מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
פרסום מבחני המיצ"ב – עוול לחינוך ולצוותי החינוך בבתי-הספר
הנחיית בית המשפט לפרסם את תוצאות מבחני המיצ"ב של כל בית- ספר במדינה אינה משרתת את צרכי מערכת החינוך. לעיסוק בתפוקות ומדידות השלכות קשות על החינוך
מאת: אברהם פרנק
שאפו למיצ"בים הנמוכים
בשעה לא כל כך טובה, אבל צפויה, הגענו לפרסום רשמי פומבי של תוצאות המיצ"בים של כל בית-ספר (כיתות ב', ה' ו-ח'). בית המשפט העדיף את עקרון השקיפות על צרכי המערכת החינוכית. בחינות המיצ"ב נועדו במקורם (בשנת 2001) לשמש את צרכיו הפנימיים של בית-הספר כדי שיידע ויוכל לשפר. אבל כבר אז הייתה כלפיהם בקורת קשה – ובדיעבד, מוצדקת – ועתה הגענו אל השוקת השבורה.
עוד זה מדבר וכבר ראינו בטלוויזיה כיצד נעשה "זובור" לאיזה בית-ספר בקריית גת, שתוצאות המיצ"בים הנמוכים שלו נמרחו על גבי המסך כולו. האם אנחנו יודעים משהו על בית-ספר הזה? אולי אוכלוסיית התלמידים שם חלשה? אולי בית-הספר חשב שיש לו דברים ראויים יותר לעשות מלבד הכנה למבחנים? אולי לצוות החינוכי שם מגיע דווקא פרס חינוך על הישגיו עם התלמידים, אף שהם נמוכים יחסית לממוצע הארצי? השאלות הללו מטבע הדברים אינן מעניינות איש. ההורים נקראים עתה לבחור את בית-הספר המצטיין שלהם, בו תוצאות המיצ"בים נראות גבוהות, ולמי יש זמן לחפור. קודם היה כך עם הבגרויות; עכשיו הורידו את "טבלאות הליגה" לחטיבות הביניים ולבתי-הספר היסודיים, שאינם יודעים את נפשם.
כתוצאה מן "ההפתעה" שאחזה בתקשורת שמנחילה אותה לכלל הציבור, עלתה הצעה לבטל בכלל את בחינות המיצ"ב; האם פרסום התוצאות הוא סיבה טובה לביטול הבחינות? על פי ההיגיון הזה צריך היה לבטל את הבגרויות לפני זמן רב. השאלה היא רחבה יותר – לשם מה נחוצות הבחינות. הנשיא בוש אמר בזמנו: "אם לא נבחן, לא נדע", ודו"ח פיז"ה מ-2007 טען ש"אם לא נדע לא נוכל לתקן". השאלה אם-כך היא, מה יודעים בעקבות הבחינות ומה מתקנים בעקבות הממצאים.
העיסוק החוזר ונשנה בבחינות וב"תפוקות מדידות" – כפי שמכנים אצלנו בתקינות לשונית את תרבות הבחינות השלטת – הוא בעל השלכות קשות על בתי-הספר והתלמידים: הוא מחייב את כולם ללמד תכנים זהים ונוטל מהם את האוטונומיה; הופך את המורים לטכנאי "חומר" שעליהם להעביר; מחייב הוראה פרונטאלית משעממת של מורה מול כיתה; מונע מהתלמידים את היכולת לפתח כישורים של לומדים עצמאיים ואחראיים; ורשימת התלאות רק החלה.
"אבל צריך לדעת!" – לא, אין צורך לדעת, לפחות לא כפי שזה מתנהל היום. הידע הנאסף בבחינות אינו מוסיף כמעט דבר, אבל משריש יותר ויותר את תרבות בית-הספר של פעם, שבו הבחינות היו הליך רוטיני בסביבה שבה המורה הוא מקור המידע היחידי. הצוות החינוכי בימינו יודע מה קורה אצלו, והבחינות משמשות לו בעיקר לבדוק את מיקומו היחסי לעומת אחרים. בפינלנד, בעלת מערכת החינוך המצטיינת, אין בחינות. "לא יודעים" ובכל זאת ההישגים בבחינות הבינלאומיות גבוהים. אנחנו "כן יודעים" והרמה הלשונית של תלמידינו ויכולתם לתפקד כלומדים עצמאיים נמוכה מאד. הבחינולוגיה מייצרת תלמידים תלותיים וחסרי עניין בסביבה הלימודית שלהם. הם יפיקו נחת מעולם מלא ריגושים לאחר שעות בית-הספר; והנה כיצד מתמוסס לנגד עינינו הכסף הגדול המושקע באובססיית הבחינות של מקבלי ההחלטות (שאגב, אין גוף שמבקר אותם).
אני רוצה להצדיע למנהלים ולמורים, שרובם עושים את המיטב – בתנאים קשים ומתסכלים – כדי לקדם את תלמידיהם ככל האפשר. אני רוצה להצדיע לבתי-הספר שאינם רואים את הבחינות כחזות הכל, ובצעידה קשה נגד הרוח מקדמים תרבות בית-ספרית הפוכה להן. אני מבקש לחזק את רוחם של כל אלה שחשיפת נתוני המיצ"ב עושה להם עוול ופוגעת במורל הצוותי שלהם. אני רוצה להזהיר אותנו מפני ה"צריך לדעת" שגורם לנו פיגור השכלתי ונוטל מילדינו את חדוות הלמידה.
תגיות: בית-המשפט-העליון, מבחני המיצ"ב, מדיניות הסטנדרטים, מערכת החינוך, משרד-החינוך, תפוקות ותשומות בחינוך
קישור קבוע
7 תגובות
Email This Post
27 בספטמבר, 2012 בשעה 10:33
אם עושים את המבחנים הללו אז מן הראוי להציג את תוצאותיהם בפומבי. אם אין סיבה להסתכל על המבחנים הללו בפני עצמם אין סיבה לעשות אותם מלכתחילה. הרעה החולה מתחילה בביצוע מבחנים כאלו ושימוש בהם כדי למדוד את בתי הספר, ואם תאמרו כי המבחן הוא רכיב אחד מהמדד אזי יש מקום לשקיפות מלאה ולפרסם את כל המדדים.
איזו סיבה יש לבצע את המבחנים ולהשאירם בסוד? והאם הסוד הוא באמת סוד או רק חשוף ליודעי דבר?
27 בספטמבר, 2012 בשעה 16:31
דווקא כותב המאמר מסביר בפסקתו השניה וגם ביתרת המאמר ,מדוע אין טעם בפרסום .
מכיוון שנתוני המבחנים הינם חד מימדיים לעומת המערכת המתקראת בית ספר שהיא בעלת כמה וכמה מימדים ,יוצא שכמעט 100% מקוראי התוצאות (שאינם אנשי מקצוע)יסיקו מסקנות שכלל אינן נסמכות על מלוא הנתונים ,וממילא הינן חסרות משמעות .
אם צריך לבחור בין זכות הציבור לדעת כל דבר, לבין למנוע מחלקים גדולים האוכלוסיה להסיק מסקנות שאינן קשורות לעובדות ,אני בוחר בגישה השניה גם היא נקראת "הסתרה " .
27 בספטמבר, 2012 בשעה 20:20
יש פה מפלצת שמאכילה את עצמה: אם לא נבחן לא נוכל למדוד ולא נוכל לדעת – אם נבחן נוכל למדוד אבל המידע הוא חד מימדי ולא משקף את המציאות….
המציאות היא אחרת לגמרי: חינוך איננו פס יצור סדרתי שבכל רגע נתון,או בכל תחנה נתונה,ניתן לבצע בדיקת איכות ולדעת את טיב המוצר.
מחנכים בני אדם – זה כמו לבנות חומה,אבל על אבן על אבן. רק בסוף אפשר לדעת את טיב התוצאה כלומר: רק אחרי 12 שנות לימוד,ואם זה היה תלוי בי אז אחרי 15 שנות לימוד (על יסודי ואקדמי) רק אז אפשר לבחון איזו איכות אנושית מעבירה מערכת החינוך לחברה הישראלית.
למדוד או לא למדוד,על משקל לחיות או לא לחיות,זו איננה השאלה – כי חינוך איננו בית חרושת לנקניק אינטקלטואלי הולך על שתיים וכוחות השוק לא משחקים בו והיד היחידה היא היד שמכה בישבן או חובטת בשולחן להשיג תשומת לב (והיא איננה נעלמה כלל ועיקר). חינוך מושג ביגיעה רבה ולאורך הרבה מאוד זמן ורק בסוף כאשר התוצרים (צ"ל "התוצרים") נפלטים לחברה הישראלית (נו טוב אני נכנע!!! קודם לצה"ל ואח"כ לחברה הישראלית) רק אז אפשר לדבר על איכות ועל כמות.
הבחינולוגיה לא נולדה אתמול. אני סיימתי את חוק לימודי (כולל האקדמיים) כבר במונחים של עשור פלוס אחורה – וגם בזמני,מהיסודי ועד לאקדמיה, כולל,הבחינולוגיה "חגגה".
אין דבר כזה בחינולוגיה. חיבים למדוד חייבים ליצר מדדים אבל צרכים להתיחס אליהם כחלק מאוד קטן מן התמונה השלמה והם לא חזות הכל.
איך נולדה הבחינולוגיה הזו? מאוד פשוט (ומכעיס כמה מקוראי הקבועים) היא נולדה כי כבר 4 עשורים במדינת ישראל אין שירות ציבורי אלא חקוי עלוב של הסקטור הפרטי. במילים אחרות: לקחו תהליכי עבודה מדידה ובקרת איכות מהשוק הפרטי,שלטענת האידאולוגיה עושה הכל טוב יותר…., והחילו אותם גם על מערכת החינוך כאשר בשולים היא עצמה עוברת תהליך הפרטה מזדחל והיכן שאיננו מזדחל הוא מואץ אידיאולוגית בדיוק בנקודה של מדידת איכות,שאגב (וזה בכלל לא אגב) גם באה לידי ביטוי בעמידה ביעדים (מדידים בכמות ובאיכות) ובהתאם לזה בתקציב. ז"א אני מצטרף להערתו של הכותב שאולי בית הספר בקרית גת הוא מהטובים שיש בארץ הזו אבל בגלל האידאליזציה של הסקטור הפרטי,השוק החופשי והיד הנעלמה שתסדיר הכל,הוא גם יתוקצב בחסר למרות שמאוד יתכן שהייתי שמח להיות תלמיד בו ו/או לשלוח אליו את ילדי – בשל הישגיו הפדגוגיים והחברתיים.
העיוות כאן הוא לא בחינולוגיה בכלל אלא ביחוס שניתן לה ובעיקר במשקל שניתן לה כאשר באים לתקצב את בתי הספר. להזכירכם:תקציב החינוך הוא התקציב הגדול ביותר בספר התקציב אם מנטרלים את תקציב החזרת החובות ואת בזבוז הכסף המשווע שנחזה להיקרא תקציב הבטחון.
אני קורא מפה למי שמתחזה להיות מלך ישראל הנקרא בנימין נתניהו – ממש ברגע זה,לרדת מפודיום בבנין האו"מ שבעיר ניו-יורק ולהחזיר את ישבנו לירושלים ולהשקיע את אותו המרץ שהשקיע בחודשים האחרונים בהפחדה וציור קווים אדומים בחינוך וברווחה – ויפות שעתיים קודם.
מנחם.
28 בספטמבר, 2012 בשעה 16:24
כמה פלצנות… יש ממדים אחרים שאותם לא ניתן למדוד… אם לא הייתי יודע מי כתב את זה הייתי בטוח שמדובר בכמרים קתוליים שמנסים להסביר לצאן מרעיתם למה כדאי להם לקנות אגרות מחילה. האם הכותבים למדו באוניברסיטה? האם הם קיבלו ציונים שם? מדוע? הרי הציונים באוניברסיטה אינם משקפים הרבה מאד דברים, למשל את יכולת התאמת הצבעים שלכם. האם הציונים באוניברסיטה גם אינם משקפים דבר? מה לגבי הוותק שלכם, זה שמופיע בתלוש? האם הוא משקף כמה אתם אוהבים את הממונה עליכם? מה לגבי מידת לחץ הדם שלכם? האם היא משקפת את חוש ההומור הנהדר שלכם? ומה לגבי המהירות המוצגת בספידומטר באוטו שלכם? האם היא משקפת באיזה טסט עברתם?
כל אלו הם מדדים שמטרתם לשקף בדיוק את מה שהם אמורים לשקף. העובדה שבתי ספר אחרים מקבלים ציוני מיצ"ב פחות טובים צריכה להניע אותם להשתפר, ולא לחדד את התירוצים שלהם ולטעון, בלי בושה, שהציון לא משקף את היכולת האמיתית. כי האמת היא (ואולי כדאי ללמוד גם את זה) שלא כולם שווים. חלק מצליחים יותר וחלק מצליחים פחות. האסטרטגיה של לנסות ולהשתיק את הציונים תוביל את כולם לבינוניות ואף למטה מזה.
ושאלה אחרונה – האם מישהו מהפרסונות החינוכיות המהוללות שכותבות כאן היה שולח את בנו או ביתו לבי"ס בעל ציוני מיצב נמוכים? צבועים.
29 בספטמבר, 2012 בשעה 12:04
כבודו מדביק לכותבים כאן שחרור אויר ריחני כבר במילה השניה של תגובתו .ובסיום שואל שאלה אחרונה שהיא הנותנת את חותם ה"כשרות" של המאמר .
אז קצת שנבין ,המאמר עוסק קודם כל בפרסום הפומבי ובדרכו להסביר ששום טובה לא תצמח מהפרסום הפומבי עובר כותב המאמר דרך סדרת התאוריות שמתנגדות לעצם קיום המבחנים בטענה שגם למערכת כולה אין כמעט שום תרומה מהמבחנים .
אחרי שפורסמו מבחני המיצב של קריית גת בטלוזיה אני רוצה לשאול את אריה, מה יעשו אנשי קריית גת כיראו את מבחני המיצב הנמוכים?
מה תעזור להם הידיעה?
האם לדעתו בית ספר ששמו עלה כבית ספר עם רמה נמוכה יחסית, מוריו יתפקדו שנה הבאה טוב יותר?
האם המנהל שם יתפקד טוב יותר ?
האם ההורים יהיו בהרגשה טובה יותר?
האם להורים יתאפשר לברוח למקום אחר?
מסקנתי כפי שכתבתי שהפרסום רק מרע את המצב .
נולדתי וגדלתי בעיר/עיירה דרומית .למדתי בכיתה מעורבת אשכנזים עם עולים מהמגרב.
כנ"ל גם בתיכון,שם העדפתי שלא ללמוד בכיתה הראלית אלא במגמה מקצועית עם בגרות .ואחרי הצבא סימתי אוניבסיטה כ"מוסמך למדעים".
מסקנתי אחרי השוואה למאות ילדים שלמדו במקביל אלי ביסודי בתיכון וגם באוניברסיטה שכל ילד שהיה לו טיפה מקום לכתוב ,שראשו על כתיפיו והוריו מאמינים בהשכלה ,סיים לימודיו בדיוק כמוני ,בלי שום קשר כמה בית הספר היסודי שבו למד היה ברמה תחתית .
30 בספטמבר, 2012 בשעה 2:56
לאריה.
רק לשם אי הצביעות.
את בני, אשלח וגם שולח לבי"ס עם נתוני מיצ"ב מתחת לממוצע.
כי אין מבחני המיצ"ב אומרים דבר על נושאים חשובים באמת.
היכולת להכיל את בני, לראות אותו, לגרות אותו, להציע לו דרכי התפתחות.
את אלה מיצ"ב לא ממצב, כי את זה, אי אפשר למדוד במבחן השגי כמותי.
30 בספטמבר, 2012 בשעה 8:04
מי שרוצה מערכת חינוך טובה לא צריך להציע מערכת חינוך עם אג'נדות סודיות – מה שמודדים צריך לפרסם.
אבל
כמו שאמרתי כבר 100 פעם.
הבעיה היא לא במדידה, אלא במה שמודדים.
צריך למדוד מדדים אחרים (אני הצעתי את מדדי כישורי האושר PERMA. מה שנעשה באנגליה צרפת ובחלק מארה"ב).
http://havoda.org.il/Items/02495/%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A8%20%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%94%20-%20%D7%93%D7%A7%D7%9C%20%D7%A2%D7%95%D7%96%D7%A8.pdf
ברגע שמודדים את הדברים הנכונים, כל השאר יתיישר בהתאם