מנוי דוא"ל
RSS
בפייסבוק
בטוויטר
עוד שנה מסתיימת – והחינוך מדשדש
מנכ"לית משרד החינוך דוחפת ליותר רגולציה, אך הדבר לא יגביר לאמון במערכת. לדעתו של אברהם פרנק, יש ליישם מערכות לימוד מתקדמות כמו המודל הפינלנדי, בדומה לבתיה"ס הפרטיים שכבר עובדים לפיו
נפתח בהצהרה בוטה: ישנם אצלנו מעט בתי–ספר בלבד שעונים על צרכי התלמידים והוריהם. מה התלמיד צריך? כישורים נכונים לעת הזאת, ומשמעות ותכלית לעשייתו. אבל דווקא שני אלה – נעדרים מבית–ספרנו. מערכת החינוך הישראלית העתיקה בשנים האחרונות את המודל החינוכי של מדינות דרום–מזרח אסיה, ארצות הברית ואנגליה. מודל זה מתאפיין בלמידה לקראת מבחנים ובשיעורים פרונטאליים שמעניינים רק חלק קטן מן התלמידים. כל זה לצורך מדידה מתמדת של מי השיג כמה, במטרה "לשפר הישגים". אלה מולידים באופן טבעי תרבות תחרותית לא–סולידרית מצד אחד, והרחבת פערים חברתיים מצד השני.
לכן היה זה בלתי מפתיע בעליל, לקרוא את דבריה של מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר, בכנס שהתקיים בסמינר בית ברל ב-11.6.12, שם הסבירה בין השאר כך: "שנת הלימודים הנוכחית התאפיינה לא מעט בפעולות משרד החינוך לחיזוק הסטנדרטיזציה, הפיקוח והשליטה שלו על העשייה הפדגוגית בכל תחומי החינוך בביה"ס. בד בבד שידרג המשרד את המערכות המתוקשבות שלו, מה שמאפשר לו לרכז את כמויות הנתונים הגדולות שהוא דורש מבתי–הספר להעביר אליו". עינו של האח הגדול פקוחה היטב. היא נימקה מדוע נחוצה העמקת רגולציה במערכת החינוך, והנהגת הערכה ומדידה, ועם זאת הוסיפה: "אנחנו זקוקים להרבה מאד אמון במערכת, בכדי שלא נצטרך להישאר במצב זה של רגולציה" (קו לחינוך, 14.6.12). דלית שטאובר לא הביאה אמנם את המודל האמריקני למשרד החינוך, אבל היא חשה מחוייבת כלפיו בכל נימי נפשה.
הדברים נאמרים על רקע כנס גדול שהתקיים באוניברסיטת תל–אביב ב-24 ביוני, שכותרתו היא "החינוך בישראל בין שתי תפיסות פדגוגיות מנוגדות". כלומר, המודל האמריקני שהועתק לישראל באדיקות של חוזרים בתשובה, אינו המודל היחידי. מולו ניצבות היום מערכות חינוך מתקדמות, שהמובילה בהן היא פינלנד, שאף תיוצג הרבה בכנס התל–אביבי. אם דלית שטאובר באמת ובתמים מחפשת אמון, כדאי לה ללמוד מן הפינים שאצלם trust היא מילת המפתח. המדידה המתמדת, המבחנים האובססיביים, ה"הישגים" במובנם הדל ביותר (להתכונן לבחינה, להצליח בה ולשכוח, ללא כל חוויה לימודית בעלת ערך) – אינם מובילים לאמון, אלא להפך: הם יוצרים חשדות עמוקים בכל רובדי המערכת.
המרד השקט במערכת – המעריכה אך לא–מוערכת – מתבטא בפעילות של עוד ועוד קבוצות הורים להקמת בתי–ספר "פרטיים" עבור ילדיהם. באותם בתי–הספר העניינים מתנהלים אחרת: לא מדידה כמוטיב מוביל, אלא משמעות בעשייה וחוויה מהחיים בבית–הספר. ההורים רוצים אוטונומיה שתאפשר לצוות, להורים ולילדים לקבוע את תכנית הלימודים ואת דרכי ההוראה שיתאימו לצרכים של הקהילה המקומית. פינלנד מוכיחה שכיוון כזה גם מוביל להצלחות.
משרד החינוך שלנו אמנם חוזר ומשכנע את עצמו שמה שעשה מאז נכנסו סער ושושני למשרד ב-2009 הוא חיוני ונכון, אבל הציבור כבר מצביע ברגליים. הוא הפסיק לקנות את ה"סחורה" השבלונית הזאת, ומבקש לעצמו שני דברים עיקריים: הענקת כישורים השכלתיים לילדים הדרושים למאה ה-21 באמצעות פדגוגיה חדשה, והענקת כישורים אישיים–חברתיים–ערכיים, שהמערכת אינה מטפלת בהם כמעט לחלוטין. הם אינם מעוניינים בלעיסה של עוד ועוד חומר – שאף אחד אינו יכול להציג עבורו רציונאל, מדוע הוא ולא דברים אחרים – והעברת שנות חיים יפות בעשייה (או אי–עשייה) שאינה מותירה עקבות.
שר החינוך הקים ועדה לבדיקת בחינות הבגרות ששטאובר בראשה, אולם דבריה שקראנו אינם מבשרים טובות. מנכ"לית משרד החינוך צריכה להפנים יותר, שהעולם השתנה והוא עתיד להשתנות עוד יותר בשנים הבאות. היא אינה נערכת כנדרש לימים הבאים: לא צרכני ידע דרושים לנו, אלא יצרניו; לא צייתנות דרושה לנו, אלא ראש גדול, יצירתי ויוזם.
* הכותב הוא ד"ר למינהל החינוך מאוניברסיטת תל–אביב
תגיות: אברהם-פרנק, גדעון-סער, דלית שטאובר, משרד-החינוך, פינלנד, שמשון שושני
קישור קבוע
2 תגובות
Email This Post
26 ביוני, 2012 בשעה 2:38
צריך להבין שה"מדינה" אינה אחראית לחינוך, אלא ההורים.
ה"מדינה" היא מנגנון התארגנות (מה שקרוי היום בשם "מימון") ולכן צריך להחזיר את האחריות למי שלא היה צריך לנטול אותה ממנו מלכתחילה, להורים, ולהקים בכל בית ספר דירקטוריון מנהל של 40% הורים, 40% סגל, 10% הנהלה ו-10% משרד החינוך. אפשר לשנות את האחוזים, אפשר לשים גם נציגי תלמידים פה.
כשזה יקרה – אז המערכת תסדר את עצמה ולא יהיה צורך בבתי ספר פרטיים.
27 ביוני, 2012 בשעה 7:05
לדקל עוזר,
זה בדיוק ההבדל בהשקפת עולמנו – החינוך של ההורים יינתן בבית, בבית הספר הוא צריך להיות בידי אנשי המקצוע האמונים על כך, אבל לשם כך צריך לאפשר להם ללמד ולחנך ולא לעסוק כל הזמן בהכנת התלמידים להבחנות שמטרתה מדידה והערכה.