מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הרצח השני של יצחק רבין
העצרת השנתית הגדולה בכיכר נועדה לשמר את מורשת רבין: קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית, סולידרית, אוניברסאלית החותרת לשלום ולהיפרדות מהפלשתינאים. עצרת מרכזית אחת וגדולה מדי שנה בשנה היא אחת הדרכים המרכזיות לעיצוב הזיכרון הלאומי של מורשת רבין. יש המעוניינים להשכיח את מורשת רבין. כשלון במניעת ההשכחה הוא הצלחת משימתו של הרוצח
מאת: דני זמיר
הרצח השני של יצחק רבין
רצח פוליטי ואידיאולוגי כשהוא נעשה בידי אדם בעל תודעה וכוונה פוליטית או אידיאולוגית או כשלוח של דרך כזו, נועד לקטוע ולמנוע מימוש הדרך האידיאולוגית של הנרצח.
הצלחת הרוצח נמדדת בשניים:
בטווח הקצר– בהצלחתו של הרצח לעצור או למנוע בטווח המיידי התקדמות או קיום התהליך, הרעיון והנושאים המרכזיים שאותם קידם הנרצח ושבהם פעל.
בטווח הארוך– בכך שדרכו של הנרצחת נמחקת ונעלמת ואינה ברת קיימא עוד .
דוגמה טובה לרצח כזה שמטרותיו הנ"ל לא צלחו, ומה ניתן ללמוד ממנו לעניין רצח רבין והמחלוקת על דרך זכירת הרצח, הוא שימור זכרו של לוחם שוויון זכויות האזרח האמריקאי מרטין לותר קינג שנרצח בשנת 1968. מל"ק נרצח ככל הנראה ביוזמה קונספירטיבית של סוכנות בטחון אמריקאית, ומכל מקום אין מחלוקת כי נרצח בגין דעותיו ופעולותיו המנהיגותיות במאבק לשוויון אזרחי שהיו מנוגדות לדי.אן.איי של אמריקאים לבנים שמרנים וגזעניים רבים.
מאז שנת 2000 מציינות כל מדינות ארה"ב את היום הזה, "יום לותר קינג" , על פי חוק פדראלי מחייב שהתקבל בשנת 1986. מעולם, לפי בדיקתי את ההיסטוריה של החוק והדיונים לקבלתו, לא הציע איש מתומכי קיום היום הזה כי יתייחסו במסגרת היום לשאלות של "שמירה על הדמוקרטיה וההתנגדות לאלימות כלפי דעות שונות" בלבד. וגם אם מתנגדיו היו מציעים שזה יהיה נושא היום הבלעדי כדי שיוכלו לציינו בלב שלם, היו רוב הציבור האמריקאי, ובוודאי מרבית מנהיגיו, דוחים את ההצעה בבוז. שכן, ברור לחלוטין שהרצח של מרטין לותר קינג לא היה רצח של איש ציבור בולט סתמי, אלא נועד, ככל רצח פוליטי אידאולוגי, כפי שהצעתי למעלה, לפגוע ברעיונות ובנושאים שבהם פעל ולהעלימם מהדיון והזיכרון הציבורי.
לכן, העיסוק בנושאים של שוויון זכויות אזרחי וזכויות אדם הוא ליבת העיסוק ב"יום לותר קינג" (כמו גם העיסוק בתורת "המאבק הלא אלים" שדגל בה). אני יכול לתת דוגמאות היסטוריות נוספות אבל נדמה לי שהעיקרון מובן.
***
באותו אופן בדיוק, יצחק רבין – תהא אשר תהא מורשתו והביוגרפיה שלו טרם הובלת תהליך אוסלו- נרצח בסופו של יום בגלל דבר אחד ויחיד: הוא הוביל את תהליך השלום שהיה כרוך בפשרה טריטוריאלית ומדינית מרחיקת לכת עם הפלסטינאים והעולם הערבי. תהליך השלום- בל נתבלבל- היה חלק מתפיסה מערכתית של ראשי הציונות לגווניה, ובייחוד תנועת העבודה ההיסטורית, ש"נרמול" העם היהודי ושיבתו לבמת ההיסטוריה חייבו בחזונה השתלבות וקבלתה על ידי העמים.
ההתנגדות לתהליך שהוביל רבין הביעה איפה התנגדות עומק רעיונית ונפשית ל"נרמול" העם היהודי שרבין ביטא בכל ישותו, "נרמול" שהתבטא אצל רבין בחוסר כבוד הגובל בבוז לתהליך ההתנחלות בלב אוכלוסיה ערבית ולתפיסת עולם משיחית, הרואה יתרונות גנטיים לעם היהודי כחלק אינהרנטי ממהותו. העלבון, הכעס וההתנגדות לעמדות אלו של רבין הם שיצרו, בסופו של יום, את הכן המשלח ממנו נורה יגאל עמיר לביצוע זממו.
בטווח הקצר הרוצח הצליח מאד: תהליך השלום נפגע קשות, (נכון שהיו לכך גורמים נוספים, אבל למומנטום, שנקטע ולא שב לאחר חלוף הכעס על הרצח, חלק חשוב בכך) ובהמשך התפוגג, והפך היום לעניין לא רלבנטי ונשכח בזירה הציבורית הישראלית (עד האינתיפאדה הבאה שהיא קרובה מתמיד להערכתי). חמור מכך, "נרמולה" של ישראל נפגע קשות, אולי באופן בלתי הפיך, והיא הפכה לאומנית ודתית במובן הפרימיטיבי של המילה (כלומר, חלקים רבים של אוכלוסייתה, וכתוצאה מכך גם של ההנהגה הפוליטית הנבחרת, נשען על חשיבה לא רציונאלית של "באבות", ורבנים שמתיימרים להורות מדיניות ולצפות עתיד מכוח סמכותם הדתית).
בטווח הארוך של עיצוב הזכרון הלאומי: עצרת מרכזית וגדולה של המחנה הציוני הומניסטי ביום הרצח, היו אחת הדרכים המרכזיות למנוע את השכחת החזון הציוני הבסיסי דלעיל. חזון שמחייב, כצעד מעשי, חתירה לשלום, וכנגזר מכך, היפרדות בשלום מהפלסטינים.
כישלון במניעת תהליך ההשכחה יהווה את הסמן להצלחתו הסופית של הרוצח עמיר ושולחיו במטרתם: חיסול החזון שרבין היה מבניו הפשוטים והמובילים כאחד: אין סיכוי לקיומה של מדינה יהודיית ודמוקרטית הגונה ללא היפרדות ממשית מהפלסטינים, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וברת קיימא בניהול ושליטה פלסטינית.
מסיבה זו, ההאשמה שהוטחה בעצרת ובמארגניה במשך שנים רבות כאילו העצרת שנתפסה כעצרת "מעין ממלכתית", שאמורה "לשקף את אבלו של כל העם" "מרחיקה במסריה ציבורים שלמים" נבעה מכישלון מהותי בהבנה והסכמה לגבי תפקיד ומטרת העצרת: העצרת השנתית הגדולה בכיכר נועדה בראש וראשונה לשמר ולהזכיר את העניין והנושא שהרוצח ביקש לפגוע בהם: קיומה וכינונה של מדינה יהודית דמוקרטית, סולידרית, אוניברסאלית ושוחרת שלום. ובמילים פשוטות: החתירה לשלום ולנורמאליות, (יחד עם אזכור נושאים חשובים שאינם ייחודיים לרצח רבין: כמו חשיבות ההכרעה הדמוקרטית שלא באלימות, ההתנגדות לגזענות ועוד).
החלטתם של "ציבורים שלמים" לא להצטרף לעצרת (ובל נשלה את עצמינו, גם לא לאזכר את הרצח, או לאזכרו בקצרה, רק לעניין דרכי ההכרעה בין יהודים) נעשתה מתוך הזדהות מובהקת, לרוב שלא ביודעין, עם המטרה המרכזית של הרוצח ותומכיו: להביס את הנורמאליות המתפתחת בישראל, למנוע את התאוששות השמאל הציוני הסולידרי מבית תנועת העבודה ונצחונו, ולשם כך לגרום שעיסוק מתחייב בתהליך שלום הכרוך בפשרה היסטורית ובהפסקת הכיבוש להלכה או בפועל- יהפוך ללא לגיטימי וולא ריאלי.
הבנת תהליכים אלו מבארת מדוע התעקשות דרור ישראל ושותפיה לקיים השנה עצרת מרכזית תחת דגלים בלבדיים של המאבק להגנה על הדמוקרטיה מפני האלימות והגזענות, תוך התעלמות מכוונת מתהליך השלום וההיפרדות מהפלסטינים לשתי מדינות, הוא חוסר תבונה והבנה פוליטיים והיסטוריים אסוניים.
הימנעות מאזכור של הנושא המרכזי שבגללו נרצח יצחק רבין מהווה למרבה הצער השלמת מטרות הרצח הפוליטי של ראש הממשלה רבין בידי יגאל עמיר, השלמה שנעשית בידי אנשים טובים בעלי מוטיבציה טובה, שדיון ולימוד היסטורי ראוי עם שותפיהם לא בוצע- ובכך הפכו ל"אידיוטים שימושיים" בידי האנשים שההתנגדות לדרך שייצג והוביל רבין, שהיא דרך השמאל הציוני הקלאסית של תנועת העבודה ההסטורית, הצדיקה בעיניהם גם אז וגם היום אי ציות לכללי הדמוקרטיה.
הסתה, גזענות, חוסר סובלנות- הם "גידולים" הקיימים בכל חברה ובכל עם, בוודאי במצב הייחודי בו אנו כמדינה וחברה פועלים. אלו "גידולים" חמורים וראויים לגינוי ולטיפול שימנע את התפשטותם. אך צריך לומר באומץ וביושרה: ללא מאבק חינוכי פוליטי ותודעתי מתמשך לשלום ולקיום הוגן ובר קיימא, לנו ולשכנינו הפלסטינים כחלק בלתי נפרד מהחזון הציוני היסודי- ילכו "הגידולים" ויתפשטו עד שיהפכו למחלה קטלנית שממנה לא תהיה לנו תקומה.
תגיות: דמוקרטיה, דני זמיר, יצחק-רבין, רצח-יצחק-רבין, שלום, שתי מדינות לשני עמים
קישור קבוע
25 תגובות
Email This Post
27 באוקטובר, 2012 בשעה 23:37
דני,
1. אחרי שנים של שחיקה במסר שאתה מתמקד בו, השאלה עכשיו היא – איך מוציאים מתוק מעז.
2. עשיה פוליטית בסופו של דבר לא יכולה להסתכם בסיכום המצב כמתבוננים מהצד.
4.העצרת, נכון לרגעים אלה, כבר התפזרה או שהיא עומדת להסתיים. ברשת ב' דיברו על נוכחות בני עקיבא בעצרת.
ולכן צריך עכשיו לאתגר אותם חזיתית-
על איזה דמוקרטיה הם מדברים? דמוקרטיה שבה ליהודים יש כבישים שמקצרים את הדרך ולערבים יש כבישים שמאריכים את הדרך?
דמוקרטיה שבה יהודי עובר חלק במחסום בשטחים (למשל בכביש 443 שעובר בשטחים מחוץ לקו הירוק ומהווה עוד עורק יציאה/כניסה לירושלים רבתי), אבל ערבי שנוסע מבית לחם לרמאללה, צריך לנסוע בדרך עוקפת ולעבור מחסומים שמזכירים מראות שלא בא לנו להיזכר בהם?
האם הם מתכונים לדמוקטיה שמפלה באופן מעשי כדבר יום ביומו אזרחים ישראלים שאינם יהודים (ויש קבלות "ברוך השם" גם בנוגע לאזרחים כאלה שאינם ערבים ואינם יהודים. אזרחים ישראלים שאינם מאיימים על הבית הלאומי היהודי ובכל זאת מופעלת כלפיהם אפלייה שיטתית באופן "טבעי".)
לשם מה הם באו בכלל לעצרת לזכרו של רבין?
מה הם באו להגיד, שלא רוצחים ראש ממשלה? בשביל זה צריך עצרת?
איפה הם היו בהפגנות שלפני הרצח שבהן הונפו שלטים עם תמונת רבין שמעליה הכיתוב "בוגד" ועל חזהו מסומנת מטרת ירי?
האם יתכן שלא זיהו את השיח שרווח שבשטחים על הצורך לחסל את רבין (והכרוז הנזכר אחד מני רבים, היה ביטוי אותנטי ומופץ ברבים של השיח הזה?).
מדוע מהרגע הראשון אחרי הרצח הם עשו הכל כדי לטשטש את השאלות הנוקבות, כולל איומים על מי ששאלו את השאלות האלה?
רשימת השאלות הזאת צריכה להישלח להנהגת בני עקיבא.
הם השתתפו אתמול רשמית בעצרת?
שיואילו להסביר בבקשה על מה הם מדברים.
5. איך לשלוח את המכתב הזה, מתוך כוונה לקבל תשובה, על זה אפשר לחשוב, ובלבד שזה לא יהיה בצורת איזה מאמר עם מאמר נגד כתגובה.
שיענו ישירות לשאלות שעד היום הם התחמקו מלענות עליהם.
28 באוקטובר, 2012 בשעה 10:59
קצת כמו חוק גודווין – מאמר שבו הכותב מכנה את מושאי הביקורת שלו "אידיוטים שימושיים" נפסל לקריאה על בסיס הנחת המתבקש: הכותב הוא חכם והמבוקרים הם אידיוטים – גם אם "אנשים טובים בעלי מוטיבציה טובה".
28 באוקטובר, 2012 בשעה 11:48
טקסט מדויק וחשוב
28 באוקטובר, 2012 בשעה 13:52
אבשלום אם אין מה לכתוב- לא חייבים.
28 באוקטובר, 2012 בשעה 15:21
לאבשלום בן-צבי,
לטעמי הפכנו כולנו ל"אדיוטים שימושיים".
היום 17 שנה אחרי הרצח עדיין מפחדים להתמודד עם שאלה אחת שבלעדי ההתמודדות איתה אי אפשר להפיק לקחים מהרצח, ודקדוקי ניסוח הם בטח לא הדרך.
פחד ופחד והעדר אומץ ועמוד שדרה בריא מנעו כנראה את ההתמודדות עם השאלה-
איך יתכן שאדם שהשתתף בהלוויה סמלית של רבין כשהוא צועד בחזה נפוח אחרי הארון הסמלי; שעמד ב- 4 ביולי 1994 על מרפסת בכיכר ציון כשמתחתיה ומעליה כרזות ענק בעברית ובאנגלית הקוראות "מוות לעראפאת"; כשבקהל מחולקות כרזות מושקעות וממומנות היטב (רעיון, הפקה, ביצוע, הפצה)של המטה למאבק בהסכם אוסלו שהוקם ע"י האיש שליווה את ארונו הסמלי של רבין, ובכרזות הנ"ל המחולקות לקהל ב-4 ביולי 1994 בכיכר ציון, רבין מופיע בדמות עראפאת עם כתובת בוגד ומטרת ירי על חזהו; וכשהאיש שהקים את מטה המאבק ניגש לנאום מהמרפסת והקהל צרח בגרון ניחר "רבין בוגד", הניף האיש ידו למעלה, השהה אותה מעט, ואז התחיל להוריד אותה באיטיות דרמטית עד שהשתתק הקהל, רק כדי שיוכל לאמר דברים ברוח כתובת הענק המתנפנפת ברוח מעליו ומתחתיו "מוות לעראפאת" –
איך יתכן שהאיש הזה נבחר ב-1996 לראשות ממשלה, ושוב ב- 2008 ואולי גם ב- 2013?
איך קורה שהחכ"ית הרהוטה שהגנה עליו כמו חתול על גוריו, ונפנפה באזהרות מפורשות מתחת לכל מקרופון נגד "שימוש ברצח" לצרכי הבחירות; שכבר מיד אחרי הבחירות ב-1992 עוד לפני שחלמנו על אוסלו כבר פמפמה תחת כל מקרופון שאין לרבין רוב בעם, שרוב העם לא בחר בו (בהסתמך על חישובים מתמטיים הזויים של תוצאות הבחירות); שחזרה והזהירה מפני כל מהלך מדיני של רבין שרוב העם "הצביע נגדו" – איך קרה שהפכה לשרת חינוך במדינת ישראל?
האם ה"עם" אדיוט, או רק חסר אונים?
האם בארזים נפלה שלהבת או רק באזובי הקיר?
מי היו הכוחות הפוליטיים התקשורתיים, האינטלקטואלים – כל בעלי ההשפעה שהתחמקו מהשאלה והשתפנו תחת תירוצים של אחדות?
"אחדות"? כשבראש עומד אדם הנוטה להשתתף בהלוויות סמליות ולקרוא למוות של ראש ממשלה נבחר ?
סוחרי ורוכלי ה"אחדות", מוכרי הרעל הפשיסטי ומי שעזרו להם להפיץ את הסם הזה תרמו פה לדבר הפוך לגמרי. אחדות אין. וויכוח דמוקראטי אין.
שלום אין. ביטחון אין.
28 באוקטובר, 2012 בשעה 18:47
קודם כל הטקסט חשוב ותודה לדני שכתבו. ניכר שבעצרת שבשנה הבאה יהיה צורך להביא את השאיפה החינוכית לשלום למרכז הבמה.
אגב, לא קוצר רואי הוא העניין. אלא הבידול והשליטה בתוכן. מעתה, כבר לכולם ברור אל מי פונים כשרוצים להיות חלק מעיצוב העצרת.
השאלה אם דרור ישראל והמחנות העולים (אל השניה אני קשור), יהיו מוכנות לדיאלוג בין שווים, ביחס לאמירות התוכן של דני ואחרים.
28 באוקטובר, 2012 בשעה 19:03
אינני מחסידי פושע ההפרטה ,שהפך את הלאומנות לקרדום לחפור בו,ושנטה להשתתף בהלוויות סמליות ולקרוא למוות של ראש ממשלה נבחר.
לא ולא!!
אלא,אי אפשר להתעלם שהסכם אוסלו גרם להפקרתם של תושבי ישראל לרצח המוני ברחובות.
א. היתה הפקרה מבישה של מערך המודיעין והמשת"פים בשטחים.
ב.לא נבנתה גדר הפרדה ,והיחידים שזכו להגנת צה"ל היו המתנחלים ולא תושבי ישראל.
מה הפלא שמניות רעיון השלום,ועימו הסכם אוסלו נפלו פלאים,אפילו בקרב אנשים רבים שהיו "שלןם עכשיו".
מה הפלא שמוכרי הרעל הפשיסטי "עושים חיל".
28 באוקטובר, 2012 בשעה 19:15
שכחת לכתוב שחברי דרור ישראל והמחנות העולים, לא נושאים בנטל האלונקה יחד עם חניכייך הסופר ערכיים. בניגוד לחובשי הכיפות הסרוגות שכן נושאים תחת הנטל.
הסיכוי לשמוע ממך מילה טובה על יוזמה של תנועות הבוגרים משולה לסיכוי לשמוע מאלי ישי מילים חמות על אריה דרעי. הרי אם תנועות הבוגרים היו בוחרים הפוך היית עסוק בלהסביר עכשיו, למה ההתעסקות בהסתה ובאלימות שנלוותה אליה הן הדבר המשמעותי ביותר. אתה חייב לצמצם את תסביך תנועות הבוגרים אצלך, גם הגודל גם שאלות המוסר והערכים וגם הבחירות האידיאולוגיות.
28 באוקטובר, 2012 בשעה 21:51
מיכאל
הסכם אוסלו לא גרם להפקרתם של תושבי ישראל לרצח המוני ברחובות.
למעשה הרחוב הפלשתיני קידם אותו בסה"כ באופן חיובי. זו הסיבה שהחמאס, שהתנגד להסכם בדיוק כמו מי שאתה מכנה "פושע ההפרטה שהפך את הלאומנות קרדום לחפור בו", נזהר בהתחלה בפעולותיו וצמצם אותן דווקא נגד מתנחלים. אמנם הפעולות האלה של רצח 8 מתנחלים במספר פעולות נפרדות, לא משתוות לפעולה אחת של מתאבד בדיזינגוף, אבל זה הגיע אחר כך. המתאבד הראשון היה דווקא ברוך גולדשטיין שבתגובה לרצח אותם מתנחלים ובעידוד שקיבל מאווירת ההתנגדות להסכם בימין הישראלי בכלל ובימין ההתנחלותי בפרט, החליט לקחת את החוק לידיים ובאקט התאבדותי רצח בדם קר 29 פלשתינים במערת המכפלה. אורגיית המתאבדים החמאסניקים בתוך הקו הירוק התחילה כשמלאו 40 יום לטבח במערת המכפלה. בהתחלה בטפטוף.
תגובת הימין שעט על הדם, הגבירה את התאבון ופעולות המתאבדים החמאסניקים בתוך הקו הירוק תפסו תאוצה, אחרי ה-4 ביולי 1994, היום שבו התקיימה ההפגנה שתארתי למעלה.
העובדה שמהלך הדברים נשכח לגמרי, היא תוצאה של שני דברים:
1. אחד הבאגים בהסכם אוסלו היה ההתחשבות במוקשים שהניחו המתנחלים לאורך הדרך במשך שנים כדי לסכל כל הסכם עתידי. הנסיונות ה"יצירתיים" לעקוף את המוקשים האלה, רק שכנעו את הימין שהוא פועל נכון לשיטתו ושעליו להמשיך באותה הדרך ביתר מרץ. העובדה שגם ברחוב הישראלי התקבל הסכם אוסלו בחיוב (אף כי חשדני משהו) שכנעה אותם שחיייבים להניח עוד ועוד מוקשים בדרך. ההתרחשויות שתארתי למעלה היו רק קצה קצהה של האגרסיה נגד ההסכם תוך הזנה הדדית בין הימין והחמאס וחוזר חלילה.
2. השמאל הישראלי התהלך בתוך כל הסיפור הזה כאילו זה לא ממש נוגע לו. הוא הביא את השלום וזהו. לא היתה בכלל עבודת שטח מסודרת להרחבת האימון והתמיכה בהסכם. לא היתה שום התמודדות עם השתלטות הימין על הרחוב. פשוט לא היתה.
הרמטכ"ל הגאון ברק הצליח לשכנע את רבין ואת בגץ לסלק מכאן 400 מנהיגי חמאס (הוא ניסה את זה למעשה עוד בימי ממשלת שמיר, אבל דן מרידור התנגד, מה תגיד על זה), אבל אף אחד לא טיפל במדגרה שהתפתחה בהתנחלויות.
התמונות מהרחוב הישראלי שנשלט באופן בלעדי ע"י הימין והתנהלות המתנחלים בשטחים עשו את שלהם ברחוב הפלשתיני, שההנהגה שלו רק התחילה לבסס את אחיזתה בשטחים. זו היתה מן תקופת דמדומים כזו שאף אחד בממשלה לא התכונן לקראתה כמו שצריך.
לכך יש להוסיף את האופוריה המיותרת של אנשי השמאל שהיו אמורים להבין שדרך חתחתים עדיין לפניהם וש"אל יתהלל חוגר כמפתח".
בלי להגזים זכור לי שהאופוריה הזאת הזכירה לי אז במשהו את האופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, מה שהעביר צמרמורות בגבי. תאמין לי – לא היה עם מי לדבר שם בשמאל.
אז כדאי להיזהר מכל המיתוסים שנבנו פה, הן על מורשת רבין והן על הסכם אוסלו שחשף את הישראלים לרצח המוני ברחובות.
בינתיים, בין שני המיתוסים האלה עומד אולי להיבחר בשלישית ראש ממשלה שבעצמו התפאר אז שהצליח לנתב את כל האופוזיציה למטה המאבק שהקים נגד ההסכם. זה מטה המאבק עם הכרזות המפוארות וראה תגובה 5.
28 באוקטובר, 2012 בשעה 22:52
נווה שלום! מרגש לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה שנים….
שמע ,
אם הנהגת דרור ישראל היתה בוחרת הפוך, לא היה מתרחש כל פיצול, אז דבריך פשוט מושתתים על אי ידיעה.
(סלח לי שלא אתייחס לשאר דבריך אין לי מושג מה אתה מברבר, בעיניי תנועות הבוגרים הן בגדול בעלות זכות אדירה כמעט בכל תחום, גם כשהן או מי מהן ראויה לביקורת עניינית בנושא מסוים.)
29 באוקטובר, 2012 בשעה 0:29
אפשר באמת לחשוב שהעצרות הלא מפוצלות העבירו איזה מסר לקהל משתתפים שממילא הלך והצטמצם עד שמשפחת רבין החליטה השנה מהסיבה הזאת ו/או מסיבות אחרות להסיר ידיה מהעצרת.
הבעיה היתה כבר בהתחלה, כשהנהגות הימין למיניו דרשו חלק בעיצוב הסיפור על הסכם אוסלו ועל הרצח ועל הקשר בין שניהם.
דרשו ולקחו ולשו את הסיפור לפי טעמם.
המרק שיצא בסוף, וזה לא מאתמול – יהודי רצח יהודי על רקע של וויכוח פוליטי וככה לא מנהלים וויכוח פוליטי, ודי לאלימות וכולנו רוצים שלום, רק הערבים מסרבים.
כל מי שמנסה גרסה קצת יותר נועזת, כמו למשל – ההסתה נגד ההסכם הצליחה לחבל בו ולזה היא נועדה מלכתחילה! –
נו, לא נגיד דמו בראשו. אבל משהו כזה, כאילו.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 6:56
מאמר חשוב.שמעצב את הזיכרון הלאומי
29 באוקטובר, 2012 בשעה 11:08
אנחנו לא תרבות של קדושים מעונים,אולי כדאי להפסיק ולנסות לשאוב סמכות או איזה אישור מרצח רבין.
עברו 17 שנים,הכל השתנה,אף אחד כבר לא חושב שהשלום מעבר לפינה ועם קצת כנות פנימית אפשר כבר להודות שאלו לא שלוש יריות שהרגו את השלום (כמו שלימדנו אותנו להאמין בבית הספר,לפחות את הדור שלי).
29 באוקטובר, 2012 בשעה 15:50
יונתן – שלוש היריות הרגו אדם. הרגו ראש ממשלה וכוונו במפורש לפגוע כך בהסכם השלום ואף הצליחו.
כפי שתארתי למעלה, שלוש היריות האלה היו הקרשנדו בשורה מתמשכת של פעולות שנועדו לפגוע בנקודות החלשות של ההסכם (ההתנחלויות) ובכך לפרק אותו לגמרי. (ההתנחלויות כמוקשים בדרך לכל הסכם שלום, אכן עשו את פעולתן בכמה רמות – מהשטח עצמו ועד לרמה המדינית פוליטית).
ההתנגדות להסכם היא כשלעצמה עניין לגיטימי. האופן שבו היא התנהלה – ההסתה, האיומים המפורשים ברצח, הלוויה סמלית של ראש הממשלה בהשתתפות של יו"ר האופוזיציה כאורח הכבוד, המצור על בית ראש המממשלה בירושלים במשך חודשים ארוכים והשפה והשיח שליוו אותו – לא היו לגיטימיים.
חשוב לזכור שהמלחמה בהסכם הופנתה גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.
העולם בכלל והעולם הערבי והפלשתינאי בפרט היו אמורים להבין שפה יש קבוצה שבשום אופן לא תיתן להמשיך בהסכם השלום.
לא יודעת איפה היית אז, אבל אם למדת על זה בביה"ס, אז אתה צעיר למדי ולא יכול לזכור את מהלך העניינים וההתרחשויות.
קשה מאוד לתאר במילים את מה שהתרחש כאן ואת ההשתקה האלימה אחרי הרצח של כל קול שהעיז להצביע על שורשיו של הרצח הזה.
מי שעקב מההתחלה אחרי מסע ההפחדה ותייק את כל החומר לאורך כל הדרך מכיר את כל תעלולי הדמגוגיה וההפחדה שנוהלו בשיטתיות מלמעלה.
אי אפשר לבוא היום ולהגיד "המבול מאחורי". זה פשוט לא רציני לזלזל בהשפעה שהיתה לכל האירעים האלה על ההתפתחוית בשנים שאחר כך. אי אפשר ככה לבוא ולנתק את מה שקרה, כאילו ההסטוריה מתקדמת במין קפיצות שמשאירות מאחור אירעים בעלי השפעה לטווח ארוך. איך אתה בכלל יכול לדעת שהרצח לא השפיע על כך שהשלום איננו מעבר לפינה? איך קבעת את ההיקש הלוגי הזה?
מצד שני, מי יודע אולי אתה חושב שגם את השואה צריך לשכוח כי "הכל השתנה".
29 באוקטובר, 2012 בשעה 16:05
בעקבות הבהרות המשתמש האנונימי כדאי אולי להזכיר שבגלל:
ההסתה המתמשכת של הימין נגד הסכם אוסלו.
רצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה בידי הרוצח המתנחל ד"ר ברוך גולדשטיין
היד הרכה והרכרוכית של רבין עצמו ושל ממשלתו כלפי פורעי ומסיתי הימין ברחוב ובהתנחלויות מסויימות.
(לרכרוכיות זו קווי דמיון מדהימים עם חולשת מערכת אכיפת החוק דהיום,שרק מעודדת את העולם העברייני לכל סוגיו.)
בגלל כל אלה,וכמובן הטירור החמאסי שהתפתח עקב כך,נשארנו "תקועים" עד היום.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 16:28
אתה משווה את השואה לרצח פוליטי ? כנראה שבחסות האינטרנט מותר לומר הכל.
אף אחד מהצדדים הפוליטיים בארץ לא התנהג באבירות.
רצח רבין לא פגע בתהליך השלום,אנחנו דמוקרטיה שיכולה לספוג שינוי בהנהגה בלי שהכל יתמוטט ולהזכירך יש גם צד שני(קוראים להם פלסטינים) שלא ממש רצה שלום,לא שזה הפריע למישהו במחנה השלום הישראלי.
במידה מסוימתרצח רבין פטר את השמאל המדיני מחשבון נפש ומזובור ציבורי, כשאפשר להאשים את כשלון השלום ברצח לא צריך לפתוח עיניים ולראות שעוד לא היה פרטנר לשלום ודחסנו השלום הגדול היה לא יותר מאשליה נחמדה.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 16:38
בהמשך למיכאל,
חשוב להדגיש גם אם זה לא נעים למישהו –
החמאס התנגד להסכם בדיוק כפי שהימין הישראלי התנגד לו.(הימין הישראלי – כי ביבי בעצמו התגאה מספר פעמים שהצליח לרכז את כל האופוזיציה תחת גג של מטה מאבק משותף. מאוחר יותר כשזה התחיל באמת להיראות רע מאוד, היו כמה שירדו בשקט מ"הרכבת הזאת", למשל תנועת צומת של רפול. אחרי הרצח הם חזרו ופרסמו איזה הודעה שלהם מלפני הרצח על פרישתם ממטה המאבק, מודעה שבמקור פורסמה באיזה עמוד צדדי בעיתונים. גם זה שמור עימנו).
אבל ברחוב הפלשתינאי ההסכם התקבל בברכה והחמאס בניגוד לימין הישראלי לא העיז להתנגד חזיתית.
וכך קרה שבעוד אלפי מתנחלים עולים ערב ערב לצור על ביתו של ראש הממשלה בירושלים, כשעיניהם יוקדות מזעם (יש מי שיכנו זאת "רצח בעיניים"), בחר החמאס לפתוח חזית מול המתנחלים האלה ב"שטח שלהם" בידיעה ברורה שבכך יצית אש בגדה שממנה, עם קצת מזל היא תתפשט לכל הכיונים.
בחמאס ידעו היטב מה שכל דרדק בבי"ס יכול היום לדעת – בשטחים כמו במערב הפרוע שלטון החוק הישראלי על המתנחלים הוא אופציה ערטילאית בלבד. החוק הישראלי שם הוא אכן רכרוכי ומשתפן (ר' תג מחיר ופלישות למחנות צה"ל למטרות חבלהוכיו"ב. מישהו מתאר לעצמו דבר כזה בתוך הקו הירוק?).
ועדת החקירה בעקבות הטבח במערת המכפלה אכן מצאה רשלנות משוועת בכל מה שנוגע לשלטון החוק שם. ממצאים מסמרי שער.
שלטון עצמאי בשטח והשתלטות על הרחוב הישראלי בתוך הקו הירוק, בלי כל מענה מצד השמאל, התנהלות שגרמה לתנועת צומת לכאמור למשוך רגליה מכל שותפות במאבק – הביאו בינינו – עוד לפני הרצח של רבין לרצח השלום.
ומי אמר את זה? מנהיגי המתנחלים שטענו נגד עמיר שהוא קטע להם את המומנטום המוצלח של המאבק שלהם. ככה הם ניסו להבדיל עצמם ממנו.
זריעת פחד, איומים, הסתה, לקיחת החוק לידיים היו אמורים לספק את הסחורה – "מאיפה הבין עמיר שצריך לרצוח את רבין באופן ממשי?" הם שאלו, בהיתממות.
אבל הרצח דווקא עשה להם את העבודה ועוד איך.
מי שעקב אחרי השאלות שנשאלו בעולם הערבי אחרי הרצח לא יכול להיתמם ולאמר שהרצח לא השפיע על המלך ההסטורי פה. בולשיט.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 16:41
לטעמי מי שטוען שהרצח עצר את השלום צריך להוכיח את טענתו.
די ברור כיום שערפאת לא רצה שלום אלא תהליך שלום שבחסותו יוכל לפגוע בנו והסיכוי לשלום נולד רק אחרי מותו.
באמת נראה לכם שרצח רבין הרג את השלום ולא כל שאר הפיגועים והרציחות באותה תקופה?
29 באוקטובר, 2012 בשעה 16:51
אם עמיר היה הורג את ערפאת או שפלסטיני היה הורג את רבין אפשר היה להבין אבל כשיהודי רצח את רבין זה עניין פנימי שלא היה אמור להשפיע על הפלסטינים אם באמת התכוונו לשלום.
מה שיפה בימין הישראלי לעומת השמאל, הימין מעולם לא התנשא מעל הפלסטינים כמו השמאל.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 16:59
תסלח לי יונתן
הדברים שאתה כותב כאן הם רק חוליה בשרשרת ההוכחות שאתה דורש, בשעה שאתה פוטר עצמך מלהוכיח את התיזה הקלישאית שלך.
אף אחד לא יודע בדיוק מה רצה או לא רצה עראפאת. הוא התנהל לפי הזרמים העיליים והתת-קרקעיים, שבחלקם ניהלו אותו, בעוד הוא מנסה בחלקו לנהל אותם.
הוא לא היה קדוש אבל אתה לא יודע עליו כלום.
מצד שני אתה מרשה לעצמך ל"נפנף" מעל דש בגדך את כל המידע שנמסר פה על ידי. העובדה שאפילו צומת התנערה מנתניהו והמטה שלו, לא מדליקה אצלך אור אדום, מה שמחשיד אותך בבורות ובעיוורון.
אתה פשוט לא רוצה לדעת מה הלך פה.
חזור שנית-
אתה לא רוצה לדעת מה הלך פה, זה לא מעניין אותך.
אתה מתנהל בדיוק לפי מה שהיה צפוי כבר אחרי הרצח (ר' המונולוג המדהים של רמי הויברגר).
כל טענה שלי כאן נסמכת על אירועים, אמירות, מסמכים, מסקנות של וועדות חקירה, מעקב אחר העיתונות הערבית והתדהמה שבה התקבל שם רצח רבין.
אתה פשוט לא יודע כלום, וצפינו גם את הקטע הזה – כי הדמגוגיה הבלתי נפסקת עד היום של הימין, עם תגובה רפוסה של השמאל (כולל העצרות הדלוחות לזכר רבין עם השירים הנוגים והלחלוחית בעיניים), הם בעצמם תוצאה של הרצח.
לעיתים קרובות אני תוהה לשם מה בכלל לטרוח.
קחו את המדינה שמגיעה לכם. אני אחרי הכל, לא כל כך מפה, אז למה שלי יהיה אכפת יותר ממך.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 17:16
מה זאת אומרת לא מפה?
לא שאני לא מלא הערכה להיותך צוות מעקב ומחקר של איש אחד אבל אתה לא היחיד שלמד וקרא ושמע דברים במהלך השנים.
גרפומניה זה לא טיעון סדור,למקרה שאתה חושב שטענת משהו.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 17:25
תגידו מה עושים עם הפסוקים האלה במשלי פרק כ"ו פס' 4-5?
קשה לדעת מתי בן אדם מיתמם, מתי שטפו לו את המוח ומתי צריך סתם לעשות סיכול אותיות ל"שטפו" לו את המוח.
29 באוקטובר, 2012 בשעה 17:45
שיכול אותיות
29 באוקטובר, 2012 בשעה 18:28
במחשבה שנייה, אולי הטרחה לא היתה לשווא.
בסופו של דבר יצא המרצע מהשק.
לנוכח דברי יונתן בתגובה 19 ("אם עמיר היה הורג את ערפאת או……", אפילו גרפומן במצב אקוטי נשאר לא מילים.
וישפטו בעצמם קוראים הנקרים לפה.
ודרך אגב הצוות לא היה של איש אחד. אדרבא בפגישה מורחבת 10 חודשים לפני הרצח נוסח מכתב קשה לשר החינוך רובינשטיין על המצב בשטח ועל ההשפעה הקשה של השתלטות מתנגדי ההסכם על הרחוב.
שר החינוך הודה בנימוס.
30 באוקטובר, 2012 בשעה 17:27
ליונתן כ.,
רצח רבין היה רק חוליה בשרשרת השתוללות בלתי פוסקת של הימין בארץ ובשטחים נגד הסכם אוסלו.
אם ,בתגובה לרצח,היתה התנערות אנרגטית של הממשלה ליישום מלא של הסכם ורוח אוסלו,תוך דיכוי חסר פשרות של הימין פורע החוק,אז אכן יתכן שהטירור היה נפסק ותהליך השלום היה נמשך.
אך כל זה לא קרה,ועל כן רצח רבין סימל את רצח השלום.
דומני שההנמקות והעובדות שמביא המשתמש האנונימי,מדברים בעד עצמם.
אף אחד לא ציפה שערפאת יהפוך לציוני,אבל כולם ציפו שממשלת ישראל תעשה ככל יכולתה,לבלום את עבריינות הימין.