מדיניות נתניהו בנושא איראן מנוגדת להיגיון האסטרטגי. תקיפה ישראלית רק תסכל את המאמצים למנוע התגרענות איראנית
מאת אורי יזהר
תיאודור (תדי) רוזוולט, נשיא ארה"ב בתחילת המאה העשרים אמר כי הדרך הנכונה לנהל מדיניות חוץ היא "לדבר בשקט ולהחזיק מקל גדול ביד". נתניהו, בהתייחסו לבעיה האיראנית, עושה בדיוק את ההיפך: מדבר בקול רם ומחזיק מקל קטן ביד. על הדיבור בקול רם אין צורך להכביר מילים. כל העולם שומע מה נתניהו אומר על פרויקט הגרעין האיראני ועל מה שהוא חושב לעשות לו. הוא גם קובע בפומבי, בניגוד לכל היגיון מדיני וצבאי, מהו הקו האדום המדויק שלאחריו תהיה תקיפה – ישראלית, אמריקנית, או משותפת. לחציו על ממשל אובמה לקבוע קווים אדומים גם הם נשמעו בכל העולם ותרמו לא מעט להתקררות היחסים עם בעלת בריתנו הגדולה. נכון שנתניהו תרם להפיכת פרויקט הגרעין האיראני לנושא בינלאומי, מה שסייע להפעלת הסנקציות על איראן, אבל במקום כל הפטפטת המבצעית (שברק היה שותף לה עד גבול מסוים) צריך היה נתניהו לדבר במונחים כלליים על האיום האיראני ולומר שכל האופציות על השולחן ואת הנושאים הביצועיים/מבצעיים לברר בשקט עם האמריקנים. היה צריך, אבל נתניהו הוא תועמלן מצוין ומדינאי קטן ומה כבר אפשר לצפות ממנו…
המקל הקטן מתבטא ביכולת המוגבלת של ישראל, קרי חיל האוויר, לפגוע פגיעה אנושה במתקני הגרעין האיראניים. הדברים ידועים. איראן היא מדינה ענקית (1.6 מיליון קמ"ר), עם אזורים הרריים שמאפשרים לטמון עמוק בתוכם את המתקנים ולעשותם חסינים מפני כל פגיעה שישראל מסוגלת לפגוע בהם. וגם אם חיל האוויר מסוגל לשתק את הפרויקט הזה, דבר שמוטל בספק, זו תהיה השהיה לטווח של שנה עד שנתיים. תקיפה ישראלית בלבדית תביא לתגובה איראנית, וגם מצד חיזבאללה והחמאס, בירי רקטות וטילים על העורף הישראלי. אינני יודע מהו הנזק הצפוי מירי זה וכמה אבידות בנפש יהיו, אבל אפילו אם הנזק והאבידות יהיו מועטים, זה לא מחיר כדאי לתקיפה שתגרום נזק מוגבל. אם ישראל הייתה מסוגלת לשתק לחלוטין ולתמיד את פרויקט הגרעין האיראני, שווה לשלם עבור זאת מחירים גבוהים. אבל זה כמובן, בלתי אפשרי. האמריקנים, כידוע, מסוגלים להנחית על מתקני הגרעין האיראני מכה הרבה יותר הרסנית. לכן כל כך חשובים התיאום וההסכמה עם ארה"ב על המהלכים הדרושים להפסקת הפרויקט הזה. לאחרונה, אחרי המיצג המגוחך באו"ם, שככו מעט ההפחדות והאיומים מצד נתניהו, אבל לאור הבחירות המתקרבות, קשה לדעת אם לא יגבר עליו יצרו ובמאמציו להשיג יותר מנדטים ולנטרל את יריביו, לא יעלה שוב הגרעין האיראני על ראש שמחתנו.
הסנקציות ההולכות ומחמירות נגד איראן גורמות להתמרמרות בחלקים נרחבים של הציבור האיראני. עדיין אין סכנה ליציבות המשטר, אבל סדקים כבר הופיעו והשלטון האיראני מחפש פשרה עם המערב בתחום העשרת האורניום. סביר להניח שהם מבקשים להוליך שולל, כמו תמיד, לכן אין לוותר בנושא זה ויש להמשיך וללחוץ. ואילו תקיפה ישראלית בשטחה של איראן תלכד את רוב העם האיראני סביב המשטר, שכן היא תהווה פגיעה בריבונות האיראנית ובכבוד הלאומי האיראני. נראה לי כי הדרך להתמודד עם פרויקט הגרעין האיראני היא באמצעות שילוב של דיפלומטיה, סנקציות, תעמולה נגד המשטר כגורם המצוקה, הגנה אקטיבית נגד טילים והרתעה. במאבק נגד תוקפנות וטרור יש שתי דרכים: האחת היא נגד האמצעים העומדים לרשות התוקפנים והטרוריסטים – פגיעה במתקנים, באמצעי לחימה ובאנשים. ההנחה המקובלת אצלנו היא שפגיעות מתמשכות כאלה גם יקטינו את היכולת וגם יחלישו את המוטיבציה לתוקפנות וטרור: "נראה להם וברבות הימים הם יבינו שזה לא כדאי להם". זה יכול לעבוד בתנאי שיחסי הכוחות בין הצדדים נוטים באופן מובהק לצד המתגונן. וגם אז זה לא בטוח. אחרי הפוגה קצרה או ארוכה הצד התוקף ישוב ויתקוף אם יש לו מוטיבציה לכך. ניסיון לביטול המוטיבציה לתוקפנות או טרור הוא מסובך וקשה הרבה יותר לביצוע, אבל במידה והוא מצליח, תוצאותיו מתמידות יותר. הסנקציות נגד איראן, בין אם תבאנה להפלת המשטר ובין אם לאו, פוגעות במוטיבציה של הציבור האיראני, ובהמשך אולי גם של המשטר האיראני, לניהול מדיניות תוקפנית. לכן חשוב להמשיך בהן ולהחמירן ולפעול למען עליית משטר אחר באיראן. רק אם שום דבר לא יעזור, יש להפעיל את האופציה הצבאית, וזאת רק יחד עם ארה"ב.
Tags: איראן, בנימין-נתניהו, גרעין, סנקציות
אם כוונת המאמר היא לבקר את ראש הממשלה בכל מחיר, ניחא. אם הכוונה היא לנהל דיון אינטליגנטי בסוגיית תקיפת תכנית הגרעין הצבאי של איראן – המאמר לא רציני.
סליחה שהתגובה תהיה יותר מקיפה מהמאמר עצמו. מיש שיאזור אומץ וסבלנות לקרוא את הדברים, גם כשנדמה ל שאינו מסכים עימם, בטוחני שיבין.
אורי יזהר נתלה באילנות גדולים כתיאודור רוזבלט, רק שוכח להתאים את המשל למציאות של הנמשל. בכך הוא משיג תוצאה הפוכה ורק משרת את המבוקר.
כזכור רוזבלט היה נשיא המעצמה העולמית ארה"ב, ובתור שכזה יכול היה לדבר גם בשקט, משום שתמיד החזיק מקל גדול לידו. ביחסי הכוחות שבין ישראל לאיראן, כאשר ארה"ב יושבת על הגדר וחלקים משמעותיים באירופה מתנדנדים בין היותם עצמאיים לבין ההשפעה האיסלאמית ההולכת וגוברת בהם כמעט בכל עיניין ונושא, השימוש ברוזוולט כמשל הוא במקרה הטוב נואל, ובמקרה הפחות טוב – מטופש.
עוד יותר מטופש יהיה לקבל תיזה שעשויה להשתמע מדבריו של יזהר, שמדינות קטנות אינן זכאיות לדעה משל עצמן, ואם יש להן אינטרסים, כדאי שתשמור אותם לעצמה… .
מה ששוכח אורי יזהר הוא שאנו בעידן התקשורת הפתוחה, לטוב ולרע. בעידן זה מנהיגים אינם מדברים רק לעמיתיהם במדינות האחרות, אלא גם לציבור הרחב בהן; במיוחד נכון הדבר במדינה כארה"ב. מדיניות טובה אינה מדיניות הרצוי, אלא מדיניות האפשרי (ואני מרשה לעצמי לומר זאת מבלי להדרש לאיזשהו נשיא אמריקני שיתמוך בכך…). בין הצורך לקיים הפתעה איסטרטגית או טקטית כחלק מתכנון פעולה צבאית, לבין הצורך להשיג לגיטימציה ציבורית לפעולה כזו ולספק למתלבטים סדרטיים מסוגו של אובמה אליבי סביר אל מול הציבור האמריקני שבוודאי יושפע מתקיפה אמריקנית, ישראלית או משולבת, בחר נתניהו בדרך שבחר; ולדעתי בחר נכון.
הסנקציות, עד לרגע זה, הן "עשיית צחוק מהעבודה". הן מכבידות אבל הן אינן מטריאליות לעצם מניעת ההתגרענות. הן עשויות – בסבירות נמוכה מאוד לאור נסיון העבר – להביא לשינויים פנימיים באיראן שייתרו תקיפה, אבל זאת עדיין צריך להוכיח.
במשחק ה- wishful thinking שמנהל אורי יזהר יש מקום לחלומות באספמיא מן הסוג הגורס שעדיף תקיפה אמריקנית או ישראלית-אמריקנית משולבת על תקיפה ישראלית, כאילו די בעובדה שהדבר עדיף כדי להבטיח שהוא גם יתממש. ברור שהוא מתעלם מכל השיקולים המכריעים האחרים שחייבים להכנס למשוואה התאורטית שלו בכדי שתהייה לראלית, ובהם: לוח הזמנים הראלי לפיתוח יכולת גרעינית איראנית, כמות החומר הבקיע שבידי איראן ותמהילו, קצב ייצור החומר כיום, מחר, ובעוד חודש, התקדמות האיראנים בפיתוח שאר המנגנונים הדרושים לנשק גרעיני, הסיכון הנובע מפצצות "מלוכלכות" שהן תמיד קודמות לפצצה השלימה, הכוונות האמיתיות של הממשל הנוכחי בארה"ב, פעארי מידע בין ישראל לארה"ב ובין שתי המדינות למצב בפועל באיראן, המאמץ האיראני המתמשך לייצר יכולות ואיומים מרתיעים נגד ישראל ונגד ארה"ב בכל מרחב המזרח התיכון וגם מעבר לאזור זה ועוד, ועוד. זה לא רציני!
אני משוכנע שידיעותיו של יזהר על יכולותיה המלאות והשלימות של ישראל בתקיפת המתקנים הקריטיים לתכנית הגרעין האיראנית, אינן מלאות ואינן שלימות, בלשון המעטה. לכן הנחתו, שבה הוא מצטט מומחים אחרים מטעם עצמם – שהשקפת עולמם, או האינטרסים הפוליטיים שלהם מובהקים הרבה יותר מידיעותיהם המהותיות-עובדתיות – שתקיפה ישראלית תוכל רק לעכב את התוכנית האיראנית שנה או שנתיים, היא הנחה ואל עובדה, וספק אם הוא או מישהו אחר יכול להעריך הערכה אמינה את מרחב הטעות שבה. גודלה של איראן אינו רלוונטי לנושא, משום שאי אפשר לשער השערות פראיות ולנהל את החיים על פיהן, כאשר התעלמות מעובדות ידועות והסתמכות על השערה חסרת ביסוס יכולה להיות הרת-גורל. איננו דון קישוט ואין צורך להלחם בטחנות רוח, אבל אסור להיות שוטים ולראות הרים כצל הרים.
נראה שאורי יזהר סובל מתחושת החמצה בכך שלא נבחר ליועצו התקשורתי של ראש הממשלה ולא הוטל עליו להכתיב לראש הממשלה מה מור לו להגיד ובאילו מילים ומה אסור לו להגיד; מגוחך. אלא שכאשר מישהו חש שעליו לבקר בכל מחיר, כמעט כל דבר שזז בסביבתו של רוה"מ, אין בוחלים באמצעים, והיגיון אינו מצרך חיוני. חייבים להוסיף ולומר שתקיפת מתקני הגרעין האיראנים, גם אם יעכבו את התוכנית שנה או שנתיים, מעניקים סיכוי הרבה יותר גדול ומשמעותי לסנקציות להשפיע וליצור באיראן את השינויים שייתרו תקיפה חוזרת (וגם אפשרות זו היא אפשרות ראלית). יש לקחת בחשבון שתקיפה משנה את כללי המשחק באזור וגם מחוצה לו. כמעט כל השחקנים חייבים להתאים עצמם ופעילותם לתוצאותשל מהלך כזה, והבחירה כבר אינה בחירה חופשית לחלוטין. לא מן הנמנע גם שתגובה איראנית מופרזת, כפי שנראה שהם מתכננים, תוביל להרחבת מעגל הפעילות הצבאית הכוללת נגד המפגע הבינלאומי שמהווה משטר זה, וכתוצאה מכך, יכולותיה של איראן להמשיך בתוכנית הגרעין הצבאי היומרנית שלה, תיפגע הרבה יותר משניתןלהעריך מעצם הריסתם של מתקני העשרה או איחסון של חומרים בקיעים.
עוד שגיאה חמורה בדיון של יזהר היא ההתעלמות מן העובדה ששעון הזמנים של ארה"ב אינו שעון הזמנים של ישראל. ארה"ב, גם כשהיא מאויימת ע"י תגובה איראנית מאויימת הרבה פחות מישראל (לשון המעטה), ולכן חופשית להחליט לפעול גם כאשר תהיה כבר בידי איראן פצצה גרעינית. זה אינו המצב של ישראל. לכן, ישראל צריכה לעשות כל מאמץ לשכנע את ארה"ב לפעול עפ"י השעון שלה, אבל בשום אופן לא להניח לה זכות וטו על פעולה ישראלית עצמאית. אם תהיה פעולה ישראלית עצמאית, היא צריכה להיות מותאמת אך ורק להשגת מירב האפקט מן התקיפה ולא שום דבר אחר. כללי משחק ברורים, והדגמה פומבית של סבלנותה והתחשבותה של ישראל בארה"ב וצרכיה חשובים ביותר, אבל אינם מכריעים לעצם ההחלטה ולעיתויה.
החלק האחרון של הדיון במאמרו של אורי יזהר – טרור מאבק בטרור, השפעת הסנקציות, וכו', הוא גם מבולבל וגם בלתי רלוונטי: א. הטרור האיראני כבר כאן וסכנותיו כשלעצמן גדולות; ב. מאבק בטרור האיראני חייב להתבצע כל הזמן, במקביל להערכות לתקיפת תוכנית הגרעין שלה; ג. בטרור יש להלחם ע"י טרור נגדי, ובכך ישראל מפגרת פיגור חמור; ד. מבחינת הלחימה בטרור, מלחמת לבנון השניה היא כשלון אסטרטגי חמור של ישראל, כאשר במקום לחסל את חיזבאללה ואת תשתיתו ולפעול לאזור מפורז מנשק בדרום לבנון, הביאה ישראל בהחלטה הנואלת 1701, להתחזקות ניכרת שלו ולהפיכתו לחזית איראנית גדולה ומאיימת על גבולה הצפוני של ישראל; ה. אסור לישראל להניח לאיראן לבנות שרשרת שלימה של יכולות, אממצעים ובריתות לאורך כל גבולותיה. אם תגיע לכך איראן, והיא קרובה מאוד לזאת, יהיה האיום האסטרטגי הנשקף מכך גדול כמעט כמו איום הגרעין. ו. חוקי המשחק במאבק בטרור אינם שונים מחוקי המלחמה בכלל.
טרור חיצוני כמעט אף פעם אינו פועל ללא סיוע ותמיכה של מדינה או מדינות המשתמשות בו לקידום אינטרסים שלהן. זהו למעשה גייס-עזר שפועל תחת חוקים "מטורפים" שלהם נכנע המערב המנוון, כשהו משרת תמיד שני אדונים לפחות – הקבוצה האתנית ממנה באים מרבית מתנדביו-מגוייסיו והמדינה התומכת. הטרור מנצל בין היתר את התקשורת הפתוחה ואת הגלובליזציה, מעטה לבוש אידיאולוגי שיקרי על מעשיו ומטרותיו, ומשום שאינו יכול להתמודד עם צבאות מודרניים כשווה מול שווים במלחמה קונווציונאלית, הוא תוקף אוכלוסיה אזרחית כיעד מוצהר. בדומה למלחמה קונוונציונאלית, מטרותיו של הטרור הן מדיניות, אידיאולוגיות וכלכליות. בסוגיית המלחמה בטרור, ישראל היא המדינה המערבית המותקפת ביותר, אולם גם המדינה המערבית הסובלת יותר מכל מדינה אחרת מן העובדה שלא השכילה להתנער מחוקי משחק "הזויים" שהשתייכותה לעולם המערבי "הנאור" כופים עליה חדשות לבקרים בשם הקידמה. כבילת התגובות הישראליות הושגה באמצעות המהלכים לדה-לגיטימציה שלה שיצרו אויביה וידידיה המפוקפקים, ובזכות הפיגור החמור שלה בהערכות ופעילות להשתחרר מכבלים אלה. האיום האיראני מספק הזדמנות כזו. לחימה בטרור בתנאי כאלה מוליכה לשתי תוצאות בלתי-נמנעות: א. התגברות הטרור ואיומי הטרור; ב. חשיפה גוברת של האוכלוסיה האזרחית לאיום (תקיפה מנגד בשילוב עם טרור מתאבדים), מבלי שלמדינה יש תשובות טבות לחשיפה זו. בחשיפה כזו לאורך זמן (מבלי שטאכנס להסבר מפורט במסגרת זו) טמונה סכנה מוחשית להתערערות מעמדה של המדינה ולהתפוררות החברה האזרחית.
תקיפה באיראן היא "הזדמנות" לשנות גם מאזן זה. ככל ש"נבליג" נשתהה ונברבר את עצמנו לדעת, כך אנו מפוררים את ההרתעה הישראלית שעוד נותרה, ומקרבים את הרגע, בפעם הראשונה מאז קמה ישראל, לתקיפתה ב-ארבע או חמש חזיתות בו-זמנית תחת פיקוד עליון אחד. אסור להרשות זאת.
ל רפי
אתעלם מהציונים ומכינויי הגנאי שבהם המגיב מס' 1 משלח לכיווני. סגנונו של אדם כבודו.
אני, כמו המגיב, ניזון רק מהתקשורת. כל הדעות שנשנמעו בתקשורת מפי מומחים גלויים וסמויים אומרות שישראל אינה מסוגלת ביכולותיה הנוכחיות להנחית מכת מוות על הגרעין האיראני. את זה אמר אפילו ברק בראיון שלו לארי שביט במוסף הארץ לפני מספר שבועות תחת הכינוי "מקבל ההחלטות". כנ"ל ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין בראיון באותה במה. לכן אני סבור שהמחיר עבור תקיפה כזאת הוא גבוה מדי והיא תזיק יותר מאשר תועיל. אינני שולל לחלוטין תקיפה צבאית, אבל רק יחד עם האמריקנים יש לה סיכוי להשיג את מטרתה.
ל רפי מציע שישראל תהיה מדינת טרור כמו יריביה ואז תצליח לחסלו. אני סבור שהאופציה הזאת אינה קיימת עבור ישראל וכי הלגיטימציה הבינלאומית, אפילו במצבה העלוב היום, היא דבר שאסור לישראל לוותר עליו.
בעניין האמירה של תדי רוזוולט. אם מעצמה עולמית צריכה לדבר בשקט, קל וחומר מדינה קטנה התלויה ביטחונית ומדינית בארה"ב. מי שסבור שאנו יכולים לצפצף על ארה"ב הוא הזוי לחלוטין.
אני חושב שכל מזקיפי קומתנ מול הגויים רק גוררים אותנו להרפתקאות ביטחוניות מסוכנות.
ולבסוף, לפי מקורות זרים, התקשורת הישראלית התבוסתנית בעיני ל רפי ודומיו, כל ראשי מערכות הביטחון בעבר ובהווה מתנגדים לתקיפת איראן על-ידי ישראל לבדה. אז מה, גם הם מטומטמים כמוני?
אסטרטגיה משתנה לפי המצב, דווקא רה״מ הגיע להישגים יפים בנושא האירני,הסנקציות וההתעוררות העולמית לא מתרחשות מעצמם.
את הדוקטרינה הזאת אפשר לכנות בשם ״דוקטקינת תחזיקו אותי״.
ליונתן כ.
נכון שנתניהו היה גורם מרכזי בהעלאת הגרעין האירני לדרגת נושא בינלאומי. אני גם מציין זאת במאמר, אולי לא בהדגשה הראויה. אבל הוא הפריז עם זה וכך גרם למתיחות עם האמריקנים. עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר אמר בראיון במוסף הארץ לפני מספר שבועות שנתניהו וברק "סובבו את הבורג" סיבוב אחד יותר מדי. והוא התכוון בדיוק לעניין הזה. גם כשאתה מצליח, צריך לדעת מתי להפסיק.
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3108
כמה עלתה לנו הלוחמה הפסיכולוגית של נתניהו וברק?
איך התנדפו להם עשרה מיליארדים
לא אני ולא אתה יודעים מה קורה בנבכי הדיפלומטיה הבינלאומית ,מה שקורה ואנחנו מודעים אליו זה סנקציות שהולכות ומחמירות והמו״מ שהאמריקאים מנהלים מנוהל כדי להשיג תוצאות ולא לשם מו״מ כמו בעבר.
אולי היה סיבוב מיותר של הבורג ואולי ידלין אמר את מה שמצופה ממנו לומר(הרי לא רק רה״מ עוסק בפוליטיקה ואינטריגות).
אין לנו כרגע עימות עם ארה״ב ואפילו הנסיון להציב קווים אדומים(שבאמת היה קצת מופרז) לא גרם לתקל רציני,אולי זאת תוצאה של תקופת בחירות.
כשאובמה רוצה להכנס בנו הוא יודע איך.
סה״כ עד כמה שניתן לשפוט כרגע התפקוד בנושא האירני מוצלח.
ההתגרענות האירנית איננה מכוונת למדינת ישראל – ישראל היא תוצר לוואי ולא העניין המרכזי.
צריך להבין את הדברים לעומקם: אירן מבקשת לקחת את עלבונה של השיעה ולהפוך אותה לזרם הראשי של האיסלם כמו גם,להיות המעצמה המשפיעה באזור לרבות ישראל אבל לא רק.
את פרויקט האטום יזם השאה האירני באמצע שנות השבעים,וקיבל מישראל סיוע בידע והכוונה.
איזה שלטון שלא יהיה באירן הוא ירצה להחזיק ביכולת פיתוח שילוח ושימוש בנשק אטומי,כך שלחשוב שהסנקציות יועילו והעם האירני יחליף שלטון ואגב כך יזנח את תוכנית האטום – זוהי ספק נאיביות ספק אי הכרה של המטרייה,המניעים המטרות ודרך יישומם.
נתניהו מלהג על האטום משום שהוא הנהיג ממשלה יציבה ומשום שאין לו שום דבר לדאוג – גם לא בתחום החברתי כלכלי שלדידו מצויין.
מבחינת ארה"ב: כל עוד אירן איננה שלוחה או גרורה של רוסיה,וכל עוד מה שקורה באירן איננו משפיע,לטובה או לרעה,על החיים במזרח התיכון – מבחינתה אין אור ירוק לתקיפה. אותו הדבר נכון לאירופה.
אירן היא בעיה רצינית מאוד ואיום רציני מאוד,לרבות אירן מגורענת,לעולם הערבי האיסלמי מהזרם הסוני,שברובו המוחלט מקיף אותנו מצפון,ממזרח ומדרום ובעיקר דאגה גדולה של סעודיה.
מדינת ישראל,ולא רק נתניהו,מפספסת פה הזדמנות פז לחבור לעולם האיסלמי הסוני לצרף את ארה"ב ולנטרל את שאיפותיה להגמוניה שיעית של אירן בעולם הערבי בן דת האיסלם.
כמו בהרבה מקרים אחרים הפתרון הנכון הזול,ארוך הטווח והנכון לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל הוא:לחבור לעולם הערבי וליצר במזרח התיכון מסה קריטית שלא מאפשרת לאירן להפוך למעצמה המשפיעה באזור ואת זה עושים באמצעות הסכמי שלום על פי המתווה הסעודי שלא נולד סתם כך אלא בדיוק בהקשר של חסימת ההגמוניה האירנית במזרח התיכון.
בשורה התחתונה: אסור שהנושא האירני ירד מסדר היום הציבורי והאלטרנטיבות הן שתיים:
תקיפה באירן שפרושה בידוד ישראל בעולם המערבי בכלל ובעולם הערבי הסוני בפרט ולמעט שריטה קלה לפרויקט הגרעין האירני לא יעשה דבר.
האופציה השנייה היא לחבור לעולם הערבי הסוני שמסביב לנו לשנות את היחסים מיחסי תוקפנות ליחסי שכנות וליצור גוש חוסם שלא יאפשר לאירן להיות היישות ההגמונית באזור בכלל ובאיסלם בפרט.
בד בבד עם כל אלה למי שחושב שאירן מגורענת הוא סופו של בית שלישי,אם יעשו שימוש או לא באטום,כדאי להתחיל לשנות את הילך החשיבה. באיזו קונסטלציה שלא נסתכל על הדברים נקבל אירן מגורענת לרבות במצב שבו מוחלף שם השלטון,זוהי "רעה" שצריך לחיות איתה וכאמור הפתרון הוא בדרכי שלום ובתהליכי חסימה פה באזור יחד עם עמי האזור ולא עם ארה"ב או אירופה או שתיהן גם יחד.
מנחם.
מאמר חשוב (באנגלית), פרי עטו של מי שהיה ר"מ צרפת, Dominique de Villepin.
Middle East, Three Mistakes and One Collective Solution
תומך בדברים של מנחם כאן למעלה.
אם נכנס עכשיו לסבב שיחות שלום עם הפלסטינים תשומת הלב הציבורית והפוליטית בארץ ובעולם תוסט לכיוון הזה והלחץ על האירנים ירד.
יש לנו שלום עם מצרים וירדן ולא נראה שזה מאפשר לנו לבנות איתם משהו.
היוזמה הסעודית נולדה כדי להרחיק אותם מבן לאדן ואל קעידה בעיני ארה״ב ובינתיים את השלום נצטרך לעדות הפלסטינים ולא עם הסעודים .