חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

איזו מין עצרת?

נושאים פוליטי, תא אופק ב 10.11.08 6:06

יום הזכרון לרצח יצחק רבין, כותרת פשוטה עם המון תוכן. אז מה המטרה ביום הזכרון לרבין? לזכור את האיש? את רצח הדמוקטיה? תא אופק חוזר אלינו והפעם עם שני מאמרים ושתי דעות על יום הזכרון

איבדנו את המסר / סתו ארז

13 שנה לרצח רבין.  13 שנים עברו מהרצח הפוליטי שטלטל את המדינה.  ברחבי הארץ מתקיימים טקסים, בבתי הספר שיעורי חינוך.  עולות שאלות נוקבות, האם למדנו משהו מהרצח?  האם משהו השתנה?  לצערי, השנה קל יותר לענות על השאלה.  התשובה היא לא וההוכחה היא מטען הצינור שהונח בפתח ביתו של  פרופ' שטרנהל על רקע דעותיו הפוליטיות.

אני שואלת את עצמי מה עושים אותם אנשים אשר לא נמצאים במסגרות כגון בתי הספר והאוניברסיטאות אשר הופכות את השאלות האלה לנגישות על ידי טקסים ושיעורים.  האין העצרת המרכזית צריכה לספק את הקרקע הזו?  היא צריכה, אך היא לא.  עצרת שהסלוגן שלה הוא "עם מיטב האומנים" לא מובילה אותי לשאול אף שאלה ערכית.  אני חשה כי העצרת איבדה את המטרה לשמה היא קמה.

הבעיה עלולה לנבוע מריבוי המסרים שהיום הזה מייצג. רצח פוליטי, דרך השלום שנקטעה באיבה, האדם הספציפי אשר נרצח, הוא ולא אחר, ולא באופן מקרי.  חשוב לזכור את רבין, חשוב לזכור את מורשתו.  חשוב לזכור שהסיבה שהוא נרצח הייתה הדבקות שלו בתהליך השלום ולא ניסיון לעשות טרנספר.  הוא היה שמאלני ובשל דעותיו אלו נרצח.  אך חשוב לזכור שזה לא היום "של השמאל", אסור שיהיה.

רק אם נגיע רבבות אנשים לכיכר, שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים נוכל באמת לדבר ולזכור. נוכל למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה.  היום הזה בכלל והעצרת בפרט צריכים לשים דגש על היריות שעצרו לא רק תהליך שלום כי אם תהליך דמוקרטי.  צריך להבהיר, לא הצלחנו להתאושש!  הבחירות לכנסת ה-14, 15, 16 הוקדמו.  אריאל שרון לקה באירוע מוחי ושוב, הבחירות לכנסת ה-18 הוקדמו.  זה לא מצביע על דמוקרטיה יציבה, זה מצביע על כך שמשהו בסיסי התערער.  האמון שלנו במנהיגים מחד גיסא והיכולת שלהם לתפקד מאידך גיסא.  אני לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת.  אני אפילו לא בטוחה שיש לזה קשר ישיר להירצחו של יצחק רבין.  אני כן יודעת, שזה היום שבו אפשר לדון בנושא.  זה היום שבו אזרחים ומנהיגים כאחד צריכים לעשות חשבון נפש.

הסכנה הטמונה בהפיכתו של יום זה לפולחן אישיות ולבכי תמרורים של השמאל על הדרך שלא הצליחה להתאושש היא כי גם לא נצליח להתאושש.  עם ישראל פולג באותו יום ומחובתנו לתקן זאת.  מחובתנו להתאבל ביחד על התהליך שקרה לכל העם (ולא רק לשמאל).  כאשר מרבית הנאומים בעצרת הופכים להיות נאומי בחירות שמאלניים (ולא משנה אם השנה היא שנת בחירות או לאו), שאר הנאומים הופכים להיות סגידה עיוורת לדרכו של רבין, איך אפשר לצפות ממשהו ימני או דתי להזדהות?  איזו סיבה יש לו להגיע לכיכר?  איזו סיבה יש לו לעשות חשבון נפש ביום הזה? אנחנו מפתחים בקרב קהלים אלו אנטגוניזם.  גם לדרך, גם ליום הזה וגם למשמעות שאמורה להיות לו.

אני אמשיך להגיע לכיכר בתקווה כי משהו ישתנה.  אצפה בכיליון עיניים לנאום נוסף כמו של דוד גרוסמן לפני שנתיים, נאום שבשבילו היה שווה ללכת לעצרת בכל השנים האחרונות.  נאום שאולי בגללו הגיע מספר יוצא דופן של אנשים לעצרת של 2007 (ואולי זה היה בגלל שלריסה טרימבובלר ילדה ילד ומלה אותו בתאריך הרצח, מי יודע).  ואולי בשנה הבאה גם נצליח לשנות משהו בעצרת עצמה.

מי ייתן ונביא לשינוי מיוחל, מי ייתן ונקרב את האופק.

סתו ארז היא רכזת פעילות בקמפוס של תא 'אופק', סטודנטית שנה ב' בתכנית פכ"מ.

___

תפקידו של השמאל לזכור / נטע משה

איפה אני הייתי בליל הארבעה בנובמבר 1995?  במיטה, עטוית נמנמת ונחה מתחת להררי חלומות ילדות.  בבוקר שאחרי התעוררתי וגיליתי שאני קצת פחות ילדה.

לא הייתי בגיל המתאים להיחשב ולהתנהג כדור הנרות ומצד שני גם לא בגיל המתאים כדי לחוות את האירוע הזה כעוד פרק בסדרת טלוויזיה עם רעים וטובים.  מהר מאוד נשאבתי למבול הזיכרון והיגון, ובעיקר לקידוש הזיכרון האישי של רבין, האדם. שנים שעל מחברותיי התנוססו ציטוטים שלו, שנים שהתנדבתי להכין פעילויות וטקסים ביום הזיכרון, ומזה שנים שתמונתו ניצבת בחדרי.  כחניכת בני המושבים, נצר לתומכי מערך אדוקים, הייתי בטוחה שכולם כך, כמוני. כמוני חיים את זכר רבין, את זכר המנהיג, זכר הדרך שאבדה וזכר ההסתה.

כמה שנים מאוחר יותר, הופתעתי לגלות שיש אחרת, פתאום החלו דיונים על "לא צריך לדבר על האיש אלא על הדרך", אחר כך "לא לדבר על הדרך אלא על המעשה", "לא לדבר על המעשה אלא על האלימות באשר היא" ולאט לאט, כל דיבורי המטא-זיכרון ההלו שנועדו להפוך את היום הזה לממלכתי ונגיש ומתחשב, גרמו לנו לשכוח.  אני מודה שגם אני החלפתי את אדרת הזיכרון האישי, ופשטתי ועטיתי לא אחת מחלפות זיכרון שונות, אבל לרגע לא חדלתי.

אנו, כשמאל, כתנועת העבודה, הפקרנו את היום הזה בידיהם של אנשים שלא השכילו לראות את חומרת הדברים לפני הרצח.  אנו מפחדים שמא ננכס את היום הזה לשמאל ונותיר אותו הרחק מן הציבור, אנו מפחדים לצקת בו תכנים בעייתיים ואנו מפחדים שהימין ישיל מעליו את הזיכרון בטענה ש"היום הזה הוא של השמאל". אז מה?  ממתי הפחד צריך להניע אותנו?  האין תפקידנו הוא לזכור? על אחת כמה וכמה זה תפקידנו, ויותר מזה, זו חובתנו, ולו כדי ש"יום הזיכרון הממלכתי לרצח יצחק רבין" לא יהפוך להיות מנת חלקו של השמאל גרידא.

13 שנים אחרי וקם דור שלא ידע את רבין, 13 שנים אחרי ומתהלך דור שמעדיף לשכוח,  ואנו מעדיפים לשבת בחוגינו ולהתעסק במטא-זיכרון.  תפקידנו הלאומי הוא לזכור ולהזכיר.

נטע משה היא פעילת תא 'אופק', סטודנטית שנה ב' בתכנית פכ"מ.

נערך על ידי גל
תגיות: , , ,

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.