חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מפלגת העבודה – בשבחי המחנאות

נושאים דעות, פוליטי ב 30.10.12 0:06

מפלגת העבודה לדורותיה מאופיינת ומוגדרת בשיח מחנאי, והיא ייחודית בנוף הפוליטי הישראלי. המחנאות טובה למפלגה וטובה למנהיגיה. מנהיג שמבין את הדמוקרטיה של תנועת העבודה כדמוקרטיה מבוססת מחנות, מוכרח להיות כל הזמן קשוב לקולות שונים

מאת: דודו רוטמן

בכל ימות השנה, ובייחוד בתקופה זו של טרום בחירות אין מושמצת יותר מן המחנאות הפנים מפלגתית. בימים רעים במיוחד היא אף מכונה "סכינאות". אין האשמה יותר גדולה מלהיות "שייך למחנה", או להתנהג באופן "מחנאי" ואין קלישאה יותר גדולה, אותה אנו שומעים שוב ושוב באירועים מפלגתיים מוצפי בלונים וג'ינגלים כגון "תמו ימי המחנות והסכינים במפלגת העבודה", במעין שילוב של קביעה עובדתית עם הבעת משאלה ותקווה. גם אותנו במתארגנים לעבודה מאשימים שוב ושוב ב"מחנאות". אותה מחנאות ש"הרסה כל חלקה טובה במפלגה הזאת, שכל הזמן אוכלת את מנהיגיה".

והאמת? מי שמאשים אותנו במחנאות, על סמך הפרסומים המועטים שלנו, ההצהרות והפעילויות שאנחנו מנסים לקיים, צודק. מקבל עלי לחלוטין את האשמה. אני "מחנאי". מאז ומתמיד הייתי (כלומר, מאז שאני במפלגת העבודה, כעשור). בחרתי להיות במפלגת העבודה (למאות האלפים שעוקבים בשקיקה אחרי הפוסטים שלי כאן זו כבר קלישאה) מכיוון שנמאס לי להיות היכן שכולם דופליקציות טהורות האחד של השני (למקום הזה קראו אז "מרצ" שרק כאילו נוצרה מאיחוד של שתי מפלגות וחצי ולמעשה הפכה לחד גונית לחלוטין). מפלגת העבודה לדורותיה היא מפלגה רב קולית, שצומחת מתוך מאבקים אידיאולוגיים ופרסונאליים בין אנשים ונשים שמבחינות מסוימות קרובים זה לזה ומבחינות אחרות לא. זה איננו מאפיין שלה. זו הגדרתה מראשיתה, זהו סוד עוצמתה. זו חלק מן האלטרנטיבה שהיא מציעה לפילוסופיה הפוליטית של הכוחות האחרים בפוליטיקה הישראלית (והטרום ישראלית). עד כדי כך אני אוהב את שיח המחנות במפלגה שלי, שאני אפילו יכול לקבל את הטענות האנטי-מחנאיות.

אבל לפני כן, כמה דוגמאות היסטוריות. בתקופה שמנחם בגין שלט כמעט ללא מצרים במה שהיום קרוי "ליכוד" (מח"ל, גח"ל, חירות וכו') התחלפו במפלגה שהיום קרויה "עבודה" (מערך, מפא"י וכו') לא פחות משבעה מנהיגים: דוד בן גוריון, משה שרת, בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס. לעתים חלק מן המנהיגים הללו אף פילגו את המפלגה ושבו אליה. האם זה הפך את מפלגת העבודה לדורותיה לטובה פחות ממתחרותיה? האם זה מנע מן המפלגה הזו להנהיג מפעלים כגון הקמת מדינה, הפיכת מיליציות יריבות לצבא, קליטת כמות עצומה של מהגרים, והתמודדות עם שלש מלחמות? האם זה באמת היה כה רע למפלגת העבודה ולמדינה בכלל, שמשה שרת היה שם להתנגד באופן נחרץ לחלק מפעולותיו של בן גוריון? האם ההתמודדות של לוי אשכול עם המשבר שקדם לאביב וקיץ 1967 הייתה טובה יותר ללא לחצים מבית מצד אנשיו של בן גוריון שנותרו במפלגה לאחר הפילוג של רפ"י? האם היה זה יותר טוב לו לובה אליאב לא היה "מציק" לגולדה ויושבי מטבחה בטרם מלחמת יום הכיפורים בסיפורי שחפים כאלה ואחרים?

ואפשר גם על דרך השלילה. בחודשים האחרונים לתפקודו של מנחם בגין כמנהיג הליכוד וכראש ממשלה הוא כבר לא היה צריך להישאר בתפקידו. כולם ידעו זאת. אבל איש כמעט לא העז לדרוש זאת ממנו. נוצר מצב שהפחד מפני "מחנאות" בתנועה שלא ממש הבינה את משמעות המושג, גרם לכך שליד "הכפתור האדום" של מדינת ישראל ישב אדם חולה ואומלל, שהיה זקוק לרגע נדיר של צלילות כדי להכריז בעצמו: "אינני יכול יותר".

עדיין מסתובבים בכנסים ובחוגי הבית אנשים שזוכרים לדיראון את העימות שאפיין את המפלגה מאמצע שנות השבעים עד אמצע שנות התשעים – זה של "מחנה רבין" אל מול "מחנה פרס". האם מכל הגורמים, עימות זה הוא ש"הרס כל חלקה טובה במפלגה"? שמונה שנותיו של רבין כשר הביטחון היו אולי טובות יותר, אולי טובות פחות, אך האם הכשלים וההצלחות היו נמנעים ללא התחרות עם שמעון פרס? האם הניצחון ב – 1992 נמנע בגלל המחנאות? האם ההפסד ב – 1996?  הרי זו אולי הנקודה היחידה שהנושא ה"מחנאי" טושטש במקצת. ובכל זאת – קיבלנו את ביבי כראש ממשלה.

כלומר, אם נביט אחורה ולא בזעם, נראה שמפלגת העבודה לדורותיה מאופיינת ומוגדרת בשיח מחנאי, והיא ייחודית בנוף הפוליטי הישראלי (אולי מלבד המפד"ל ההיסטורית, מפלגה אחות בעניין זה). ייחוד זה טוב לה. הוא מגדיל את כוחה, הוא מאפשר לה לפנות לקהלים רבים בחברה הישראלית ולהימנע מקיפאון מחשבתי. כן, זו "מפלגה אוכלת מנהיגיה". אבל האם אתם יכולים להצביע על מנהיג שהודח/ עזב/ נמלט מן המפלגה הזו באופן לא מוצדק? באופן שעזיבתו החלישה את המפלגה?  בוודאי בטווח הארוך? (אני מזכיר כמה שמות –פרס "אני לוזר" בשנות התשעים, מצנע "המזמר" בשנות האלפיים, פרס ו"הפלנגות" ב – 2006, וברק, שלא צריך להוסיף לו שום ציטוט). בכל פעם שהודח אחד מהם, הוא הודח בצדק והמפלגה התחזקה בשל הדחתו. אם הם היו מנהיגים את הליכוד, את ישראל ביתנו, את מרצ, את צומת או שינוי, איש מהם לא היה מודח. אלה מפלגות שלא מדיחות מנהיגים, גם אלה מהם שכושלים וראויים להדחה. אלה מפלגות שמעדיפות להיעלם ולהעלים את דרכן על פני הדחת מנהיגים, זו מזוהה איתם ואיתם בלבד. לחלקן זה גם קרה.

השיח המחנאי, לטווח הארוך, מתגלה אם כן כנכון וטוב למפלגה. אגב, הוא גם נכון וטוב למנהיגות. הוא מציל את המנהיגים מידי עצמם. אם ברק היה חושב יותר "מחנאית", סביר להניח שהוא לא היה עומד היום בדמדומי הקריירה הפוליטית שלו (כמובן שמזל שהוא לא חושב כך…). מנהיג שמבין את הדמוקרטיה של תנועת העבודה כדמוקרטיה שמבוססת מחנות, מוכרח להיות כל הזמן קשוב לקולות שונים, לקרב ולהרחיק גורמים מנוגדים, לתת כל הזמן דין וחשבון לכלל שולחיו. בכך הם הופכים פשוט למנהיגים טובים יותר, וכן, מפלגת העבודה הציבה מנהיגים טובים יותר מכל מפלגה אחרת, מאז ומתמיד.

אז מי הם תמיד המתנגדים למחנאות? אם באופן אמיתי ואם כמס שפתיים? בדרך כלל מדובר באלה ששייכים למחנה אחד – המנצח. כלומר זה שהצליח להעמיד מתוכו את המנהיג/ה בנקודה הרלוונטית של החיים המפלגתיים. אלה הופכים לא פעם לדוברים החריפים ביותר כנגד "המחנאות", "העסקנות", ו"הסכינאות", זו שהם היו חלק ממנה כל עוד לא ניצבו בעמדת הנהגה. אבל אם נעמיק חקר לכבשונן של טענות, הרי שאין שם אמירה כנגד קבוצות רעיוניות שונות במפלגה. יש כאן מחנה אחד שטוען שברגע שהוא הצליח להעמיד מתוכו מנהיג/ה, הוא הפך לסטנדרט שעל פיו כל המחנות צריכים "להתיישר".

שלא נתבלבל, יש הבדל עצום בין "לקבל תוצאות דמוקרטיות של בחירות מקדימות". לבין הדרישה להשתיק כל ניסיון קיבוצי להשפיע על דרכה של המנהיגות מתוך המפלגה. דרישה כזאת, בעצם, אין מחנאית ממנה, היא שייכת למחנה שמבקש לחסל את רוחה הסוערת והיצרנית של המפלגה שלנו.

מוקדש לחברי למחנה – ב"עבודה שחורה", "יסו"ד' ו"מתארגנים לעבודה" ולכל חבריי הרבים מן המחנות האחרים

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

8 תגובות

  1. משתמש אנונימי על חימום בסולר :-) :

    כרגיל, עוד פוסט חכם של דודו רוטמן.

  2. א. קוריאל :

    מאמר מלומד ומלמד. מסכים עם חברינו רוטמן.

  3. מיכאל לינדנבאום :

    מטריד שלקראת הועידה היום אין רשימה מוסכמת של "המשמרת הסוציאל-דמוקרטית" שבראש מעייניה המלחמה בטייקונים ובספסרי חברות כח-האדם.
    אולי חבר'ה מ"יסוד",פלוס אסתי קירמאייר,סתיו שפיר,לילי בן-עמי יוכלו לעזור בנושא?

  4. לקסי :

    ריבוי הדעות במפלגה הוא אכן תכונה מבורכת.
    גם התלכדות בעלי דעות שונות לקבוצות "מחנות" שנועדו לתת תוקף ומשקל ציבורי לדעות השונות היא תכונה מבורכת.

    מה שמקלקל את השורה הוא המעבר (הגלובלי) מפוליטיקה של דעות לפוליטיקה של דמויות.
    זו כנראה השפעת המפרסמים ש"יודעים למכור" משחת שיניים ו"מנהיגים" (בגרמנית זה נשמע נורא) ולא דעות.
    זו גם השפעת הטמטום המושרה עלינו מטעמם של אותם מקדמי מכירות דרך הטלויזיה.

    התוצאה היא קיטוב מהדעות אל מנהיגים ומנהיגונים שרוכבים על הגלים האלה והמאבק בין דעות נעשה "שלי" נגד … (מלאו את שמם של מי שבא לכם)" וכיוצא באלה. כמובן שזה מרדד את הדיון, למי יש כוח וסבלנות לשמוע או לקרוא דברים שאינם מנוסחים ב-sound bytes, או בציוצי tweeters.

    וכותרי הכותרות חוגגים, ראו: נציגי המחוזות בעבודה: "שלי מעדיפה ידוענים"

    בהמשך מטפסים על עצי האגו וצריך מכונת ניעור, אבל זה נושא לדיון נפרד.

  5. יונתן כ. :

    מחנאות מחלישה,מחנאות גורמת לעיסוק יתר בפוליטיקה הפנימית על חשבון פוליטיקה מול מפלגות אחרות וכלל ציבור הבוחרים.

    ובכלל מחנאות לא קשורה לדעות כמו שרוב הפוליטיקה לא קשורה לדעות,היא קשורה להצלחה (לא סתם כשצד אחד תופס מומנטום פתאום כולם מפתחים דעות דומות).

  6. דודו רוטמן :

    יונתן, איך בדיוק המחנאות החלישה את מפלגת העבודה (לדורותיה) והאם המאבקים המחנאיים, שאכן תמיד היו גם פרסונאליים, ולעתים בעיקר פרסונאליים, לא היו בכלל קשורים לדעות? האם להניח למנהיג באשר הוא להוביל את המפלגה לבדו לאן ובאשר לבו חפץ זה טוב יותר למפלגה? היה עדיף, אם כך שברק ימשיך להנהיג את המפלגה? שלא יהיו שום "מחנות" נגדו?

  7. אייל איצקוביץ :

    חברים חברתיים, תצטרפו אלינו.
    https://www.facebook.com/MtrgnymLbwdh

  8. אייל איצקוביץ :

    וכמובן שכחתי להגיד: אנחנו קבוצה בעלת אידאולוגיה מוגדרת, וחלק מההגדרה הזו היא חוסר פרסונאליות. כלומר, רעיונות ודרכי פעולה ולא בן אדם מסויים. נכון שאנחנו תומכים במועמדים ומועמדות מסויימים, אבל אין כאן אהבה בלתי מותנית אלא בחינה מתמדת של דעותיהם ופעולותיהם.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.