חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחשבות בעקבות "מעריב"

נושאים התמונה הגדולה, זכויות עובדים ותעסוקה ב 4.10.12 2:25

נפילת העיתון מעריב לאחר תקופת גסיסה ארוכה, חושפת, מעבר לסוגיית עתיד העיתונות, גם מספר נקודות בעייתיות חשובות הקשורות בגורל העובדים ובעלי החוב.  במאמר זה אדון בשתיים מהן: מעמד העובדים והעיתונאים במערכת עסקית המידרדרת לחדלות פירעון, ומערכת דיני התאגידים במערכת עסקית כזו. להלן חלק ראשון מתוך שני חלקי המאמר

מאת: אמנון פורטוגלי

לדעתי, מערכת דיני התאגידים במערכת עסקית המידרדרת לחדלות פרעון פגומה מיסודה ונדרשת רפורמה חקיקתית דחופה. במאמר אני מציע הצעות לתיקון בעיות אלו, בין השאר: הקמת בית משפט לחדלות פרעון (במסגרת בית המשפט לעניינים כלכליים), שינוי תנאי הזכאות לגמלה של העובדים, כך שלא תהא תלויה כלל בהליך משפטי של פירוק או פשיטת רגל, שינוי חוקי העבודה כך שגם אי תשלום שכר ואי תשלום לפנסיה עבור עובדים יהיו עבירות פליליות, חיוב בחוק של העברת כספי הפנסיה לקרנות הפנסיה מדי חודש, ואיסור כל הסדרים אחרים בין התאגיד וקרן הפנסיה. בינתיים יש להגביר את האכיפה של החוקים הקיימים ע"י משרד התמת, שכן היעדרה של האכיפה היא בעיה בלתי נסבלת.

רקע

מעריב היה פעם, בשנות ה-50 וה-60, העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן ירד מגדולתו ונהפך להיות השני בתפוצתו  אחרי ידיעות אחרונות. העיתון נוסד בשנת 1948 על ידי קבוצת עיתונאים בראשות עזריאל קרליבך שפרשו מ"ידיעות אחרונות", ועד סוף שנות ה-80 הוא נשלט בידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של מספר בעלי הון, שרכשו את העיתון מכספי הציבור ולא מכספם הפרטי, שמכרו את הבעלות אחד לשני. העיתונאים והעובדים נהפכו לכלי משחק במערכת שבה צבירת כוח והשפעה פוליטיים ועסקיים היו הרווח העיקרי לבעלים, ואיכותו המקצועית של העיתון נהפכה למרכיב משני.

בסיבוב הראשון היה זה רוברט מקסוול, הטייקון היהודי מאנגליה שהתגלה זמן לא רב אחרי רכישת "מעריב" כנוכל שבזז סכומי עתק מקרנות הפנסיה של עובדיו באנגליה. בשלב הבא, לאחר היעלמותו המסתורית של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה העסקית שלו, קנתה בשנת 1992 משפחת נמרודי, באמצעות הכשרת היישוב שבשליטתה, את השליטה בעיתון. עופר נמרודי, שהיה עורך העיתון למעשה, הסתבך בפרשה חמורה של האזנות סתר שבעקבותיה הוא נשלח לכמה חודשי מאסר. בפרשה נוספת, זמן לא רב אחרי-כן,  הואשם נמרודי גם במעורבות בקשירת קשר לרצח. פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי, הסתיימה אף היא בהרשעות. במאי 2010  נחתם הסכם בין הכשרת היישוב (משפחת נמרודי) לאיש העסקים זקי רכיב על מכירת 30% ממניות מעריב החזקות, מינויו כיו"ר הדירקטוריון ואופציה לשליטה משותפת. לאחר זמן קצר העסקה בוטלה.  ביוני 2011 נמכרה השליטה לקבוצת אי.די.בי בשליטת נוחי דנקנר, ולאחרונה נמסר על הסכם למכירת השליטה בעיתון לשלמה בן-צבי.

כל בעלי ההון הפרטיים ששלטו בעיתון מזה כ- 25 שנים לא הצליחו לנווט אותו מהבחינה העסקית ולהביא אותו לרווחיות. להיפך, העיתון שקע בהפסדים נוספים והגיע עתה למצב של חדלות פירעון (פשיטת רגל). ההידרדרות של מעריב הייתה ידועה לכל מאז 'הערת עסק חי' בדוחות החברה לרבעון השלישי של 2011, שפורסמו בסוף נובמבר 2011. הערת עסק חי היא הערה שמצרף רואה החשבון של חברה לדו"חותיה הכספיים אם הוא חושש שיש סכנה שהיא לא תוכל להתקיים בעתיד כעסק חי (ongoing entity). המשמעות של הערה כזו היא שהחברה עלולה שלא לשלם את מלוא חובותיה לבעלי החוב שלה.

הסצנה האחרונה בסאגה של מעריב נפתחה ביום חמישי ה-20 לספטמבר בו מעריב הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו להקפאת הליכים למשך 60 ימים. הבקשה היא הודאה פומבית של בעלי השליטה כי החברה נמצאת במצב של חדלות פירעון,  ומשמעות הוצאת צו  כזה היא הקפאת חובותיה של החברה.  במהלך תקופת הצו החברה מקבלת 'רשת הגנה' המגנה עליה מפני נקיטת צעדים והפעלת אמצעים על ידי נושיה. בית המשפט, אחר אישור הבקשה ומתן צו הקפאת הליכים, ממנה לחברה נאמן המשמש כנציגו של בית המשפט שתפקידו לנהל את החברה בתקופת הביניים ולגבש הסדר בין נושיה לארגון מחדש של חובותיה והבראתה, או למכירת נכסיה כמפרק.

מהבקשה עולה כי חובותיה של קבוצת מעריב  מסתכמים בכ-408 מיליון שקל בעוד שנכסיה מוערכים בכ-122 מיליון שקל.  מפירוט החובות עולה כי העובדים הם בעל החוב הגדול מבין הנושים שאינם בעלי עניין, עם חוב המערך בכ-95 מיליון שקל, כשליש מהחוב לנושים שאינם בעלי עניין.

 יום קודם לכן, ב-19 לספטמבר, אישר הדירקטוריון של מעריב את הגשת הבקשה להקפאה וכן עסקה עם שלמה בן צבי, המוציא לאור של העיתון "מקור ראשון", שנחתמה למחרת. על פי מתווה העסקה אשר דווח לבורסה, חברת מעריב תמכור לבן צבי את כל הנכסים הבלתי מוחשיים שלה תמורת סכום שעשוי להגיע בטווח הארוך לכ-75 מיליון שקל. עם זאת, בטווח המיידי בן צבי ישלם מכיסו רק כ-10 מיליון שקל, ויתר הסכומים יגיעו מגביית חובות עתידית של העיתון וכן מחלוקת הכנסות עתידיות שייצר העיתון החדש.

על פי הפרסומים בעיתונות, בן צבי התחייב במסגרת ההסכם להציע לכ-300 מעובדי המוכרת, לכל הפחות, להיקלט כעובדי הרוכשת. בנוסף, הביע בן צבי נכונות לפעול לקליטת 100 עובדים נוספים לפי הצורך. 1,400 עובדי ההפצה והדפוס יפוטרו. ה'הבטחה' לגבי העסקתם של העובדים רשומה על קרח, כמו גם ההתחייבות של בן צבי "להציע לכ-300 מעובדי המוכרת, לכל הפחות, להיקלט כעובדי הרוכשת",  ללא ציון תנאי העסקתם.

ביום ראשון ה-23 לספטמבר אישרה השופטת ורדה אלשיך צו הקפאת הליכים ל'מעריב" לתקופה של  30 ימים. השופטת לא אישרה כנאמן את עוה"ד דוד פורר שהוצע ע"י העיתון ומינתה  את עוה"ד ירון ארבל ושלמה נס כנאמנים בתקופת הקפאת ההליכים.

העובדים והעיתונאים במערכת עסקית המידרדרת לחדלות פרעון.

לאורך כל השנים ובעיקר במשבר הנוכחי, העובדים והעיתונאים מגיבים ומנסים לשמר את משכורתם, ואת כספי הפנסיה והפיצויים שלהם. למרות שמצבו הכלכלי הקשה של התאגיד ידוע מזה שנים, למרות שהכתובת היתה על הקיר, הם (כמעט) אף פעם לא יזמו ולא התארגנו לקראת המשבר שאכן הגיע.  כך לדוגמה נמרודי נלחם בחוזה הקיבוצי שהיה נהוג במעריב מהרגע שקנה את העיתון, והחתים את רוב העובדים על חוזים אישיים מחפירים. נסיונות שעשו העיתונאים, בתקופה בה דניאלה בן-יעקב היתה יו"ר הוועד, להחזיר את החוזה הקיבוצי ולמנוע את השתלטות נמרודי על בניין מעריב והשטח שעליו הוא עומד, לא הצליחו.

נראה שהעיתונאים והעובדים תפסו ותופסים את תפקידם הבלעדי רק בנסיון לסגירת שערי האורוות הפיננסיות למרות שרוב כספי הפיצויים והפנסיה וחלק ניכר מרכוש החברה, כבר נבזזו ונעלמו.  בכך הם אינם שונים מקבוצות עובדים אחרות בחברות שבעליהן התעשרו, בין השאר מביזת כספי העובדים, ואילו העובדים איבדו את פרנסתם ואת רכושם.  נזכיר את פולגת-בגיר.

כיום, ולפי חוקי המשחק שהעובדים והעיתונאים מקבלים עליהם, הם נמצאים בסוף התור.  הם גורם פסיבי שכמעט ולא מתחשבים בו, המובל כצאן לטבח כלכלי.  הכספים שגויסו ואלו שיגויסו לחברה, הלכו כבר ברובם לבעלי המניות, ולהחזר חובות לבעלים, לבנקים ולאחרים. מה שנשאר אם נשאר, הולך לעובדים, וזאת לאחר שכספי הפיצויים והפנסיה שלהם כבר נבזזו ונעלמו.  צריך להפוך את הסדר. העובדים והעיתונאים צריכים לקחת מקום בראש, לתפוס את המושכות ולהוציא את עגלת החברה מהבוץ. לדוגמה, העובדים יכולים לבקש מבית המשפט לחקור נושאי משרה, דירקטורים ובעלי מניות (לפי סעיפים 288, 373, 374 לפקודת החברות) כדי לגלות איך התנהלו עסקי החברה קודם לבקשה להקפאת הליכים, כולל חקירת עסקת מכירת בית מעריב להכשרת היישוב (בשליטת נמרודי) משנת 2009. העובדים יכולים ליזום ולהוביל הליכים לחדלות פרעון ו'הרמת מסך'.  במקרה זה יתכן וניתן יהייה לקבל חזרה כספים ששולמו בשנה האחרונה לבעלי חוב כולל לבנקים, והכספים שיגויסו יהיו כולם לטובת החברה, לעובדיה ולמשקיעים החדשים.

בכל מקרה של חובות לעובדים בגין שכר, פיצויים, ופנסיה, אין להרשות שכספים אלו, שעל המעסיק להפרישם לפי חוק, ישמשו בסיס למשא-ומתן. החובה להפקידם באופן שוטף מעוגנת בחוק הגנת השכר, ולפיכך אי תשלום שכר או מתן זכויות לעובדים, משמעותו עבירה על החוק ולא רק חובה שבין המעסיק לעובד. בעקבות המשבר במעריב הורה שר התמ"ת, שלום שמחון, למינהל הסדרה ואכיפה במשרד, לפתוח בבדיקה של חשד להפרת חוקי עבודה ופגיעה בזכויות העובדים. בכך הוא חשף את מחדלי משרדו, העדר בקרה ואכיפה של משרד התמת בתחומים אלו.

חשוב לציין שלא כל הפרת זכות סוציאלית הינה בהכרח פלילית. הפרת רובם של חוקי העבודה נחשבת לפלילית, אבל לדוגמא אי תשלום לפנסיה עבור עובד אינו עבירה פלילית (המקור לחיוב הפרשה לפנסיה אינו חוק של הכנסת), ועד כמה שמתמיה הדבר, אי תשלום שכר אינו עבירה פלילית, בעוד שאי תשלום שכר מינמום הוא עבירה פלילית.

בנוסף, יש להדגיש כי, כפי שפורסם בעיתונות (העובדות עדיין לא ברורות עדיין והנושא תחת חקירה), החברה הפקידה לקופת הפיצויים של העובדים רק חלק או כמחצית מההתחייבות שלה כלפיהם, ובמקום אחר אף נאמר כי "כבר לפני כשנתיים טענו עובדים ב"מעריב" כי כספי הפנסיה לא מועברים להם. לטענתם, סכומי כסף שירדו ממשכורתם בשנות עבודתם כהפרשות פנסיה לא הועברו לקרנות הפנסיה שלהם, אף שהעברת הכסף צוינה בתלושי השכר". מי שמנפיק תלוש משכורת, המעיד על ניכוי כספים משכר העובד לקרן פנסיה, ואינו מעבירם ליעדם, הוא מבצע במכוון עבירה פלילי.  אלא, כפי שטלי חרותי-סובר מראה, יש אפשרות להסכם בין התאגיד ובין קרן הפנסיה שאותה הוא בחר, על פיו התאגיד רשאי להעביר את כספי הפנסיה, שכבר נוכו משכר העובדים, אחת לכמה חודשים.  אפשר לקרוא לכך בשמות השונים מהלנת שכר או חוב לעובדים . מכל מקום העיתונאים והעובדים בחברה יכולים וצריכים לפעול כדי להעמיד את האחראים לכך לדין, ולקבל את מלוא כספם.

החובות לעובדים בגין שכר עבודה הינם בני קדימה כמעט לכל שאר החובות,  ושכר העבודה כולל כל תשלום שמגיע לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו, כולל דמי חופשה, פדיון חופשה, תשלום בגין דמי מחלה,דמי הבראה, ופיצויים. מצד שני, סכום דין הקדימה הינו זעום ביותר, ועבור שכר עבודה הכולל זכויות נוספות, גובה דין הקדימה הינו גובה שכר ממוצע חודשי אחד במשק בלבד (כ-9,000 שקל).

לעובדים קיימת אפשרות לקבלת החובות עליהם חל דין קדימה, בצורת 'גמלה' מהמוסד לביטוח לאומי. זה אינו מעשה חסד. העובד מבטח עצמו ולמוסד לביטוח לאומי מופרשים כל חדש משכרו דמי ביטוח הכוללים ביטוח גם מפני סיכון זה. אבל נראה שהביטוח לאומי מעדיף שהכספים יצטברו אצלו, ומערים קשיים בדרך למימוש זכות זו.

בית המשפט המחוזי בת"א בהחלטה תקדימית של השופטת  ורדה אלשיך מה-7 לנובמבר 2007, קבע כי גם במקרים של הקפאת הליכים זכאים העובדים לתשלום גימלה מהמוסד לביטוח לאומי.  הביטוח הלאומי עירער על החלטה זו והעירעור נדון בימים אלו בבית המשפט העליון.

הנקודה החשובה כאן היא המודעות ליכולת ולעצמת העובדים והעיתונאים כאשר הם פועלים כגוף אחד, ולצורך בפעילות פרו-אקטיבית שלהם, ולא מגיבה או פסיבית. אני משוכנע שפעילות כזו תזכה לתמיכה ציבורית מהותית.

אמנון פורטוגלי  – חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר,  ובמכללה החברתית כלכלית

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , ,

5 תגובות

  1. ל רפי :

    הכל טוב ויפה, אבל למה נזכרנו בכך דווקא במעריב ודווקא עכשיו?
    מעריב איננו העיתון הראשון שנסגר בישראל. בין העיתונים שנסגרו היו כאלה שתפקדו כלכלית כקואופרטיבים, אחרים כארגוני משנה של חברות ציבוריות, הסתדרויות ופרטיות ואחרים כעסק עומד לעצמו. כל הצורות הללו לגיטימיות וגם עשויות לחזור על עצמן במבנה ועיתוי זה או אחר.
    מבחינת זכויות העובדים – שכר, פיצויים, פנסיה, חסכונות, קופות גמל עוד, אינני רואה שום הבדל בין מעריב לעיתונים אחרים, או להסדרים כלכליים-עיסקיים אחרים. בכל מקרה חייבת המדינה להבטיח בחוק שנאכף בקפדנות, את שמירת זכויותיהם של העובדים, שכן רוב העובדים אינם חלק מההליכים הכושלים המביאים עיתון אל עברי פי פחת. ואם יש כאלה ששותפים לכשל, הם עושים זאת בחסות ההנהלה והעורכים.
    במקרה של מעריב היתה הכתובת על הקיר כבר זמן רב, וצריך רק לתמוהה על כך "שמומחי העיתון שיודעים לבקר כמעט כל אחד וכל דבר במדינה, לא הבינו היכן הם חיים, וציפו כאחרוםן החסידים (במקרה זה השוטים) למשיח ליצילם מידי עצמם. אם בארזים כאלה נופלת שלהבת, ואחרי מעריב ממתינים בתור הארץ ואחרים, אזי אין להניח לעובדים "לספסר" בזכויותיהם ויש להבטיח זכויות אלה בחוק. אין גם שום סיבה שכשלים כלכליים של עיתונים מסחריים (או של אמצעי תקשורת אחרים) יפלו כנטל נוסף על גב הציבור הכפוף כבר באלו הכי. איטגוד מקצועי של עיתונאים במסגרת ההסתדרות הכללית, גם הוא רעיון שראוי לבחינה מדוקדקת, משום שמסתבר שהבעיות המגזרות משותפות לאמצעי תקשורת רבים והיכולות הפרטניות של כל "מפעל תקשורתי" בנפרד לנהל את מאבקיו הפרופסיונאליים בכוחלות עצמו, רק משום שיש לו גישה "חופשית" לתקשורת, זו הנחה בע"מ, שמתקיימת כל עוד מקום עבודתם פעיל ומתפקד.

  2. עמית - ה :

    מעניין לבדוק לאן הגיעו נביאי ההפרטה שמכרו את מעריב למקסוול.
    ומעניין למצוא את הכסף שה"רוכשים" השונים הוציאו מחוץ לעיתון.

  3. משתמש אנונימי על חימום בסולר :-) :

    "העיתון נוסד בשנת 1948 על ידי קבוצת עיתונאים בראשות עזריאל קרליבך שפרשו מ"ידיעות אחרונות", ועד סוף שנות ה-80 הוא נשלט בידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של מספר בעלי הון".

    מה פרוש – "החברה עברה"?
    מישהו מכר למישהו.
    מי מכר?
    למה?

  4. מחשבות בעקבות מעריב – חלק ב' :

    […] הסטודנטים במכללת צפתמשתמש אנונימי על חימום בסולר 🙂 על מחשבות בעקבות "מעריב"מיכאל לינדנבאום על תגליות הגז – כרסום בזכויות הציבור […]

  5. מחשבות בעקבות מעריב– העובדים והעיתונאים מגורם פסיבי לאקטיבי :

    […] פסיבי לאקטיבי.חלק שלישי במאמר שחלקו הראשון פורסם פה ולקו השני […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.