חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

בחירות הסרק של בנימין נתניהו

נושאים בחירות 2013, דעות ב 23.10.12 1:27

אמנון ברונפלד-שטיין צופה את תוצאת הבחירות הצפויה, כפי שראש הממשלה ח"כ בנימין נתניהו בונה אותה, דרך עיתוי הבחירות הנוח לו.  כולם שותפים למהלך, ורק אנחנו, כשנתעורר לעוד 4 שנים של ממשלת סיוט, לא נבין איך לא צעקנו בזמן שההצגה הגרוטסקית הזאת התרחשה לנו מול האף

 

100 ימים, 2,400 שעות, זה מה שמפריד בינינו לבין מועד הבזק שקבע נתניהו לבחירות.
מי שמצא מספיק כסף לממשלה המנופחת ביותר בתולדות ישראל, לא הצליח לגרד כמה גרושים בשביל לתת למפלגות זמן להתכונן. נתניהו הוא אמנם מנהיג קטן והססן, אבל הוא עריץ פוליטי גדול. ההבדל בין עריץ קטן, אחד שסתם מעלה מיסים או יוצא למלחמות, לבין עריץ גדול הוא במידת העורמה. עריץ גדול, פוליטיקאי בינוני במונחי רפובליקת הבננות שלנו, יודע לנצל את החוקים לטובתו. וזה בדיוק מה שביבי עשה. את הזכות של הכנסת להפיל את הממשלה, הוא הפך לבדיחה בקרקס כשהצביע נגד עצמו. בגלל התקציב, בגלל איראן, בגלל רומני, זה ממש לא משנה.  ביבי פירק את הממשלה למען שרידות פוליטית, כי הוא הרגיש בעמדת יתרון.  השמאל, שגם ככה שונא את הכנסת הזאת, שתק.  הציבור, שגם ככה שונא תמיד את הכנסת, שתק.  התקשורת, שצריכה למכור עיתונים, שתקה.  הדמוקרטיה, שקיבלה סטירה מצלצלת כשעוד פוליטיקאי ניצל אותה בשביל להבטיח לעצמו ג'וב, גם שתקה. ורק אנחנו, כשנתעורר לעוד 4 שנים של ממשלת סיוט, לא נבין איך לא צעקנו בזמן שההצגה הגרוטסקית הזאת התרחשה לנו מול האף.

אחריי הפגנת כבוד האזרח, דיברתי עם דפני ליף על הארגון שהקימה-"ישראל מחר".  שאלתי אם היא לא רוצה לנצל את הבאזז סביבה, ולנסות לתפוס מקום בכנסת. "הבחירות האלו הן משחק מכור. ביבי קבע אותן בשביל לנצח בהן. אני רוצה להסתכל על ישראל בעוד 6 שנים ולשפר אותה, לא לכבות שריפה אחריי שריפה", היא ענתה. היא אמרה שהיא רוצה לראות אנשים פשוטים, קטנים, "כמו אמא שלי", נכנסים לפוליטיקה. שהניכור בין האזרח לבין המפלגות כל כך גדול, עד שהיא לא מוצאת בשום מקום בית פוליטי. במידה רבה היא צודקת. אפשר היה לצפות, שאחריי ממשלה שנכשלה לספק לתושביה ביטחון כלכלי, שרצה בבחירות והבטיחה להוריד מיסים לאזרחים, אבל סיימה את כהונתה בפטור של 27 מיליארד דולר דווקא לחברות הענק תקום התנגדות פוליטית רחבה. שהיא תהייה כל כך מוקצה מחמת מיאוס, עד ששותפיה ינטשו אותה אחד אחריי השני. זה לא קרה. מול נתניהו עומדת שלי יחימוביץ', במידה מסוימת יאיר לפיד, שניהם מתמודדים על תואר "התקווה הלבנה הגדולה החדשה". הנפגעת העיקרית היא בכלל קדימה, אלופת העולם בדימוס בהולכת הציבור שולל. ב-1999, שלוש שנות שלטון נתניהו סיפקו לנו את המשפט האלמותי "בואי שרה, הולכים". בעשור הקודם, 3 שנים של ביבי בתור שר אוצר ריסקו את הליכוד ל-12 מנדטים. ועכשיו? 3 שנות הכהונה רוקמות לו שטיח אדום כל הדרך ל-22 בינואר.

למחרת, דיברתי עם חבר ותיק, שאמר שהוא לא מתכוון להצביע. "נמאס לי כבר מהפוליטיקה הזאת, ששום דבר לא משתנה בה ". והוא לא היחיד. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשבר אמון עם אזרחיה, אולי יציר כפיים הולם לאותה דמוקרטיה שמדכאת בני עם אחר כבר 40 שנה. הרי בזכויות אדם אנחנו לא באמת מאמינים פה, ולאחרונה הפסקנו גם להאמין בדמוקרטיה כשיטה. היא לא מושלמת תמיד אמרו לנו, אבל בין כל ועדות הפלסנר למיניהן וישיבות הטרכטנברג או קואליציות המופז אנחנו כבר לא רואים איפה שלטון העם מתחבא. אותו ניכור מתמיד בין האזרח הקטן לבין השלטון הגדול, שמתחיל בכך שקשה להחליט אם הפוליטיקה המקומית מלאה ביותר דילים מתחת לשולחן או סגירת חשבונות מאחוריי הקלעים, וממשיך בכך שכל ביקור במשרד ממשלתי נותן חשק לכתוב ספר המשך לשבעת מדורי הגיהינום, לא מאפשר לשמאל לגדול. הרי מהו השמאל? הוא מצעד אחד של התנגדות, של רצון להאמין שיהיה טוב, שאפשר עוד להשתפר. וכשגודעים לנו את התקווה, כשחלום אחר חלום נאכל, אנחנו חוזרים להצבעה השבטית של אבא במקרה הטוב, ולהליכה לחוף הים או הקניון במקרה הרע. כמה אנשים אתם מכירים ששונאים את השלטון, אבל לא ילכו לזרוק פתק קטן בקלפי-אחד, ארבעה, אולי שבעה? וכמה מנדטים הם שווים, החבר'ה האלו, שניים, שלושה, אולי יותר? השמאל זקוק למנדטים האלו כמו למים במדבר. לא רק בשביל לדבר בקול חזק יותר בכנסת,  אלא בעיקר בשביל להכניס דם חדש למערכת. כשהעבודה מזנקת בסקרים מ-8 ל-18 ח"כים, זה מעניק ליחימוביץ' הזדמנות לפתות אנשים מוכשרים מבחוץ אל המפלגה. בדיוק כמו שנתניהו החזיר מהאוב את דן מרידור ובני בגין ב-2009, היום מי שרוצה להיכנס לכנסת הולך לעבודה. שם יש הרבה מקום. מקום שחסר למרצ ולחד"ש, שלא יכולות לשכנע אנשים מחוץ לפוליטיקה להצטרף דווקא אליהן.  נכון, לפעמים מהלך כזה נכשל, כמו מקרה התנועה החדשה.  אבל תגידו את האמת, אם  הן היו מציעות את גילה אדרעי, סייד קשוע, יואב גולדרינג או מוסי רז במקום ריאלי, לא הייתם לוקחים? אם חלק מאסטרטגיית הבחירות של המפלגות תופנה לא להטלת רפש הדדי אחת בשנייה, אלא בשכנוע אותם דוממים, כל השמאל ירוויח.

נחזור לבנימין מהכותרת. בניגוד לדעה הרווחת, הוא לא מבריק. או גאון. או נמשח למלכות. ובטח שפופולארי הוא לא. והוא עומד להפוך לאיש החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל. ואם גם אתכם זה מדכא, אז צריך להתחיל לחשוב איך ישראל תהייה מקום טוב יותר בעוד 6 שנים, ולא רק בעוד 100 ימים.

אמנון ברונפלד שטיין. בן 19 מתל אביב, משרת שירות אזרחי באמנסטי. כתב ספורט באתר השחקן-12.

נערך על ידי לקסי
תגיות: , , , , ,

תגובה אחת

  1. א. קוריאל :

    אין ספק, דברים שנכתבים מהלב.
    התפקיד שלנו הוא להביא לקלפי את כל המיואשים, ולדאוג שהם יצביעו לשמאל: עבודה, מרצ, חד"ש. כדי שהם יעשו זאת צריך לחזור פעם אחרי פעם אחרי פעם שהשמאל הוא החלופה היחידה לשלטון האימים של נתניהו-ליברמן-ברק-ישי.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.