התמקדותה של יו"ר מפלגת העבודה בנושא החברתי אינה מורידה מהשולחן את שאלת ההתנחלויות. אולם לאחר שנים שבהן הויכוח המדיני חנק כל דיון חברתי-פנימי, הגיע הזמן לשנות את הסדר. תשובה למאמרו של אלוף בן
מאת יאיר היזמי
אלוף בן קובל על הפיכתו של שדה המערכה הפוליטי לבליל אחיד ולאומני, דביק באחידות דעות מנומסת, המעקרת את הדיון הציבורי מהמצרך החיוני של דעה מוצקה. עמדה מובחנת ולוחמנית. כזו המוכנה לשלם עבור צלילותה, אך גם כזו שבבוא היום תישא פרי.
בעיקר מופנית הביקורת כלפי מה שנתפס כטשטוש סדר היום מבית מדרשה של יחימוביץ. טשטוש שנועד לקרוץ לקהלים שאינם מצביעי עבודה. למען האלקטורט, כך הטענה המקובלת, זנחה יחימוביץ' את סדר היום המדיני, ובראשו את בעיית הכיבוש וההתנחלויות.
אני לכשעצמי, עשוי להיות ראיה לתחכום הזה, שכן מבחינה מדינית עמדתי ימינה מיחימוביץ', אך סדר יומה הפוליטי גרם לי ולשכמותי להתפקד עבורה למפלגת העבודה, עוד בטרם המחאה של קיץ 2011.
הייתי נוטה לדחות את טענתו של בן, כפשטנית, שכן לדידי, די בעובדה שיחימוביץ' חוזרת ללא הרף על תמיכתה במתווה קלינטון כפלטפורמה מדינית, כדי לדחות את הטענות כנגדה. (שוב, על אף היותי אני מתנגד לעמדתה זו) אך נוכחתי לדעת, שגם בקרב אוהדיה הקרובים ביותר של יחימוביץ' רווחת ההסכמה לניתוחו של בן. גם הם חושבים שמדובר בטקטיקה ובמתק שפתיים. הם אמנם רואים בכך מעלה ולא מגרעת, שכן לדעתם, ערפול החושים הזה הוא העומד ביסוד הזינוק בכוחה של העבודה, אך למעשה הם מאששים את אחת הטענות המושמעות ביותר כלפי יחימוביץ'.
האם באמת חישבה יו"ר העבודה, בדקה ומצאה, שנכון יהיה להקריב את אתנן הכיבוש וההתנחלויות על מזבח האלקטורט? האם מדובר אך ורק בטקטיקה ובקריצת עין מחושבת מבית מדרשם של יועצים פוליטיים מחודדים? ובכלל, האם באמת הרוויחה מכך יחימוביץ' קהלים כה גדולים של חסידי ארץ ישראל השלמה, והם הם מקור כוחה העולה? מסופקני. ואם כן, לא יותר מכדי להתקזז עם מאוכזביה מבית מדרשה של פוליטיקת ה'לא נשכח ולא נסלח'.
לעניות דעתי, סדר היום שמנסה יחימוביץ' להחדיר לשיח הציבורי, אינו תוצאה של תחכום במובן הרע של המילה. יחימוביץ זיהתה יפה, כיצד בתהליכים שלא כאן המקום להרחיב עליהם את הדיבור, שיתק השיח המדיני, שהפך לשבטי ויצרי, ולא בכדי, את סדר יומנו האזרחי. כיצד בלהט היצרים נשכחה כליל השאלה שלשמה נתכנסנו, איזו חברה אנו רוצים להיות. ובסופו של דבר הגולם הזה קם על יוצרו גם בהקשר המדיני עצמו, שכן גם שדה זה נותר ים של מלל בלבד. גם הוא נפל קרבן להפיכתה של הפוליטיקה לשבטית – זהותית, ולא נושאית- ערכית.
מי שעוקב היטב אחר התבטאויותיה של יחימוביץ' , לא יכול להאשימה בפופוליזם זול. החל במחאת הקוטג', וכלה בפרשת אורי שגיא, יחימוביץ' פעלה לפי עמדתה הערכית באופן שאינו מוכר מאף פוליטיקאי במעמדה. גם בראיון ההוא לגידי וויץ, אודות ההתנחלויות, (בכל זאת ראיון בהארץ ולא במקור ראשון) היא לא הכשירה את ההתנחלויות, אלא ציינה את העובדה הפשוטה והידועה שמפלגת העבודה היתה הזו שפתחה במפעל הזה, ומשכך, עליה לנקוט ברטוריקה של ריבון אחראי לטעיותיו, ולא של סניף לוחמני ושבטי הנאבק בקבוצת הכדורגל היריבה. הא ותו לא. זה לא אומר שלא תפונינה התנחלויות, זה לא אומר שלא תהיינה פשרות טריטוריאליות. זה רק דורש לשנות את השפה והסגנון המתלהם והיצרי.
נכון לחדד עמדות. וצודק אלוף בן, ששפת הפוליטיקלי-קורקט בסגנון צו פיוס וכד' לא יכולה להיות הקו המנחה של הדיון הציבורי. אבל לאחר כמעט יובל של דימום הדיון על מזבח ההתנחלויות, שווה לנסות ולהפוך את הסדר הכרונולוגי. לדון קודם כל על אופייה וערכיה של החברה, ואז לשוב רעננים, ואולי קצת יותר בוגרים ומפויסים לטפל במוקש הלא פשוט של שאלת הגבולות והדמוגרפיה. לא בגלל שישנה הפריווילגיה להניח לסוגיה החשובה הזו, אלא דווקא בגלל שהאובססיה הפכה לסירוס. למגדיר זהות יותר מאשר קידום פתרון. שאלת ההתנחלויות והכיבוש היא נגזרת של דמותה וערכיה של החברה הישראלית. ועד שלא נשוב ונדון בשאלה הזו, העגלה תמשיך להתחפר בבוץ החברתי והמדיני גם יחד.
Tags: אלוף-בן, הארץ, התנחלויות, מפלגת-העבודה, סדר יום חברתי, שלי-יחימוביץ, שמאל
השאלה איזו חברה אנחנו רוצים להיות קשורה בקשר בל יינתק בשאלה המדינית – איזו מדינה אנחנו רוצים להיות: מדינה כובשת ומדכאת או מדינה שוחרת שלום באמת ולא רק בדיבורים. מי שאינו מבין את זה, לא יביא לתיקון העיוותים החברתיים.
ישראל סובלת משלוש בעיות קשות ומסוכנות: הקפיטליזם החזירי, הכיבוש
הממאיר והסכנה לדמוקרטיה. הרכב שתי העשיריות הראשונות ברשימת הליכוד, עם "חובבי הבג"צ" הידועים כמו יריב לוין ודני דנון וזאב אלקין, רק מלמד שהסכנה לדמוקרטיה הולכת וגוברת. יחימוביץ אינה מתייחסת כמעט לסכנה הזאת. האסטרטגיה שלה היא חד ממדית ושגויה. לדעתי, היא גם לא תרוויח הרבה קולות כי תיוג מפלגת העבודה כשמאל עדיין מושרש בציבור בימני. החזרות הבליתי נלאות שלה על כך שהעבודה מעולם לא הייתה שמאל אחא מפלגת מרכז רק מבזות את המורשת של המפלגה.
ולבסוף אני עדיין לא מבין מדוע אנשים נבונים כמו הכותב יאיר היזמי עדיין סבורים שניתן לחיות עם הכיבוש לאורך ימים. נכון שהוויכוח המדיני כבר שחוק, אבל התעלמות מהבעיה אינה מבטלת אותה.
אורי
יאיר היזמי כתב: "שאלת ההתנחלויות והכיבוש היא נגזרת של דמותה וערכיה של החברה הישראלית." אתה מסכים עמו בכותבך על הקשר בין חברה ומדינה. אני לא מבינה מה הביקורת שלך על המאמר. האם המאמר משלים עם שלטון הכיבוש? המאמר מתייחס אל החשיבות בדיון כולל על דמותה וערכיה של החברה הישראלית. דיון כזה אינו מסכים עם שלטון הכיבוש. נהפוך הוא. אז מה הבעיה במאמר? המאמר אינו מתעלם מבעיית הכיבוש. הוא מתייחס לדיון כולל על הכול, על השקפת העולם, על ערכים. כל זה כולל גם את בעיית הכיבוש. האם יאיר היזמי מתעלם מעובדת הכיבוש? לא ולא. זה כלל לא נובע מהמאמר.
לדליה,
הבעיה שלי עם המאמר היא שהוא תומך בגישה של יחימוביץ שמטאטאת את הנושא המדיני אל מתחת לשטיח. הפרקטיקה הזאת מסייעת במישרין ןבעקיפין לאלה שטוענים שאין כיבוש. האם שלי יחימוביץ יוזמת דיון כולל על ערכי החברה והמדינה שמכניס גם את נושא הכיבוש לתוכו? אם כן, אני עוד לא שמעתי עליו ואשמח אם ישכילו אותי. לדעתי, תמיכתה במתווה קלינטון היא מס שפתיים בלבד.
וחוץ מזה, היזמי ממקם את עצמו מימין ליחימוביץ, אם כי הוא יצביע בעד מפלגת העבודה. מה פירוש המיקום הזה, אם לא תמיכה בימין המדיני?
חברתי זה לדאוג קודם כל לאוכלוסיות הכי חלשות – שבישראל הם החרדים והערבים. ולדאוג להם זה לא סתם ללטף אותם, לדאוג להם זה לדאוג לשוויון אזרחי בהקצאת משאבים, לדאוג לדיור קבע לבדואים בסייג, תכניות לתעסוקה ולשירות שוויוני בצה"ל ובשירות לאומי, והפסקת מימון הישיבות שבסופו של דבר לא רק עולה כסף למדינה אלא גם משאיר את החרדים ענים. להיות חברתי זה גם מדיניות סביבתית, זה מדיניות אזרחית והליכה לקראת הקהילה הגאה, נישואים אזרחיים והשכלה גבוהה.
לשלי אין את זה, וגם לכל הרשימה הרדודה שלה.
הם מאבדים את הדיון המדיני ולא מחליפים אותו בכלום.
אני מאמינה שבבוא העת יתקיים דיון כולל ערכי על ערכי החברה והמדינה. איך אתה יודע שתמיכתה במתווה קלינטון היא מס שפתיים בלבד?
הטענה העיקרית במאמר, שאופי השיח הציבורי לא מאפשר להתקדם גם בנושא המדיני. כך שגם בהנחה שזהו הנושא הבוער ביותר, אם לא נתגבר על המכשול הראשון , קרי – השיח השבטי והפשטני, נמשיך להתבוסס גם בנושא המדיני.
במילים אחרות, ההתכנסות של 'השבט הלבן' סביב הכיבוש, נתפס ב'ישראל השניה' כאובססיה ומגדיר זהות. המענה לכך הוא בתמונה ראי נגטיבית במחנה השני, תוך התעלמות מההשלכות הנובעות מכך.
אם סדר היום האזרחי יתגבר על השיח השבטי, נוכל לשוב אל נושא הגבולות מפרספקטיבה חברתית, שהאמוציות בה לא יעוורו ויסרסו את השיח.
מסכם יאיר:
"לאחר כמעט יובל של דימום הדיון על מזבח ההתנחלויות, שווה לנסות ולהפוך את הסדר הכרונולוגי. לדון קודם כל על אופייה וערכיה של החברה, ואז לשוב רעננים, ואולי קצת יותר בוגרים ומפויסים לטפל במוקש הלא פשוט של שאלת הגבולות והדמוגרפיה. לא בגלל שישנה הפריווילגיה להניח לסוגיה החשובה הזו, אלא דווקא בגלל שהאובססיה הפכה לסירוס. למגדיר זהות יותר מאשר קידום פתרון. שאלת ההתנחלויות והכיבוש היא נגזרת של דמותה וערכיה של החברה הישראלית. ועד שלא נשוב ונדון בשאלה הזו, העגלה תמשיך להתחפר בבוץ החברתי והמדיני גם יחד".
"האובססיה הפכה לסירוס".
ניסוח קולע, מוציא וממצה.
אף אחד בשמאל לא יודע להגיד איך קרה שהחברה הישראלית טבעה בבוץ הכיבוש.
לכל היותר חושבים בשמאל שהם יודעים. לא יותר מזה.
אין לכך הסבר פשטני מסוג "התרנגולת קודמת לביצה", משום שמדובר בתהליכים מדיניים, פוליטים, גיאו-פוליטיים, חברתיים, כלכליים, הסטורים – דיאלקטיים ומסובכים מאוד.
מה שאפשר לאמר כמעט בוודאות – מסיבות שקשה באמת לנתח אותן, ישראל מסרבת להגדיר את עצמה מאז 1948 אבל במיוחד ובאופן טראגי- מאז 1967, לכך שותפים הימין והשמאל.
במקום להתייחס לבעייה הקריטית הזאת –
עסק ה"שמאל" במשך שנים בהתנצחויות נקודתיות עם דמות המראה שלו – המתנחלים, כשהמאבק מתנהל מראש בתנאי חסר – במגרש של המתנחלים מעבר לקו הירוק, ותוך התעלמות מתהליכים שהתרחשו מתחת לאפו של ה"שמאל" בתוך הקו הירוק. זו איננה פרשנות אלא עובדה.
"מחנה השלום" שבלע את השמאל, היה שותף בחלקו הגדול למהלכי פירוק מדינת הרווחה והוביל אותנו בסופו של דבר לשיתוק מדיני ודרדור חברתי-כלכלי. זו אינה פרשנות. זו עובדה.
מותר לפיכך לטעון שהאסטרטגיה של מחנה השלום, במקרה הטוב, נכשלה, ובמקרה הרע תרמה להנצחת את הכיבוש.
זה פשוט מדהים אותי כבר למעלה מעשרים שנה – אותה חשיבה בלתי משתנה, אותם טיעונים, אותה התעקשות על המנטרה שבלי סיום הכיבוש לא ישתנה כלום בחברה הישראלית.
זה לא מתקבל על הדעת מבחינה לוגית – כי אם כלום לא ישתנה בחברה הישראלית לפני סיום הכיבוש – מה יגרום לחברה הישראלית ללכת בכיוון של סיום הכיבוש, אם היא לא הלכה אליו עד עכשיו, ובהנחה הדמיונית שהכל תלוי רק בנו?
איזו מן טענה זאת?
את זה בדיוק שואלת בצדק שלי יחימוביץ.
שדרך אגב אמרה היום משהו מעניין על פניית אשף לאו"ם –
תהליכים חד צדדיים שאין לנו שליטה עליהם הם לא טובים לנו.
קיפאון מדיני לא טוב לנו כי אין דבר כזה. תהליכים מתקיימים והקיפאון פירושו שלנו אין שליטה ואמירה בתהליכים האלה.
צודקת.
אבל מה – היא לא אמרה את זה בשפה של השמאל. נו, נו , נו.
גלעד
מה ההשמצות האלה? יישום סוציאל דמוקרטיה יביא את המענה לאוכלוסיות החלשות, לשוויון בהקצאת משאבים ועוד. האם שלי לא מנסה לקדם ולממש ערכים אלה בפועל? שלי יחימוביץ דיברה גם על הצורך ליזום מדיניות תעסוקה במדינה. קידום מפלגת העבודה לעמדת כוח יוביל למימוש בתחומי החברה והמדינה. דבריך גלעד מתקבלים כלא יותר מאשר השמצות לא מבוססות.
ועוד הערה אישית
הדיון הזה מיאש אותי ברמות.
אם עלה בדעתי לנסות ולכתוב משהו לכבוד הכ"ט בנובמבר, אני תוהה אם זה שווה בכלל, כי אנחנו בדו-שיח של חרשים.
האם שלי יחימוביץ תצליח להוציא אותנו מזה? ספק.
אבל היא מנסה. בדרך מאוד לטנטית היא לקחה על עצמה איזה נסיון להתעסק עם השאלה של ההגדרה העצמית של מדינת ישראל.
השותפים הכי פוטנציאליים שלה- לא יתנו לה. היא לא מדברת בשפה שלהם. היא לא פוסעת במסלולים המקודשים של ה"שמאל" הישראלי, שזה השם שניתן למחנה השלום הליבראלי והניאו-ליבראלי ורוקן אותו מתוכן.
אתה באמת רוצה דיון על ההצבעה באו"ם? תקיש 'קלישאות' בגוגל ותקבל הפניות.
זה בדיוק מה שלא חסר. זה בדיוק מה שמנסה יחימוביץ' לשנות. וזה בדיוק מה שקשה לרבים לקבל.
כמו שכתבת, לא ברור איך הצלחנו להתבוסס בבוץ הזה כל כך הרבה שנים. אבל עובדה שהצלחנו. וזה מראה שהבעיה היא לא בפתרונות שהוצעו, אלא בשורש. בהנחות העומדות בבסיס הדיון.
דעתי היא כמו שכתבתי. שהעגלה תקועה בין קבוצות כוח שלא מסוגלות לשלב ידיים בגלל הזהות השבטית שלהם. וכל עוד זה ימשך, העגלה לא רק שלא תנוע, אלא גם תתחפר עוד ועוד. שוב, כי מה שתוקע אותה זה לא איכות הפתרונות המוצעים, אלא התהליך שעברנו כחברה.
לכן, הנסיון של יחימוביץ, לעבור לשיח אזרחי, אם יעלה יפה, יגדיר מחדש את השייכות הפוליטית. ויפרק את המכשול העיקרי שעומד בפני תהליך מדיני.
יאיר
למען הסר ספק,
אין לי אלא להסכים איתך, וכל מה שכתבתי כאן בא להאיר את ההסכמה הזאת מזווית הראיה שלי, ובעיקר מהנסיון האישי שלי בפעילות ארוכת שנים בתוך ה"שמאל", עד שמצאתי עצמי יום אחד בתוך מחנה שלום, שביד אחת הוא נלחם מלחמת אליטות עם גוש אמונים, וביד השנייה משתף פעולה עם הצד הניאו-ליבראלי של הימין.
ולא ששתקתי ומילאתי פי מים. אבל לא היה עם מי לדבר.
במבחן המעשה, לא אני העדפתי את ביילין על רן כהן במרץ, למשל. (בתמורה להבעת האמון פרש לו ביילין לעסקי השלום שלו, שכולנו רואים כמה שלום יצא לנו מהם).
מפלגת העבודה צריכה את עמיר פרץ במקום השני ברשימתה לכנסת.
עמיר הוא מראשי הטוענים שצדק חברתי אינו יכול לדור בבית שאין בו שלום.
אני חושב שהעמדות שמציגה שלי יחימוביץ' הן עמדות שלום לא פחות מאלה שמציגים אלוף בן, זהבה גלאון והיום שמעתי גם את צלי רשף משתלח בשלי.
הרצון של מרצ לבדל את עצמה על-ידי הצגת שלי יחימוביץ' כנץ היא מגוחכת ומזיקה. הדוברים האלה של מרצ עושים שירות רע למחנה השלום ובלבד שישארו זכים וטהורים בעיני עצמם.
מאידך צריכה מפלגת העבודה – ואני קורא לכל המצביעים מחר לבחור בו – את עמיר במקום השני, גם כהתחלת גישור של מחלוקות פנימיות אבל בעיקר כדי להודיע לכל העולם שמפלגת העבודה היא מפלגת שלום, אמנם לא טהרנית, אבל אמר כבר מישהו משהו על ריחות המטבח. לאפיהם של אלוף בן, זהבה גלאון וצלי רשף הם אינם נסבלים, יתבשמו להם בסיסמאות שאף פעם לא יהיה להם כוח להגשים אותן.
הבעיה היא לא אנשי מרצ ולא אלוף בן, הבעיה היא בתוך מפלגת העבודה. המבקרים יוצאים מתוך מחנה פרץ, והם אלה המנסים לקעקע את מנהיגותה ואת הדרך שהיא מתווה. תגובות 1, 3 הן דוגמה לכך.
היא לא עוסקת בכל מה שלא מסתדר לה עם תפיסת עולם צרה ומשעממת. לא יעילה, לא מועילה ולא ראויה.
גלעד, זאת אמירה סתמית. סיסמה.
החופש לזרוק ולהטיח זה בדיוק הפוליטיקה שלא מאפשרת לנו לזוז.
לצעוק כיבוש כיבוש זו אכן תפיסת עולם רחבה ומעניינת. יעילה, מועילה וראויה.
גם מצנע וכמה מהאופפים אותו מתאימים להערה של אנונימוס.
ישיבתו של מצנע בירוחם כל הכבוד לה, אבל מעולם לא שמענו ממצנע עמדות ס"ד ברורות, ואולי הוא מתאים למיוחסים של "התנועה" יותר מאשר לעבודה, שם לא הפריע לו איש להציג מועמדות בפריימריס, בדיוק כמו פרץ, הרצוג ואחרים, שהקדימו אותו בבחירות ליו"ר המפלגה.
מישהו מעלה בדעתו שהיה מקבל מקום שני ללא בחירות, לפני פרץ למשל?
(שמעתי היום שהיתה ציפיה כזו שנדחתה ע"י שלי. אולי זו סתם שמועה מרושעת, ואולי לא עלה כדבר הזה על דעתו).
לקסי – אחת הבעיות שלנו היא שימושים (לעיתים בלתי נמנעים) במושגים מופשטים כמו "צדק חברתי" ו"שלום"*.
לא ברור לי מי יכול לדור עם מי ולמה.
אצלנו בבניין דרים אנשים שלפי המקובלות אין סיכוי שידורו זה עם זה, ובכל זאת דרים ומסתדרים, ועדיין לא משך איש בזקן שכנו..
אבל כשאדם מופרט לידי קבלן, והוא מגלה איך הביטחון התעסוקתי שלו מידרדר והוצאות הבריאות והחינוך עולות והדירה לבן שעומד להתחתן מתרחקת, ושהוא צריך מממש לנהל מלחמת קיום יומיומית על צרכים בסיסיים, ובטח אין לו כסף מיותר כדי לגזום בחצר איזה עץ שמאיים על כבל החשמל, למרות שהרשויות דורשות ממנו לעשות את זה – אז הוא לא חושב על האפריקאי שמצבו פי אלף יותר גרוע ולא על הג'ניני שמצבו אי שם באמצע וסביר שקרוב יותר לזה של הישראלי הנ"ל.
כשהאדם הזה רואה מי נמצא במחנה השלום ומאיזה צד של החמאה, הוא ממילא לא מאמין לכל דברי הכיבושין שלו נגד הכיבוש.
יכול ללהיות שבמצב של שלום יכולה להיות יותר אפקטיביות למאבק ל"צדק חברתי".
אז המסקנה היא בקיצור – על תנועת מלקחיים שמעת?
ומכיוון ששנים רבות הוזנח צד אחד של המלקחיים, יתכן שאין ברירה אלא לאזן את התנועה.
* מילא אנשי ימין, אבל כשאני שמאל מובהקים מחזרו את הטענה שרק הימין יכול להביא שליום (ולפנות התנחלויות) אין צורך להתפלא שהיו כאלה שהשתכנעו.
ההתמקדות של מפלגת העבודה בבעיות הכלכליות והחברתיות מציבה אחרי שנים רבות אלטרנטיבה למדיניות ניאו ליברלית. כך יוכלו המצביעים לבחור במפלגה שעשויה, יש לקוות, לשפר את מצבם הכלכלי של רוב אזרחי ישראל, ועמוק מכך, הם יוכלו לקבל לגיטימציה להחלטה את מי לבחור על פי המצע הכלכלי חברתי.
באף מדינה לא קובעים המונים את דפוס הצבעתם על פי שאלות מדיניות, שלמצביעים רבים נראות רחוקות מהם או מופשטות (והשאלה המדינית נראית כזו לישראלים רבים, עד כמה שלאנשים מודעים פוליטית כמו הגולשים באתר זה הדבר נראה מוזר). המוני התומכים שהעלו את הלייבור לשלטון בבריטניה אחרי מלחמת העולם השניה לא עשו זאת כי פתאום הכירו בדיכוי של האפריקאים וההודים באימפריה, ואפילו לא בגלל ההוצאות העצומות על תחזוקת האימפריה. הם עשו זאת כי רצו מדינת רווחה.
לכל בר בי רב ידוע שמפלגת העבודה מעוניינת בהסדר מדיני, ויש לקוות ששלי איננה מהדורה חדשה של גולדה. אבל רכישת נאמנותם של המצביעים עוברת דרך האינטרסים של דיור, פרנסה ומחיה. אין שום דרך להגדיל את כוחה הפוליטי של מפלגת העבודה באמצעות הדגשת השאיפה לשלום, כמה שזה מצער. יש סיכוי טוב, אני מקוה, לעשות זאת בדרך הארוכה- דרך הדגשת בעיות הכלכלה והחברה.
את חוזרת על הטענה שסדר יום חברתי הוא אמצעי להשיג מצביעי ימין. סוג של טריק.
לאור דברי פרץ במעמד פרסום תוצאות הפריימריס, שוב איני-כל-כך-בטוח במה שכתבתי בתגובה מס' 12 כאן.
לקסי,
לא כולם שמעו מה הוא אמר, ולא כולם מבינים על מה אתה מדבר. קישור להקלטה יאפשר לאנשים להתרשם באופן אישי ובלתי אמצעי מהטקסט ומהמוסיקה.
סולרית,
איני חושב שהפצת הדברים תועיל, התקשורת כבר נשכה יותר מדי בעניין הזה.
לקסי
1. שמעתי את הדברים בזמן אמת בשידור חי, בלי עריכה – המילים והמנגינה, שיש לה חשיבות לא פחותה מזו של הטקסט.
2. נדמה לי שבקונטקסט של פוסט הזה ולאור התגובות שלך, ראוי שזה יכנס כאן.
3. אני מודה שלא האמנתי למשמע אוזני. כי יש עת לכל דבר, ויש דברים שאין להם עת בכלל.
4. אפרופו כיכר תחריר, הייתי קוראת לתנועה של לבני מפלגת "סחריר" מאחר שהיא מושכת אליה באמת אנשים שנמצאים כל הזמן בתנועה בתוך השדה הפוליטי.
לא פלא שהציבור מקבל סחרחורת והולך בסוף לביבי או לרב.
אני עוד זוכר את ההתלהמות הבלתי נסבלת סביב הבחירות ליו"ר העבודה. כל מי שעיניו ואזניו בראשו ראה את הפער בין הענייניות של יחימוביץ והחרון והמדון של פרץ.
יסלחו לי המעריצים והאוהדים, אני לא רואה בו מעבר לעסקן מקצועי שהעביר את חייו בשזירת סיסמאות, שכן ברגע הגדול בו קיבל הזדמנות ליישם את משנתו סונוור ממנעמי הילת משרד הביטחון. אני מוכן להמר בלב שקט שאצל יחימוביץ זה לא יקרה.
ואם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לסבוטאג' של האדון פרץ הנה הוא לפניכם.
http://tinyurl.com/cljzwbc
אגב אם תיכנסו לעמוד הפייסבוק של פרץ תראו הרבה מאד אנשים כועסים/נוזפים/מאוכזבים. גם אני הגבתי שם.
סולרית,
כמוך, גם אני ראיתי ושמעתי. תגובה ברוח דבריך היא שפיכת שמן מיותר למדורה הזו, לכן לא קישרתי.
די בשמן – המיותר – שנשפך, גם ב"פגוש את העיתונות".
יאיר,
הדברים שאומר פרץ באשר למדיניות שעל ישראל לנקוט אינם דברי הבל ואינם התלהמות. הדרישה לחידוד עמדות לקראת הבחירות האלה היא המיותרת.
עצם הבלטת השונה – בתרבות המלכים שהימין השליט ברחוב הישראלי – אינה מתאימה לישראל של היום ומחלישה את כוחנו בבחירות.
אלא שכפי שכתבתי במאמר עצמו, השיח המדיני הפך לפיקציה, ועל אותו משקל אני סבור, שההשתלחות של פרץ ביחימוביץ אינה משום שהנושא המדיני כה בוער בעצמותיו, אלא כי זה תחום שנוח לו לתקוף דרכו. מטרתו היא עצם ההתקפה על יחימוביץ.
השאלה היא תמיד האם הפוליטיקאי משתמש בתכנים ומסרים מסויימים על מנת לקדם את דרכו האישית, או משום שהוא מאמין בתכנים ובעמדות שהוא מבטא.
טוב שיחימוביץ אינה יורדת לרמה הזו, ולא מלבה את האש. זה ביטוי לשיקול דעת. אבל אנחנו הציבור שצריך להכריע מיהם השליחים שלו, ותפקידנו הוא הפוך. כן לראות מי מגיע לתפקיד מתוך שליחות ואידיאולוגיה, ומי מגיע מתוך תאבון לשררה. ולדעתי במקרה הזה התשובה חד משמעית ושקופה.