מדינת רווחה צריכה לדאוג למערכת רווחה שלמה לקשישים סיעודיים ולא להסתפק בהבאת עובדים זרים חסרי הכשרה מקצועית כדי לטפל בהם. הבאת עובד זר נוחה למשפחות הקשישים ונוחה למדינה, אך זו לא הדרך הראויה לטפל בקשישים הסיעודיים. דרוש מודל חדש המכבד את הנזקקים לטיפול
מאת: קורט טוכולסקי
בואו נדבר על בעלי צרכים סיעודיים
יום שני, בוקר חג ראש השנה, כיכר רבין בתל אביב, אני עוקב אחרי הילד שעקב אחרי שפיריות ופתאום אני שומע צעקה. בהסבת ראש נגלה לעיני המראה הבא: עובדת סיעוד זרה דוחפת כסא גלגלים בו יושבת אישה משותקת שנאנחת/צועקת פעם בכמה שניות. הן מתקדמות לעבר האזור המוצל בו יושבים לא מעט זקנים בכיסאות גלגלים והמטפלים שלהם. בוקר של חג, אין משפחות, אין ילדים ואין נכדים, רק עובדים זרים שדוחפים בחום הקופח כסאות גלגלים של זקנים סיעודיים, שחלקם לפחות נראה כאילו מצבו הבריאותי מחייב טיפול של יותר מעובד סיעוד ביתי זר.
החברה שלנו לא אוהבת לעסוק בנושא הסיעוד, כולם אוהבים לעסוק בילדים, בזעקת האמהות והאבות הכורעים תחת נטל גידול הילדים. הנטל קיים, אני מכיר אותו בעצמי, אבל יש נטל שפרקנו מגבנו השחוח בלי להסתכל לאחור, נטלם של בעלי הצרכים הסיעודיים. פתרון הקסם של החברה הישראלית, עובד סיעוד זר צמוד לכל זקן הוא לא ממש פתרון. בניגוד למדינות אחרות מדינת ישראל אינה דורשת שום הכשרה סיעודית מהעובדים הבאים לכאן, אני ממליץ לכולם לצאת מהאשליות בדבר "אחות מהפיליפינים", מי שמגיע לכאן מהפיליפינים אין לו הכשרה סיעודית כי מי שיש לו בפיליפינים הכשרה הולך למדינות בהם דורשים הוכחת הכשרה וגם משלמים יותר טוב ונותנים אפשרות להתאזרח. למעשה לישראל מגיעים עובדים שאין להם דרך לצבור ניסיון מעשי בשביל להגיע יום אחד לקנדה/אוסטרליה/האיחוד האירופאי. גם אם נניח שכל עובד סיעודי זר שהגיע לישראל מנפאל/סרי לנקה/הודו או הפיליפינים אכן עבר הכשרה סיעודית, עתם המחשבה שאפשר להפיל את האחריות לטיפול על זקן בעל צרכים סיעודיים בכל מצב, מקצת סיוע במקלחת ועד למעקב אחרי מי שנזקקים להנשמה או סובלים מאלצהיימר באמצעות עובד אחד היא תערובת של איוולת וניצול. עובד זר אינו קוסם ואינו בעל יכולות שונות מאלו של עובד ישראלי. 8 שעות ביום בעבודה קשה ושוחקת פיסית ונפשית הם די והותר, שלא לדבר על מגורים במחיצת בעל הצרכים הסיעודיים, ומתן מענה לצרכיו לאורך כל שעות היממה, וכל זאת גם בלא תגמול הולם. זה לא רציני וזה מתקיים כי זה קל ונוח לא לבעל הצרכים או לעובד הזר שנפגעים מהמציאות הזו, זה נוח לקרוביהם של בעלי הצרכים שמסוגלים לשלם לעובד הזר שהעסקתו זולה יותר מהשתתפות באשפוזו בבית אבות סיעודי אשר נטל יורד מגבם העמוס גם כך וזה נוח למדינה שלא צריכה להשקיע בטיפולים יקרים יותר בבית בקהילה ובמוסדות.
המעמד הבינוני בישראל כורע תחת הנטל רק שלפעמים צריך לשאול כמה הוא עוד יכרע לפני שהוא יתעורר ויתחיל להילחם על שינוי המציאות. מה הקורבנות הבאים שנקריב אחרי שהקרבנו את העניים והחלשים, את דרי הרחוב, את הקטינים המנותקים, את הפריפריה, את אוכלוסיות הקצה, את איכות הסביבה ואת בעלי הצרכים הסיעודיים? הילדים במערכת החינוך הקורסת? רמת החיים שגם כך הולכת ונשחקת? תוחלת החיים, מה יהיה הקורבן הבא? כמה זקנים נשכחים במערכת יחסים בלתי אפשרית של תלות מחלטת בעובד שהם חייבים לנצל עוד יהיו קרבן ביחד עם עובדיהם השחוקים לאמונה האווילית שלנו שחלש לא יכול להתקומם אלא רק לנצל את החלש ממנו?
מצבם של בעלי הצרכים הסיעודיים משקף את מצבה של החברה כולה. מי שיש לו יכול להרשות לעצמו טיפול יקר ובאיכות טובה, כל השאר נידונים לשחיקה. זה לא יכול להימשך בלי לתבוע מאיתנו מחיר שאולי לא מברים עליו אבל משלמים אותו, המשפחה כתא בסיסי גוססת. לא ניתן להשליך את האחריות לרווחתם של בעלי הצרכים הסיעודיים על מנגנון שלא כולל שותפות של קרובי הנזקק. צריך להכיר בצורך של קרובי הנזקק לטפל בו ולא להגיד יש עובד זר שיסתדר.
עובד זר סיעודי הוא עבד. וכמו תמיד ,עם עבדים מצד אחד, רווחת המחשבה שהם צריכים לנשק לנו את היד בתודה על זה שהבאנו אותם לפה, וגם המחשבה שהם בגדול מרוצים ,בצד תלונות אופייניות לבעלי עבדים על כך שהעבדים בורחים ובאים בדרישות לשיפור בשכרם. עובד זר, כמו בכל ענף אחר, הוא תולדה בחיפוש אחר עובדים זולים יותר וקלים לניצול שיעשו משהו שהעובד המקומי לא יהיה ובצדק מוכן לעשות. אי אפשר להסתמך רק על עובדים זרים, צריך יותר מרכזי יום לבעלי צרכים סיעודיים, צריך הסעות גמישות ושעות עבודה ארוכות יותר. צריך קצבאות שיספיקו לתשלום לשני עובדים וצריך יותר מוסדות שבהם יקבלו את הטיפול הנדרש מי שאין יכולת לתת להם טיפול הולם בבית וללא צוות סיעוד מקצועי. את כל אלו הדחקנו במרדף אחרי העבד המושלם. אז אין עבדים מושלמים, עבודת הסיעוד דורשת מאמץ פיסי ונפשי אדיר, היא מצריכה הכשרה מקצועית וראיה לתגמול שלא קיימים בענף כיום. עובדים זרים אינם פתרון לבעלי הצרכים וקרוביהם, הם בסך הכול פתרון זול לממשלה ובסיעוד כמו בשאר התחומים שמדינת רוחה צריכה לדאוג להם ברצינות אין פתרונות זולים ואין פתרונות קסם.
המראה של זקנים בכיסאות גלגלים ולצידם מטפלים זרים צורם יותר בחג מביום רגיל, זה צורם כי בחג ניתן להניח שקרוביהם של אותם זקנים לא עובדים. אבל הבעיה קיימת ביום יום, ולא חסרים מודלים של הכרה בצורך להקל גם על בן המשפחה השותף בנטל הטיפול, מודלים שכמובן לא קיימים בישראל. הגיע הזמן לדבר על הצורך במודלים חדשים לטיפול בבעלי צרכים סיעודיים. הגיע הזמן להפנים שכל מודל כזה יעלה כסף רב, ורק שינוי אמיתי בסדרי העדיפויות הלאומי והכרה בצורך להשקיע בטיפול בכבוד לבעלי צרכים סיעודיים, שכולל מעבר לקצבאות ומוסדות גם יותר מעורבות של בני המשפחות יביא לכך שזקנינו יחיו את שנותיהם האחרונות בכבוד.
Tags: זקנים, מדינת-רווחה, סיעוד, עובדים-זרים, תנאי העסקה
הגהות:
פסקה ראשונה שורה אחרונה: במקום חלקו לפחות נראה צריך להיות חלקם לפחות נראים.
פסקה שנייה מילה אחרונה בשורה 12, צריכה להיות עצם.
פסקה רביעית שורה אחרונה מילה ראשונה חסרה ו במילה רווחה.
עם הקוראים הסליחה
מאמר חשוב ונוגע.
ולדעתי המודל החדש והרצוי קיים – הכנסת הסיעוד לתוך סל הבריאות, תוך מתן דגש על תמריצים לשילוב בקהילה.
http://bit.ly/UwAbGK
הרפורמה מוכנה, ומחכה להחלטה של ראש הממשלה (כמובן שמשרד האוצר מתנגד…)
90% מהציבור תומך ברפורמה, 79% מוכנים לשלם יותר מס בעבורה – כי הם מבינים שהיא תחסוך להם הרבה כסף בביטוחים הפרטיים.
כרגיל צריך את המודל הסוציאל-דמוקרטי הסקנדינבי.
משלמים מיסים גבוהים מחד ,ומאידך כל נושאי הרווחה כולל אחריות מלאה כלפי האזרחים הזקנים,מכוסים על ידי המדינה הסוציאל-דמוקרטית.
כל זמן שביבי והימין בשלטון,הטייקונים ימשיכו לאכול אותנו חי,מהעריסה עד לקבר.
מאמר הזוי שמשקף אידאולוגיה מסוג מסויים, אבל אינו מבין את הנושא שבו הוא מנסה לטפל.
מטפל הוא בראש וראשונה אדם שרוצה לעסוק בכך, ואינו מגיע לעיסוק משום שלא מצא עבודה אחרת. מטפל הוא אדם בעל תכונות אופי, שמעט מאוד ישראלים ניחנו בהן במינון הדרוש לביצוע העבודה.
מטפל הוא בראש וראשונה עובד של המטופל, משום שרק כך מתקיים ביניהם קשר של אינטרס משותף שבו שניהם זקוקים זה לזה. מעורבות של גורמים אחרים משפחה וכו' היא משנית, ומעורבות של מוסדות ציבוריים וממשלתיים היא מינימלית ולרוב נעשית ברמה טכנית ולא ברמה האנושים הדרושה במיוחד למקרים הקשים ביותר.
הטיפול בקשישים, במיוחד טיפול סיעודי חלקי או מלא הוא יקר ואינו מכוסה כיום בשום מסגרת רפואית, כלכלית או ביטוחית. העברתו לשליטה ציבורית תוביל בבת אחת לדרישה בלתי-מציאותית להעניק לכל הנזקקים אותם תנאים: א. אין דבר כזה; ב. לאחדים זו פגיעה חמורה ולאחרים שיפור נכר – גם זו אפליה בלתי סבירה.
הטלת עוד ועוד משימות על הרשויות הציבוריות, משמעותה מנגנון הולך וגדל שכל תפקידו להוציא כספים שאינם בנמצא. הדבר מוביל בהכרח למשבר כלכלי, אלא אם נגדיל תחילה את המקורות הלאומיים ע"י קליטת עובדים שאינם מועסקים כיום במשק, ע"י צמיחה מהירה יותר וע"י שיפור פיריון ל"רמה סקנדינבית"… ; שהרי אם סקנדינביה היא מודל אופטימלי, צריך להשתמש בה לא רק להגדלת ההוצאות אלא גם להגדלת ההכנסות.
מעבר לשיקולים אלה ואחרים, אני עדיין סבור שבנואים כל כך אישיים וכל כך רגישים אמוציונאלית, מוטב שיעסקו בעלי העיניין הישיר ולא זרים. במילים אחרות: אין צורך להעמיס על הממשלה הלא יעילה שלנו עוד משימות שהיא אינה כשירה להתמודד עימן. המקום זאת ניתן לשפר את תנאי העובדים הסיעודיים, ע"י מתן תמיכה כלכלית משלימה ליכולותיהם הקיימות, כל אימת שמשפרים את תנאי העובדים ומגדילים את נטל העסקתם, למי שפרנסתם מבוססת בעיקר על פנסיה נמוכה למדי וביטח לאומי, וגילם מטיל עליהם ועל משפחותיהם נטל כלכלי לא מבוטל עד כבד גם כיום.
"שליטה ציבורית בטיפול בקשישים ובסיעודיים, משמעותה מנגנון הולך וגדל שכל תפקידו להוציא כספים שאינם בנמצא".
אצל ניאו-ליברלים חובבי רווחה לטייקונים בלבד,אין אף פעם כסף לצרכי האוכלוסייה.
מעניין איך אותם ניאו-ליברלים יסתדרו אם הם ובני משפחותיהם ייכנסו למצב סיעודי.
מעניין לעיין בחורבן הכלכלי שחווות שכבות שלמות באוכלוסיית ארה"ב,בעת צרה ומצוקה.
ל רפי מגן על הביטוחים הפרטיים והיקרים כנגד הרפורמה המוצעת של העלאת מס הבריאות בחצי אחוז בתמורה לביטוח סיעודי בפנים. אופיני