מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
המחאה החברתית מתחדשת – למרות האיסור להפגין, וללא אלימות
ההפגנות בקיץ שעבר הוכיחו לניצן כהנא שאפשר אחרת, כי כולם רוצים שיטה כלכלית צודקת. לרגל שובה של המחאה, היא קוראת למי שמאמין שיבוא לקחת חלק, ומוקיעה כל הבעה של אלימות
במוצ"ש, התחושה באוויר לא היתה שונה מהתחושה בקיץ שעבר. תחושה של שינוי, שבאנו, ברגל, לעשות היסטוריה ושלא יספרו לנו אחרת. שהמחאה לא מתה, וכן, אנחנו הרוב. הלחות באוויר, שהיתה חדשה לי, אחרי חודשים של הפגנות בירושלים, היתה צריכה להיות לי סימן שאנחנו כבר לא בעיר הקודש.
בקיץ שעבר יצאנו להפגין נגד המדיניות ההרסנית של הממשלה, נגד רמיסת מעמד הביניים, וההתעלמות, נקודה, מהשכבות החלשות. ישבנו אז בקיץ ודיברנו על צדק חברתי, על איך עושים מהפכה. עוד בלילה השלישי למחאה, כשהיינו בערך ארבעה אוהלים בכיכר צה"ל, ידענו עד אמצע הלילה לחפור על הקריטריונים עליהם לא נתפשר בתחום הדיור. אגב, שבועיים אח"כ כשראש הממשלה הבטיח לפעול ע"מ להגשים את כולם, מלבד הרביעי והקריטי – הדיור הציבורי, הפתרון לשכבות החלשות – ידענו להיות אחראים מספיק למי שלא תמיד יכולים לצעוק, לאלו שבשבילם זו מלחמת אין ברירה ולהישאר ברחובות.
בת"א הסיפור הוא שונה, כך גיליתי. בעוד שהירושלמים הם אנשים מסודרים, בת"א כבר מזמן אף אחד לא מפחד מהים. בעוד אנחנו מפגינים ברחובות שהוסדרו לנו, עוצרים כשצריך ובכלל נעים בטור ארוך, בהפגנה לת"א קשה להגיד שיש סדר. בת"א המחאה היא העם, ובעם יש אנשים עם תפיסות שונות של הפגנה ומחאה. אין הגדרה איפה נגמר ההמון, ובעיקר, אין הנהגה שעומדת מקדימה ומתווה קו.
על אף ויכוחים חוזרים ונשנים, על זה שאנחנו לא הסטודנטים הצרפתים, ושבישיבה במעגלים לא עושים שינוי חברתי, אלא רק בשריפת מכוניות ובתי עסק. אני עדיין מאמינה שזה קו אדום מאד רציני. יצאנו לרחובות, מי שקראו להם עד אתמול "מלח הארץ", ועשינו קודם דבר אחד מאד משמעותי – העברנו מסר חינוכי! אפשר אחרת, אפשר לדבר ערכים, אנשי כהנא יכולים לשבת עם נשות מחסום ווטש, כי כולנו רוצים שיטה כלכלית הוגנת. כולנו רוצים צדק. יש מי שיעבירו את הגבול בדאגה ליהודים, יש את אלו שבשבילם צדק חברתי זה קודם כל הפליטים, אבל דבר אחד היה ברור בקיץ שעבר: ישבנו וסוף סוף דיברנו.
כמי שרואים עצמם מובילים פה שינוי חברתי, עלינו להתרחק ולהוקיע מתוכנו כל הבעה של אלימות! יש לנו אחריות חברתית-חינוכית עצומה! בימים בהם האלימות חוגגת ברחובות, בני נוער מחפשים תירוץ להשחית או לדקור או גם וגם, אנחנו, המבוגרים האחראים, אלו עם החזון, חייבים להראות להם שאפשר אחרת. שלשיח יש משמעות, ששינוי תודעה הוא הפתרון. ובעיקר שהליכה לקלפי היא החלטה לא פחות מושכלת מיציאה לכיכר בערב. הגיע הזמן לצאת מהקונספציות השגויות ולהפסיק להצביע למלך ישראל, או פשוט, לאדון הקפיטליזם.
וחזרנו הביתה, כי הקיץ נגמר ואיציק שמולי אמר לקפל את האוהל ולחזור ללמוד. אבל חזרנו הביתה כשגרירים של רעיון! אומנם רמת התקווה לשינוי ירדה, אבל ידענו שקרה פה משהו גדול, שהכניס לשיח מושגים כמו "מדינת רווחה" ו"צדק חברתי" שאף אחד לא דיבר עליהם או עסק בהם כבר כמה עשורים. היתה לנו תחושה שאפשר לשנות, שצריך להתפקד למפלגות ולהכריע מבפנים, שלתנועות החברתיות יש מקום בשינוי תודעה.
במוצ"ש היתה אותה תחושה באוויר. התחושה הזו עברה תוך פחות משעה, כשהפנמנו את כמות השוטרים שמאגפים אותנו, ואת האוטובוסים שמחכים להעמיס את העצורים עליהם. לרגעים, באיים בהפגנה, היו יותר שוטרים ומצלמות משטרה ממפגינים. בהתחלה היה אסור לרדת לכביש, לאחר מכן, לא לעמוד על המדרכה, סגרו את אבן גבירול אז הובילו אותנו לעקוף אותם דרך שדרות חן וחוזר חלילה. כשהגענו לבנין העירייה התחושות כבר היו קשות, הגענו אל הקרב, אל מלחמת אין ברירה. השוטרים, מוכנים לאלימות, ושלא יספרו לכם אחרת, היו בכל מקום. הם מאסו בנו, הילדים יפי הנפש, והיו מוכנים לקרב מצידם. ובציבור גדול, כמו בציבור גדול, היו מי שדפקו על קירות כדי להרעיש, והיה את זה שגם בעט כדי לשבור. היו מי שצעקו "מדינת משטרה" כדי להתגרות, והיו מי שהמשיכו במסרים על תקציב חברתי.
אני מאמינה שלמ-ה-פ-כ-ה בכזה סדר גודל צריך הנהגה, אני גם מאמינה שהמהפכה הזו תמיד היתה שייכת לחברים בה. רבים מחברי הוקיעו היום את האלימות, דיברו על מחאה שפשטה את הרגל, על ציבור הזוי שמנסה לשחזר היסטוריה. חברים, אפשר לעמוד מהצד ולבוז למחאה. אפשר לדבר על מפגינים אנרכיסטים שהם לא חלק ולעולם לא יהיו, ואפשר לבוא ולהוביל. מי שחיפש מאז הקיץ שעבר תירוץ לא לקחת חלק בשינוי החברתי הכ"כ נדרש הזה, מצא אותו אתמול. אבל בינינו, הוא היה מוצא לו גם תירוץ אחר.
ומי שבאמת מאמין, כמוני, שצריך להיות פה שינוי חברתי יסודי, כזה שמבוסס על ערבות הדדית, על דאגה לעניי עירך, בלי להפקיד את הגר. כזה שבו מוקיעים אמירות גזעניות, הומופוביות, חשוכות שקשה להאמין שנאמרים בישראל 2012. מי שמאמין שהגיע הזמן לשינוי באיכות החיים של כולנו, ושיקראו לנו מפונקים עד מחר, אבל יש סיבה שלביבי שלי 3 דירות, ואני בקושי חדר בירושלים מצליחה לשכור בלי לשאוב כסף מאמא… מי שמאמין, שיבוא להיות חלק. שיתמוך במחאה ויפנים את גודל האבסורד בהפרטת המרחב הציבורי והאיסור להפגין.
הכותבת היא יו"ר תא אופק – תא הסטודנטים של מפלגת העבודה באוניברסיטה העברית
תגיות: איציק שמולי, מחאה חברתית, משטרת-ישראל, תא-אופק
קישור קבוע
4 תגובות
Email This Post
27 ביוני, 2012 בשעה 8:44
תקראו קצת באתרי שמאל קיצוני,הם מהללים את האלימות ומברכים על ה״רדיקיליזציה״.
אני מקווה שהמחאה תהיה כמו בקיץ שעבר ושהעבודה תדע להשתלב בה.
27 ביוני, 2012 בשעה 15:37
לביבי יש 3 דירות כי הוא לא בזבז ת'זמן שלו על אוננות ורבלית כמוך וכמו החברים שלך.
אולי אם תתחילי לעבוד במקום לשבת ולקשקש כיו"ר של איזה תא גם את תגיעי ליום שתוכלי לרכוש בו דירה בלי לסיים ת'תואר.
27 ביוני, 2012 בשעה 17:12
ביבי עשה את כל הכסף שלו מאוננות ורבלית ואת המשכורת שלו עבור העבודה הזאת הוא קיבל מהמגזר הציבורי.
27 ביוני, 2012 בשעה 23:13
בהיסטוריה של היחסים בין מפגינים לשוטרים היו ירידות ועליות.
אני מקווה שהמשטרה הפנימה את השיעור מההפגנה האחרונה ותחזור לנהוג על פי החוק והשכל.
הפגנות בישראל ובשטחים הכבושים ללא תלות בזהות המפגינים הן תמיד פחות אלימות מהפגנות בארצות המפותחות.
אם אנחנו רוצים לשמר את המצב הזה אנחנו צריכים לעזור למשטרה ללמוד ולהשתפר, אני מקווה שמזה ילמדו גם החיילים שמפזרים לפעמים הפגנות באופן אלים ובלתי חוקי.