חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

משה סילמן ז"ל והעבודה הסוציאלית – האם הלכנו לאיבוד?

נושאים דעות, רווחה ושירותים חברתיים ב 23.07.12 2:00

מיטל מיכאלי כותבת על תהליך הדיכוי העצמי והמקצועי בעבודה הסוציאלית, בעקבות הטרגדיה של משה סילמן ז"ל

בימים שלאחר אירוע ההצתה העצמית של משה סילמן, הרחוב, כמו גם התקשורת, ניסו להתמודד עם ההלם. נשאלו שאלות נוקבות שהופנו בעיקר לממסד – לביטוח הלאומי, למשרד השיכון, למשרדי הרווחה. אותו ממסד, שהפך לאויב של כולנו, אבל בעצם מורכב מהרבה מאוד אנשים. חלקם הגדול, כמו גם אני, עובדים סוציאליים.

אני מאוד אוהבת ומוקירה את מקצוע העבודה הסוציאלית. בחרתי במקצוע בימים קצת אחרים, נאיביים יותר, למרות שידעתי שהוא כפוי טובה. באותם מוצאי שבת, הייתי שם ברחוב קפלן, הסתובבתי בין הנואמים, ביניהם גם עובדות סוציאליות, ואז – ברגע אחד הכל השתתק. משה סילמן גרם לי לעצור לרגע, ולחשוב על מה שקרה לי כעובדת הממסד בשנים האחרונות, ומשקף אולי תהליך של דיכוי עצמי ומקצועי שקורה לכולנו בתוך המקצוע הזה.

עוד בתקופת הלימודים, מתגלה קונפליקט מובנה בתפקיד העובדת הסוציאלית. את נמצאת שם כדי לסייע לאנשים שהוחלשו ודוכאו ע"י המערכת, אך את עצמך, ברב המקרים חלק ממנה. את שם בתוך שירותי הרווחה, בביטוח הלאומי, בשירות בתי הסוהר, בשירותי הבריאות – ואת שואלת את עצמך מה תפקידך? האם תפקידך לייצג ולהשמיע את קולם של המוחלשים ובכך להילחם במערכת עבור ה"לקוח/ה" שלך, או שעלייך "להכיל" אותו/ה בחדר הטיפול ולהמשיך ולענות לו תשובות לאקוניות ואטומות, המייצגות את המערכת והופכות אותך לצינור מערכתי בדמות אישה רכה ורגישה.

על פניו נדמה שהאופציה הראשונה היא המתיישבת עם ערכי המקצוע, אך בפועל נדמה, למרבה הצער, שרובנו בוחרות באפשרות השנייה. לא כי אנחנו חלשות, רעות או אטומות – אלא כי למרבה האבסורד, זו דרכנו היחידה לשרוד בתוך המערכת – שהיא מקום העבודה שלנו. אלפי עובדים סוציאליים, אנשי צדק והומניזם, מגיעים לתוך אותו הממסד עם כוונות טובות. עם ערכים של סולידאריות, ביקורת חברתית, עם רצון לעשות שינוי. כמי שלמדה בתל אביב, אני יכולה להעיד על כך שערכים אלה התחזקו והתחדדו אצלי בתקופת הלימודים.

אך משהו קורה לאחר מכן, במעבר שלנו לתוך אותו ממסד. בחלוף השנים משהו מהמטען הזה מתפורר. נדמה, שמבלי שנשים לב לכך, אנו הופכות בשיטתיות לחלק מאותו מערך ממסדי מדכא. אין לנו ממש ברירה אחרת. עובדת שתבחר להילחם עבור הלקוח/ה שלה מסכנת יותר מדי. היא לרב אישה אחראית שצריכה לשמור על מקום העבודה שלה. היא לרב אישה מוכשרת, שמעוניינת להתקדם בהיררכיה המערכתית. היא חכמה והיא אינה רוצה להיות "מסומנת" כמרדנית, היא אינה רוצה להיתפס כאמוציונאלית מדי או ביתר הזדהות עם פוניה. היא אינה רוצה לשים את אישיותה ה"בעייתית" על שולחן הניתוחים של הממונים עליה ובנוסף לכל זה – ממש לא בטוח שתצליח להשיג את מטרתו/ה של הלקוח/ה. התוצאה המרה היא – שאנחנו שותקות את הדיכוי. מכילות אותו, מסבירות אותו לעצמנו ולפונים/ות בעזרת מושגים מקצועיים קרים. מתרחקות ממנו. עוברות ל"צד השני" – היודע, המוגן, הבטוח. ואי אפשר להאשים אותנו.

המחשבות האלה מותירות אותי עם שאלות קשות – איך אפשר לנצח את הקונפליקט הזה? נדמה לי שבימים של מחאה חברתית כל כך סוערת – העבודה שלנו הופכת פוליטית מתמיד. כל מעשה "מקצועי" הוא מעשה פוליטי. מה שמשה סילמן עשה צריך לעורר גם אותנו, מחייב אותנו לקחת סיכונים. לראות את החלק שלנו – כמו שאנחנו מלמדות את הפונים שלנו. ולא רק לראות – גם לעשות. להיות ביקורתיות מתמיד כלפי כל שיחה והתערבות. לנער את אבק השחיקה וקהות החושים ולהתבונן היטב בעצמנו.

אולי תפקידו של משה סילמן היה להזכיר לנו – שכמו שכלל אזרחי המדינה הם הרוב, גם אנחנו, העובדות הסוציאליות, הן רוב המערכת. כוחנו מוחלש יום יום אל מול הלקוחות שלנו, ואסור לנו לטשטש את התמונה. המצב הזה מחייב אותנו להיות אמיצות, להרים את ראשנו וקולנו. אם ניזכר – אנחנו בעצם טובות בזה. והסוד הוא – שאם כולנו ננהג כך, אולי באמת נצליח לעשות שינוי במערכת.

הכותבת היא עובדת סוציאלית ותלמידת תואר מוסמך באוניברסיטת תל אביב

נערך על ידי דורון
תגיות: , , , ,

11 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) :

    לעובדים הסוציאליים:
    מדוע אינכם מתפטרים?
    הרי ברור שאתם רק בובות.
    ברור שמשתמשים בכם על מנת להשתיק ולא על מנת לסייע.

  2. אזר טל :

    אני עו"ס.גם אני מבין בשיטה הכלכלית הנאוליברלית תפקיד העו"סים הוא לחנוק מחאה חברתית,לספוג את הזעם על גופם במקום שיופנה כלפי השלטון.החינוך שעו"סים מקבלים שהבעיות של הפונים נובעות מסיבות אישיות או משפחתיות ולא גם ממדיניות כלכלית הם חלק מההסחה.הרצון להתקדם והקושי לותר על השכלה שנרכשה במאמץ וכסף רב הם עוד נדבכים שמשמרים את המצב. אם קשה לך לותר על מה שהשקעת למרות העובדות אפשר לעשות כמה דברים: 1.להגיד לפונים את האמת שהבעיות של רבים מהם הם תוצאה של מדיניוןת כלכלית נאוליברלית.2. לרכוש ידע על ארגון מחאות חברתיות (יש ספרות רבה בנושא)3. לדבר עם עוד עו"סים שמרגישים כך ולשמר את התודעה כדי למצוא דרכי פעולה. 4. לותר על הקידום.עוס"ים שמותרים על הרצון להתקדם במערכת יכולים לעשות עבודה הרבה יותר משמעותית.זה דורש החלטה מה יותר חשוב לך ובשביל מה את רוצה להיות עו"סית.להחלטה שלך יהיו השלכות רבות על חיי אדם. הפנתרים השחורים נעזרו בעו"סים כאלה שעבדו אז בעיריית ירושלים.עוס"ים אלה תרמו ידע ועזרו לפנתרים לארגן את המחאה. ללא עזרה זו ספק עם המחאה אז היתה מגיעה לכאלה השגים.

  3. יונה ניצן :

    אני חושבת שהמקצוע שלנו כן צריך להיות פוליטי ולי למשל אין בעייה להגיד לאנשים שדעתי כדעתם אבל הממסד..
    אני ניסיתי,לא עם הרבה ידע בעבודה קהילתית לעשות משהו בזמנו בשכ' פלורנטין-לפני למעלה מ30 שנה אבל לא יכולתי לעמוד מול הממסד שאז היהפחות מקצועי.הממסד שלנן של המעסיקים.שלנו

  4. אזר טל :

    אני מבין אותך יונה.האמצעים העומדים לרשות שירותי הרווחה הלכו ופחתו לאורך השנים.להבנתי, היום מערכת הרווחה הפכה להיות לא רלונטית.ההשפעה שלה על מצבן של העשירונים התחתונים זניחה ושולית.היא רלונטית בעיקר כדי להמשיך ולחנוק את הזעם של האזרחים הנמנים על האוכלוסיות עתירות העוני והפניית זעמם כלפי עובדי השירותים החברתיים. במקום כלפי שר האוצר וראש הממשלה שמנהלים את המדיניות הכלכלית שגורמת לסבל כה גדול.במצב כזה רק התארגנות קהילתית למחאה והתחברות לכוחות נוספים במרחב החברתי יכולה להביא לשינוי.השאלה היא האם עובדים סוציאלים יכולים לסייע לפונים שלהם בהתערבות כזו.

  5. עמית-ה :

    בכנס כלכלת העוני שהיה השנה במכללה בתל-חי דיבר אחד המרצים על קונפליקט אחר.
    הוא דיבר על כך שכעובד סוציאלי עליו להעצים ולחזק את המטופל, אבל גם כשהצליח עדיין לאדם חזק אין בחוץ שום תקווה.

  6. אזר טל :

    נכון עמית.היאוש מהמצב הכלכלי מוליד בעיות פםסיכולוגיות ומשפחתיות.גם אם עזרה פסיכולוגית מחזקת עדיין המצב הכלכלי לא השתנה.יש גבול כמה התחזקות פסיכולוגית יגולה לעמוד מול מצב כלכלי כל כך קשה.כדי באמת לעזור צריך לשנות את השיטה הכלכלית לכזו שתאפשר לאנשים לא להתרסק נפשית ומשפחתית.ואת זה עושים דרך הדמוקרטיה.מחאה חברתית,התארגנות קהילתית לפעולה ושינוי פוליטי בשלטון המרכזי.השאלה היא האם עובדים סוציאלים רלונטים לתחומים אלה.הפנתרים השחורים בשנות השבעים קיבלו הכוונה ועזרה כזו ממספר עו"סים בעיריית י-ם.המחאה שלהם שינתה את פני המדינה.לצערי עד אז ומאז עו"סים לא לקחו חלק כזה בנעשה במדינה.השאלה אם אפשר לשנות מצב זה.בתגובות הקודמות שלי אני מתייחס לזה.מוזמן לעיין ולהתייחס.

  7. עמית - ה :

    אזר אני מסכים איתך לחלוטין.
    מחאת הפנתרים שונה לגמרי משום שבתוך הממסד היו אנשים חזקים מאוד שהסכימו איתם.
    שיתוף הפעולה בין הפגנות בחוץ וצעדים ממסדיים בפנים ייצר את מערכת הרווחה של ממשלת רבין הראשונה.
    העוס"ים לוקחים חלק במאבק יותר מאשר חלקם באוכלוסייה משום שהם מכירים את הנושא באופן כואב.
    ברור שלא כל ציבור העוס"ים משתתף ואפילו לא הרוב, זה מצב אנושי.

  8. מיטל :

    אני חייבת להיות קיצונית- אני חושבת שאם לא כולנו נתארגן יחד לשינוי כולל לא יקרה שום דבר- לשבות לא רק בשביל הסכמי שכר, להתפטר ממקומות שיש בהם מחדלים, לא לשתף פעולה עם המחדלים

  9. אזר טל :

    לצערי יש רבים מהפונים שכועסים ומאבדים אמון בעובדות הסוציאליות שאינן עוזרות להם להתארגן למחאה חברתית.שסוג כזה של עזרה לא נמצא ברפרטואר המקצועי שלהן.רבים מהפונים ומפעילים חברתיים תופסים את העוסי"ות כקבוצה כנועה שאיבדה את כבודה, שמקבלת כל גזירה מלמעלה בהכנעה ובכאב ואחת לשנים רבות מעורבות במחאה חברתית ורק למען שכרן.למרות שאלו דברים קשים וכואבים כלפי ציבור שכוונותיו טובות, חשוב לדעתי שהעוסקים בתחום ידעו זאת ויתמודדו עם דברים אלה. אשמח לתגובות.

  10. יואב :

    תודה לך. כל כך נכון. רגשותי איתך ולכן עזבתי את המקצוע. אני – מה שקוראים – בחרתי להלחם מחוץ למערכת. כעו"ס וסטודנט בעברי אני מציע להקים קבוצה שתתחיל להפגין נגד תכנית הלימוד המעוותת והמניפולטיבית של ההכשרה. כמה דוגמאות שעולות לי בראש: אין אף קורס של חשיבה ביקורתית רצינית (כלומר מכך משתמע שהמערכת מעודדת לחשיבה בלתי ביקורתית (מעניין למה?). המחשבה הביקורתית הכלכך רלוונטית של פוקו ומרעיו לשדה הע"ס אינה קיימת בלימודים; אני זוכר עד כמה הרגשתי כמעט לא אקדמאי כשפגשתי רעים בוגרי פקולטות אחרות. את כל ההבנה הביקורתית שרכשתי כאדם עשיתי באוטודידאקטיות. הרגשתי שזו חובתי לעצמי ולמקצוע שאלמד את מה שמנסים להשתיק. כך המשכתי להבין עד שבחרתי לעזוב את המערכת ולהאבק מבחוץ. בנוגע לויכוח האם נכון יותר להאבק מתוך או מחוץ למערכת אני חושב שהתשובה אינה חד משמעית. אלא נתונה בפנימיותו של האדם החושב. בהצלחה לך ואנא ממך ומשאר הקוראים – בתור התחלה: בואו נתקומם נגד הפקולטות המשתיקות.

  11. אזר טל :

    יואב.המון תודה על תגובתך וסליחה על האיחור בהתייחסות.גם אני באופן רשמי לא פעיל יותר כעו"ס למרות שבפועל אני עובד בתחום באופן לא פורמלי.ממה שלמדתי אני חושב שמקצוע העבודה הסוציאלית כפי שנוצר והתפתח לא יכול להוות מקור להתארגנות או יוזמה של מחאות חברתיות וייבושו ממשאבים לאורך השנים הפך אותו ללא רלונטי גם למה שכן מתיימר לעשות.יש יותר מידי משתנים שלא מאפשרים שינוי וההסטוריה מעידה כי עובדים סוציאלים לא היו חלק משמעותי מאף מחאה בעולם מאז שהמקצוע הומצא.המקרה של העוסי"ים שליוו את הפנתרים השחורים בירושלים הוא היוצא הכלל שמעיד על הכלל.בכל זאת אפשר להתמודד עם זה גם מבפנים.התייחסתי לכך בתגובות הקודמות שהבאתי ואתה יותר ממוזמן לעיין בהן.בתמצית, אפשר למשל לותר על השאיפה להתקדם במערכת ובכך לא להיות כבול לכללי משחק שמחייבים קודם כל שמירה על המערכת ומונעים לפעול בדרכים רדיקליות.שחרור כזה פותח אפשרויות רבות לפעילות משמעותית בשטח.אפשר לשלב עבודה כעו"ס ופעילות בארגונים חברתיים/פוליטיים כדי להשלים את החסר.ויש עוד אפשרויות.לדעתי חבל להשקיע אנרגיות בנסיון להפוך את מקצוע העבודה הסוציאלית למשהו אחר.יש אלטרטיבות קיימות במקומות אחרים שאפשר להצטרף אליהם ולחזק אותם.בהצלחה גם לך.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.