחים שנכבשו. התנועה העלתה גרעיני התיישבות בשומרון בניגוד לעמדת הממשלה ותוך עימותים עם כוחות הביטחון, אולם לבסוף תמכה בהם הממשלה לאחר תיווכם של שרים ממפלגת העבודה.
במקביל, גוש אמונים השתלט על המפלגה הדתית ומינף זאת לקביעת סדר היום המדיני ואסטרטגית ההתפשטות וההתנחלות בשטחים. התוצאה היא שכיום ההתנחלויות הן המובילות את המדינה ואת המדיניות.
ממשלת נתניהו, על כל המפלגות המרכיבות אותה, יונקת, במודע או לא במודע, את עיקר ההשראה למדיניות ההתפשטות האסונית ממקורות דתיים ומתפיסה מדינית משיחית. ההתנחלויות הן מפעל דתי, שלא היה משגשג אלמלא הדחף הדתי-משיחי שמאחוריו. וכיום, המדיניות הישראלית היא בעיקרה רציונליזציה של ההתנחלות, בין השאר בשימוש בנימוקים ביטחוניים, 'מלחמת תרבויות', ונימוקים אחרים שידברו לקהל הרחב.
לההתנחלות ולהנמקה הדתית שאחריה (הארץ המובטחת) יש חלק נכבד בפתיחת תיבת פנדורה של מלחמת דת. בנוסף, כיוון שגבולות ההבטחה אינם מוגדרים בצורה חד-משמעית, הרי שמדינות ערביות ריבוניות כמו ירדן מרגישות מאויימות. החלום של 'שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן', ו'ארץ ישראל השלמה' נראה להן איום אמיתי בדיוק כמו שחלום השיבה של הפלסטינים נראה לנו.
ללא ספק יש בין הפלסטינאים/הערבים/המוסלמים אלו הרואים בנו את השטן שיש להלחם בו ולהשמידו. באלו יש כמובן להלחם. אבל אסור שזו תהייה חזות הכול. הדברים משתנים, וחשוב לעזור להם להשתנות בכיוון הרצוי. כך לדוגמה אנו חיים כיום בשלום עם גרמניה שהייתה, לפני זמן לא רב, האויב הנורא ביותר של העם היהודי.
אני ממליץ על מבחן הראי. אפשר להראות בקלות רבה כי גם בישראל יש מסיתים לאנטי ערביות ולאנטיאיסלמיות. כי בישראל מוחקים את העבר הפלסטינאי בארץ, וכי גם בישראל יש הרואים בפלסטינים/בערבים /במוסלמים את אלו שצריך להלחם בהם לגרשם ואף להשמידם. ודעות אלו באות לא רק מחוגי הימין הקיצוני כמו שוחרי כהנא, אלא מרבנים הנמצאים בשרות המדינה, מחברי כנסת, ומשרים בממשלה.
זה אינטרס ישראלי עליון לסיים את הסכסוך ביננו לבין הפלסטינאים, ואנו חייבים לפעול בכיוון זה בצורה אקטיבית. אפשר וצריך לעודד, לשתף ולחזק את אלו בצד הפלסטינאי/הערבי/ המוסלמי המעוניינים בקו זה, בפשרה הוגנת בסכסוך, ולהלחם באלו, בבית ומחוצה לו, שמתנגדים לו.
הארץ הזו והאזור הזה יכולים להיות גן עדן חבל להפוך אותו לגיהינום.
ישראל היתה צריכה לתמוך בבקשה הפלסטינית להכרה, והיתה עושה בחכמה אם היתה שולחת נציגות בכירה לאו"ם ולרמאלה לשמוח בשמחתם של הפלסטינים. כדאי לשנות את הדיסקט לפני שיהיה מאוחר מדי.
תגיות: או"מ, גוש-אמונים, הבעיה-הפלסטינית, הסכם-שלום, הסכמי-אוסלו, השטחים הכבושים, התנתקות, ירדן, מדינה פלסטינית, מלחמת-יום-כיפור, ממשלת ישראל, מנחם-בגין, משיחיות, סוריה, שלום
קישור קבוע
5 תגובות
Email This Post
3 בדצמבר, 2012 בשעה 9:10
לא אתגר ולא בטיח...
אין לי אמון בשקרנים, והפרה בוטה של הסכמים בינלאומיים היא לא רק שקר, היא גם אזהרה לצד השני על כוונת האמת של המפר. מי שתוכו כברו אינו בוחר בדרך החד צדדית בכדי להגיע להבנה.
הואיל צוישראל מעולם לא הכירה במה שמכונה גבולות 67' כגבולות למדינה פלשתינאית אם תקום ולכשתקום, ההיפך הוא הנכון: ישראל תמיד גרסה שגבולות אלה אינם גבולות ביטחון ולכן אינם בסיס להסדר. אילו רצו הפלשתינאים באמת ובתמים לשנות דיסקט ולהגיע מחשדנות טבעית ומבוססת על היסטוריה ארוכה של עימותים, לאמון הדרוש לפשרה סבירה, האו"ם אינו הדרך, האו"ם הוא הדרך הישנה – חיזוק חספקות וחוסר האמון.
ומשום שאינני פוחד מדמוגרפיה וגם לא מאינתיפאדה אזרחית או צבאית או שתיהן, אינני מוכן לתרגם לעצמי את מהלכי הפלשתינאים למהלכים בוני אמון או מצדיקי ויתורים ישראלים.
אגב, הסיפור כאילו שטחי E1 הם שטחי קישור בלעדיים בין צפון השומרון לדרום הר חברון, הוא סיפור שקרי ומגמתי; לא דובים ולא יער. שטחים אלה נועדו לשמור אופציה לויתורים משמעותיים בירושלים, שאיני רואה להם שום צידוק, מלבד כניעה לגחמות ולתוקפנות הערבית.
התמיכה של מדינות במערב אירופה בהליכה הפלשתינאית לאו"ם, חייבה תגובה מעשית וסימלית. לא יתכן להניח להן להוביל אותנו באף פעם אחר פעם. עם בריטניה יש לנו חשבון ארוך (וגם עם צרפת החשבון אינו פשוט). בריטניה האימפריאליסטית היא זורעת זרעי הפורענות המרכזיים של הסיכסוך הישראלי-ערבי, כאשר הפרה את כללי המנדט הבריטי של חבר הלאומים, קרעה ממנו כ- 75% מן השטח והקימה עליו את המדינה הערבית-פלשתינאית הראשונה בטח א"י השלימה. מכאן ואילך היה עליה לנהוג מידה של חרטה וזהירות על כל מה שעוללה, ובמקום זאת היא ממשיכה בסורה. מדיניות הספר הלבן הבריטי וחמש תוכניות החלוקה שיזמה כבעלת המנדט עלצ ארץ ישראל, עושים אותה למתווכת משוחדת ומפוקפקת, לשון המעטה.
לכן, טוב עשתה הממשלה בהחלטתה האחרונה. חייבים הכל להבין שאם רוצים מו"מ לשלום, חייבים לקיים מו"מ לשלום, גם אם הוא ארוך, נפתל, וקשה. אי אפשר לעקוף אותו פעם מימין ופעם משמאל ולקדם חד-צדדית את האינטרסים של צד אחד במחלוקת, כאילו אין צד נוסף.
על כל צעד בריטי-צרפתי, צריכה לבוא תגובה ישראלית הולמת, עד שיבינו את חוסר התכלית שבמדיניותם זו.
3 בדצמבר, 2012 בשעה 14:55
דר' גולד, לשעבר שגרירנו באו"ם הסביר אתמול בתכנית דין ודברים:
1. החלטת האו"ם איננה משנה דבר בשטח, כי האו"ם איננו מקים מדינות. אלה קמות בעקבות הסכמים בין הצדדים הנוגעים בדבר וכו'.
2. המהלך של אבו-מאזן היה הפרת הסכם, שעל-פיו אף אחד מהצדדים איננו אמור לנקוט בצעדים חד סטריים לשינוי המצב העובדתי בשטח.
לא ברור איך מהלך סמלי שאיננו משנה דבר בשטח הוא הפרת הסכם, ואילו המשך הבנייה בהתנחלויות (גם לפי החלטת העצרת), בנייה שמשנה את המצב בשטח – איך זה לא הפרת ההסכם.
בקיצור – הקלף היחידי שנשאר כביכול בידי ישראל – הגברת הייצור במפעל ההתנחלויות – הוא בעצם קלף התאבדותי שמשמיד את עצמו תוך כדי פעולה ומשאיר את ישראל ללא קלפים בכלל.
ואיך ממשלה שבכלל עומדת לבחירות מרשה לעצמה לנקוט צעד כזה ובכך להוכיח קבל עם ועדה שידיה ריקות ואין לה עצה ואין לה תושיה? דני דיין או מישהו אחר מהחבורה שלו הציע לקום ולספח שטחים שחשובים לישראל, כולל גושי ההתיישבות. נראה שממשלת נתניהו אובדת העצות מבינה לפחות שצעד כזה הוא מעבר למה שישראל יכול להרשות לעצמה.ונקווה שלא נתבדה בעניין הזה.
גם זו נחמה.
זה לא צחוק ולא משחק, כי כולנו משלמים בסוף את המחיר.
מצד שני, הצטרפות למהלך של אבו-מאזן איננה בהכרח התשובה החכמה. וכרגע אין רואים באופק איזו אלטרנטיבה יצירתית ומתוחכמת מספיק, אלא אם מישהו מחביא איזה שפנים בכובע שלו.
3 בדצמבר, 2012 בשעה 21:03
אני בעד לזרום איתם.
רוצים מדינה? קחו מדינה,לא עשיתם את זה בהסכם איתנו ולכן אנחנו לא חייבים לכם כלום,לא שטח,לא גביית מסים,לא חשמל ולא כלום.
נפנה את כל האזרחים שלנו שנמצאים בשטחים שהיום הם שטחי AB ואת שטחי C שכמעט אין בהם פלסטינים נשאיר אצלנו ושישלטו בעצמם כרצונם.
כמו שאנחנו לא חייבים כלום לאזרחי סוריה למרות שאנחנו כובשים חלק מסוריה כך גם לא נהיה חייבים להם כלום.
6 בדצמבר, 2012 בשעה 22:46
israel
היי אני חמאד פלסטינה
לכן, הממשלה לא עשתה גם את ההחלטות שהתקבלה לאחרונה. אתה חייב להבין את כל זה אם אתה רוצה מו"מ לשלום, למשא ומתן לשלום, גם אם זה ארוך, מפותל וקשה. אתה לא יכול לעקוף את זה פעם אחת ימינה ופעם אחת לשמאל ולקידומו של אחד – יחד עם האינטרסים של צד אחד בלבד, ואם יש גם צד שני.
כל צעד של הבריטים – תגובה, צרפתית הישראלית צריך להיות מתאים, כך שהם מבינים את חוסר התוחלת שבמדיניות שלהם הוא.
13 בדצמבר, 2012 בשעה 16:01
למגיב 2 (אנונימי או "מוגי"?)
אז ככה:
ראשית, אי שינוי המצב בשטח אינו הזזה של אבן לצד אחד, או עץ לצד השני של דרך. הוא אפילו לא סלילת דרך. אי שינוי המצב בשטח הוא המנעות מצעדים בלתי הפיכים, משום שבהסכם כל צעד הפיך הוא גם בר ביצוע.
שנית, השטח כולו הוא שטח שנוי במחלוקת מבחינת המשפט הבינלאומי. בשטח כזה או שמסכימים להסכים על סטגנציה מלאה – גם יהודית וגם פלשתינאית או שכל אחד מממש חלק מרצונתיו, בהתאם לכוחו היחסי, עד אשר מושג הסכם. דבר אחד לא יתכן – שצד אחד מניח שהכל שלו ועושה מה שבא לו, והצד השני מניח ששום דבר אינו שלו, ומאפשר לצד השני לעשות מה שבא לו.
שלישית, אם הרעיון המרכזי הוא שהפתרון שישרור בשטח הוא פתרון שמקבל על שני הצדדים, חזקה עליהם שינסו להגיע אליו בהקדם האפשרי, ובדרך זו להקפיא את המצב קרוב ככל האפשר לנמה שהם רוצים להשיג, ויכולים להשיג דה-פקטו. אם צד אחד מתחמק מדיון, משמע שיש לו כוונות אחרות, או ציפיות אחרות מאשר הסכם. אם שני הצדדים פועלים באותו אופן, הנחת העבודה שיש בסיס להסכם – מצוצנה מן האצבע.
רביעית, מי שמפחד להיות גדול וליטול אחריות על גורלו, גם אם פרוש הדבר הוא התמודדות עם סיכונים, אינו צריך לשחק ב"נדמה לי שאני מדינה ריבונית".
חמישית, לכל מעשה ו/או מחדל יש מחיר. אם נפקיר את יהודה ושומרון יהיה לך מחיר ואם נספח חבלים אלה יהיה לכך מחיר, וכל הסדר בין שתי אפשרויות אלה יהיה לו מחיר שונה. אינני משוכנע שהסיכון המירבי מבחינת ישראל הוא דווקא שליטה רופפת בשטחי יהודה ושומרון עם שליטה חזקה בגבול ביטחון על הירדן (נאום בר-אילן של נתניהו), ולא מדינה חמאסית עם ברית צבאית עם איראן או עם גוש איסלאמי מבוסס אחים מוסלמיים בכל המדינות שסביבנו. הקיום תמיד קודם למראית העין של דמוקרטיה אוטופית.
שישית, אילו הייתי במקום מגיב על כל הספקות, ה"תקוות" והחששות שלו, לא הייתי "מנחם את עצמי" בכך שצעדים ישראלים חד צדדיים לא יתכנו באיו"ש. השטחים המכונים כיום גושי התישבות (השטחים הקרובים לגבול המערבי של איו"ש וחיוניים לבטחון הלאומי של ישראל), ימשיכו להתפתח משום שאין דרך אחרת. עם עוד 100,000 איש בהם, שינוי מעמדם יהיה לעובדה דה-פקטו ובתנאים מסויימים גם יוכרז ככזה ע"י ישראל בכדי שיוכל להתנהל באפן חוקי ונורמלי לפי חוקי מדינת ישראל. השאלה אם ומתי יקרו דברים אלה, תלויה בהתנהלות הערבים ובהתפתחויות האזוריות יותר משהיא תלויה ברצונה "החופשי" של ישראל. מציע לכולנו להתחיל להתרגל לרעיון של "פתרון שתי מדינות בכל שטח ארץ ישראל המנדטורית". זה צריך היה להיות הפתרון הנכון שטורפד ע"י בריטניה, זה הפתרון הסביר היחיד מבחינה גיאופוליטית ואסטרטגית וזה הפתרון היחיד שיכול לספק תשובה אמיתית ללאומיות פלשתינאית, אם העולם הערבי שהמציא אותה, אכן מכיר בה ורוצה ביקרה.