מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
התנהלות משרד האוצר – זה לא מקרה, זאת שיטה, ולכן האחריות על הבוחר
לדעתו של ק. טוכולסקי, שיטת ה"אין אחריות" של משרד האוצר מטרתה אחת: חיסול מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית, בטכניקת הפרד-ומשול
דו"ח המבקר התפרסם כצפוי, עורר את הדיון הרגיל ובקרוב מאוד ישכח – ויונח אחר כבוד יחד עם שאר הכרכים העמוסים לעייפה של דו"חות המבקר במדפים נידחים של ארונות בארכיונים. אנחנו בינתיים ספגנו שבוע של הסלמה בדרום, ואנחנו עוד במצב טוב – קבוצה של בערך 700 איש יוחזרו למדינה במצב איום רק בשביל ששר הפנים יוכל להציג כותרות אחרות. מהצד השני, בשביל ששר האוצר יקבל תקשורת חיובית הוא ויתר לתאגידי ענק על בערך 25 מיליארד ש"ח מסים שיכלו לכסות על הגירעון התקציבי ולסייע בצמצום החוב הציבורי, כל זה בשביל תקשורת אוהדת. וראו איזה פלא: 21 מומחים קיבלו כותרות אוהדות בכל עיתון וכלי תקשורת. כל חתימה שכזו עלתה למשלם המסים למעלה ממיליארד ₪, אבל מה הם חיי אדם וכספי הציבור לעומת הצורך בהסטה והסתה של הדיון הציבורי?
מעבר לכל אלו, הדו"ח ישכח כמו שאר הדו"חות כי מבקר המדינה – שבמשך שנות כהונתו הארוכות פרסם דו"חות פחות או יותר על כל דבר – מתייחס לכל מקרה כאל מקרה. אפילו בהמצאת התואר "אחריות מיוחדת" ובהטלת האחריות על שני שרים שבמקרה מכהנים כיום, נכשל המבקר מלהצביע על כך שלא היה פה כשל נקודתי או אפילו כשל רב שנים בנושא מסוים. הכישלון של שיטת ה"אין אחריות" של משרד האוצר, שמייבש בכדי להפריט איבר אחר איבר של המגזר הציבורי, הוא לא מקרי – הוא שיטתי. אין פה טעות, אין פה פאשלה, אין פה משהו שלא שמו לב שהוא קיים ו-"וואלה, טעינו, אופס". יש כאן שיטה, ויש כאן מטרה, המטרה חיסול מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית. השיטה: הפרטות, של מקומות עבודה ושל העבודה עצמה. המטרה: בניית מדינת עבדים ששונאים אחד את השני, במקום להילחם באדונים שמתעשרים על חשבונם, שהשיטה עצמה יוצרת. האמצעי: הנחות מס לבעלי יכולת והעלאות מס לחלשים, תוך הסתה מתמדת של החלשים האחד כנגד השני. איכשהו, לכך המבקר לא שם לב, למרות עשרות דו"חות מקצועיים ורציניים. הוא זיהה היטב את חלקי הפאזל אבל הוא לא רואה את התמונה הכוללת.
הבעיה היא לא רק בטיפול בשירותי הכבאות. היא גם קיימת בטיפול ברפואה הציבורית ובבריאות הנפש, בהכנת ישראל לרעידות אדמה ובהתמודדות עם בעיות תכנון ובנייה. היא שם במערכת החינוך שתוצאותיה הולכות ומידרדרות ומוריה הולכים ומזדקנים, היא שם במחסור ההולך וגובר במהנדסים, הנדסאים ועובדים מקצועיים במקצועות התעשייה, הבנייה והחקלאות, ובריבוי ההולך וגדל של בעלי הכשרה במקצועות הביורוקרטיה הפרטית והלא יצרנית כמו עורכי דין ומאמנים אישיים. את הבעיה הזו לא ניתן לפתור בביקורת נקודתית ומקצועית. את הבעיה הזו ניתן יהיה לפתור רק באמצעות החלפת השלטון.
מי שבוחר פעם אחר פעם במפלגות שמאמינות בהפרטה ובחיסול המיסוי הפרוגרסיבי ההוגן, ובהעמקה של המיסוי הרגרסיבי המשעבד, מי שבוחר פעם אחר פעם במפלגות שמאמינות בחיסול העבודה המאורגנת ומדינת הרווחה – הוא זה שאשם במצב שנוצר. אין לצפות משרים שמאמינים בייבוש והפרטות לקחת אחריות, הבוחר הוא זה שצריך לקחת אחריות על בחירותיו. מי שהולך לקלפי ומצביע לאחת ממפלגות הקואליציה הקיימת מנציח את השיטה ואת תחלואיה. צדק המבקר שלא קרא לאיש להתפטר. כיום זה לא תפקידו, וכל עוד השלטון הנוכחי על משרתי ההון שלו לא יוחלף, המציאות לא תשתנה. החלפת שטייניץ לדוגמא במאיר שיטרית למשל, או החלפתו של ישי באטיאס, לא ישנו שום דבר. עוד משחק כיסאות של משרתי הון חנוטים בחליפות, שמשרתים בעלי הון מהכיסאות שהעניק להם העם.
אז תודה למבקר, הכדור עבר לידי העם. הגיע הזמן שכמו שהמבקר השכיל להבין שהעם אמור לדרוש אחריות מיניסטריאלית, יבין זאת גם העם. מי שמצביע לביבי/ברק/ישי/ליברמן/מופז/ליבני/לפיד יקבל תמיד אותו דבר: משרתי הון שמשרתים את ההון ופוגעים באינטרסים שלו. אין מימין לעבודה ולו מפלגה אחת שבראש מעייניה הציבור ולא אינטרסים של בעלי הון. מי שרוצה ממשלה רצינית שתתחיל לתקן את מה שעשו פה הממשלות כמעט בלי הפסקה מאז 1977, צריך לזכור בדרך לקלפי שאסון הכרמל אינו מקרי. הוא תוצאה של השיטה.
תגיות: אלי-ישי, אסון-הכרמל, הפרטה, יובל שטייניץ, מבקר-המדינה, מסתננים, מערכת החינוך, משרד-האוצר, רפואה ציבורית, שירותי-כבאות, תאגידים
קישור קבוע
תגובה אחת
Email This Post
26 ביוני, 2012 בשעה 3:53
מבקר המדינה מתוקף תפקידו יכול להגיד דברים רק בין השורות.
וכשאמר בצורה בהירה שכאשר מדובר בחיי אדם אסור היה להתנות את הכסף בריפורמה, אפילו שזו נחוצה – מיד צצה מתקפה ללא כפפות. המבקר הוגדר הזוי, וכבר יצאו פטיציות "מדעיות" לקרוא אותו לסדר.
(הרשימה אותי במיוחד הפטציה ה"מדעית" בנוסח הטכנוקראטי נעדר כל אמפטיה לבני אדם, אלה שאיבדו את חייהם ואלה שרק איבדו את ביתם ואת רכושם. רק. כל כך 'רק' עד שהטרגדיה שלהם נעדרת מהשיח הציבורי. שיגידו תודה שנשארו בחיים).
וכל הדיבורים האלה על כך שלולא אסון האוטובוס ש"בכלל לא נבע מהשריפה", לא היה כאן בכלל סיפור – רק מעידים על כך שהחברה הישראלית הופכת יותר ויותר מחוספסת, עד כדי בהמיות.
היה צריך איזה צדיק לנקב את הצמיגים של שועל ערמומי שגונב את המדינה (זאבזמביש חבר שמול המצלמות דיבר על הפעולה בעורמה), כדי שמנהיגי ההתנחלויות יתכנסו לגנות את ה"אלימות". הרבנים הקובעים כמובן לא השתתפו.
מה שהם עושים שם בעצם הישיבה בשטח שהחוק הישראלי בכלל לא חל עליו – זה לא אלימות? והשלב הבא כבר בצנרת – לכפות על המדינה סיפוח השטחים האלה – אם צריך אז בעורמה, אלא מה.
ואפשר להמשיך ברשימה, ומנחם לוריא לא נלאה מלעשות זאת שוב ושוב – השורה התחתונה היא שאנחנו כבר לא חברה אלא אוסף של קבוצות
שמרמות אחת את השנייה,
ובעל הזרוע לוקח הכל.
זה העיקרון המארגן.
איבדנו את השםה המשותפת, אם בכלל היתה לנו, או אם היינו בדרך אליה. אין כאן דבר כזה באף תחום.
שלי יחימוביץ מנסה לבנות אותה בתחום הכלכלי-חברתי, ועם כל הכבוד לה גם היא מפספסת. כי הכוחנות, הזלזול בחוק, הקריצה, השקר, הם לא פן אחד של החיים פה, כמו שצפוי בכל חברה אנושית.
הכוחנות, הזלזול בחוק, הקריצה, השקר קובעים פה בשקט את גבולות המדינה.
אבל שלי בזה לא מתעסקת. היא משאירה לאחרים לקבוע את הגבולות.
אז לאיזה מדינה היא מתכוונת כשהיא אומרת, ש"קודם צריך שתהיה פה מדינה"?
חברה צריך פה, בלי עורמה ובלי קריצות ובלי גנבים שקובעים בלילה את הגבולות.
אז צריך.
ולמרות הכל אסור להתייאש משלי, עד שתשלב את ההכרה הזאת בעבודה שלה.
אז, אולי, מי יודע, תלוי – אולי השמאל יקבל את הנפח ואת הכוח לשנות.
לפחות שווה לנסות. אולי.