חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מחאה חברתית חמוצה ומוחמצת- "מגדל צדק "כמשל

נושאים פוליטי, פוליטישוק ב 28.07.12 23:52

הנסיבות שאפשרו את ההצלחה של המחאה החברתית בקיץ הקודם השתנו, ועל מנהיגי המחאה לבחור בין דרך של פרובוקציות והפגנות זעירות ובין המשך התהליך החינוכי וכניסה לפוליטיקה ארצית ומקומית

מאת: דני זמיר

המחאה החברתית של הציבור הישראלי על כל רבדיו פרצה והתרחבה בקיץ האחרון בזכות מצרף גורמים ונסיבות שחברו יחדיו. יותר מכל, היה זה בעיקרו עיתוי מעולה של הצטברות תהליכים מורכבים וארוכים שהבשילו והביאו להצלחתה של המחאה מבחינת התהודה הציבורית לה זכתה.
יתר על כן, להצלחת המחאה והתמשכותה הארוכה יחסית תרמה בין השאר החלטה מודעת של הממסד השלטוני המוניציפאלי לאפשר את קיומה של המחאה (ובמקומות רבים גם לסייע לה באופן מעשי) בגלל ההנחה שמחד היא לא תזיק לממסד הזה (כי היא מכוונת בעיקרה נגד מדיניות הממשלה הפוגעת גם ברשויות) ומאידך בשל היותה ביטוי אותנטי לתחושה רחבה של חוסר הוגנות בתחום ההשתכרות וחלוקת ההכנסות בקרב הציבור האזרחי הרחב, אותו ציבור המכונה לעיתים "מעמד הביניים" שהוא בעצם כמעט כל הישראלים מהעשירון התשיעי/שמיני ועד עשירון רביעי/שלישי המהווים את עמוד השדרה של משלמי המיסים, המתגייסים ומשרתי המילואים ובקיצור האזרחים הנושאי את מדינת ישראל על כתפיהם.

בדיוק מאותה סיבה פורקה וחוסלה מחאת הקיץ הקודם והפכה לזניחה ובלתי משפיעה, מרגע שהממסד השלטוני המוניציפאלי אחז במדיניות שמטרתה כיבוי להבות המחאה וההתלהבות הנגזרת ממנה הלכה המחאה והתפוגגה. אינני חושב שהמדיניות הזו של הממסד המוניציפאלי נבעה מ"הנחיה מלמעלה", או מכך שמישהו מאנשי הממסד הזה באמת חשש שהמחאה עשויה להפוך לצונאמי גורף המאיים עליו. דומני שיותר מכל התגובה הזו נבעה מהרצון של כל שלטון באשר הוא לשקט ולתמיכת הנשלטים, ומחששו של הממסד שהבין כי אינו יכול לנהל בשלט רחוק את המחאה. כמו שאמרו נציגי הרשויות בבית המשפט בדיונים לפינוי המאהלים (כולל בדיון בבהמ"ש המחוזי בנצרת שבו ייצגתי את מאהל קריית שמונה): "המחאה מיצתה את עצמה".

הפעולות שבהן נקט הממסד המוניציפלי והארצי בשיתוף ציני ומניפולטיבי של התקשורת הארצית והמקומית לצורך דיכוי המחאה  התאפיינו באלמנטים הבאים:

א. פיצול ופילוג הנהגת המחאה על רקע מאבקי אגו וכוח.
ב. הצגת המחאה ומוחיה כבלתי ממוקדים, וכחסרי אסטרטגיה ואחריות מערכתית בוגרת.
ג. הצגת המוחים כפורעי חוק ורדיקלים מבחינה פוליטית.
ד. הצגת המוחים כתאבי תקשורת ופרסום בכל מחיר.

מי שהבין כמעט לבדו את המציאות בזמן אמת מקרב מנהיגות מחאת קיץ 2011,  היה איציק שמולי יו"ר התאחדות הסטודנטים. למרות הביקורת הקטלנית הנמתחת עליו (בצדק לדעתי) עקב חבירתו לטייקונים לצרכיי מימון יוזמות "חברתיות" שמולי פעל בשום שכל.  אולי הודות למערך תמיכה יחצני ואסטרטגי ואולי עקב אינטואיציה מחודדת, הצליח שמולי להימנע מהמלכודות שצופנות בחובן הפעולות המפורטות לעיל למעט הפילוג שספק אם היה באפשרותו למנוע.
לעומתו, מנהיגות המחאה הוותיקה הקפידה על ביצוע מושלם של צעידה מסוכסכת רעשנית ומטופשת אל המלכודות שנפרשו לפניה לאור יום: פיצול ופילוג מטעמים של אגו ורדיפת פרסום, הצמדות לעמדות ולאנשים המבטאים תפיסות פוליטיות רדיקליות, הימנעות מכניסה לזירה המפלגתית, איום ולאחר מכן נטייה להפר את החוק ולפרוע פרעות מתוך רצון למשוך עניין נוסף או מתוך ייאוש מחוסר העניין של הציבור הרחב.

התוצאה העגומה נפרשת לפנינו במלוא עליבותה: הפגנות שבת מדי שבת, שלמרות הרבה באזז ברשת לא מכנסות יותר מאשר כמה מאות מפגינים (הכוונה למפגינים שאינם חברי תנועות נוער, מפלגות או מוחים מקצועיים), ניסיון נואש למשוך תשומת לב ע"י מעשים קיצוניים, והפרת חוק שמייד אחריה באים תיאורים מסמרי שיער על אכזריות שלטון החוק ושומריו מול הסבל שנגרם למוחים.

הציבור הישראלי שמאות אלפים ממנו צעדו שבת אחר שבת בקיץ הקודם- לא קונה את המחאה מודל 2012 ונשאר בבית.

מצב דברים זה מחדד את התובנה ואת אותו חלק בקרב תנועת המחאה שמלכתחילה טען כי אין עתיד לתנועת המחאה אם לא תתרגם את תחושת אי ההוגנות שחשים הישראלים למעשה פוליטי. כל מי שעיניו בראשו ו/או שלמד קצת היסטוריה של תהליכים חברתיים בדמוקרטיות המערביות הזהיר את הנהגת המחאה: אי מתן ביטוי פוליטי מפלגתי למחאה יהפוך את תחושת התקווה של הציבור הרחב ביחס לסיכוי לתקן את אי ההוגנות לתחושת ייאוש וכישלון.

בעניין זה אזכיר, כי לפני מספר חודשים ציינתי כאן את עמדתו של עמיר פרץ שהציע לאנשי המחאה להתאגד במפלגה  פוליטית משל עצמם אם חפצי הגשמת יעדיה הם.  חשבתי אז ואני חושב גם היום שספק אם דרך זו תנכיח את מקומם ואת עמדותיהם, נדמה לי שדווקא גוש אדיר ומלוכד במפלגה קיימת היה עדיף. אבל הכיוון של עמיר היה מקובל עלי לחלוטין: או שעולים למגרש המפלגתי פוליטי או שממשיכים להיות ג'וקרים רודפי פרסום, שמנפצים חלונות בנקים ועושים הרבה רוח עם אפס תוצאות. אין להתבלבל:  שינוי הסדר הקיים איננו אפשרי על ידי ניסיון נואש ופתטי ללבוש את מדיו של רצ"ג[1] הנפת הדגל האדום וחלוקת ברושורים נלהבים של תנועות וקבוצות קיקיוניות שמבקשות לגלות לאזרח הישראלי המתמודד על קיומו את האור..

"מאהל/מאחז "מגדל צדק" כמשל.

דוגמה מעולה לאווילות של התנהלותה הנוכחית של שרידי תנועת המחאה היא "המאהל החברתי" על אדמות הקק"ל המוחכרות לדורות לצרכיי עיבוד חקלאי לקיבוץ יקום.

הדעת נותנת, לו היתה הבינה שורה אצל מקימי המאהל, כי מאהל צדק חברתי יוקם על אדמותיו של בעל הון פרטי ו/או תאגיד פרטי הנשלט בידי טייקון והמחזיק דונמים רבים בבעלות משפחתו/תאגידיו. תחת זאת בחרו אנשי המחאה לפתוח חזית פנימית עם שותפים לדרך, ופרצו בנהי כאשר הקיבוץ שנתבע על ידי ממ"י לפנות את הפולשים לאדמותיו החקלאיות עשה זאת וככל הנראה כדין. תגובת המוחים אופיינית. זר לו היה  קורא את תיאורי הפעילים על הפינוי היה בטוח שרק הגירוש מטולדו היה גרוע יותר:  "חורבן בית שלישי". "מכות רצח" היו התיאורים המאפיינים מהשטח, והגדיל עשות, אחד בשם אוהד ברדה שהוא רוח חיה בין תומכי שלי יחימוביץ ברשת, שטען כי יש הצדקה להתנגד לפינוי כזה בנשק!!!...[2]

כל האלמנטים שהביאו לריסוק המחאה באים לביטוי באופן מירבי באירוע הזה הנלמד מלכתחילה מהבחירה להקים מאהל- לא חלילה על אדמתו הפרטית של טייקון או על אדמה שתאגיד בשליטתו קיבל במחיר מגוחך – אלא על אדמה חקלאית המוחכרת לקיבוץ יקום כחלק מפרנסת מאות חבריו.

זהו מעשה הזוי ובזוי: פלישה לאדמתם של שותפים לדרך (חברי יקום בניגוד לאגדות אורבניות אינם עשירים וברשותם בית מגורים צנוע על מגרש קטן, וזכות להתפרנס כאגודה חקלאית מעיבוד חקלאי של האדמות המוחכרות להם למטרה זו)[3], כשהמטרה הבלעדית שלו היא נסיון ליצור עניין תקשורתי ללא מטרה רחבה יותר (כאמור מדובר בקרקע המוחכרת לקיבוץ למטרת חקלאות). ולבסוף, הפלישה הכרוכה בהקמת מאהל קבוע ולא זמני שהכוונה להרחיבו ולהופכו למגורי קבע (הבאת מכולות ו/או קראווילות וכדו')[4] לא הוסתרה, מה שחייב את הקיבוץ לפעול לפינוי-  הוצגה כאקט בריוני ולא מחויב המציאות. (אני משוכנע שיקום לא היתה מפנה מאדמתה מיצג מחאה סמלי).

המפונים ותומכיהם ברשת הוסיפו חטא על פשע כשניסו לנצל את מטעני השנאה הטינה והעוינות שמנחם בגין בנימין נתניהו וחלק לא מבוטל מהנהגת הקשת הדמוקרטית נהגו לטפח וללבות באופן מביש למדי כנגד הקיבוצים וחבריהם בקרב אוכלוסיות מוחלשות – בעיקר מקרב יוצאי ארצות האסלאם- אבל גם "הטריק הקבוע" הזה להאשים את "החשודים הרגילים", ככל הנראה כשל הפעם: בהתאם לארבעת האלמנטים שהוזכרו לעיל מאהל מגדל צדק מקרין ומרגיש למרבית הישראלים כמו מיזם ומיצג חסר הגיון, חסר טעם ופלגני שסיבתו היחידה נואשותם של מקימיו ונזקקותם  לפרובוקציה תקשורתית מול ציבור אדיש.

סיכום ביניים:
לפי מיטב הבנתי והערכתי הציבור הישראלי איננו מוכן ואיננו בשל לתמוך באקט מהפכני אלים. הסכסוכים בין ראשי המחאה, הפרובוקציות הזולות, האלימות והפרת החוק האלימה החוזרת ונשנית תוך התבססות ראשי המחאה בתודעה הציבורית כחבורת צעקנים רודפת פרסום ותו לא, איננה מקדמת במילימטר את שינוי המשטר החברתי.
חינוך, פוליטיקה תקשורת וכניסה למשק הציבורי הן הדרכים הארוכות אמנם אך הבלעדיות לשינוי חברתי, בתהליך ארוך ובר קיימא.
השיחות בבתי העם, מעגלי ההשפעה בחברה ובחינוך, המעורבות בהכרעות המוניציפליות, זו הדרך שתנועת המחאה צריכה להמשיך ולפתח ולהוביל.
נכון, זה לא מספיק מהפכני להגיד שאת הדרך הנכונה, וזה גם לא מספיק סקסי, ורוחו של רצ"ג לא מתנוססת מעלינו אבל זאת אמת למי שחיים בארץ הזו הם העתיד ולא פורקן מקומי של עודף אגו, או מימוש תאוות פרסום גרידא.

דני זמיר



[1] רבנו צ'ה גווארה….

[3] כמובן שאם יקום מבקשת לעשות שימוש לא חקלאי יש ליטול את אדמותיה או למסות אותה בהיקף של 91% לפחות.

נערך על ידי מערכת עבודה שחורה
תגיות: , , , , , , ,

19 תגובות

  1. אבי :

    לא ברור מה היינו מרווחים מ"שובה של המחאה" כאשר ברור שמחאות השונות ברחבי העולם לא הצליחו להביא לשום שינוי במדיניות הממשלתית מעבר לשינוי רטורי של השלטון. יוון, בה המהומות היו חריפות בהרבה מהמחאה בישראל, קיבלה על עצמה את אשכול הגזירות של האיחוד האירופי.
    כמו כן לא ברור לי מה היינו מרווחים מהעובדה שמספר אנשים מההנהגה הבלתי-רשמית של המחאה היו מקימים מפלגה חדשה או נמנים על איזו רשימה מפלגתית בבחירות לכנסת. האם באמת יש למחאה בשורה פוליטית חדשה שאין לה ביטוי במפלגות הקיימות? כי אני לא הבחנתי שעלה במחאה שום רעיון חדש שאין לו ביטוי במפלגות הקיימות.

    אני דווקא חושב שהמחאה הצליחה ובאמת מיצתה את עצמה. מבלי לערוך סקרים רחבי היקף, אני יכול לומר שלרבים מחבריי שעד כה מעולם לא התעניינו בשאלות כלכליות, החלו לתת לכך משקל גדול יותר. אם כי ייתכן שזהו תהליך שהיה קורה עקב המשבר הכלכלי גם ללא המחאה, והמחאה היתה רק ביטוי לכך.

  2. אורי יזהר :

    הקמת מגדל צדק הייתה גימיק פרסומי של גד הרן, יו"ר תנועת עמ"י, שמנסה לחדור למערכת הפוליטית בכל מיני אמצעים שונים ומשונים. מצד שני, אנשי יקום היו צריכים להידבר עם אנשי מגדל צדק ולהשיג פינו שקט מרצון אחרי זמן מה ולא לשלח בהם מאבטחים אלימים.

  3. נדב פרץ-וייסוידובסקי :

    דני: קשה לי להבין את גישת ה'או או' שלך. מי אמר שהפגנות ופעילות שטח סותרת פעילות מפלגתית או פעילות חינוכית? מידיעה, רבים מהמובילים של ההפגנות והמחאות עוסקים גם בפעילות פוליטית או בפעילות חינוכית (או גם וגם).
    להיפך: אם באוקטובר 2011 כולם היו אומרים 'פוס משחק, מפסיקים עם ההפגנות, עוברים למישור הפוליטי', היית מגיע לקיץ 2012 וכולם היו אומרים לך 'עזוב אותך ממחאה, זה נגמר שנה שעברה'.

    מעבר לזה, יש מידה רבה של התנשאות לא הוגנת בביטוי "כמה מאות מפגינים (הכוונה למפגינים שאינם חברי תנועות נוער, מפלגות או מוחים מקצועיים)", במיוחד כשהוא בא ממי שקורא לפעילות חינוכית ומפלגתית. רגע, אז אם התפקדתי למפלגה או שאני פעיל בתנועת נוער – ההפגנה שלי לא נחשבת?

    אבי: כדאי להזכיר שבכל הבחירות שנערכו מאז פרצה תנועת האוקיופי, אף שלטון לא נשאר על כנו.
    אבל אתה בחרת דווקא את הדוגמא של יוון – המקרה שבו ההצבעה בעקבות המחאות אמנם לא הצליחה למחוק את תכנית הצנע, אבל עשתה בה שינויים משמעותיים מאוד.

  4. דני זמיר :

    נדב אני לא כותב נגד "המפגינים הקבועים" לרובת חביר מפחלגה ופעילים פוליטיים (כמוך וכמוני אני מניח) כדבר ראוי לגינוי ולכן אין מקום לתמיהה או עלבון. אני מביא את זה כראיה לכישלון לסחוף את הציבור שבדרך כלל לא יוצא מהבית בניגוד לקיץ הקודם.
    באשר להערה הראשונה שלך: אני לא טוען עקורנית נגד מחאה והפגנות במידה, אני כן טוען בהתאהבות בהפגנה ובפרובוקציה בכל מחיר בלי שיקול מערכתי כולל. אנינ טוען ששיקול כזה שם שימן שאלה ענק על הנסיון המתמשך להנשים את המחאה באופן מלאכותי תוך זניחת חלופות אפקטיביות אחרות.
    הדבר המרכזי ממנו התעלמת הוא הפרובוקציה של מגדל צדק וההתגוללות על הקיבוצים כדוגמה מצערת לאן לפחות חלק מ"המוחים בכל מחיר" מובילים את המחאה ומדוע היא הולכת ומרחקיה את עצמה מהציבור "העם" שאמור לדחוף אותה לפנים (המילה "קדימה" לא ממש מתאימה כאן…)

  5. שי כהן :

    דני, על הרוב אנחנו מסכימים, אבל יש בעייה לשמור על מבט כל כך "שחור-לבן" ברגע שמתבוננים בפרטים

    למשל – מקימי מגדל צדק דווקא בוחרים בדרך של הקמת מפלגה פוליטית, וגילו שכדי לקדם מפלגה צריך גם – מפתיע, לייצר סדר יום דררך פעולות שטח

    שמולי לעומת זאת, בחר בסוג של אנטי פוליטיקה כשאמר שהוא יצטרף למפלגה בה "יוכל להשפיע" כלומר הבחור המוכשר הזה (באמת למדתי להעריך אותו בשיתופי פעולה קודמים) נראה שלקה בהנגביזם-דואניזם בטרם עת

    ודפני – ובכן, דפני נשארה סמל בעבור רבים מפעילי המחאה המתקשים להזדהות עם מוסדות קיימים, גם אם יכולת ההנעה של המונים אבדה לקבוצה הזו, עדיין לא הייתי מספיד את חשיבותה

  6. ציוני מודאג :

    רציתי להוסיף שתי תנועות חשובות ביותר שקמו בעקבות המחאה קיימות עוד התארגניות :
    1. המשמר החברתי בכנסת

    http://hamishmar.org.il/

    2. בר קיימא קבוצת חברים המנסים לחיות ביחד את השינוי.

    http://barkayma.co.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/

    עוד לא אבדה תקוותנו.
    המחאה משנה צורה עדיין קיימת וחשובה.

  7. דני זמיר :

    תגובה 4 מחדש לאחר הגהה….

    נדב אני לא כותב נגד "המפגינים הקבועים" לרבות חברי מפלגה ופעילים פוליטיים (כמוך וכמוני אני מניח) כדבר ראוי לגינוי ולכן אין מקום לתמיהה או עלבון. אני מביא את זה כראיה לכישלון לסחוף את הציבור שבדרך כלל לא יוצא מהבית בניגוד לקיץ הקודם.
    באשר להערה הראשונה שלך: אני לא טוען עקרונית נגד מחאה והפגנות במידה, אני כן טוען בהתאהבות בהפגנה ובפרובוקציה בכל מחיר בלי שיקול מערכתי כולל. אני טוען ששיקול כזה שם סימן שאלה ענק על הנסיון המתמשך להנשים את המחאה
    באופן מלאכותי תוך זניחת חלופות אפקטיביות אחרות.
    הדבר המרכזי ממנו התעלמת הוא הפרובוקציה של מגדל צדק וההתגוללות על הקיבוצים כדוגמה מצערת לאן לפחות חלק מ"המוחים בכל מחיר" מובילים את המחאה ומדוע היא הולכת ומרחיקה את עצמה מהציבור "העם" שאמור לדחוף אותה לפנים (המילה "קדימה" לא ממש מתאימה כאן…)

  8. ל רפי :

    חברים, תסתכלו על המציאות

    אני שמח לראות שאתם מתבשמים בצוותא בהסכמות ההדדיות שלכם, אלה שהיו לפני המחאה בסיס לאידיאולוגיה בלתי-מציאות ונותרו כאלה גם אחריה. בכל הניתוח המלומד של דני זמיר, יש מעט מאוד תובנות רלוונטיות. הראויות ביותר לאיזכור הן ארבע הסיבות שהוא מונה:
    א. פיצול ופילוג הנהגת המחאה על רקע מאבקי אגו וכוח.
    ב. הצגת המחאה ומוחיה כבלתי ממוקדים, וכחסרי אסטרטגיה ואחריות מערכתית בוגרת.
    ג. הצגת המוחים כפורעי חוק ורדיקלים מבחינה פוליטית.
    ד. הצגת המוחים כתאבי תקשורת ופרסום בכל מחיר.
    התיקון הבסיסי המחוייב באופן בו הוא מציג את הדברים, הוא שאלה אינם תירוצים שבהם השתמשה המנהיגות המונציפלית כדי לשבש את דעתה של המחאה עליה, אלא אלה הסיבות האמיתיות ("האמפיריות") שבגללן שקעה המחאה, וממשיכה להתדרדר גם עתה.
    ניתן אולי להוסיף להנמקות הנ"ל שתיים נוספות:
    א. פוליטיזציה אידיאולוגית של המחאה כבר בשלביה הראשונים, שהדירה ממנה חוגים רחבים בציבור הישראלי – ימנים, דתיים, מתישבים, אנשי הפריפריבה החברתית-גיאוגרפית, ומי שחוו כאן ובמקומות אחרים את נחת ידו של הסוציאליזם החזירי של בריה"מ ושל אירופה, ולא היו מוכנים, ככותב שורות אלה לראות בחזרתו למקומותינו כפתרום קסם למצוקות שבחלקן הן עדיין תולדה מימי שלטונו העליזים.
    ב. התמקדות המחאה במעמד בינוני, תוך התעלמות מצרכיהן של השכבות החלשות באמת בחברה הישראלית (שלא לכולן, אגב, מתאים או פתרון כלכלי-חברתי), ומיקודה ברוטשילד שבמדינת ת"א, במקום פריסה ארצית רחבה. הנסיונות המאוחרים לתקן זאת היו מאוחרים מדי, מעטים, מדי, ומעושים מדי בשל הסיבות הנזכרות גם במאמר עצמו.
    כל הדברים הללו נאמרו על ידי בבלוג ב- News1, וגם ע"י אחרים, לא מעטים, כבר מהשבוע השני למחאה. אלא שמנהיגי המחאה הגיעו אליה חסרי הכנה כמעט מכל בחינה שהיא להניע תנועה ציבורית באופן מסודר וממוקד, ומשניתקלו בהצלחה הראשונית של המחאה, הוכו בהלם. נכון, שמולי היה היחיד ששמר על דעה צלולה יחסית, אבל גם הוא לא פעל כראוי ולא נמנע מזיגזגים בעמדות שהביע בראשית הגל.
    הפוליטיקאים של השמאל כיום – שלי יחימוביץ', זהבה גל-און, ואופרטוניסטים פולטיים אחדים בקדימה, עושים עתה, כפוליטיקאים את אותן שגיאות שעשו מנהיגי המחאה. במקום למקד את הדרישות מהממשלה במספר נושאים מצומצם עם יעדי ביצוע סבירים וקונקרטיים, הם מדברים בלשון כוללנית, שכל אחד יכול למצוא בה כמבוקשו, אבל לא ניתן לרכז סביבה מסה קריטיטת אלקטורלית שהמשותף לה יהיה חזק מס"כ גורמי ההפרדה שבין מרכיביה. הציבור הישראלי לא השתנה בכל. יש לו מצוקות כלכליות והוא מחפש גורם שיתיחס אליהן ברצינות ויפעל באופן נמרץ בכדי לטפל בהן נקודתית, במהירות וביעילות. הפתרונות הדרושים אינם חזון לאחרית הימים. הם תכנית פעולה לחומש אחד לכל היותר. כל מי משאינו מבין זאת מחטיא את מהותה האמיתית של המחאה.
    זאת ועוד; המחאה עיבצה סיסמת מאבק מעולה כאשר דיברה על "צדק חברתי", אולם נכשלה בתרגום הסיסמא הזו לתכניות אופרטיביות. תכנית אופרטיבית של מחאה אינה יכולה הליות להחליף את הממשלה – זו קריאה לאנרכיה, ואין לכך תמיכה ציבורית בישראל. תכנית אופרטיבית חייבת להיות מנוסחת במונחים כמותיים בריט מדידה ובסדר עדיפויות קונקרטי. לא יתכן לדבר על צדק חברתי ולהסביר להמוני בית ישראל שהעשירונים השביעי עד התשיעי אינם מרוצים ממה שיש להם כי הם רוצים לקבל מהמדינה (ומי זו המדינה?!…) כל מה שיש להוריהם אחרי 25 שנות עבודה, אחרי 2.5 שנות עבודה, פחות או יותר. הבעיה העקרית כאן היא פער ציפיות לא ראלי. רבין חושבים, בעטות חמורה, שעצם העובדה שהם לומדים באוניברסיטה שלוש שנים, מבטיחה להם רמת חיים של העשירון העשירי לפחות – לא דובים ולא יער. מ-70% מהמקצועות הנלמדים כיום במכללות ובאוניברסיטאות, הם לא יגיעו לכך לעולם – ראשית, משום שאלה אינם המקצועות הדרושים לשוק; ושנית, משום שתוך עשור יהיה השינוי מהותי ומקיף הרבה יותר.
    במקביל לתמהיל בילבולי המושגים של מנהיגי המחאה, יועציהם האקדמיים, מטרטריהם הפוליטיים ועולם המושגים המעוות שלהם על מהותו של צדק חברתי, הם הצליחו להתעלם כמעט לחלוטין מהעובדה שצדק חברתי הוא גם סדר עדיפויות נכון. וסדר עדיפויות כזה שהוא גם מוסרי, אומר, שמטפלים תחילה במקרים הקשים והאקוטיים ביותר ורק אחר-כך באלה שבעיתם אינה הקיום היומיומי אלא רמת הרווחה אליה הם שואפים בטווח הקצר. הראשונים כמעט לא נראו ברוטשילד ולא נזכרו ע"י המחאה של קיץ 2011, והאחרונים היו בליבת והובילו את ציפיותיה עפ"י שאיפותיהם האישיות.
    אם אנו רוצים להבין באמת מה קורה או קרה למחאת קיץ 2011 ולאן הולכים שרידיה בקיץ 2012, והאם יש עדיין סיכוי להחיות אותה גם בשנת 2013, למרות חשרת העננים הכלכלית-ביטחונית הגלובלית המצטברת באזור בפרט אבל גם בעולם כולו, חייבים קודם כל לראות דברים כהוויתם. חייבים לראות לא רק את מה ש"ניתן לחיות איתו" או הוא מתאים לאידיאה-פיקס כזו או אחרת ולכן בו אנו מכירים ואת הדברים האחרים דוחים על הסף. מפלגות קיימות שלא יתנו למסרים האותנטיים של המחאה לחלחל למצעיהן, שלא ישלבו את הדרישות האמיתיות שלה בתוכניות היישום הפוליטיות שלהן ולא יתנו לכל אלה ביטוי חד וברור, לקראת הבחירות הבאות, גם לא יעשו שינוי ממשי לאחריהן.
    לסכום: המחאה עומדת להעלם. מוחים מקצועיים או מוחים "שכירים" שממומנים ע"י גורמים אינטרסנטיים מבפנים ו/או גורמים עויינים מבחוץ, ימשיכו להרעיש ברחובות, ומפעם לפעם "יגנבו" כותרת תקשורתית. אבל הציבור הרחב, מי שרק בכוחו להניע את המערכת הלאומית, דרך הכנסת והמפלגות, לעבר סדרים חדשים, אינו שם, ההיפך הוא הנכון, הציבור סולד משליחיהם ושלוחיהם של המממנים הנסתרים הללו, ולא יתפתה להם. בשנת 2013 יהיה קשה הרבה יותר לקדם מצעים כלכליים-חברתיים "פזרניים". מה שלא יבנה כיום כדי לתמוך בתודעת הצורך שלא לדחוק את אלה הצידה גם בצוק העיתים הצפוי, לא יהיה שם כאשר הציבור יצטרך לו. צדק חברתי עשוי להפוך לסיסמא נבובה, אם ייעשה בו שימוש חסר אחריות (ומקרה סילמן יוכיח…) ויכול להיות סיסמת-קרב אמיתית, אם יוצבו מאחוריו ערכים אמיתיים ותכניות ביצוע קונקרטיות, שמשרתים לפחות את רוב הציבור וקוד-כל את הזקוקים ביותר.

  9. דני זמיר :

    ל. רפי אם לסכם במשפט אחד את הניתוח המעמיק שלך-

    "מי שלא חושב כמוני לא רואה דברים כהוויתם."

    אבראוו.

  10. t :

    כאחד מהוגיו ומקימיו של מאחז מגדל צדק במסגרת מיזם חומה ומגדל. לא אכביר במילים. למעט: לו היית משוח עמי או עם מי מעמנו, חברי המאחז. כולנו פעילי מחאה. לא היית מעלה על דל שפתיך וקצה עטך, לכתוב דברים הזויים, סהרוריים וחסרי ביסוס עובדתי כפי שהעזת להתיימר לכתוב. אין לי ספק שמלאכת הכתיבה חביבה עליך. אך ריקה היא מעובדות בסיס , כך גם חוצפתך הנלוזה לבקר אץ מה שאינך בקיא ומבין בו. אין ספק. אתה טרול אמיתי. לבריאות. מיציתי. ולא אגרר לבור אותו אתה מנסה לגרור את המחאה ואותנו. אליק

  11. גבי :

    יש ביניכם הסכמה על הצורך להכניס את האנרגיות וסדר היום של המחאה אל תוך הזירה המפלגתית.
    אבל הלכה למעשה אתם מסייעים, אף אם לא מדעת, לקבור את המשך המאבק לשינוי חברתי-כלכלי.
    איך? על ידי זה שאתם עושים חזרה בזמן
    לתרמית הקודמת של הכתרת עמרם מצנע לראש המפלגה – הפעם בדמותה של שלי יחימוביץ.
    כמו מצנע דאז – כך עכשיו יחימוביץ משמשת בפועל כמעין "קטר" שנוסע על דלק הפוטנציאל של רצון רבים לשינוי חברתי-כלכלי, אבל מסלולה הבלתי נמנע הוא לגרור את הקרונות העסקניים, הנצלניים האופורטוניסטיים, רודפי הכסאות והשררה כמו כבל, הרצוג, בן אליעזר ודומיהם אל התחנה האחרונה והנשגבת מבחינתם – כיסא מיניסטריאלי מרופד היטב.
    אולי אתם סוציאל-דמוקרטיים – אבל מתקשים ללמוד לקח וחבל.
    חברים – שם המשחק האמיתי של המנגנון המפלגתי ושל קבלני הקולות אצלכם הוא זהה בכל המפלגות "הגועליציוניות" למיניהן –
    ג'ובים רבותי ג'ובים!!
    אז מה אני מציע? שתתכבדו אתם עצמכם ותצטרפו לפעילים של המחאה כדי לתרום מניסיונכם\ן – כי לדעת רבים וטובים אין כנראה קיצורים בדרך לבניית כוח פוליטי חלופי, עם סדר יום חברתי-כלכלי של צדק ושיוויון.

  12. דני זמיר :

    לאליק דבריך מוכיחים את טענותי כאלף עדים.
    מאחר וחוץ מלגדף לא טרחת לענות אפילו לטענה אחת אני פטור מלהתייחס אליך ברצינות.

  13. דליה :

    גבי, תגובה 11
    המחאה אינה תחליף לפעילות פוליטית. לא ברור לי איך אתה רוצה לבנות כוח פוליטי חלופי באמצעות המחאה.האם ברחוב, בהפגנות, במהפכות אלימות תביא לשינוי פוליטי? ולעניין שלי יחימוביץ, מה ההשמצות האלה? אתה משווה אותה לעמרם מצנע? ההבדל ביניהם משמעותי ביותר. שלי יחימוביץ הוכיחה עצמה כח"כית ראויה בחקיקת חוקים רבים. מגיעה לה הזדמנות להוכיח עצמה כמנהיגת מפלגה.אני בטוחה שהיא לא תטוש באמצע הדרך ולא תתפטר ממנהיגות המפלגה, כפי שעשה מצנע.

  14. עמית-ה :

    מתחילת המחאה היו קולות שאמרו צריך לתעל את הכוחות אל הזירה המפלגתית, כל מי שאמרו את זה היו אנשים בעלי ניסיון בפעילות חברתית ומחאה.
    האנשים שהנהיגו את המחאה לא השתכנעו, הם עבדו בכיוונים רבים ובלתי ממוקדים.
    רובם הגדול היו חסרי ניסיון בפעילות חברתית.
    נכון לרגע זה ישנם הישגים רבים מאוד וחשובים מאוד למחאה, אני לא יודע אם דני צודק לגבי העתיד.
    אולי צריך להכנס לפעילות מפלגתית ואולי לא, אולי נזכה לראות שינוי חברתי משמעותי ואולי לא.
    אם אני שופט על פי תנועת המחאה של אמצע שנות ה-60 (בעולם המערבי) אפשר לראות את השינוי המשמעותי שהשיגו המוחים בתחום האזרחי.
    מצד שני כשכולם היו עסוקים בזכויות אזרח שוות עישון גראס וקינה על לכתו של ג'ים מוריסון,
    ביטל ניקסון את הסכמי ברטון וודס והפך את ילדי הפרחים ובניהם לעובדים חסרי זכויות ועתיד.

  15. אבי :

    להיכנס עכשיו למפלגת העבודה זה חסר משמעות. אין פריימריז או בחירות כרגע וזה יהי מכת מוות למחאה. לפעמים ישנם הפגנות של מאות אנשים אבל הקיץ הזה היו כבר הפגנות של עשרות אלפים (כמה שהזכרון הישראלי קצר שאפילו הפגנות שהיו הקיץ הזה כבר נשכחו). המחאה צריכה להמשיך במתכונתה הנוכחית, יהיו עוד מקרים כמו הפגיעה הפיזית בדפני ליף או מקרה משה סילמן שיתנו למחאה פוקוס תקשורתי. רק המחאה תשאיר את הנושא הכלכלי-חברתי במוקד התועדתי ותמשיך להוציא הפגנות באופן עקבי כל שבוע על הנושא החברתי-כלכלי.

  16. אבי :

    שמולי היה כמובן ראשון המתפלגים ורודפי האגו. הוא זה שהחליט שהמאהל מיצה את עצמו ובכך פגע קשות במחאה. הוא זה שרב סתם כך ללא סיבה עם כל מנהיגי המחאה, למרות שהוא לא יזם אותה אלא רק הצטרף אליה. הוא זה שמסרב להצטרף למחאה בקיץ הזה ומסרב להביא את הסטודנטים להפגנות. חבל שבגלל רדיפת האגו של שמולי המחאה לא גדלה ליותר ממה שהיא.
    בקשר לטענות על אלימות, זה ממש מגוחך, לא היה כמעט מקרה אחד של אלימות מצד המוחים, חוץ מחלון אחדשל בנק שנופץ. כל טענות המשטרה הוכחו כשקרים והמשטרה לא הצליחה למצוא מקרה אחד של אלימות נגדה. זה כאשר המשטרה מתנהגת בברוטליות ופוגעת פיזית במוחים (אני צריך להזכיר את התמונה האיומה שבה השוטרים פגעו פיזית ופצעו את דפני ליף).

  17. ל רפי :

    לדני זמיר (תגובה 9);
    לא הבנת את הדברים שכתבתי או שלא כתבתי מספיק ברור. המסר האמיתי הוא, שרק מי שחושב כמוך מבין ומי שמתבונן במציאות כמוני, הוא זה שחולם באספמיא…
    אבראוו?! – אבראוו!!!

  18. גבי :

    כדאי לשים לב טוב טוב להקבלה בין שלי לבין עמרם כי גורלה יהיה כגורלו – אם תסרב למכור את המצע תמורת כסאות אזי הפואדים והבוז'ים והכבלים, עם רודפי הג'ובים שמשמשים להם קבלנו קולות – יגרמו לה לברוח כמו שעשו לעמרם!! ראו הוזהרתם!!
    החלופה הפוליטית עם סדר יום חברתי-כלכלי אמיתי , של צדק ושיוויון, תצמח רק מלמטה עם עזרה של אנשים כמוכם.

  19. יצחק ג'קי אדרי :

    דני זמיר, אתה לא ראוי לתגובה, הרווחת כמה מילים באמצעות מספרים בינריים וחופש הבעת הדעה, אבל באמת שאתה לא ראוי לתגובה.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.