לקראת ההכרזה הצפויה על מועד הבחירות הכלליות, אבי דבוש עושה קצת סדר באג'נדות החשובות
בהתחשב בכך שאנחנו כבר קרוב לחצי שנה במין תקופת בחירות לא רשמית (כנראה התקנאנו בארה"ב, עם שנת הבחירות שלה), ההכרזה עצמה, לכל מועד שלא יהיה, תהיה מין אנטי קליימקס משווע. תקופת ההמתנה העכשווית נותנת לנו הצצה למערכה שתיפתח, עם בוא ההכרזה.
ושוב, ראיונות עם פוליטיקאים בתקשורת הממוסדת, כמים לים מכסים. הרגישים מבינינו ודאי הבחינו שמה שהיה, הוא שהווה. עיקר המלל הפרשני והדיאלוגי, מול המועמדות והמועמדים השונים, נוגעים למירוץ הסוסים. האם חיים יחבור לציפי שתעקוף את שאול? או שמא אהוד יחבור ליאיר שיגבור על ביבי? האם הסקר האחרון, זה שהתפרסם ממש לפני שעתיים, מורה על "צניחה" של שני מנדטים למפלגת השלטון או שמא הסקר שיבוא אחריו, יבהיר לנו אחת ולתמיד את התמונה?
כל זה לא חדש ואפילו נחוץ. הסיפור מורכב מאנשים וישנה חשיבות למי הם ומה מגמות האופנה העכשוויות בקרב הציבור. ובכל זאת, במלוא הצניעות, יש להזכיר שאותו המלל בדיוק מביא בעקביות לירידה דרמטית בשיעורי ההצבעה בישראל. קרוב לרבע ממצביעי סוף המאה העשרים, לא הצביעו בבחירות האחרונות, בסוף העשור הקודם. חשוב להזכיר שמה שמעניין את אזרחי ישראל, אילו שנאבקים בחשבונות, בגידול הילדים, בקשיי הפרנסה ובנסיון לצקת תוכן ומשמעות לחייהם, נוגע למספר ילדים בכיתה, מיטות אשפוז, קוי תחבורה ציבורית סבירים, מחירי גנים, התנהלות מול הביטוח הלאומי ומס ההכנסה ומצוקות בטחוניות מכל סוג, מהמיידי ועד העתידי, כאן מעבר לפינה.
חשוב גם להזכיר שמאות אלפים מאזרחי ישראל יצאו בשנה האחרונה לרחובות וקראו לשינוי. לתיקון. המערכת הפוליטית הישראלית, כטבען של מערכות שבה לסטטוס קוו מהר ככל שאפשרנו לה, אבל להדחקה יש מחירים. כל מי שלא יוכלו לתת תשובות בהירות הנוגעות לעתיד הארנק הלאומי והפרטי שלנו, מן הראוי שידחקו לשוליים. מי שלא יתנו תשובות הנוגעות לעתידנו ועתיד ילדינו במדינה הזו, מהשרידות הפיזית ועד לבנייננו הרוחני, מן הראוי שלא יבחרו להיות לנו פה.
יש כאן תפקיד חשוב ביותר לתקשורת, זו הנלחצת ולחוצה בימים אילו במאבקי הישרדות חשובים, אבל עיקר התפקיד הוא לנבחרינו ומועמדינו. ומי מהם שיתרשל ויפשל, ולא יכין את שיעורי הבית שלו משום שעסק בשרידות אישית וחישובי הצלחה, לא יינקה.
בשבוע בו בבתי הכנסת קוראים את הפרשה האחרונה בתורה "וזאת הברכה", המתמקדת בפרידה של משה מן העם אותו הנהיג במשך למעלה מארבעים שנה, ראוי שניזכר ובעיקר נזכיר למנהיגנו מה הציפיות שלנו מהם.
מנחם בגין היה נוהג לומר שגם המובן מאליו ראוי שיאמר. אז הנה נאמר. העניין הוא שראוי גם שאותו מובן מאליו יתבצע, וזה האתגר שלנו ושל המערכת הפוליטית הישראלית דהיום.
Tags: אבי דבוש, אהוד-ברק, בחירות 2012, ביבי-נתניהו, יאיר-לפיד
אבי ידידי,
בסיומו של כרוז כזה צריכה להיות קריאה במי לבחור.
קריאה כזו יכולה להיות מפלגה אחת או לתת לבוחר רשימה של מפלגות שמהן יבחר את המתאימה לו.
הסיום המשתמע, שלא נכתב: "ותחשבו על זה" אינו מתאים כאן.
לקסי היקר, אני מתחבר לאמירה שלך. ובכל זאת, נבחר מה שנבחר, הייתי רוצה שיתנהל כאן דיון מעמיק שנוגע בחיים שלנו באופן אמיתי. אני מתקנא במדינות כמו צרפת וארה"ב שמקיימות דיביטים של שעות מסביב לנושאים הכלכליים- חברתיים, למשל. לשם כך, אין צורך בהצבעה מסוימת.
אבי,
מה שנוצר אצלנו בעשורים האחרונים הוא רידוד השיח מהשאלה במה נבחר אל הקלישאה במי נבחר וה"במי" הפך לבורסת שמות.
הרע לעשות אהוד ברק שביטל את מפלגת העבודה ועשה אותה שלד בורסאי שנופחים בו חיים רק בכדי להפיח בו אויר חם לצורך בחירת "המנהיג" (בגרמנית זה נשמע איום ונורא). דוגמאות נמצאות גם במפלגות נוספות.
רידוד השיח הוא תאוותם של בעלי העצמה הכספית/כלכלית שמשתלטים על החיים הציבוריים שלנו.
התקוה לחזרה אל תרבות ויכוח* חייבת בכבלים שימשכו את המתדיינים אליה. כבילה כזו תיתכן בקונקרטיזציה (מלה עברית?) של חילופי הדברים. ההצעה שלי להוסיף את יעדינו בבחירות היא פתח לכך.
____________
* ויכוח ולא debate, למה בלע"ז? אולי מפני שהמרנו את הויכוח בהתנצחות גרידא וגם רידדנו את השפה למעט מלים. "התנצחות" יצאה מהמילון.
כרגע בחירות.
אז על מה אתם מתדיינים פה?
כל דיון כרגע לדעתי, צריך לבוא ממקום שגם עונה על השאלה – מי הכוח הפוליטי שיש לחזק.
אפשר כבר להריח ואפילו למשש את הנזק שהולך לעשות פה יאיר לפיד לדיון הפוליטי. שיפגש בימין כמה שיפגע, אבל הוא הולך לפגוע חזק גם בשמאל – במיוחד זה הקרוי "חברתי" (מה זה בכלל? אולי שווה דיון?).
אני מקווה שמישהם במקומות הנכונים מגבש דרך להתמודד עם הסלוגן "השיטה לא עובדת בשבילנו" ועוד כהנה וכהנה הברקות שמזכירות מה שמזכירות למי שיש לו המטען המתאים להתחבר לאסוסיאציות הרלבנטיות.
אני לא רואה איך מחזקים את הכוחות הס"ד מבלי להצביע עליהם כגוש.
הערכה שלי – כל דיון שנועד לחזק את הגוש הס"ד (בהנחה שלא יהיו יריות של כוחותינו על כוחותינו), ירוויח ממנו הגוש כולו על חשבון כוחות אחרים.
אבל מי אני שאגיד.