כבכל שנה, שר החינוך מכנס מסיבת עיתונאים ומבשר על אחוז הזכאים לבגרות. אלא שמספר שנים אחוז הזכאים מדשדש במקום, הניסיונות השונים להעלות את אחוז הזכאות כרוכות בעלויות מאוד גבוהות, ונזקים רבים נגרמים מעיסוק "אובססיבי" זה. כל הנתונים מכוונים לכך, שהגיעה העת לבחון מחדש האם מדד הבגרויות עדיין רלוונטי
מאת: שושי פולטין
הדיון בנושא הזכאות לבגרות עלה השבוע , כמו בכל שנה , במסיבת העיתונאים שערכו שר החינוך והמנכ"לית, בה התברר כי "העלייה באחוזי הזכאות לבגרות נבלמה בתשע"א"
אספתי את נתוני מרכז אדווה ואת נתוני משרד החינוך וקיבלתי את התמונה הבאה
לא צריך להיות סטטיסטיקאי כדי להבין שלא הירידה ולא העלייה של השנים הקודמות הן משמעותיות, ולמעשה מזה עשור אנחנו מדשדשים סביב ממוצע של 47% זכאות עם סטיות קטנות לכאן ולכאן ובסיכום- יותר ממחצית ילדי ישראל לא זכאים לתעודת בגרות, לאורך זמן.
כדי לתחזק את האחוז הקיים של "זכאות לבגרות", אנחנו משלמים כסף רב.
פרויקטים שונים אשר מטרתם המרכזית היא העלאה בשיעורי הזכאות לבגרות החלו לפעול במשרד החינוך משנת 1996 ומאז מספרם גדל. דו"ח המבקר הצביע על כך שאין מידע כמה תוכניות כאלו יש, ועל כך שאין עליהן פיקוח פדגוגי. לדוגמא: "האגף לשירותי חינוך ורווחה במינהל הפדגוגי יזם את "תוכנית העצמה לבגרות" (תה"ל) והוא מממן אותה. תכנית תה"ל לא הועברה לבחינה פדגוגית של האגף לחינוך על יסודי"
הראשות הארצית למדידה והערכה נרתמה לעשות צעד ראשון לשיפור המצב, ופרסמה בחודש מאי האחרון מיפוי ותמונת מצב נוכחית של תוכניות לשיפור זכאות לבגרות .אותרו 55 תוכניות שמטרתן המוצהרת העיקרית היא העלאת שיעור הזכאות לבגרות, מהם התמקד הדו"ח ב 18 תכניות.
כדי לקבל מושג על הסכומים המושקעים בהן , סיכמתי את התקציב של 11 מהתוכניות עליהן היו נתונים . מדובר בסך של כ 208 מיליון ₪ (בחלק מ 18 התוכניות שנבדקו לא נמסרו נתונים כלל או נמסרו נתונים חלקיים).
יש להדגיש כי חלק גדול מהתוכניות מופעל ומתוקצב על ידי משרד החינוך, אחרים מופעלים על ידי עמותות במימון משרד החינוך ובנוסף יש בחלקם matching של הראשות המקומית, של הבעלות אליה משתייך ביה"ס, של גורם מהמגזר השלישי או של ההורים.
תוכנית תה"ל (יואל איפרגן), זו שהוזכרה על ידי המבקר, מופעלת מ-1997 במימון אגף שח"ר במשרד החינוך, פועלת בקרב כ-8,000 תלמידים בכ-80 בתי ספר ב- 10 ישובים אשר בחרו בתכנית זאת.
סך התקציב של תוכנית תה"ל: 12 מיליון ₪ בשנה. בנוסף קיים matching של היישוב, המשתנה מיישוב ליישוב.
למשל , הכתבה "ראשל"צ: מחאה נגד הליך פרוייקט הכנה לבגרות" מראה כי עיריית ראשל"צ הקציבה סך של 3.6 מיליון ₪ לתוכנית (דצמ' 2011 )
עיריית ירושלים הוסיפה 1.5 מיליון ₪ לשנה מכספי העירייה, בנוסף לסכום של 4.5 מיליון ₪ שהשקיעה המדינה בתוכנית. "לא זול" כפי שהגדיר זאת שלום מוחה, מפקח במחוז ירושלים, אשר התייחס לפרויקט בישיבת ועדת החינוך של הכנסת (כאן).
בנתניה מושקע בפרויקט סכום של 4.4 מיליון ₪.
הנתונים צריכים להדליק נורה אדומה. העובדה שצריך להשקיע סכומי כסף גדולים כל כך על מנת להגיע לאותה "זכאות לבגרות" במשך עשור שנים, אומרת שבצד ההשקעה ישנו גורם מגביל, המכרסם בזכאות ומונע ממנה לעלות.
יו"ר ועדת החינוך של הכנסת חה"כ ד"ר עינת וילף התייחסה לכך בעקבות פרסום נתוני תשע"א :
"אני חושבת שכל העיסוק הזה בזכאות לבגרות הוא בגדר אובססיה. הרסני למערכת", אמרה. "זו קטסטרופה שמייצרת לחצים בלתי סבירים של העתקות, עצימת עין, לימוד בתגבורים ואווירה שבה כמעט ואי אפשר ללמוד. שכל מה שמעסיק את התלמידים הוא אם החומר הוא כן לבחינה או לא לבחינה".
על הצד ההרסני של ה"לימוד בתגבורים" התייחסתי גם אני בפוסט "יואל איפרגן – לא קוסם אלא סוס טרויאני".
יואל איפרגן מי שמנהל את פרוייקט תה"ל (תוכנית הכנה לבגרות) הנ"ל, הוצג בכתבה בערוץ 10 כמציל את מבחני הבגרות – נגד כל הסיכויים", כקוסם, בעוד שהוא עצמו הגדיר את מה שהוא עושה כ "סוס טרויאני בתוך המערכת". אני מזכירה- סוס טרויאני הוא "דבר הנראה תמים אך למעשה מסב נזק ,ומתגלה מאוחר מדי,לאחר שהנזק נגרם"
כבר אז הצבעתי על הנזקים. על כך שמדובר בכיתות נפרדות של 10 -15 תלמידים, הפועלות בתוך בית הספר, גוזלות את משאבי המערכת ושוחקות אותה בעבודה נוספת. המערכת מעמידה למורים מתחרים בתוכה, בתחרות לא הוגנת כאשר המורה 'הרגיל' הוא המורה הרע – עובדה, הוא לא הצליח, בעוד שצבא איפרגן מצליח ,כך על פי דבריו. כל אלה פוגעים במעמד המורה.
הצבעתי גם על הנזק החינוך הנגרם כתוצאה מכך שהתלמידים מבינים מהר מאוד את המסר- בשביל מה ללמוד ולהתאמץ בכיתה הגדולה והעמוסה , בעוד שיבוא איפרגן ובכיתה קטנה יעשה את ה"קסם"?
נזק נוסף נגרם מהמסר המועבר לתלמיד "כל מה שדחפו לי לראש זה שטויות. אני אס!" – המערכת דוחפת לילד "שטויות" בעוד איפרגן מעלה את התדמית תמורת קופון לא רע בכלל שגזר מהעניין.
העיסוק "האובססיבי" בנושא הזכאות הביא גם לשינויים במערך בחינוך הבגרות, ואלו גררו בעקבותיהם נזקים בלתי מדידים אחרים אותם מניתי בפוסט "תנו לי ללמד", הפסדים חינוכיים וכספיים הנובעים מפריסת הבחינות, נזקים הנגרמים מכך שמורים עסוקים בשמירה על בחינות בשעה שהיו אמורים ללמד, חוסר רצף בלימודים וחוסר רצינות בלמידה הנובע מריבוי הבחינות, מהתחושה שבמילא תהיה עוד הזדמנות , מהעובדה שנבחנים באותו מקצוע שוב ושוב עד שנמאס (או עד שמקבלים "זכאות").
לאור העלויות הגבוהות מאוד, הדשדוש במקום והנזקים הנגרמים מהעיסוק "האובססיבי" במדד הזכאות לבגרות, יש לבחון מחדש אם מדד זה בכלל רלוונטי – מדו"ח של מרכז אדוה ניתן ללמוד כי "ב 2008 13.2% מתעודות הבגרות לא עברו את דרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה" משמע מדד 'אחוז הזכאים לבגרות' אפילו לא מצביע על יכולתו של התלמיד להתקבל ללימודים באוניברסיטה.
יש לבחון אם לא ניתן להפנות את המשאבים הגדולים לכיוונים נוספים (כמו חינוך מקצועי למשל), אשר יעצימו את המורה מחד וישפרו את תחושת המסוגלות של התלמיד מאידך, מבלי לגרום נזק.
כצעד ראשון אני מייחלת לכך שבשנת הלימודים הבאה יוותרו השר והמנכ"לית על מסיבת העיתונאים בנושא הזכאות לבגרות.
פורסם לראשונה בבלוג של שושי פולטין
Tags: אחוז-זכאות-לבגרות, בחינות-בגרות, גדעון-סער, יואל-איפרגן, שושי פולטין, תעודת בגרות
שושי אהלן,
קודם כל תודה על המידע הרב.
אני שותפה לתחושתך שהמערכת אובססיבית ושהפתרונות מטופשים.
אני לא מסכימה שהפתרון הוא להפסיק את "מסיבות העיתונאים" להפך, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר.
צריך להבחין בין המקרה הפרטי של בתי ספר המדווחים על 80% ו 90% הצלחה בבגרות – שהם אכן הגיעו ל"רוויה" (ואולי אף כוזבת…). לבין התמונה הכוללת במדינה.
והתמונה הכוללת היא שיש קשר חזק מדי בין הצלחה בבגרות (והישגים ככלל במיצ"ב, ובמבחנים בינלאומיים) לבין רקע ס"א של התלמיד ושל ההרכב הס"א של בית הספר (הסביבה).
משמעות הדבר שמערכת החינוך שלנו לא מצליחה לתת פלטפורמה אחידה (שוויון הזדמנויות) לכל ילדי ישראל.
"מסיבות העיתונאים" על בגרויות ושאר המדדים מאירים כמו פצצות תאורה את האזורים הממוקשים אבל הפתרונות המוצעים לא מנטרלים את שדה המוקשים אלא הולכים מסביב בניסיון להגיע ליעד. שהרי אצלנו אוהבים מדליות וועדות חקירה.
לא איפרגנים ולא טריקים כאלו ואחרים יפתרו את הבעיה. גם הפתרון של חינוך מקצועי אינו ראוי במצב זה. מאחר ולא ניתן לטעון ש55% ואולי 70% (כולל תעודות הבגרות שלא שוות את נייר שהודפסו עליהן) מתלמידי ישראל, פחות אינטליגנטים מ30% התלמידים הזכאים. מגוון המקצועות בהם ניתן היום לגשת לבגרות רב ומגוון מאוד , ואין סיבה שילד לפני צבא יתקע מול מכונת חריטה רק בגלל שהוא נולד בעיירה נידחת.
את מה שצריך לעשות כולם יודעים, אלא שהעלויות שאת מדברת עליהן הן פירורים לעומת העלויות שיש להשקיע כדי לצמצם את הפער שיעלה באופן משמעותי את אחוז הזכאים לבגרות אפקטיבית.
בטנסי בדקו את האפקט של גודל הכיתה על הישגים , הם הורידו את מספר התלמידים בכיתות יסוד מ22 ל 15 ! אצלנו הממוצע הוא 27 והכיתות הצפופות ביותר (+35-40 תלמידים בכיתה) מאפיינות את המגזר המוחלש ביותר (בכיתות לחינוך מיוחד לומדים 12 עד 15 תלמידים ובכיתות אוטיסטים 8 !). כמו שלא בונים בתים ,לא בונים בתי ספר ולא מוסיפים כיתות, מורים … וחושבים שסטנדרטים ואחריותיות ושעונים ישנו כאן משהו. לכן צריך מסיבות עיתונאים וצריך עיתונאים ובלוגרים שישאלו שאלות קשות .
שבת שלום
גליה,
ראשית הפסקת מסיבת העיתונאים רק כסמל, כאמירה – לא זו הנקודה המרכזית המעניינת אותנו.
לגבי הקטנת מספר תלמידים בכיתה. דווקא הכיתות ה"חלשות"(מבר, אתגר, אומץ) הן קטנות. מי שסובל הוא דווקא התלמידים ה"חזקים" – בהם לא משקיעים, הם לומדים בכיתות גדולות שמעל 30 תלמידים – הם במילא יהיו "זכאים".
פתרון מקצועי הוא לאו דווקא מחרטות. זו בדיוק הטעות. אם לתלמיד כחלק מתעודת הבגרות הוא ירכוש מקצוע שיוכל לשמש אותו בצבא, או בסביבה שבה הוא גר כדוגמת הפרוייקט שפורסם אתמול
שבו תלמידים בלוד ילמדו "מכשור ובקרה תעופתיים" עם דגש על כלי טיס לא מאויישים, או ביבנה ליד אורמת, ילמדו תלמידים על "מערכות אנרגיה מתחדשות" זה נראה לי פנטסטי. את זה צריך לפתח.
אגב, להיות היום חרט זה מקצוע סופר מבוקש, בגלל הסטיגמה אין לנו חרטים, ואלו שהגיעו מרוסיה מרוויחים משכורות גבוהות מאוד.
ובהמשך, מצאתי מודעת חיפוש שיש בה הכל:
כ-20 מפעלי תעשייה באיזור ירושלים, מחפשים בימים אלו כ-1,200 עובדים – מהנדסי תוכנה, חומרה, מתכנתים, מסגרים, רתכים, סי. אנ. ס., חרטים, אנשי מכירות, רוקחים ועוד.
כך מסר רן טוטנאור, יו"ר תעשיינים מרחב ירושלים ומנכ"ל טוטנאור. להערכתו, בשנת 2006 נקלטו בתעשייה בירושלים כ-500 עובדים החדשים, 70 אחוז מהם בענף ההיי-טק.
לדבריו, התעשייה בירושלים משוועת ל-1400 עובדי תעשייה נוספים, מהם כ-800 עובדים בתחומי ההיי-טק.
במטרה לסייע למפעלים לאייש המשרות החסרות, מתקיים היום יריד תעסוקה בהשתתפות המפעלים, במרכז בק למדע בירושלים, הנוטל חלק ביריד. היריד יתקיים בשיתוף עמותת הר חוצבים, הרשות לפיתוח ירושלים והתאחדות התעשיינים במרחב ירושלים.
היריד מתקיים זו הפעם הרביעית. ביריד הקודם אשר התקיים בחודש ינואר השנה, הוצעו כ-700 משרות, כאשר כ-35 אחוז מהם אוישו.
בין המפעלים שמשתתפים ביריד: אינטל, טבע, NDS, JVP, IDT, NE T, EXLIBRIS, אופיר אופטרוניקה, מטריקס, קבוצת מל"מ, יוסן, ליעד כימיקלים, סולל מערכות סולריות, ביומטריקס, סודה קלאב ועוד
שושי,
השאלה כאן היא איך את נותנת שוויון הזדמנויות ומאיזה גיל את מתחילה בריבוד החברתי ?
שוב, במבט מאקרו ולא מיקרו מב"ר, אתגר, אומץ …הן כיתות חינוך מיוחד ואמורות להיות קטנות. אני מסכימה שתעודות אלה מיותרות. אבל הם נכנסים ל10-20% שלא יגיעו לאונ' (למרות שבמחלקה לחינוך מיוחד מקדמים מסלולים אקדמאים גם להם). אני מדברת על 70-80% זכאות שאנחנו לא מגיעים אליה.
החינוך הטכנולוגי זה סיפור אחר, שוב אני ממש מתנגדת לרעיון שהחברה בלוד יוסללו לשדה התעופה בגיל 14. ושמערכת החינוך תכשיר חיילים מכל סוג שהוא (וזה הכיוון כרגע, על בתי ספר נמדדים !). בהחלט אפשרי שתיכונים מסוימים יתמקדו במקצועות טכנולוגים – כולל בגרות שתאפשר להם להתקבל לטכניון למשל. (היום הסיכויים שלהם שואפים לאפס), אבל המטרה צריכה להיות ש70% מבוגרי מערכת החינוך (לא כולל חינוך מיוחד) יכולים , אם הם רוצים בכך, להמשיך ללימודים אקדמאים או טכנולוגיים-גבוהים. באשר לעובדי תעשייה לסוגיהם – שישלמו להם שכר נדיב ויתנו להם אופק תעסוקתי – הם יגיעו !
מצטערת גליה, כיתות מב"ר אתגר אומץ הן לא כיתות של חינוך מיוחד! אלו המסגרות הלימודיות הכלולות בפרוייקטים שמטרתן אחת – להעלות את אחוזי הזכאות לבגרות. ראי דו"ח ראמ"הhttp://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/BC5651BA-C670-4656-A6A3-06DC51DA8FA6/149853/Zakaut_Bagrut_m.doc
מי אמר שזו המסגרת היחידה וזה והייעוד היחיד שצריך להיות לתלמידים בכיתות אלו? מדוע בסיום הלימודים כל מה שהם יכולים לעשות זה להיות מלצרים או מוכרים בחנויות בגדים או ברמנים (לאחר קורס קצר). מדוע זה יותר מכובד מאשר להיות כרסם ואגב, זה היום מקצוע עתיר טכנולוגיה.
כמה מהם יכולים ללכת עם התעודה שלהם ללימודים אקדמאיים?
שושי,
אני לא מדברת על התעודות האלה.
אני מדברת על 70% שצריכים להגיע להשכלה גבוהה . כיום שיעור הזכאות לא מגיע ל50% תפחיתי מהסה"כ את הניירות חסרות הערך וקבלת 30% בקושי שממשיכים להשכלה גבוהה. למרות שבהשוואה בינלאומית זה יפה, עדיין יש כאן 70% פוטנציאל מבוזבז ומוטה מבחינה ס"א-מגזרית. את מכוונת לכך שנחזיר את המב"רניקים למסלולים המקצועיים ובאותה נשימה מדברת על טכנולוגיה עתירת ידע. ואני אומרת תני למב"רניקים חופש בחירה להיות צלם, גנן, חרט או כרסם. אגב, מקצועות עתירי טכנולגיה דורשים יכולת גבוה יותר מ 3 יח' מתמטיקה. כדי להתקבל היום לקורס של משרד העבודה צריך להציג תעודת סיום תיכון ושתי נקודות בבגרות לפחות. וכאן נדמה לי שאנחנו מסכימות, שהחיבור הכפוי הזה מיותר. בסופו של דבר בתי הספר המקצועיים נסגרו או עברו הסבה, כי לא היה להם ביקוש. ובחברה דמוקרטית ליברלית את לא יכולה למיין ילדים לצווארון כחול או לבן בגיל 14. זכותם לבחור את העתיד שלהם.
גליה, יש 70% נותרים ואף אחד לא אומר שכולם צריכים להגיע להשכלה גבוהה. כאן הטעות.
ולגבי ההסללה לבחינות הבגרות – קחי לדוגמא את נתניה, עיר של כ 180 אלף תושבים, 10 בתי ספר דתיים וחילוניים – כולם מגישים לבגרות עיונית רגילה. האם זה נראה לך הגיוני? האם אין שונות בין אנשים? גם 2 בתי ספר אורט שבעיר הפכו בשנים האחרונות לבתי ספר עיוניים רגילים. האם כל ילד בן 14, ירצה או לא צריך להכריח אותו ללכת לאותו כיוון? היום גם להיות מכונאי זה לדעת להפעיל מכשור מתוחכם – האם לא צריך ללמוד זאת? האם אנחנו לא רוצים לקבל שרות טוב מבעלי מקצוע טובים ומיומנים? האם אנשים לא רוצים להיות בעלי מקצוע מיומנים? אם נסיר את הסטיגמה , ירצו – כמו במקומות רבים אחרים בעולם.
שושי,
אתחיל בנתניה ואשאיר את ה 70% ! – לסוף.
השאלה שצריכה להשאל היא מדוע נסגרו בתי הספר המקצועיים ? והתשובה לכך היא הסללה. בתחילה הסלילו ולאחר שהפסיקו להסליל כל מי שיכל בחר תיכון עיוני. כלומר הצטמקות בתי הספר התיכוניים הייתה תהליך טבעי, ששווה לבדוק למה הוא קרה בהנחה שיש קהל יעד למקצועות אלו.
יש לי שתי השערות . האחת עלות בתי הספר האלו רבה מאוד והשנייה הם לא השכילו לעשות שינוי ולמתג את עצמם כבתי ספר כאליטיסטים. לעומתם התיכונים העיוניים פתחו מגמות חדשות – אמנות, תקשורת, ומחשבים…. לו בתי הספר המקצועיים היו משלבים מקצועות עתירי ידע טכנולוגי ומגישות לבגרות ברמה גבוהה (מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, וכו') בצד מגמות אופנה, ארכיטקטורה, תזונה, מלונאות… אולי היה להם ביקוש ? אני לא רואה סיבה שלא ? שהרי שנקר, הטכניון, הפקולטה לחקלאות ובצלאל שמרו על מעמדם, ולא ניתן להתקבל אליהם ללא בגרות ופסיכומטרי.
ונחזור ל 70% . ל 70% מהאוכלוסיה ! אין נגישות לשנקר, לבצלאל, לפקולטה לחקלאות, למכללת סמי שמעון … ולא בשל העדר הכשרה מקצועית אלא בשל רמה נמוכה במתמטיקה ואנגלית.
ההגיון אומר ש 30% מהאוכלוסיה לא יכולים להגיע לרמה של 3 יח' מסיבות גנטיות והשאר אמורים להתחלק בין 3-4-5 יח'. וכדי להפוך את המגמה צריך להשקיע הרבה מאוד כסף.
אני והורים נוספים לילדי שכבת כיתות ג' בהוד השרון נאבקים מול ראש העיר שמבקש לצמצם את 4 הכיתות של השכבה ל-3 כיתות בנות 38 תלמידים. בפגישה איתו הוא סיפר כי הוא מכוון את עיקר ההשקעה שלו לשפר את אחוזי הזכאים לבגרות – ולכן הוא משקיע בתגבור בבתי הספר התיכוניים. כלומר, קודם הורסים את החינוך היסודי ואח"כ משקיעים מיליונים לתקן בתיכון. חלם זה כאן.
ציטטתי אתכן בפורום המחאה. מקווה שנביא גאולה לעולם. http://www.facebook.com/groups/240469289388129/272184349549956/?ref=notif¬if_t=group_comment_reply#!/groups/forumaviv/
רונית,
אכן צודקת.
לא משקיעים בכיתות הנמוכות ומכבים שריפות בכיתות הגבוהות.