אזהרה: רשימה זו מיועדת אך ורק לאלה מבין קוראינו שהתייאשו ממפלגת העבודה. אם אתם מאמינים בשיקום מפלגת העבודה כמפתח למהפך פוליטי, זו עמדה לגיטימית, והיא גם עמדת חלק מחברי מערכת האתר. אבל אם לא – אתם מוזמנים להמשיך לקרוא, לחשוב ולהגיב
המערכת
בימים האחרונים עולות על פני השטח יוזמות לפילוגים וחיבורים חדשים במרחב שבין קדימה ומרצ, כשברקע כמובן התרסקותה המתמשכת בסקרים של מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק והמכה האחרונה – מכת השיריונים.
מה לא היה שם?
מצד אחד יש דיבורים על 3 ח"כים לפחות שאולי יפרשו ממפלגת העבודה (האופציות העיקריות הן קדימה ומרצ). מצד שני באות הידיעות על אנשי שמאל בראשות בכירים בעבודה לשעבר (עוזי ברעם ואברהם בורג), ועימם סופרים ואנשי אקדמיה, שהקימו תנועת שמאל חדשה שתחבור למרצ (הנה ביקורת על ההרכב הגברי הכמעט מוחלט שלה, ואף אחד עוד לא כתב על ההרכב הבורגני שלה, או על ההרכב האשכנזי שלה – אבל גם זה יבוא).
מהלכים הרבה פחות בולטים בתקשורת היו הקמתו של המטה הסוציאל-דמוקרטי בהובלה של פרופ' דני גוטווין, חברי יסו"ד ופעילים פוליטיים וחברתיים (רובם הגדול אך לא כולם חברי מפלגת העבודה). ובמקביל מתבשלות יוזמות להפוך תנועות חברתיות למפלגות – למשל הברית החברתית והתנועה הירוקה. גם רן ארז רשם השבוע מפלגת חינוך מגזרית ומבקש למשוך אליה את יוסי שריד שהטיף בדיוק לזה. וכמובן אסור לשכוח את אפרים סנה עם המפלגה הס"ד בעלת הגוון הביטחוניסטי.
ללא קשר לדיון הבלתי נגמר האם עוד יש סיכוי לאסטרטגיה של ניסיון לבנות אגף ס"ד משפיע במפלגת העבודה או אפילו לכבוש אותה בבוא היום, נראה כי הדגל הסוציאל דמוקרטי יונף בבחירות הקרובות, בצדק או שלא בצדק, ע"י יותר ממפלגה אחת. יותר מזה – נראה כי אנו עוד צפויים להרבה מעברים של אישים ממפלגה למפלגה והרבה יוזמות לאיחוד כוחות כדי לעבור את אחוז החסימה.
וכאן אתם, כן אתם, נכנסים לתמונה.
אתם שמגדירים עצמכם כתומכים ברעיון מדינת הרווחה.
אתם שנמצאים שמאלה לליכוד וימינה מחד"ש.
אתם שלא מעוניינים להצביע הפעם (או אף פעם) למפלגת העבודה ול"קדימה",
אבל גם לא רוצים לזרוק את הקול שלכם לפח על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה.
אז אנא תנו דרור לדמיון וכיתבו לנו בטוקבק את רשימת החלומות שלכם.
ראשית, הציעו שם אטרקטיבי לרשימה
ולא, אל תגידו לנו "מרצ". מרצ היא מותג טוב אבל בועתי – עם מוניטין של אליטיזם, אשכנזים,"עיגולדים", "אומואים", "אוהבי ערבים" והקללה שאומרת הכל – "סמולנים". אם אתם רוצים להצביע חד"ש (כמו חלק מחברי המערכת) – זה סבבה, אבל זו לא דרך להביא מספר דו ספרתי של מנדטים.
דבר שני – מצע
מהו סעיף המצע החשוב ביותר לרשימה החדשה לדעתכם? קריטריונים: מה חשוב לא רק לכם ולחברים שלכם אלא למאות אלפי אנשים. מה אפשר להבטיח וגם לקיים?
ולא פחות חשוב – אנשים:
את מי אתם רוצים בראש הרשימה הזו? האם אתם רוצים בראש דמויות עם ניסיון בפוליטיקה כמו עמיר פרץ מיכאל מלכיאור ואופיר פינס כדי לא לחזור על ביזיון ד"ש/גימלאים, נקיי כפיים וטירונים פוליטיים כמו ברוורמן ואילון, פעילים חברתיים מנוסים מהשטח או אנשי רוח ואקדמיה מוערכים? ואיך תאזנו בין חילונים ומסורתיים/דתייים, אשכנזים ומזרחים, תל אביב ופריפריה, וותיקים ועולים?
הפוליטיקאים קוראים את מה שאתם כותבים פה – זו הזדמנות שלכם לספר להם מה אתם רוצים, כשיש עוד זמן להשפיע.
Tags: אפרים-סנה, ארגון-המורים-העל-יסודיים, בחירות, הברית-החברתית, המטה-הסוציאל-דמוקרטי, התנועה-הירוקה, יוסי-שריד
למרות שזה נשמע כמו כוכב נולד, הבעיה הגדולה ביותר של הזרם הס"ד היא איתור אנשים. מנהיגים שיש להם בולטות ציבורית וגם יכולת לגייס תומכים.
הייתי רוצה שפרץ ויחימוביץ' ינטשו גם הם את מפלגת העבודה ויחברו לגוף החדש, אך כרגע זה נראה לא ריאלי (גורם מעורב סיפר לי שלמעשה לכל פרשת השיריונים יש צד אפל ולא מסוקר והוא שהסידור מסייע מאוד לעמיר פרץ, יורם מרציאנו ונדיה חילו). פרץ מחכה שברק ייפול והוא ישתלט על העבודה, אבל אז הוא יחזור בדיוק לנקודה שבה היה בעם אחד – מפלגה של איש אחד, ובעצם יותר גרוע – בגלל היקף החובות והרכב הועידה.
מלבד או במקום פרץ ויחימוביץ' הייתי רוצה לראות ברשימה החדשה את:
ד"ר עמי וטורי מכוח לעובדים
שי כהן מהמכללה החברתית כלכלית וכוח לעובדים
תמי מולד חיו ממחנה עמי אילון
חנה זוהר מקו לעובד
ד"ר יוסי דהאן מ"העוקץ" והקשת המזרחית (זה יהיה קשה לקיבוצניקים של מרצ!)
יצחק ג'קי אדרי מ"תפנית"
אחלמה פרץ שהיתה מועמדת לראשות עיריית שדרות
חה"כ לשעבר לובה אליאב מניצנה
ראשים לשעבר של ארגוני עובדים
(עו"סים, מורים, רופאים, סיעוד)
חתן פרס נובל אהרון צ'חנובר
חתן פרס ישראל אבי רביצקי
וכמובן את הרב מלכיאור
גרוסמן ועוז – שימשיכו לכתוב.
+1 על כל מה שאיתי אמר
דר' ליאור ברשק,
פרופ' עדית זרטל,
דר' דב חנין,
פרופ' מיכאל בירנהק,
תאל' (מיל) ניסים אלפיה,
יהונתן גפן,
דניאל בלוך.
ביחוד הייתי רוצה לראות את דב חנין מצטרף לגוף כזה, אולי אפילו מוביל אותו.
הפגישה עמו והקשר עם כמה וכמה פעילים ב"עיר לכולנו" הותירו עלי רושם חיובי ועמוק.
גם את הרב מלכיאור הייתי רוצה לראות ברשימת חלומות כזו. וגם את יוסי שׂריד, אם עדיין יש לו כוח להבלי העולם הזה.
איתי הזכיר למעלה את ד"ר עמי וטורי ואת שי כהן. אם הגיע סוף סוף תור בני דורנו, אני מצטרף בחום להמלצה על שניהם.
חה"כ לשעבר אדיסו מסאלה
חה"כ לשעבר תמר גוז'נסקי
אלישבע מיליקובסקי (אס"ף)
ד"ר גדי טאוב
לא למפלגות קטנטנות!
בואו ונתאר לנו "הצלחה" גדולה ל"שמאל" החדש והמפוצל המסתמן.
שמאל שבכל אחת מהתפצלויותיו עומדים אנשי אמת, חזון, צדק ומה לא.
נדמה את המצב שבו מפלגות השמאל הישנות והחדשות משיגות בבחירות את ההשגים הבאים:
עבודה (למרות הכל אני עדיין מחשיב אותה כ"שמאל": 10 מנדטים
מרץ המתוגברת: 10 מנדטים
הירוקה החדשה: 5 מנדטים
המורים של רן ארז: 5 מנדטים
רשימה חדשה כלשהי: 5 מנדטים
חד"ש: 5 מנדטים,
סה"כ 40 מנדטים.
ומפלגות הימין:
קדימה: 20 מנדטים
הליכוד: 20 מנדטים
ש"ס: 15 מנדטים
מפד"ל + ישראל ביתנו 15 מנדטים
חרדים אשכנזים: 5 מנדטים
מפלגות קטנות אחרות 5 מנדטים
איזו כנסת יש לנו כאן?
למי הנשיא קורא להרכיב ממשלה?
מי מה"שמאליים" שלמעלה יפותה דיו בכדי להצטרף?
איך נראה אחרי שביבי-בראון-לבני-שטרית יעצבו את החברה כאן?
להתארגנויות החדשות לא יהיה כח להתארגן התארגנות פוליטית אמיתית תוך ישיבתן בכנסת (כמעט כולן באופוזיציה).
מה שצריך לעשות הוא לחבור לכוחות הקיימים:
עבודה (ולמי שצריך, תוך נטילת תרופות נוגדות בחילה),
מרצ
חד"ש.
את זמן הישיבה באופוזיציה לנצל לחריש עמוק בציבור (המטה הס"ד הוא התחלה טובה) ובמישורים המפלגתיים להקים סניפים תוך הסתמכות על חברים ואמצעים מתנדבים.
ללמוד מהמנצח בארה"ב שהקים את מפלגתו מחדש לקראת הבחירות, סניפים כמעט עצמאיים, מופעלי מתנדבים.
אז חברים יקרים הפסיקו לבזבז את מרצכם (ומרצנו) על ההתארגנויות הקיקיוניות למיניהן.
ענת שניידר
לקסי,
1. לא קראת את האזהרה?
2. המטרה היא לבנות גוף חדש ומאוחד ולא רסיסים מגזריים.
אין צורך במפלגה ירוקה, במפלגת מורים, במפלגת זכויות עובדים במפלגת פורשי העבודה וכן הלאה אלא ב*רשימה אחת*, שככל הנראה בשל חוסר הזמן העוגן הארגוני שלה יהיה מפלגת מרצ, אבל השם ובמיוחד ההרכב האנושי חייב להיות כזה שיפרוץ את תקרת הזכוכית של מרצ.
מפלגת חינוך יכולה להיות מפלגת טרנד מגזרית מוצלחת ולהיכנס לכנסת לפעם אחת (ואז להתפוגג), אבל גם זה בחיים לא יקרה אם רן ארז יעמוד בראשה. אין מה לעשות, יש אנשים שהם פשוט אנטי-אלקטורליים, ובין אם זה בגלל חנוניות (ביילין ומרידור) או בגלל התלהמות ותדמית של מאכער. הייתי ממליץ למורים לחפש בית ס"ד במקום אחר, אבל אני די בטוח שזו לא מפלגת העבודה, ולא משנה מה תהיה תוצאת הפריימריס. אני מנבא כי דווקא במגזר המורים הירידה בכוחה של מפלגת העבודה בין 2006 ל-2009 תהיה הדרמטית ביותר.
1. קראתי גם קראתי ומה שכתבתי מתאים לכך וגם מחזק את הכתוב.
2. ההבדל ביננו הוא שאיני מצהיר על אי-הצבעה לעבודה, נראה לי שהצהרה כזו אינה מועילה (בלשון המעטה) טרם הבחירות הפנימיות.
זה נחמד מאוד להתפעל מאובמה אבל צריך לזכור שהוא פועל בתוך התרבות האמריקאית ולא הכל ישים כאן.
1. לאובמה היתה מערכת מעולה לגיוס כספים, בסכומים קטנים. פה בעיקר בעלי הון או קרובי משפחה וחברים תורמים לפוליטיקאים.
2. באמריקה יש תרבות (הנגזרת ממשטר נשיאותי) לפיה מי שמפסיד הולך הביתה או לפחות לא מפריע. במפלגת העבודה כל יו"ר נבחר צריך לאכול חרא באופן יומיומי מראשי מפלגה לשעבר, מכאלה שרצו להיות ראשי מפלגה והפסידו וכן הלאה. את כולם צריך לרצות בג'ובים, חלקם מייצגים אינטרס מגזרי (קיבוצי, ערבי, מושבי). אף מנהיג שלא יהיה לא יכול לשקם כך מפלגה, בין אם הוא גר במגדלי אקירוב או בבית צנוע בשדרות.
חנה קהת (קולך)
רות קלדרון (עלמא)
לאה שקדיאל
לכותב שכתב הערה בענין אובמה (איתי?)
אני מודע להבדלי התרבות ולכן כתבתי ללמוד מאובמה, לא להעתיק ולא לחקות.
גם אצלנו ניתן ליצור מגבית עממית, למרות ההסתה של ההון נגד הפוליטיקאים.
אני רוצה לחזור ולהדגיש את מה שנראה לי עקרוני. לבחור את האנשים שיהיו "חלון הראווה" של מהלך כזה ואולי אף יוביל אותו זה חשוב אבל חשוב מכך לדבר על המנגנון שמאחוריו. לטווח הקצר (שהוא מאוד מאוד חשוב כמובן) חשוב שיהיו דמויות מובילות בעלות פוטנציאל היבחרות (חלק מהן מופיעות בשמות שהציגו המגיבים) אבל לטווח הארוך צריך לחשוב על האופן שבו מגייסים לשם פעילים לטווח ארוך ובעיקר על האופן שבו בונים מפלגה כזו כך שהחברים מהשורה יוכלו באמת להשפיע על העומדים בראשה. מבחינתי אם יכנסו לכנסת האנשים הטובים ביותר ואחר כך לא תהיה לבוחרים ולחברי המפלגה החדשה שום אפשרות להשפיע עליהם לא הרווחנו הרבה. מבחינתי זה חלק חשוב מאוד מהמצע. יש מנגנונים של דמוקרטיה ישירה שאפשר ליצור, יש מנגנונים של דמוקרטיה יצוגית שאפשר לשפר ואני לא יודע בדיוק איך צריך להראות מנגנון כזה אבל הוא חלק גדול מהדיון. אני לא יודע איך זה עבד למשל ב"עיר לכולנו" אבל נדמה לי שבשורה יכולה לבוא משם.
מבחינתי הסיבה שאני קראתי את הרשימה כאן היא בדיוק מפני שכבל ופואד הראו שהמנגנון בעבודה דפוק להחריד ומפני שאין בשורות במרצ בעיקר מהצד הזה. במידה רבה לו התחשות שלי לגבי המנגנונים היו סבירות בשתי המפלגות הללו הייתי מתעלם מהדמויות הלא מרנינות שעומדות בראשן.
אני מצטרף ליואב רובין.
חשוב מאוד שיהיו אנשים טובים שיובילו מפלגה כזאת, אבל זה לא מספיק. צריכים גם חוקים שיאפשרו למתפקדים להשפיע יותר, וצריך כמובן שהמתפקדים יהיו גם יותר פעילים. אם "השטח" לא יהיה שותף פעיל במפלגה כזאת, היא תעלם אחרי קדנציה אחת – בדיוק כמו שקרה לגימלאים ולשינוי. אני חושב שב"קדימה" מבינים את זה, והם עובדים מאוד קשה כדי ליצור סניפים ופעילי שטח. רק פעילים כאלה יבטיחו שהמפלגה תמשיך להתקיים גם אחרי תבוסה בבחירות.
המצב שתואר על השיריונים בעבודה ממחיש עד כמה חשוב לתת לפעילי המפלגה יכולת להשפיע. מצב שבו חברי מפלגה אוספים חתימות על פי הדרוש בחוקה כדי להצביע נגד השיריונים והנהגת המפלגה פשוט מתעלמת מהם, הוא מצב בלתי נסבל. העבודה, מבחינה רשמית אולי, נותנת לפעילים יכולת להשפיע (כנראה יכולים להעלות הצעות אם הם אוספים מספיק חתימות). אבל בפועל זה פשוט לא קורה, והעבודה תשלם מחיר יקר מאוד על ההתנתקות מהשטח.
בקיצור – כוכבים זה יופי, אבל חייבים להחליף את השיטה, ואת התרבות הפוליטית של מפלגת העבודה. מפלגה בלי תומכים פעילים, פשוט תמות.
מסכים עם רוב הדברים שנאמרו לפני, עם כי אני חושב שהאנשים שפרשו כבר מן החיים הפוליטיים, דוגמאת יוסי שריד, צריכים להישאר בפנסיה. אחת הבעיות המרכזיות של השמאל היא חוסר ההתחדשות שבו, בניגוד לימין שכל הזמן מתחדש ובונה את עצמו.
אילן גילאון.
מבחינתי אילן גילאון צריך להיות חלק מהצמרת וההנהגה של גוף כזה. הוא משלב תפיסה אידאולוגית מוצקה, יכולת ביצוע מרשימה (15 חוקים ותיקוני חוק בקדנציה אחת) ובניגוד לרבים אחרים שהוזכרו – יכולת משיכת מצביעים. אילן הוא כריזמטי בצורה יוצאת דופן, יעיד על כך כל מי שפגש אותו, ויש לו ערך אלקטורלי שלא יסולא בפז.
פרט לכך אני חושב שגם מסתתרים כמה אנשים ברשויות המוניציפליות שאפשר לבנות איתם מהלך שכזה.
גילוי נאות: אני מנהל את מטה הבחירות של אילן גילאון בפריימריז במרצ.
יואב, אם הייתי מקורב לח"כ שרוצה לבנות מפלגה ס"ד, בהחלט הייתי מציע לו/לה ללכת ל"עיר לכולנו" לשם הפקת לקחים.
מקריאת החומר שהתפרסם באינטרנט על תל אביב אני מתרשם שהיה שם משהו הרבה יותר גדול מטרנד מחאה.
מדובר אולי במהלך הפוליטי הסברתי הכי גדול של השמאל בשנים האחרונות.
אנשים שהם בפירוש מחוץ למעגל הרגיל של "הסמולנים" נחשפו לרעיונות בנושאי זכויות עובדים סביבה ודיור שנחשבו בעבר רדיקליים – והצביעו לזה. http://www.haaretz.com/hasite/spages/1036697.html
אני חושב שדווקא הפרשנות הקונבנציונלית (למשל יוסי ורטר) שאומרת כמה הבחירות המקומיות מנותקות מהבחירות הכלליות בעצמה מנותקת ממה שקורה עכשיו באמת – זה בדיוק הנתק בין התקשורת "הממוסדת" ובין החיים האמיתיים (לפחות של תל אביב) – שמשתקפים הרבה יותר בבלוגים.
אמנם הבלוגים לא מייצגים את כל הציבור (אחרת דב חנין היה זוכה ובענק) ויש ציבורים שלא מיוצגים בהם בכלל אבל הם בהחלט מייצגים משהו שיוסי ורטר לא רואה ויש לו משמעות אלקטורלית.
בע"ה בקרוב – "מדינה לכולנו"
שלום לכותבים ולצופים בפורום. מפלגת "ישראל חזקה" בראשות אפרים סנה היא החלופה הסוציאל-דמוקרטית בעלת המצע המגובש והמקצועי ביותר, ובמהלך הזמן יסתבר לציבור שזו החלופה הרצינית ביותר כנגד מדיניות הימין הכלכלי של הליכוד וקדימה.
עבדתי שבע שנים במשרד התשתיות, השנתיים האחרונות תחת פואד בן אליעזר. אותן שנתיים הוכיחו לי שמפלגת העבודה מתה, ומי שמוביל אותה אינם זכאים לקבל את קולותינו – ולכן החלטתי לסייע לד"ר סנה שהיה לו אומץ ציבורי לפרוש, להחזיר את המנדט ולהתחיל משהו חדש באופן יסודי ושיטתי.
אני עורך המצע, בעבר יו"ר וועד עובדי משרד התשתיות והכלכלן הראשי של מינהל הדלק- ומתמודד ברשימה החדשה בפריימריס פתוחים שיבוצעו באינטרנט ויכניסו שמות חדשים.
אצלנו לא יהיו שיריונים. אני מקבל את הסקפטיות או החשש של רבים ממפלגה חדשה וצעירה, חובת ההוכחה מוטלת עלינו- ואנחנו נוכיח . ממליץ לאנשים כולל הסקפטיים להכנס לאתר החדש של המפלגה, לעבור על המצע ביסודיות ולהתרשם לחיוב או לשלילה. ואם התרשמתם לחיוב – הצטרפו אלינו.
לחזק את הקיים.
ולא ליצור משהו חדש.
עם כל הפיתוי של אנשים כמוני שמאז היעלמה של "עם אחד" אין להם למי להצביע להקים משהו חדש ונפרד. אני מבין שזה רק יחליש ויבזר את המחנה.
רשימת החלומות:
תמר גוז'נסקי (שרת הפנים)
דב חנין (שר לאיכות הסביבה)
שולמית אלוני (שרת החינוך)
איילה סבג-מרציאנו (שרת הרווחה)
ציפי ליבני (שרת האוצר)
יולי תמיר (שרת המשפטים)
לובה אליאב (שר השיכון)
יעל דיין (שרת התקשורת)
שר הבטחון: אין לי מושג.
אהרון ברק (מבקר המדינה/היועץ המשפטי לממשלה)
מצע: חברתי-מדיני. צמצום פערי ההשכלה וההכנסה בין המגזרים השונים, וכניסה למשא ומתן ישיר עם מדינות האויב: סוריה ולבנון.
אם היה אפשר, הייתי מחזירה את טדי קולק לחיים ולראשות עיריית ירושלים.
ראיתי שנועה כתבה לגבי מינויים משפטיים אז אם כך הייתי רוצה למנות את פרופ' מרדכי קרמניצר ליועמ"ש או לנשיא ביהמ"ש העליון.
1. דוב חנין
2. ערן בן ימיני
3. אילן גילאון
4. תמר גוז'נסקי
5. מלכיאור
6. שי כהן
מצע: ירוק אדום רדיקלי
עומר שלום.
עוד לא הספקתי להתעמק בכל פרטי המצע, אך יש לי בעיה קשה עם השילוב הנצי יחסית + ס"ד של אפרים סנה וישראל חזקה (כבר שם המפלגה גורם לי לדחייה עזה). אם בראש המפלגה היה עומד אחד מהשלושה עמיר פרץ או שלי יחימוביץ' או אבישי ברוורמן והיה לה שם יותר נורמלי – אין ספק שזה היה בסיס טוב לבנות ממנו את הכוח הס"ד במקום לנסות לרפא את מפלגת העבודה חסרת התקנה. כרגע אני מרגיש שסנה בנה "מוצר" בדמותו שאין לו כמעט קונים – שמאל כלכלי וימין מדיני.
הבעיה הגדולה ביותר שלכם לדעתי היא בנושא התקציב והמיסוי.
מצד אחד מדברים על החזרת גלגלי ההפרטה לעבר מדינת רווחה ס"ד, יותר מימון ציבורי לשירותים אזרחיים של חינוך בריאות ורווחה -ולכן פחות הסתמכות על מיקור חוץ ועמותות מגזר שלישי. מצד שני מדברים על הצורך להגדיל את תקציב הביטחון (סנה בעבר ראש הלובי של התעשיות הבטחוניות, הכינוס שלכם בבית חיל האוויר). אם רוצים להגדיל גם את תקציב הביטחון וגם את התקציבים האזרחיים המשמעות היא רמות מיסוי מטורפות ולא ריאליות. והרי גם אם היו כאן רמות מיסוי כנהוג במדינות סקנדינביה, העובדה שיש לנו תקציב ביטחון עצום גם ככה לא מאפשרת מתן שירותים לאזרח ברמה סקנדינבית.
כדי להדגים קונקרטית את טענתי – הנימוק שהביא סנה להצבעתו נגד תקציב המדינה וחוק ההסדרים היה שלא היה בתקציב מספיק כסף לטפל בבעיה האיראנית. עם כל הכבוד לאדון אחמדינג'אד, בעיני יש בעיות יותר חשובות ואנו מוציאים גם כך יותר מדי על ביטחון.
1. דב חנין (ראש הרשימה)
2. מוסי רז
3. אילן גילאון
4. זהבה גלאון
5. גבי לסקי.
6. תמר גוז'נסקי
נוספים אופציונאליים לגוש שמאל:
– עמי איילון
– מלכיאור
– אופיר פינס
– יעל דיין
– יולי תמיר
* מסכים עם נמרוד ברנע בנוגע להתחדשות השמאל, ולכן שולה אלוני, לובה אליאב, יוסי שריד ואף יעל דיין זה מאוד בעייתי. חסרים פנים חדשות בשמאל.
צר לי, אך לא ברור לי הנסיון להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, השאיפה לצאת מעורנו, להיות מה שאנחנו לא, תוך פיתוח תקוות שווא שהפעם זה יהיה אחרת, במקום להבין שהתשובה נמצאת אצלנו ביד.
פוליטיקה, כולל הקיימת, כן, כולל עבודה ומרצ, היא התשובה היחידה למה שאנחנו מחפשים. הנסיון הנואש למצוא עוד ועוד אנשים "חדשים", רק כדי לגלות שאחרי שהם נכנסים למשחק הם פוליטיקאים בדיוק כמו הישנים רק פחות טובים (שהרי פוליטיקה זה מקצוע שצריך לדעת איך לעשות אותו, ובוודאי לא אחד שיש להתבייש בו).
התמודדתי בעצמי (למועצת העיר) במסגרת מפלגה קיימת (מרצ) שיש לה מסורת גם אידיאולוגית, גם ארגונית וגם פוליטית, ולמרות שיש לי ביקורת, לפעמים חריפה, עליה בכל המישורים האלה, בעיני זו הדרך לעשייה פוליטית אמיתית.
צר לי, אך לא ברור לי הנסיון להמציא את עצמנו כל פעם מחדש, השאיפה לצאת מעורנו, להיות מה שאנחנו לא, תוך פיתוח תקוות שווא שהפעם זה יהיה אחרת, במקום להבין שהתשובה נמצאת אצלנו ביד.
פוליטיקה, כולל הקיימת, כן, כולל עבודה ומרצ, היא התשובה היחידה למה שאנחנו מחפשים. הנסיון הנואש למצוא עוד ועוד אנשים “חדשים”, רק כדי לגלות שאחרי שהם נכנסים למשחק הם פוליטיקאים בדיוק כמו הישנים רק פחות טובים (שהרי פוליטיקה זה מקצוע שצריך לדעת איך לעשות אותו, ובוודאי לא אחד שיש להתבייש בו).
התמודדתי בעצמי (למועצת העיר) במסגרת מפלגה קיימת (מרצ) שיש לה מסורת גם אידיאולוגית, גם ארגונית וגם פוליטית, ולמרות שיש לי ביקורת, לפעמים חריפה, עליה בכל המישורים האלה, בעיני זו הדרך לעשייה פוליטית אמיתית.
אני לא יודע מה זה ימינה מחד"ש ומה פשר העובדה כי בכל הרשימות הנ"ל לא הופיע אף איש ציבור ערבי.
אלא אם כן יש כאן אנשים שמחבבים במיוחד את טריק יחימוביץ' ומעוניינים לשפוט אנשי ציבור על תפישתם ההיסטורית את התנועה הציונית- אין מקום להדרת חד"ש מדיון על הקמת תנועה רחבה.
יש כאן אינסטינקטים מאפניקים במקרה הטוב וחוסר רצון לשותפות יהודית ערבית במקרה הרע.
ברור לכולם מהו ההסדר המדיני הרצוי
והיות שחד"ש תמכה בהסכם אוסלו וביוזמת ז'נבה ואינה נאחזת במעין חזון אוטופי ולא הגיוני- מבחינה מדינית אין איתה שום בעיה. מבחינה כלכלית-חברתית היות שנציגיה של חד"ש עושים עבודה פרלמנטרית מסורה לאורך שנים-מדוע אין הם כשירים?
מבלי להיכנס ליותר מדי שמות אני חושב שעיסאם מחול שלא הוזכר כאן ראוי להיות דמות מפתח בכל ניסיון סוציאליסטי בישראל. כך גם ג'קי אדרי ואיילה סבאג.
להערכתי אגב רן כהן פרש עקב מיאוס במרצ ובמתכונתה הנוכחית ועם הקמת תנועה סוציאליסטית רחבה הוא ישקול לקחת בה חלק.
אני מבין את דבריה של תמי ( ומברוק על הכניסה למועצה)- אבל המסגרות הקיימות אינן מעמידות את תפישה העולם האדומה-ירוקה בבסיס פעילותן ולכן אין מנוס מפירוק הגופים הקיימים לטובת מפלגה שתגדיר את עצמה על פי מצע חברתי ופתרון של שתי מדינות. מפלגה כזו, בשונה ממרצ ובדומה לתנועה עירונית עממית כעיר לכולנו, צריכה להיבנות מלמטה ולהיות מסוגלת להכיל תפישות היסטוריות שונות לגבי הציונות עם הסכמה על הפתרון המדיני הבייליני. חשוב מכל-יצירתה של מפלגה שכזו תלויה בהצלחת גופים כעיר לכולנו וכוח לעובדים אשר מעמידים במרכז, כל אחד בזירה שלו, את החיבור לשטח, את השינוי מלמטה ואת הרחבת התודעה הסוציאליסטית למעגלים חדשים.
אין מנוס מזריקת הקטנוניות הפוליטית והפלגנות לפח ומהקמת תנועה עממית ארצית שבבוא היום תרוץ לכנסת.
רמי – תודה, הוצאת לי כמה מילים מהפה. אני חושב שהדיון החברתי-כלכלי על סוציאל-דמוקרטיה חייב להיעשות באופן בלתי נפרד מהדיון המדיני-אזרחי (לגבי זכויות לפלסטינים בתוך ומחוץ לקו הירוק). אחרת נמצא את עצמנו חוזרים על הטעות של פרץ, יחימוביץ' (וסנה שכבר הוזכר כאן) ואחרים.
לטעמי, אחד הלקחים שאפשר ללמוד מעיר לכולנו הוא שמפלגה סוציאל-דמוקרטית מצליחה חייבת להתבסס על ההתנגדות העממית שכבר קיימת לדיכוי – כלכלי ואתני/לאומי כאחד. את שניהם הרי לא ניתן לנתק מהסתירות הבסיסיות שבמערך הקפיטליסטי של המשטר הציוני כיום.
מצערת ההתמקדות בדיון כאן בניסוח רשימות כוכבים – רוב השמות שהוזכרו כאן מרתיעים אותי באופן עמוק. החשיבה לדעתי צריכה להתמקד לא בבחירות הקרובות, שלטעמי די חסרות משמעות ממילא. יש מקום לחשיבה מחברת היום, לא לחשיבה ישנה של כוכבים וככה. פוליטיקה סוציאל דמוקרטית, כמו שכתבת בצדק, מתחילה מפעילות עממית – אנחנו צריכים לשאוף לחבר בין מאבקים, להתסיס וליצור חשיבה משותפת. בעיר לכולנו עשו בדיוק את זה (בניגוד גמור לטענות המגוחכות של ניסים קלדרון בהארץ). פעילי השטח של עשר-עשרים השנים האחרונות מחפשים את הדרך הפרלמנטרית להגיע לכוח פוליטי ולהשפיע. אנחנו צריכים לנסות לחשוב במונחים פוליטיים חדשים, לשבור מסגרות מחשבה מקובעות ולנסות לחבר את ההתנגדות שקיימת כבר לארגונים הפוליטיים שיהיו מספיק גמישים כדי לקבל אותם. לא חזרה לסוציאל-דמוקרטיה שמעולם לא התקיימה כאן, אלא יצירה של משהו חדש, על בסיס ארגונים קיימים.
ואם כבר ארגונים – אני מסכים איתך, גם אם לא בהכרח מאותן סיבות, שחד"ש היא הארגון הפוליטי היחיד שיכול להוות בסיס להתארגנות גדולה, מחברת ומשחררת.
רשימה חלקית, לא באף סדר מסוים, ועם הרבה פנטזיה:
ד"ר דב חנין, ד"ר גדי טאוב, יוסי גורביץ, עו"ד יהונתן קלינגר, צלי רשף, אסמה אגבארייה, נדיה חילו, פרופ' אלחנן יקירה, דוד גרוסמן, ד"ר מאיר בוזגלו, ד"ר איתי אשר, דניאל בלוך, פרופ' אביעזר רביצקי (בתקווה לשיפור במצבו הבריאותי), הרב מיכאל מלכיאור, הרב עדה זבידוב, יוסי שריד, לובה אליאב.
[…] יש להעלים מהמפה הפוליטית, ולהחליפה בכוח שמאל אמיתי. מי אתם הייתם רוצים לראות בכוח כזה? בואו להגיב כאן. מה יש, גם לנו מותר לפנטז. פוסט על תוצאות […]
מתן\רמי – אני מסכים עם נקודת המוצא שלכם, שאי אפשר לנתק את הדיון הזה מהשאלה המדינית\בטחונית (אחרת נגמור עם עם אחד). יש לי בעיה עם המסקנה הסופית שלכם.
זה פשוט לא נכון ש'כולם אותו דבר'. יש הבדל בין חד"ש, למרצ, ליוני העבודה, לנצי העבודה. כל אחד מאלה מחזיק בעמדה שונה מהותית לגבי הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרך להגיע לפתרון הזה.
והבעיה היא שעם כל האהדה לחד"ש – ויש הרבה אהדה, לי לפחות – זה בדיוק מה שמונע ממנה לפרוץ את מחסום שלושת המנדטים. כי מה לעשות, הישראלים לא רוצים זכות השיבה, וברור להם שחד"ש תתמוך בזכות השיבה.
ולכל שאר המגיבים – אני מקווה שברור לכם שהרעיון ליצור מפלגה חדשה לגמרי עד ל10 בפברואר הוא רעיון לא ריאלי לחלוטין, וגם אם היה ריאלי – לא בטוח שהוא טוב, כי הוא חולה בכל תסמיני ה'פוליטיקה כמוצר צריכה' שאנחנו יוצאים נגדם כל הזמן. במקרה של הצלחה – אם המפלגה הזו תצליח להיכנס לכנסת – או לחליפין, להוסיף למרצ יותר ממנדט אחד – אז הצלחתם לשחזר את תופעת הגימלאים. בראבו.
על חוסר הרצינות מעידים השמות שנזרקים כאן. מישהו באמת חושב שגדי טאוב הולך לשבת באותה מפלגה עם דב חנין מחד"ש או עם יוסי דהאן מהקשת המזרחית? מה יש להם במשותף, חוץ ממחוייבות כללית מאוד לאידיאלים של שמאל כלכלי (וגם כאן, דעותיהם רחוקות מלהיות זהות).
אני עם תמי – רוצים לעשות משהו, תעשו מהפיכה במפלגה קיימת. אבל על זה אני חייב לע"ש פוסט.
נדב –
שים לב שהישראלים אולי לא רוצים זכות שיבה, אבל 20 אחוזים מאזרחי ישראל, ביניהם לא מעט מבני המעמדות הנמוכים ביותר, אינם "ישראלים" לפי ההגדרה הזו, שכן הדרישה לזכות שיבה לבני עמם שגורשו היא אחת מההגדרות הבסיסיות לרובם. מפלגה שתנסה לעשות פוליטיקה מחברת תצטרך להידרש לשאלה הזו, גם אם אפשר להסכים שזו לא השאלה הדוחקת ביותר עבור רוב הפלסטינים אזרחי ישראל.
אני מסכים איתך כמובן שיש הבדלים תהומיים בין העבודה ומרצ לבין חד"ש – ולכן לא רואה בעבודה ובמרצ (כארגונים, להבדיל מבודדים פה ושם) שותפות פוטנציאליות לפוליטיקה שמאלית חדשה. גם חד"ש אינה שותפה אידיאלית אמנם, אבל שם המבנה הארגוני של חזית, יחד עם ההתנגדות העקרונית לציונות כמסגרת בלעדית לכל דיון פוליטי, מאפשרים גמישות רעיונית ומעשית רבה יותר. עיר לכולנו היא דוגמה לכך.
אגב – אני כלל לא בטוח שיהודים תומכי חד"ש יתמכו בזכות השיבה, ואינני בטוח אפילו מה עמדת מק"י בנושא. אולי רמי יודע יותר.
לגבי חוסר הרצינות שבזריקת השמות לאוויר – מסכים עם כל מילה. צריך לזכור שהרעיון הזה, של חבורה של כוכבים שבאים ועושים פוליטיקה חדשה, הוא לא רעיון חדש – ימיו כימי ראשית קריסת ההגמוניה של מפא"י באמצע שנות השבעים, ומאז זכה לגלגולים רבים, דווקא במרכז המפה הפוליטית – מד"ש למפלגת המרכז ועד קדימה. המחשבה על אימוץ התופעה הזו על ידי השמאל לא מעידה בעיני על התחדשות, אלא על התפרקות.
איתי היקר,
ראשית אני שמח שהתחלת לעיין במצע ואני מודה לך על תגובתך.
"ישראל חזקה" אינה מפלגת ימין בהיבט המדיני , שאלא שמאל-מרכז בטחוני, וזה הבדל משמעותי. המפלגה מחויבת באופן חד משמעי להסכם שלום מלא עם הפלשתינאים. להלן ציטוט מהמצע :
"הסכם קבע עם הרשות הפלשתינאית:
היעד הדחוף ביותר הוא השגת הסכם קבע עם הרשות הפלשתינאית. הסכם זה יבוסס על חלוקת ארץ ישראל שבין הירדן לים לשתי מדינות. כארבע חמישיות מהשטח ייועד לישראל וכחמישית ממנו למדינה הפלשתינאית. על-פי הסכם זה:
לא יחזרו הפליטים הפלשתינאים לתחומי ישראל.
ישראל תוותר על השליטה בשכונות ירושלים המזרחית בהן מתגוררים 270 אלף פלשתינאים.
גושי התיישבות יצורפו לישראל, כדי להקטין למינימום האפשרי את מספר המתיישבים הישראליים שיפונו.
המדינה הפלשתינאית תקבל תמורת שטח הגושים תמורה הולמת.
המדינה הפלשתינאית תהיה מפורזת.
לא יישארו בתחומי המדינה הפלשתינאית התנחלויות, אלא אם יוסכם אחרת.
ממשלת ישראל תכין תוכנית שביצועה יימשך ארבע שנים לקליטה מסודרת אנושית וראויה של המתיישבים הישראלים שיפונו.
יהיה שילוב ותיאום כלכלי בין ישראל, המדינה הפלשתינאית וירדן לתועלת כל הצדדים.
מדינת ישראל לא תנהל מו"מ עם מי שאינו מכיר בקיומה ושאינו שולל את הטרור. …"
אין פסול בדרישה לחזק את הצבא וכוח העמידה של ישראל מול השואפים להשמידה ובעיקר איראן ובעלי בריתה. בעניין הזה לא מדובר בשמאל או ימין אלא שפיות ודאגה לעתיד.
לדעתי יש גם הצדקה חברתית להשקעה בבטחון כי חלק ניכר מאזרחי ישראל משרתים בצה"ל או שקרוביהם משרתים, והם ראויים לציוד טוב ואימונים אויים שישמרו על חייהם ועל בריאותם, בצד התרומה לבטחון הכללי.
מעבר לכך בטחון כנגד איומים חיצוניים, טרור פנימי ופשיעה – הם תנים הכרחיים לרגיעה ולשגשוג כלכלי וצריך להתחשב גם בשיקול זה.
לגבי פרץ, ברוורמן ויחימוביץ' – אני אישית אוהב את שלושתם. היה לי סטיקר של פרץ על האוטו במשך שנה. הבעיה היא שברק, פואד ושמחון מנהלים את המפלגה. פואד רחוק שנות אור מהתדמית החברתית שהמציאו לו, העובדים לא מעניינים אותו והוא לא נוקף אצבע לטובתם, רק בסיסמה הנבובה האהובה עליו: "העובדים הם נכס ולא נטל". מלים מהפה לחוץ. וברק בכלל קפיטליסט רדיקלי. כך שמפלגת העבודה, שהיתה לי בית בעבר – כבר אינה כזו.
עומר סלע
כל החברה של ה"למה להמציא את עצמנו מחדש" ו"לא לרסיסי סמול" – תגידו, מתי כן יהיה מתאים להתחיל מפלגה חדשה? זאת אומרת, אני באמת מבין את הטענה ובכל זאת חייב להיות סף מסויים שעד אליו נמשיך לנסות להשפיע על הקיים ואחרי שנגיע אליו נדע שחבל לנו על הזמן וצריך להתחיל ליצור את התנועה החדשה.
דווקא עיר לכולנו היא הוכחה שאפשר גם לבנות אלטרנטיבה חזקה גם כשהיא התחלה חדשה לגמרי – במיוחד כאשר התנועות/מפלגות האחרות לא מציאות שום דבר שמוציא את האנשים להצביע. אז בבקשה, מה עוד מפלגות העבודה ומרץ צריכות לעשות כדי לגרום לכם להחליט על הדבר החדש? מבחינתי כבר ממזמן עברנו את הקו השחור.
חברים יקרים,
נחמד מאד לשחק ב"נדמה לי". זה נותן פיצוי פסיכולוגי על תחושת האימפוטנציה העכשווית. אבל ברצינות, מפלגה חדשה זה לא חביתה שעושים על-ידי שבירת כמה ביצים פופולריות לתוך מחבת עם שמן שמאלי מעורפל ומטגנים שתי דקות. זה עסק הרבה יותר מורכב – בניית תשתית רעיונית רצינית, בניית מערכת ארגונית דמוקרטית (כפי שציין יואב רובין), ועוד.
ברור גם שאפילו במפלגה סוציאל דמוקרטית לא יוכלו לשבת ביחד ציונים ואנטי ציונים, למשל.
לדעתי, רק למפלגה ס.ד. שתשחק במגרש הציוני – מדינת ישראל כמדינת העם היהודי – יש סיכוי להיות כוח משמעותי בזירה הפוליטית הישראלית. במילים אחרות – שמאל ציוני מתון, הדוגל בפתרון שתי מדינות לשני העמים ובשוויון זכויות לאזרחים הערבים של ישראל, אבל מתנגד לזכות השיבה.
מי שעקרונות אלה לא מקובלים עליו יכול למצוא בית פוליטי בחד"ש ותבוא עליו ברכה.
תודה אורי על הצגת הדברים הברורה,
אני חושב שאתה צודק. צריך לשים את הקלפים על השולחן. הבעיה היא שהשמאל הציוני נמצא בקריסה לפחות מאז אמצע שנות ה-90. דעתי היא, ואתה ושאר הקוראים כאן לא חייבים להסכים, שהסיבות לקריסה הזו הן עמוקות יותר מסתם כשל מנהיגות והיעדר ערכים בקרב הפוליטיקאים במקרה הפכו למנהיגי הזרם הפוליטי הזה. אני חושב שככל שהאג'נדה המרכזית שהוביל השמאל הציוני בעשורים האחרונים – חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה פלסטינית – מאומצת מצד אחד על ידי הימין (ראה נאומי אולמרט/ליבני) ובמקביל מתבררת כלא רלוונטית עבור מרבית הציבור בארץ הזאת, יהודי ופלסטיני גם יחד, כך גם מאבד השמאל הציוני את הרלבנטיות שלו.
חד"ש אמנם ממשיכה גם היא לדגול בחלוקה, אבל שם לפחות מדברים על שתי מדינות דמוקרטיות, ולא על מדינות לאום גזעניות ומדירות, שהיא ההצעה שמציע השמאל הציוני בפועל, מעבר לדיבורים הריקים על שיוויון אזרחי וכדומה.
אז בהצלחה בניסיון ליישב את הסתירות בין סוציאליזם, דמוקרטיה וציונות – אגב, זה תרגיל מחשבתי שיש לו היסטוריה ארוכה, והוא מעולם לא באמת הצליח – אני לא רואה את זה קורה גם היום, ובטח לא הופך לשחקן משמעותי במגרש הפוליטי.
כמו שהוכיחו אחדות העבודה ואחריה מפ"ם, מי שרוצה להישאר קוהרנטי ורלבנטי גם יחד, חייב לוותר על משהו – על הסוציאליזם, על הדמוקרטיה או על הציונות. לי התשובה די ברורה.
ההצמדות לזכות השיבה כנושא המונע שיתוף פעולה עם גופים לא ציונים היא די מגוחכת. הנושא הזה מעולם לא יעלה ברצינות בארץ וברור לחלוטין כי כל הסכם עתידי יתבסס על קווי המתאר של יוזמת ז'נבה. אני חוזר ואומר שחד"ש תמכו בכל יוזמת שלום שהיתה על השולחן כשאף אחת מהן לא דיברה על זכות שיבה. לכן כדאי להפסיק להיתמם- לחלק גדול ממה שמכונה המחנה הסוציאל-דמוקרטיה אין חצי כוונה לשתף פעולה עם האוכולוסיה הפלסטינית בישראל, בדיוק כפי שלחלקים לאומנים ודתיים באוכלוסייה זו אין כוונה לשתף פעולה עם יהודים. כדי ליצור חזית באמת רחבה ולא דימיונית- כדאי לנפץ את החשיבה הדיכוטומית הנתפסת לניתוח היסטורי של הציונות כבסיס להתארגנות פוליטית. לא אשתף פעולה עם הזויים שלא מוכנים לחתום על שום הסכם שלא יכלול שיבה המונית לחיפה, אך בוודאי אשתף פעולה עם פרגמטיסטים פלסטינים בתוך ישראל.
צר לי מתן אך מי שחושב שיכולה לקום מדינת לאום פלסטינית מבלי שתהיה כאן מדינת לאום יהודית
משחק לידי הימין. עמדה כזו לעולם לא תוכל להקיף יותר מ-20 אחוז מאוכלוסית המדינה.
הגדרתי למדינה כזו הינה דקה מאוד מאוד וכוללת רק את חוק השבות וביטול על האפליות בתוך הקו הירוק. העיקרון הדמוקרטי חייב לגבור על זה היהודי והשארת חוק השבות אינה מהווה בעיני בסיס גזעני למדינה היות שחוקי הגירה כאלו נהוגים בכל העולם. מה לעשות- לפנינו תמהיל מוזר בין לאום לדת- תמהיל שנוצר כתוצאה מתהליכים היסטוריים מוזרים גם הם שכוננו את מה שנקרא לאום יהודי. גישה אקדמית יכולה לבקש לבטלו אך הוא שריר וקיים אצל רוב מוחלט מאזרחי ישראל היהודים.
שוב אדגיש כי חזית שכזו חייבת לפרק את המסגרות הקיימות, להתבסס על עקרונות יסוד ולא לחלות במחלת הפלגנות של השמאל ולהתחיל לצמוח מהשטח על ארגוני עובדים, פעילי שכונות ועוד.
התנועה שקמה זה עתה במרצ היא בדיוק לא מה שאנחנו צריכים היות והיא ההפך המוחלט מפוליטיקה עממית ומתחברת שמבוססת על כוח מלמטה.
רמי – הפסקה הראשונה שלך מקובלת עלי בעיקרה, וגם חלק גדול מהשאר. כידוע לך, אני ואתה יכולים לשתף פעולה בנושאים פוליטיים, משתפים ונראה שנשתף בעתיד.
אני רוצה להדגיש שאין לי עניין בביטול הלאום היהודי, שאתה צודק באומרך שאם ארצה ואם לא אני חלק ממנו, אלא רק בביטול האספקטים הדכאניים שלו. לגבי מדינות הלאום – אני חושב שחלוקת הארץ היא טעות היסטורית ועומדת בשורש התמשכותו של הסכסוך עד לאין קץ. נראה לי שצריך להפסיק לחשוב במונחים של חלוקות והפרדות ולנסות לשלב ידיים עם כמה שיותר כוחות משחררים במרחב שבין הירדן לים כדי להגיע, בסופו של דבר, לשיתוף פעולה בין שני הלאומים, שאם נרצה ואם לא, חיים כאן על אותה כברת ארץ די מצומצמת באופן שלא ניתן להפרידם. ייתכן שבדרך לשיתוף הפעולה נצטרך שלב ביניים של מדינה פלסטינית לצד ישראל, אבל אסור שזה יהיה בשביל לשרת את המטרות של הגזענות הציונית, בנוסח שרון-אולמרט-רמון-ברק, אלא מתוך כוונה להתחבר ולשלב בהמשך.
אני בכלל לא חושב שעל בסיס הקווים שאני ואתה מציגים כאן – שתי מדינות לאום דמוקרטיות על בסיס קווי ז'נבה בנוסח שלך, או מדינה דו לאומית דמוקרטית בנוסח שלי – לא ניתן לשתף פעולה. בעיקר חשובה בעיני ההסכמה על שני המשפטים האחרונים שלך:
"…חזית שכזו חייבת לפרק את המסגרות הקיימות, להתבסס על עקרונות יסוד ולא לחלות במחלת הפלגנות של השמאל ולהתחיל לצמוח מהשטח על ארגוני עובדים, פעילי שכונות ועוד.
התנועה שקמה זה עתה במרצ היא בדיוק לא מה שאנחנו צריכים היות והיא ההפך המוחלט מפוליטיקה עממית ומתחברת שמבוססת על כוח מלמטה."
השאלה שמציקה לי היא האם יש מקום לעוד תנועת שמאל לצד זו שהוקמה היום יחד עם מרצ?
תמי, הכשלון הגורף של מרצ בבחירות בתל אביב (אובדן של 30% מהקולות לעומת 2003, למרות עלייה משמעותית באחוז ההצבעה) מראה שהציבור לא טיפש ויודע היטב שמרצ היא לא מפלגה סוציאליסטית ולא מנשבת שינוי.
לכן גם הרשימה החדשה, שהיא דומה למרצ, תכשל ולכל היותר יעברו אליה קולות ממפלגת העבודה. הצלחה היא משיכת קולות מכלל הציבור, ולא רק מגופים קרובים. המנדטים של עיר לכולנו הגיעו מכל הרשימות הישנות, לא רק ממרצ.
כדי שתנועה סוציאליסטית תצליח היא חייבת במחשבתה להשתחרר מפרדיגמת הימין והשמאל הקיימת כיום.
המערכה בתל אביב לימדה אותי שמושגים אלו של ימין ושמאל קיימים רק במוח של הפוליטיקאים, והם לא לקוחים מן המציאות. המציאות הרבה יותר מורכבת, והציבור אינו נמצא רק על ציר אחד.
הפתרון למצב המדיני הוא ברור ומוסכם על כמעט כל הציבור היהודי. השאירו לקדימה ולליכוד את ההתקוטטות על הפרטים הקטנים של ההסדר. תנועה חדשה צריכה לנטוש את הדגלים הישנים שכבר הועמדו בראש, ולאמץ דגלים חדשים שהציבור רוצה לראות אבל איש אינו מניף כיום – שקיפות בשלטון, שוויון חברתי, סביבתנות אמיתית, וכבוד לאדם באשר הוא אדם.
כפי שציינו כאן, עיסוק בנבחרת חלומות הוא מיותר. המנהיגים הנכונים של תנועה כזאת כנראה אינם נמצאים בתנועות הקיימות, וגם אני איני מכיר אותם עדיין.
עם זאת, אני אגיד שהייתי רוצה לראות את ירון זליכה משתף פעולה עם דב חנין, את אריאל אטיאס משתף פעולה עם אילן גילאון, את בני בגין משתף פעולה עם חנא סוויד ועוד. זה צריך להיות הקו של התנועה החדשה.
לתגובה 6
גם אני חושבת כמוך שבמפלגה אידיאלית צריכה להיות ענת שניידר, שהוכיחה יושר, יכולת מנהיגות וביצוע.
ענת שניידר מורה הגונה שהובילה מורים וגננות בארץ במאבק צודק לקידום החינוך בישראל. ענת שניידר תביא למערכת הפוליטית מנהיגות שונה. עשרות אלפי מורים יתמכו בה.
ענת מבחינתי היא לך ואלנסה של המורים.
מסכים מאוד עם תגובתו של יזהר (מס' 34).
כפי שהסביר יפה ידידנו דרור, מפלגה צריכה להיות מאופיינת ע"י:
דמוקרטיה פנימית; שקיפות; תקשורת פנימית; ציבור גדול שהוא פעיל ותומך; ומנגונים להקטנת השפעה של כסף גדול.
עם כל הכבוד לכל שם שתעלו כאן, אפילו כאשר בונים קבוצת כדורגל זה לא מספיק לקחת 11 "כוכבים" – קל וחומר, כאשר בונים מפלגה.
אני רוצה להזכיר שיש התארגנות, שמקיימת יפה את הדרישות – "התנועה הירוקה". הבעייה העיקרית שאני מזהה היא, שרוב הפעילים החברתיים עדיין לא מבינים את ההקשר הסביבתי של פעילותם, ורוב הפעילים הסביבתיים… וגו'.
מסכים עם יזהר גם בעניין הציונות. אני יודע שפה זה קצת לא פופולרי לומר זאת – אבל אני קודם כל ציוני, ורק אחר כך פעיל חברתי וסביבתי.
מי שתומך בדעות כמו של חד"ש, שיצביע לחד"ש – הרי לחד"ש, ברוך השם, אין שום פואד או ברק או "מפקדי ארגזים" שהורסים הכל – ושיעזוב אותנו במנוחה.
לאור חשיבות הדיון גם לי יש עניין לנסות ולתרום לו משהו הגם שאני מתכוון במידה רבה לחזור על עצמי.
תנועה פוליטית לא ניבנית משמות של כוכבים למרות שלכל אחד מאיתנו יש שמות שמוצאים חן בעיניו יותר ושמות שמוצאים חן בעיניו פחות.
תנועה סוציאל-דמוקרטית תבנה רק מארגונים סוציאל-דמוקרטים קלאסיים. כלומר ארגון עובדים כללי נורמאלי וחזק, (שזה כמובן העתיד שאני מקווה שיהיה ל "כוח לעובדים". ארגון המונה כיום כבר קרוב ל 2000 חברים). מתנועות עממיות רחבות של פעילים מחויבים כמו תנועת "עיר לכולנו" שמיעטו להתיחס פה להישג המדהים שלה. "עיר לכולנו" למי ששכח קיבלה 20,000 קולות שזה כמעט שני שליש מנדט וכל זה בתחומי עיר אחת כאשר רבים האנשים הגרים מחוץ לתל-אביב שהיו שמחים להצביע לה אילו היו אף הם תושבי העיר. גם לתנועה הירוקה שנטלה חלק בעיר לכולנו יש פונציאל אם תהפוך בעתיד לחלק מתנועה אדומה-ירוקה רחבה. דרך אגב כל הגופים שהיזכרתי מקיימים בניהם קישרי גומלין עוד לפני שיהיה מטה שיתאם בניהם. כמו כן נראה לי כי בגופים שהיזכרתי הרוב מודעים לכך שכיום 60 שנה לאחר לאחר 1948 שאלת ציוניותו של אדם, שהיא במידה רבה פרשנותו ביחס לכוחות שיצרו והובילו את ישראל בעבר, היא יותר סוגיה היסטורית-אנטלקטואלית ופחות שאלה פוליטית עתידית. אלא אם יש פה מי שסבורים כי אפשר שמדינה סוציאל-דמוקרטית לא תיתייחס לכל תושביה כשווים בכל המובנים או לחילופין תהפוך את שינוי הדגל ואו ההימנון לאחד מיעדיה המרכזיים.
בכל מיקרה מפלגה פרלמנטארית עתידית בעוד שנתיים שלוש או מפלגה קיימת שניתן להישתלט עליה יכולה להיות "הציפוי של העוגה" אבל זה לא יקרה כעת.
ביחס להצבעה בבחירות הקרובות יש מצד אחד טעם בהצבעה לחד"ש בגלל חנין ומצד שני יש גם טעם בהצבעה לעבודה בכדי שישאר לעמיר פרץ ולסוציאל-דמוקרטים משהו לרשת אחרי שהתבוסה הבלתי נימנעת, תביא (כך אני מקווה) לסילוקו של ברק.
הצבעה למרצ, בעיני לפחות, היא ביזבוז מוחלט של קולות סוציאל-דמוקרטים הגם שזה עדיף בהחלט על פני הצבעה לקדימה.
לעמי ואורי יזהר – עד לפני ימים אחדים חשבתי כמוכם אבל השיריון של פואד הביא אותי להערכה שמפלגת העבודה הינה מפלגה אבודה. המנגנונים שלה לא ישקמו את עצמם. ראה מה שהם עשו למצנע ולעמיר פרץ מיד עם בחירתם. אין להערכתי שום סיכוי שאחרי הבחירות ישתנה משהו. המפלגה תצטרף לכל קואליציה בעד נזיד עדשים ומה שהיה הוא שיהיה.
אין חולק שמשבר החמור עובר על מערכת החינוך בישראל. כולם יודעים שהיגענו לשפל חסר תקדים.
כל המפלגות בתקופות הבחירות מנצלות את המשבר בחינוך והדגל שלהם הוא חינוך, אך בפועל לא עושים למען החינוך. במשבר קואליציוני אינם מוכנים לסכן את מקומם למען החינוך.
החינוך היום הוא ללא ערכים, הוא כמו סרטן הפוגע בכל סקטור במדינה. למען חברה ערכית בריאה ושוויונית החינוך חייב להיות בסדר עדיפות ראשוני.
אני תומכת בהקמת מפלגת חינוך שבראש מעייניה להעלות את החינוך לראש סדר העדיפויות הלאומי.
הימים הטובים ביותר להצלת מערכת החינוך ולהבאת משאבים למערכת החינוך הקורסת, הם הימים של משא ומתן קואליציוני. מפלגת חינוך גדולה תהווה לשון מאזניים להקמת ממשלה, תוכל לקדם את מערכת החינוך להקטין את מספר התלמידים בכיתה, להוסיף שעות הוראה, להעלות את שכר המורים, לחזק את מעמד המורה בישראל, לחזק את הסטודנטים וההשכלה הגבוהה.
מפלגת חינוך תגרום למדינה להשקיע בנכס היקר ביותר שלנו – דור העתיד. היא תגרום לשינוי סדר העדיפויות בתקציב המדינה.
מפלגת חינוך תוכל להביא את החינוך ההשכלה הגבוהה, המדע, המחקר והפיתוח לעדיפות ראשונה של התקציב.
הנוער בורח מההוראה והמחסור במורים הינו חמור. המורים קובעים למעשה את איכות החינוך לכן יש לשפר באופן ניכר את מעמד המורה בישראל.
רק כך הטובים יבואו להוראה והחינוך יזכה לעדנה.
מפלגת חינוך לא חייבת להתקיים במשך שנים אך זהו צו השעה, היא צריכה להתקיים עכשיו ולהשיג את המטרות למען ערכיות וחינוך בישראל. רק שינוי משמעותי בחינוך יביא אותנו לחברה ערכית שוויונית ולבלימת האלימות בכל החברה הישראלית.
בראש המפלגה הייתי רוצה לראות את:
יוסי שריד
הרב מלכיאור
פרופ' דני גוטווין
ד"ר אורי זילברשייד
אנשי חינוך בולטים.
ל-6 ול-40 דורית, תודה רבה על האמון.
לעמי וטורי
ציונות היא לא רק נושא היסטורי אינטלקטואלי. יש משמעות פוליטית אקטואלית רצינית ביותר לשאלה אם מגדירים את ישראל כמדינת העם היהודי או כמדינת כל אזרחיה. נכון שזה עניין סמלי, אבל לסמליות יש ערך חשוב מאד בחיי האדם, כי היא מבטאת את זהותו הקולקטיבית, ותנהגות פוליטית נקבעת לא במעט על-ידי הזהות הקולקטיבית, לא פחות מאשר על-ידי המיקום המעמדי. אפשר להוסיף הרבה בעניין זה, אבל אסתפק במה שאמרתי עד כה.
לדני בלוך,
גם אותי הגעיל השיריון של פואד ושמחון, אבל אינני חושב שזה הזמן לנטוש את מפלגת העבודה. העוברים לרשימת ה"שמאל החדש" שהפציעה עלינו דומים בעיני למי שקופצים מאונייה שנראה להם שהיא טובעת, ליאכטה שעברה לידם. היא אמנם יפה וסימפטית, אבל אינה מסוגלת להביא את כל המזנקים על סיפונה לחוף מבטחים.
לספינת העבודה בוודאי שאין סיכוי כי היא לא יודעת לאיזה חוף להפליג
לענת, (44)
יוסי שריד עצמו הציע לפני שנה בדיוק הקמת מפלגת מורים, אלא שהוא לא הציע את עצמו לעמוד בראשה. ראי:
http://cafe.themarker.com/view.php?t=266229
הרשימה שלך בהחלט נראית לי, הייתי מוסיפה לה את פרופ' צ'חנובר
משום מה לא הזדהתי.
שושי
אורי אתה מתעקש להיכנס בכוח לויכוח שאני מנסה בכוח להימנע ממנו כי הוא ויכוח מפריד ומפורר. חבל להעלות עכשיו באוב את כל מה שיש לרבים וטובים כמו למשל זאב שטרנהל להגיד על ההיסטוריה של "הציונות הסוציאליסטית" (המרכאות אינן טעות הגהה). מי שרוצה מוזמן כמובן לנהל את הוויכוח הזה. אבל כל מה שיצא מזה הוא פירוד ופילוג של כל תנועת עבודה פוטנציאלית.
לצערי, חלק מהתגובות כאן ממחישות מדוע השמאל כולו הולך ומאבד מהרלוונטיות שלו. גם אני רוצה לראות אנשים כמו לובה אליאב, שולמית אלוני ויעל דיין ברשימה. זה עבד בבחירות של 92', למה שזה לא יעבוד עכשיו? אבל ברצינות, אם יש מטרה בהקמת גוף שמאל חדש הרי היא למשוך אליו אנשי (שמאל) מרכז שקצו במדיניות האי-עשייה של הקשקושים והאי-עשייה של קדימה/עבודה, לא לתת שם אחר לאג'נדות רדיקליות ובטח שלא להקים מפלגה פוסט-ציונית שתדאג לעובדים ולאיכות הסביבה ושלא תהיה חד"ש. האידיאל שלי הוא מפלגה סוציאל-דמוקרטית ציונית (מס"ד זה שם בסדר גמור). ל"ישראל חזקה" (שאני מתומכיה) יש כמה רעיונות יפים. מה שאין לה זה סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
הנה כמה רעיונות שצריכים, לדעתי, להיות הבסיס להתארגנות החדשה בתחומים השונים:
מדיני-בטחוני: צמד המילים "יזמת ז'נווה" הוא תכשיר דוחה בוחרים. מי שימשיך להתבשם בו לא יצליח לעולם להפוך לגורם פוליטי משמעותי. גם אם חלק מהעקרונות להסדר קבע נמצאים ביוזמה, המיתוג שלה כיום לא מאפשר להשתמש בה כבסיס למצע מדיני. הרבה אנשים פה הולכים לא לאהוב את זה, אבל התחום המדיני-בטחוני הוא בעיני לא התחום שבו יהיה הבידול המשמעותי בין המפלגה החדשה לקודמותיה.
חינוך: אני מאד רוצה לראות אנשים כמו ענת שניידר בפוליטיקה, אבל הרעיון של "מפלגת חינוך" מנוגד להשקפה שלי שמפלגה צריכה להציג מצע מסודר בכל תחומי החיים ולא להיות מפלגת נושא. ועם זאת, הסיבה העיקרית שבגללה לא אצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות היא התנהלותה בעת שביתת המורים (וצריך להדגיש, לא מדובר כאן רק בכעס על יולי תמיר ועזיבה שלה לא תשנה את המצב. כל חברי הסיעה התנהגו באופן מביש והמפלגה נמנעה מלנקוט עמדה בדיוק כשהיתה צריכה לעשות כך). נושא החינוך הולך להיות "חם" והאתגר של המפלגה הוא להתמודד עם הטענה השקרית של שתי מפלגות הימין (הליכוד ומפלגת פוסט-מפד"ל החדשה) כאילו המשבר בחינוך מקורו בהזנחת הערכים היהודיים והלאומיים. הדגשים צריכים להיות:
– חינוך לדמוקרטיה, פלורליזם והעמקת המורשת התרבותית היהודית (ולא זאת שיצחק לוי ולימור לבנת מתכוונים אליה)
– חיזוק מעמד המורה והחינוך הציבורי.
– חיוב לימודי ליבה כתנאי לתקצוב מוסדות חינוך.
חברתי-כלכלי: זה הנושא שבו יותר מכל תיבחן המפלגה החדשה ביכולתה להציב אלטרנטיבה. הרעיונות מוכרים לכולם כאן, נראה לי מיותר לחזור עליהם. שמות? הייתי שמח לראות את ברוורמן וגוטווין מובילים את העסק. לדאבוני -לא נראה שזה הולך לקרות.
הייתי שמח להוסיף פה עוד תחומים מרכזיים כמו חוק ומשפט ואיכות הסביבה, אבל צריך גם להשאיר משהו למנסחי המצע…
ולסיכום, גוש השמאל הולך כנראה לנחול מפלה בבחירות הקרובות. הרעיונות שאנחנו מעלים פה בדבר זכויות עובדים וסוציאל-דמוקרטיה לא מאד פופולאריים בציבור הישראלי כרגע, ונשקר לעצמנו אם נאמר אחרת. התבוסה הזאת יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לו כבר הרבה שנים, אם מתוכה תצמח אלטרנטיבה עקבית, שתציב מדיניות ברורה (מישהו אמר ממשלת צללים?). יהיו מי שיהיו האנשים במפלגה החדשה, הם צריכים להיות מוכנים לבנות את מפלגתם דרך האופוזיציה.
הסיבה שמפלגות השמאל\מרכז שמאל קורסות היא, שהן מתפקדות כמפלגות שמאל מדיני בלבד. בנושא החברתי מפלגת העבודה היא ימין לכל דבר, ומרצ תמיד מוכנה היתה "להקריב" בשביל "השלום". אז הבלוף בסוף נגמר, וכך גם המצביעים.
אז למה שלא תקום מפלגה שיהיה לה חופש הצבעה בנושאים מדיניים אבל קו ברור ומשמעת בנושאים חברתיים ?
ובנוסף, צריכים לעמוד בראשה אנשים שהם גם "בחירים" וגם לא מסתובבים במעגלי הפוליטיקה כבר 40 שנה (ואפילו ראויים הם עד מאוד – ראה מקרה יוסי שריד), וגם פרלמנטרים ראויים.
אם כך, נבחרת החלומות שלי,כמורה בישראל, היא :
מלכיאור
פינס
ברוורמן
יחימוביץ
רן כהן
חיים אורון
זהבה גלאון
אורנה לין
נציגי מורים ועובדים כגון:
אילנה כהן (אחיות)
גלי צדיק (מורים)
ענת שניידר (מורים)
דני גוטווין
אריה עמית
פרופ' רביצקי
ומי בטוח שלא ?
יולי תמיר כמובן, וגם עמי איילון, שלא עשה דבר משמעותי אחד מאז נבחר.
מסכימה, רק לא יולי תמיר!!
יולי תמיר הוכיחה חוסר רגישות בנושא החינוך שעליו הייתה מופקדת.
האנשים הראויים:
הרב מלכיאור
שלי יחימוביץ
אלו יעמדו בראש המפלגה ויבחרו את המתאימים הנוספים.
שלא תטעו ותיגררו לדה-לגיטימציה שעשו רן ארז וארגון המורים ליולי תמיר. היא יכולה להיות חברה טובה מאוד במפלגה ס"ד חדשה.
אני חושב שצריכה לקום כזאת אך לא לקראת ה- 10 בפברואר אלא לקראת הבחירות הבאות.
המפלגה הירוקה הסוציאל דמוקרטית
דב חנין
הרב מלכיאור
אופיר פינס
ערן בן ימיני
חיים אורון
רן כהן
נתי יפת
תמר גוז’נסקי
עמי איילון ( לא כמספר 1)
גדי טאוב
יוסי שריד
דניאל בן סימון
דוד גרוסמן
עמיר פרץ
יואב לרמן
מיטל להבי
יונתן משעל
פרופסור בן עמי
אתם משחקים במשחקים של יהודים.
עמי, אני לא מבין את "להצביע לעבודה כדי שלעמיר פרץ יהיה משהו לרשת אחרי ברק".
1. מבחינת יחסם של מצביעים ס"ד לברק: כל קול שנשאר / עובר לעבודה משדר לברק "אתה בסדר", כל קול שנוטש משדר "פישלת".
2. מבחינת יחסם של מצביעים ס"ד לפרץ: להשאיר אותו בראש מפלגה של 6 מנדטים עם חובות של מאות מיליונים לבנקים אחרי שברק יצא שוב "לעשות לביתו" זה לא ממש לעשות לו טובה גדולה, אלא לכבול אותו לענק גוסס וחולה שרק יעשה לו את המוות בפעם השנייה (ע"ע הבחירות למוסדות – פרץ לא כיכב שם, בלשון המעטה). במצב שנוצר עדיף לדעתי לפרץ להתחיל מחדש במקום אחר, ואם לא רוצים לחזור על טעויות "עם אחד" אזי השותפות עם אורון (כן, כבר היום) בוודאי עדיפה על שותפות עם ברק שמחון ופואד. במרצ יש מגוון מס"ד כמו רן כהן ואילן גילאון ועד קפיטליסטים כביילין. חבירה של עמיר פרץ להתארגנות החדשה היא בדיוק מה שהם צריכים כדי לא להיות שוב מפלגת האשכנזים-לבנבנים-שבעים-חובבי-ז'נווה כמו שעשה אותם ביילין.
לרמי הוד – הצבעה לחד"ש היא הפתרון בשבילך ואולי גם בשבילי, אך לא לרוב הציבור. חד"ש אינה מחפשת חיבור של כוחות שמאל ולכן החלום (שלך ושלי) של מיזוג שמאל לא ציוני עם שמאל ציוני כרגע לא רלוונטי.
כדי למנוע טענות על "הדרה": נאדיה חילו, נואף מצאלחה.
איתי שלום. יתכן שאתה צודק. אני אישית עוד לא החלטתי למי להצביע ובכל מיקרה אני סבור כי בדרך כזו או אחרת ראוי שמשהו יטאטא את כל שיברי השמאל הישן כדי שהשטח יתפנה לשמאל חברתי חדש מהסוג של כוח לעובדים ועיר לכולנו.
אבל בנתיים יותר חשוב לספר כי במכון ויצמן עברו לשלב שבירת העצמות. קבוצה של פעילים ועובדים שצעדו אל גן המדע במטרה להביע את מחאתם בפני חבר הנאמנים שהתכנס שם לאכול צהריים הותקפו בשטח המכון ע"י מאבטחים ששברו ליוני וינרב את הברך. יוני יאלץ לעבור ניתוח ברגל בעוד כמה ימים.
אתם יודעים מה מצחיק? הכל פה דמגוגיה.
מי שכותב שצריכה להיות מפלגה סוציאל דמוקרטית ציונית ואי אפשר אחרת הוא פשוט ציוני ולכן רוצה מפלגה זהה לדיעות שלו. מי שמתנגד לרעיון הוא הלא ציוניים. אז בואו פשוט נשים את הדברים על השולחן – או שמשתפים פעולה ציונים ולא ציוניים ליצירת מפלגה סוציאל דמוקרטית או שרק צד אחד יסתדר עם כזו. חבל להפסיד את הציונים וחבל להפסיד את הלא ציוניים – זה בטוח. אבל זאת גישה יהירה לצפות שזה שאינו מסכים איתכם יצביע למפלגה שתואמת את הדיעות שלכם למרות שהדיעות שלו בגלל שככה כי יש לה יותר סיכוי. מבחינתי מספיק שהנושא לא יהיה מוכרע ופשוט ניתן לרשימה להיבחר בצורה דמוקרטית ויהיו נציגים לפי מה שהמתפקדים הסוציאל דמוקרטיים יחליטו. אפשר שיהיו נציגים לשתי הגישות. בסוף זו המציאות שמחטיבה את ההתפתחויות. אם יהיה שלום עם הפלסטינאים ויוקמו שתי מדינות שחיות בשלום אז זה מה שיהיה. אם זה לא יעבוד והעם ישנה את דעתו שהוא רוצה פדרציה בין הירדן לים – זה מה שיהיה. שום מפלגה לא תציע את זה כרגע בכל מקרה…
איתי, אני חייב להודות שאני לא מבין את ההתלהבות הפתאומית ממרצ.
לפני שהיו בחירות באופק, הסכימו רוב הגולשים באתר הזה שמרצ היא סוציאל דמוקרטית בערך כמו מפלגת העבודה – יש כמה ח"כים 'מכוחותינו', אבל הרוב לא, ורוח המפלגה לא.
מה קרה מאז? פרשו ראש הפלג הסוציאל דמוקרטי (כהן) וראש הפלג הלא-סוציאל-דמוקרטי (ביילין). הצטרפו המון אנשים, שהקשר ביניהם לבין סוציאל דמוקרטיה הוא לא ברור, במקרה הטוב – למעט זה שגם הם, כמו אהוד ברק, למדו בשנים האחרונות לדקלם את המנטרה הזו (יוסי קוצ'יק? בחיאת?).
ואפילו אם נסתכל על מי שמוביל את המהלך הזה, ג'ומס. מה הופך את ג'ומס לסוציאל דמוקרט כל כך גדול? הוא חבר כנסת כבר 20 שנה. מישהו זוכר איזשהו מאבק סוציאל-דמוקרטי שהוא ניהל? משהו בסגנון חוק הדיור הציבורי של רן כהן, חוק עובדי קבלן של עמיר פרץ, או אפילו בסדר הגודל של הארכת חופשת הלידה (יחימוביץ')?
1. מרצ כמו שהיא כיום אינה ס"ד, יש בה אלמנטים ס"ד. ההתלהבות היא משילוב כוחות (למשל עם מימד) שבו יש לס"ד יותר משקל ממה שיש לה במרצ הנוכחית.
2. אם אין שום שינוי במערך הפוליטי – העבודה בראשות ברק רחוקה ממני יותר ממרצ בראשות אורון, גם כלכלית וגם מדינית. אורון אולי לא תרם כמו רן כהן אך לא הזיק כמו ברק.
3. אם אין שינוי, ובמיוחד אם ארגיש שההליכה של מרצ היא לכיוון של ימין כלכלי (בעקבות הקוצ'יקים), או לכיוון של ירושת המקום של "שינוי" כפי שהוצע לה היום בפי אחד מבכירי התקשורת – אצביע חד"ש, אעפ"י שאני רואה עצמי כציוני.
4. כדי ש"הגוש החדש" לא ייראה כרגיל כחבורה של אשכנזים-בורגנים-שבעים-אוהבי-ערבים וכן הלאה – צריכה להיות חבירה אמיתית עם נציגים ואנשים שניסיונם הוא בייצוג עובדים. בין אלה יהיו כמובן אשכנזים ומזרחים, יהודים וערבים, גברים ונשים, ותיקים ועולים.
חבל שהתקשורת לא טורחת לציין שיולי תמיר הרסה את האולפנים להוראת השפה העברית !
זהו מהלך אנטי ציוני !
אין לי מילים אחרות לכנות את ההרס הבוטה הזה !
התנהלותה בשנה האחרונה בנושא האולפנים מעידה על סדר עדיפויות לקוי !
ירדן,
מבחינתי, ואני חושב שמבחינת רוב אנשי השמאל בארץ, הציוניות לא יכולה נושא לפשרה. היא נדבך מרכזי בכל גוף פוליטי חדש שאני אראה את עצמי חלק ממנו. לשמאל הלא-ציוני יש בית פוליטי, קוראים לו חד"ש ואני מאד מעריך את חבריו ומאחל להם הצלחה בבחירות הקרובות. אני אשמח מאד לראות אותם מגדילים את כוחם גם במגזר היהודי שכרגע הייצוג שלו במפלגה הוא זניח ביותר (ואני לא מדבר על דב חנין, אני מדבר על מספר מצביעים). עמעום הזהות הציונית של מפלגת שמאל חדשה לא יקרב אליה יותר אנשים אלא להיפך, יבריח הרבה שותפים פוטנציאליים.
הייתי מוסיף את הלוחמת החברתית המופלאה ד"ר לינדה עפרוני.בעיקרו של דבר אני חושב כמו ד"ר וטורי שהבסיס צריך להיות איגודים מקצועיים ואירגונים סוציאל-דמוקרטיים ומפלגות דמוקרטיות באמת, שבהם הנבחרים אמורים באופן קבוע להתייצב לפני חברי המפלגה בסניפים ולהסביר מה עשו או לא עשו.במצב דהיום אין שקיפות,הח"כים מצביעים עבור ההון ואחרי זה משקרים לבוחריהם שהם פועלים למענם.
עמי ומיכאל צודקים בתיאוריה.
בפועל האיגודים המקצועיים מנסים להשפיע מבפנים דרך מפלגות שבהן הם בפועל רק מכשיר לקבלנות קולות. הדברים אמורים גם לגבי "ההסתדרות בלי פוליטיקה" בראשות עיני, אבל גם לגבי כוח לעובדים – שרבים מראשיו הם חברי מפלגת העבודה.
כמו כן ישנה פעילות של איגודים מקצועיים בליכוד ובקדימה (ע"ע מופז). עם אחד היתה ניסיון כושל לבנות מפלגה על בסיס הכוח של איגודים מקצועיים ללא הכפיפות להון. השאלה היא מה הלקחים שניתן להפיק מכישלונה.
נדמה לי שהדיון נגע בנקודה כואבת: איוש מנהיגות פוליטית לשמאל חברתי.
לי קשה עם קבוצת מס"ד -יסו"ד שהם עושים עבודה נהדרת בתחום הרעיוני אך נמנעים לעסוק בשאלות ארציות.
אפשר לקטר עד מחרתיים שהפכנו ל"כוכב נולד" – אבל פוליטיקה זה גם מנהיגים ולא רק מצע, ואם רוצים להשפיע צריך לזכור שאנו חיים בתוך עמנו ולא בשבדיה (בדיוק כמו שהחשיבה המדינית של ביילין מתאימה לז'נווה).
כדי שהס"ד תהיה אקטואלית היא צריכה גם ארגון (כמו כוח לעובדים), גם תקשורת (כמו שקוף), גם כסף (מאיפה??) אבל גם מנהיגות. ופה הבעיות הכי קשות.
בעיה 1 – אנשים המוכרים בציבור הרחב (אילון, בן סימון…) אינם באמת מחויבים לרעיונות ו/או חסרי ניסיון פוליטי.
בעיה 2 – המחויבים באמת לרעיון הם לעתים קרובות רדיקלים מדי מכדי להיות אופציה בת-בחירה (דב חנין בת"א הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל) – מהי נקודת האופטימום בין הקרנפות של פואד לרדיקליות של גוזנסקי? לא יודע
בעיה 3 – כריזמה. גם בתוך הפוליטיקה וגם מחוץ לה יש אנשים רציניים שלא מצליחים "לעבור מסך". זה קיים גם בימין הכלכלי – מרידור, ביילין – אבל להם יש את ביבי ולנו אין כלום שמתקרב לזה.
בעיה 4 – שסע חברתי: תשים מרוקאי עם שפם בראש, האשכנזים והרוסים בורחים, תשים את ראש השבכ – הערבים בורחים, תשים רב – החילונים בורחים, תשים קיבוצניק מלהב – עיירות הפיתוח והמסורתיים בורחים
ובארבע מלים:
איפה לך ולנסה שלנו?
למורה מן החוץ
1)עם אחד נכשלה כי היתה שם התנהגות דיקטטוריאלית שבה העובדים לא חשו שהם מיוצגים כהלכה.כמו בהסתדרות של עיני.
2)בקשר ל"קבלני קולות.איגודים מקצועיים ,אם תאבי חיים הם,חייבים חייבים להשפיע על המפלגות,חייבים שיהיה להם כח פוליטי שבו יש להתחשב.הדוגמא האחרונה של נסיון הנהלת מכון וייצמן להתנכל להתארגנות העובדים הזוטרים מוכיחה זאת.אם היו חברי כנסת שמוחים בקול על השפלת העובדים,זה היה נראה אחרת.בערך כמו למתנחלים שעל כל "פיפס" שהם עושים יש סוללה של חברי כנסת שמגבה אותם. עובדים בישראל אינם אזרחים סוג ב'.
מיכאל, מה שאתה מציע נכון אך עדיין נותר בגדר תיאוריה.
להסתדרות ולוועדים החזקים יש מתפקדים ולכן יש קצת חברי כנסת שמגבים אותם אבל גם זה יכול להתהפך ברגע (בגידת פואד בעובדי חח"י שהביאו אותו למקום 8 – הרקע לשריונו במקום 6). גם היכולת של עובדי אגד למנוע את פירוק התחבורה הציבורית למכרזים מועטה מאוד למרות התפקדות מאורגנת.
לעומת זאת לכוח לעובדים אין ח"כים שיתנו להם גב כי אין להם מתפקדים, לא בעבודה ולא במפלגות אחרות. אם היו פוקדים לעבודה זה היה פוגע בתדמיתם וביכולתם לגייס חברים.
הדוגמה החריפה ביותר לכך שמה שאתה מציע נותר משאלת לב הוא פרשת ניסיון ההתאגדות של עובדי הסינמה סיטי וה"וועד מטעם ההנהלה". שם אנשי כוח לעובדים סייעו כמו במכון ויצמן, ופנו מן הסתם לעזרת מקורבת ביותר אליהם – ח"כ שלי יחימוביץ'. והיא אכן סייעה.
אלא שבתיאור התערבותה בפרשה בבלוג שלה לא הופיע שום אזכור לכוח לעובדים, וכן היו שם שבחים להסתדרות (של עיני – בן בריתה של יחימוביץ').
ר' כאן
http://209.85.129.132/search?q=cache:5OhnF58GehwJ:www.shelly.org.il/wp/%3Fp%3D2365+%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%9E%D7%94+%D7%A1%D7%99%D7%98%D7%99+%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA&hl=iw&ct=clnk&cd=4
לעומת הקרדיט הנכון כאן:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=981178&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0
או כאן
http://www.haokets.org/article.asp?ArticleID=2620
או כאן
http://www.blacklabor.org/?p=2679
בכל מקרה בו ח"כ ס"ד לעילא ולעילא יצטרך לעמוד מול עמידה על זכויות העובדים החלשים ובין יכולתו להיבחר לכנסת הבאה – הוא יבחר באופציה השניה (ר' העסקת עובדי קבלן ע"י חולדאי)
פוליטיקאים מבינים רק כוח. http://www.notes.co.il/hanan/18055.asp
מעניין להשוות למי כוח פוליטי גדול יותר: לעובדי אגד שמתפקדים לעבודה ליכוד וקדימה או לעובדים שמהמרים בעיקר על מפלגה אחת (נדמה לי תע"א בעיקר בליכוד)
מישהו מכיר מידע על כך?
למורה מן החוץ
הפוסטים שלך מעניינים ומאתגרים-תודה.בקשר לשאלה האם כדאי להתפקד במפלגה אחת או ביותר,נראה לי שזה פונקצייה של כח אלקטורלי.בתע"א מתמודדים טוב יותר עם מגמות ההפרטה(ליכוד) מאשר ברשות הנמלים שם מפוצלים העובדים בין מספר מפלגות.אגב,העובדה שחיים כץ ישב בכנסת מטעם עובדי תע"א, רק שיפרה את המצב.תקדים "פואד ועובדי חח"י" בלתי אפשרי בתע"א בה חיים כץ היה מחוייב ישירות לשולחיו.
הבוגדנות,נוסח פואד,ביחסי פוליטיקאים מקומות עבודה מאורגנים תמיד(חוץ מתע"א) אפשרית,כי הפוליטיקאי לא ניצב מול פדרצייה ארצית של אירגוני עובדים כמו בשבדיה למשל.בארץ ההסתדרות אף פעם לא מגינה באמת על האינטרסים של העובדים.היא מייצגת מפלגות ולא עובדים.
אם הכח הארגוני של האיגודים המקצועיים הסקנדינביים היה עומד מאחורי עובדי מכון וייצמן למשל,הם היו זוכים לנצחון מהיר ומוחץ.
כמו שאמרת ,הכל עניין של כח.
שלי יחימוביץ' ראש ממשלה
דב חנין – שר החוץ
דני גוטווין – שר אוצר
משה הלברטל – שר החינוך
ג'ומס – שר ביטחון
ג'וזנסקי – שרת רווחה
מוחמד בראכה – שר התשתיות
אילן גלאון – שר העבודה והרווחה
תעודה- ציונים שנתיים כנסת 2008
שם-שלי יחימוביץ התנהגות-טובה מאוד
עשייה-100 שקידה-טובה מאוד
שליטה בחומר-99 חיסורים-0
נחישות-100 איחורים-0
השגת יעדים-99
יושר-100
אידיאולוגיה -99
יעילות-99
חקיקה-100
אינטליגנציה-99
יצירתיות -100 ממוצע-99.5
מיכאל, מדבריך משתמע כי הדבר הנכון ביותר עבור אנשי כוח לעובדים המאגדים את העובדים החלשים במשק הוא להתפקד לליכוד, כדי להחזיק את ביבי בביצים.
אשמח אם תכתוב מאמר נרחב יותר בנושא באתר, נראה לי שזה יכול לעורר דיון מעניין, לאור העובדה שחלק מראשי כוח לעובדים הם מתפקדי העבודה (עמי וטורי, שי כהן, יוני ויינריב שהותקף במכון ויצמן), ואילו אחרים פעילים בזרמים שנמצאים שמאלה לעבודה, כגון עיר לכולנו.
למורה מן החוץ
הבעייה בוייצמן היא שאין לחבר'ה מסה קריטית כמו בתע"א,חח"י,או בנמלים.זה מצב טרגי כי מצד שני האיגוד המקצועי,ההסתדרות,עומדת מהצד ויש מלחמת התשה עם ההנהלה.אין ברירה אלא ל"הציק" להסתדרות מחד,ומאידך להצטרף אולי לפעילות המשמרת הצעירה של המערך ברחובות.עצוב ומדכדך,זכויות אלמנטריות נרמסות.