מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
הרכבת הקלה מהרגולציה למגזר הפרטי
איתמר כהן כותב למבקר המדינה מכתב בנוגע למעבר פקידים בכירים שעברו לעבוד בסיטיפס
לכבוד משרד מבקר המדינה
הנדון: פקידים בכירים שעברו לעבוד ב'סיטיפס'
שלום רב,
בסיכום ישיבת וועדת הכנסת לביקורת המדינה מ-10 ביולי 2012, ביקשו מכם חברי הכנסת לבדוק "מעבר של פקידים ממשרדי ממשלה לחברת 'סיטיפס' או לחברות בת ולאו דווקא בירושלים."
לנוחותכם, להלן מספר דוגמאות לתופעה הנ"ל:
מר ירון קסטנבאום היה ב-1999-2002 מנהל פרויקטים באגף הפרויקטים בשיתוף הסקטור הפרטי באגף החשב הכללי במשרד האוצר. בתפקיד זה היה קסנטבאום אחראי, בין השאר, על מכרז הרכבת הקלה בירושלים. לאחר סיום תפקידוהפך קסטנבאום למנכ"ל ולשותף ב"קרן תשתיות ישראל", מבעלי סיטיפס. יש לציין, שהקרן מחזיקה בחלק מהבעלות על פרויקטי תשתיות גדולים נוספים, וכדאי לבדוק האם קסטנבאום היה אחראי גם עליהם במסגרת תפקידו במשרד האוצר.
מר יעקב (קוקי) אדרי חצה את הקווים פעמיים: לאחר שכיהן במשך שנתיים כבכיר בקבוצת הראל, שהיא כיום מבעלי סיטיפס, הוא מונה לתפקיד סמנכ"ל חברת התשתיות העירונית "מוריה", ובהמשך קודם לתפקיד המנכ"ל. מבקרת עיריית ירושלים מתחה בזמנו ביקורת נוקבת על אי סדרים חמורים ב"מוריה" תחת ניהולו של אדרי.
בהמשך חצה מר יעקב אדרי שוב את הקווים, בכיוון ההפוך, והפך למנכ"ל סיטיפס. על פי כתבת התחקיר של גיא לשם ב'הארץ', בתפקידו זה השיג אדרי לסיטיפס הקלות שונות מהמדינה, ואף תבע מהמדינה פיצויים על מחדליה-כביכול של מוריה – החברה העירונית, שבראשה עמד הוא-עצמו זמן קצר קודם לכן.
מר איתן מאיר היה יו"ר הנהלת פרויקט הרכבת הקלה וחבר בוועדת המכרזים, שהחליטה על זכייתה של סיטיפס במכרז. כמו כן שימש מר מאיר כמשנה למנכ"ל עיריית ירושלים, ובהמשך קודם לתפקיד מנכ"ל העירייה. לאחר פרישתו מהשירות הציבורי מונה מר מאיר למנכ"ל חברת "דליה אנרגיה", שבין הבעלים שלה נמצאת "קרן תשתיות ישראל", שהיא, כאמור, מבעלות השליטה בסיטיפס.
מי שהיה אמור לפקח מטעם המדינה על תכנון העבודות וביצוען הוא מנהל יחידת המהנדס בצוות תכנית האב לתחבורה ירושלים, מר פליקס וסרשטיין – שהוא כיום המהנדס הראשי של חברת "דליה אנרגיה". חשוב לציין, שעל פי דו"ח מבקר המדינה 58ב , נראה כי וסרשטיין לא הקל על סיטיפס במסגרת תפקידו הציבורי, אלא התריע בזמן אמת על כשלים שונים בעבודות ההקמה של הרכבת.
שר האוצר לשעבר, מר אברהם (בייגה) שוחט, הוא כיום יו"ר סיטיפס. עם זאת, יש לציין, ששוחט סיים את כהונתו כשר האוצר לפני שנים רבות, שבמהלכן הוא כיהן בתפקידים רבים ומגוונים בחברות ציבוריות שונות.
מר רביב סובל, שכיהן כסגן הממונה על אגף התקציבים באוצר, הוא כיום סמנכ"ל הכספים בסיטיפס. יש לציין, שסובל היה ממונה על התחום החברתי, כך שבמסגרת תפקידו באוצר לא היה לו שום קשר לפיקוח על סיטיפס; מאידך, סביר שהיכרותו הטובה עם צמרת משרד האוצר לא מזיקה לו בתפקידו החדש, בסיטיפס.
לסיכום: ככל הנראה, כל המקרים שצויינו לעיל הם חוקיים וכשרים. עם זאת, לנוכח הכשלים הרבים בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, שפורטו בדו"חות קודמים של המבקר, קיים חשש שלפחות בחלק מהמקרים, עובדי המדינה הבכירים לא ביצעו את תפקידם כרגולטורים באופן מיטבי; וקיים חשש גדול אף יותר, שהרגולטורים הנוכחים שצופים במתרחש, ילמדו "מאיזה צד של הלחם מרוחה החמאה", ומה כדאי להם לעשות, כדי לזכות גם הם לאחר פרישתם במשרות בחברות שעליהן הם מפקחים כעת.
מקווה שהועלתי לכם.
בכבוד רב ובתודה מראש,
איתמר כהן (אופנן)
העתק: יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ח"כ אורי אריאל
תגובתו הקצרה של ח"כ אריאל הגיעה מיד לאחר המשלוח:
תודה. המבקר הוא יוסי שפירא.
תודה למעין, אורית, גלעד ועידן על עזרתם בהכנת המכתב.
תגיות: אורי-אריאל, איתמר-כהן, מבקר-המדינה, סיטיפס, רכבת-קלה
קישור קבוע
6 תגובות
Email This Post
2 בספטמבר, 2012 בשעה 12:51
איתמר, כל הכבוד. מה עם שליחת מכתב זה לח"כים מהמפלגות השונות? אתה מבקש מהמבקר לבקר, וזה בסדר, אך פנייה לח"כים משמעותה בקשה לחוקק חוק שימנע תופעות פסולות כאלה של שחיתות ההולכת ומתהווה לנגד עינינו.
2 בספטמבר, 2012 בשעה 20:44
דליה,
קיים חוק צינון, אבל:
א. תקופות הצינון שהוא קובע אינן מספיקות.
ב. יש מעין "ועדת היתרים", שמוסמכת לאשר לבכירים-לשעבר במגזר הציבורי לעבוד בחברות פרטיות זמן קצר יותר מפרישתם מהנדרש בחוק הצינון. בתכנית "המקור" על הוועדה חשפו שהוועדה אישרה את כל הבקשות שהגיעו אליה – כמה עשרות מקרים.
הח"כים הרלבנטיים מודעים לכך, וככל הזכור לי כבר היו נסיונות לחזק את חוק הצינון.
צריך גם לזכור, שכאשר אדם צעיר ומוכשר פורש משירות המדינה, לא הגיוני לאלץ אותו להיות מובטל, או לעסוק בשרברבות, עד צאתו לפנסיה. לכן, כדי שיהיה חוק צינון שניתן לעמוד בו, צריך להעלות את גיל הפרישה של רגולטורים ו/או להשקיע את התקציב הנדרש כדי לתת להם תקופה ארוכה של "הסתגלות", בתשלום, לאחר פרישתם.
כשריאיינתי את עו"ד אליעד שרגא, הוא הציע לתת לבכירים פורשים כאלה "מלגת לימודים ומחקר" נדיבה, ש"תצנן" אותם לכמה שנים – אולי אפילו בחו"ל – לפני שיעברו למגזר העסקי. על פניו זה נראה לי בהחלט רעיון טוב.
3 בספטמבר, 2012 בשעה 0:23
במדינות רבות אדם שמצטרף לשירות הציבורי לא רואה בזה הזדמנות לבנות לעצמו קן יוקרתי לעתיד.
במדינות האלו השירות הציבורי הוא מטרה נכספת ואנשים נמצאים בשירות עד גיל פנסיה.
לצערי בישראל מתפתחת מסורת אחרת, מסורת בלתי יעילה ונגועה בשחיתות.
אני חושב שבשלב ראשון יש לתת לאנשים בני 45 ומעלה עדיפות בקבלה לעבודה במשרדי ממשלה.
סביר להניח שאנשים כאלו יעדיפו את הביטחון ויישארו עד פרישה.
3 בספטמבר, 2012 בשעה 1:15
שתי הערות:
1. בחינת יושר הכפיים של מי שעמדו בראשות העיר בתקופה הרלוונטית מעלה אזכור ל"מאיפה הדג מסריח". (דוגמה מנהיגותית)
2. המגזר הפרטי משתמש במגזר הציבורי כמכון הכשרה וברירה (סלקציה) למילוי שורותיו. המגזר הפרטי קולט טירונים ומכשיר אותם. המגזר הפרטי, באמצעות המנגנון הדמוקרטי והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית (סיפורי השמן והרזה) גורם לתיגמול נמוך של החניכים האלה. בסיום הטירונות וה"מסלול" המגזר הפרטי מאותת לחברים בשרות הציבורי שהתנהגות "טובה" תתוגמל. האיתות הוא דרך כמה שמות ש"עשו את זה". החברים בשרות מפנימים שהם בפרוזדור החשוף בדרכם למשרד הפינתי במגדל היוקרתי.
על הדרך לא תמיד זוכרים את הקוד האתי (האם הוא בכלל קיים?)
9 בספטמבר, 2012 בשעה 5:04
[…] מכתבו של איתמר כהן למבקר המדינה שפורסם ב"עבודה שחורה" – להלן תשובת מבקר […]
28 בנובמבר, 2012 בשעה 23:37
אופנן – קבל תגובתי
על שכתבת: "נראה כי וסרשטיין לא הקל על סיטיפס במסגרת תפקידו הציבורי" על פי דו"ח מבקר המדינה 58ב.
עובדי מבקר המדינה שאיתם נפגשתי כלל לא יודעים עד היום מה קרה ומדוע בפרויקט הרקל"ה י-ם. אין להם מושג טכני כיצד לברר את העובדות וכפי שהרגשתי, גם לא מעניין אותם.
וסרשטיין הוא הגורם הראשוני למחדל. חוסר המקצועיות שלו גרמה לכך, שמה שהוא ציפה לקבל מידי הזכיין "בזמן אמת" הוא לא קיבל. דבר זה גרם לסכר להפרץ ובבוא היום לכך, שהמדינה תהיה ללא הגנה ותאלץ לשלם על דברים שהיא כלל לא הייתה צריכה לשלם בבוררות.
פרויקט תשתית הנדסית הוא לא פרויקט תעשייתי, כפי שפעל בפועל מר וסרשטיין. פרויקט בניית טנק בתוך מפעל לדוגמא.
דברים בסיסיים ביותר שנכתבו בחוזה ה- BOT לא בוצעו. היה עליו לדאוג שיבוצעו בזמן. אך וסרשטיין לא דרש וכך גם לא ביצעו.
לכול דבר בהליך פרויקטאלי הנדסי, יש את הזמן לבצעו. מי שמדלג, סופו שימצא את עצמו ללא שליטה בפרויקט.
וזה בדיוק מה שקרה. ועל כך, בדיוק שילמו האזרחים כולל השניים שנהרגו עד כה.