חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

על כוחם של ארגוני העובדים בשבדיה ועל מאמר מביך בדה מרקר

נושאים דעות, כלכלה ותקציב ב 12.06.12 0:56

זהו מאמר תגובה לכתבה מגמתית ומטעה שכותרתה: כך דחקה שוודיה את הוועדים מחוץ לעמדות- הכוח והשכר עלה

מאת: עמי וטורי

הנטייה הראשונית שלי כאשר קראתי את מאמר התעמולה הימני מטעם מכון המחקר הימני שפורסם ע"י סוכנות הידיעות הימנית, בלומברג, בעיתון הימני דה-מרקר, הייתה להתעלם. כל כך הרבה פעמים כתבתי מאמרים על מבנה המודל הסקנדינבי ועל ארגוני העובדים בסקנדינביה ותמיד מופיע, בדרך כלל ב דה מרקר או במעריב מאמר קבוע כמעט ללא שינוי עם אסופת שקרים וחצאי אמיתות. הטקטיקה של חזרה על שקר מספיק פעמים עד להפיכתו ל"אמת" מתישה את מי שניצב מולה אבל כנראה שאי אפשר אחרת וצריך עוד פעם לענות. אז כדי לנסות בפעם המי יודע כמה להסביר שאמת אינה שקר, מלחמה אינה שלום ועבדות אינה חירות, רשימה חלקית של הערות לגבי חלק מחצאי האמיתות והשקרים באותו מאמר.

א – כיום אחוז השכירים החברים בארגוני העובדים בשבדיה הוא כ 70%. אותו אחוז כמו בשנות ה 70.

ב – השכר בשבדיה נקבע ע"י הסכמים קיבוציים ענפיים. הסכמים שנגזרים מההנחיות הכלליות של הפדרציות. לא ע"י מו"מ מבוזר. לאחרונה התיאום הוא גם חוצה פדרציות. למשל כל ארגוני העובדים מכל הפדרציות תיאמו ביחד את דרישותיהם במו"מ שהוליך להסכם האחרון של עובדי התעשייה.

ג – זכות השביתה בשבדיה היא הרחבה בעולם כיום והיא מוגנת בין השאר ע"י אי קיומו של "עקרון המידתיות" אותו עיקרון המאפשר לבתי דין לעבודה בארץ להחליט ששביתה היא מוגזמת ולכן לאסור על המשך קיומה.

ד – רוב ההון הפיננסי בשבדיה בשליטת קרנות הפנסיה של ארגוני העובדים ואו המדינה. זה לא היה המצב בשנות ה 70.

ה – נטל המס הכולל בשבדיה נותר כמו בשנות ה 70 על כ 50% מהתל"ג. היקף ההוצאה הציבורית האזרחית כנ"ל.

ו – הארגונים משיגים העלאות שכר ריאליות נאות ע"י מו"מ תוך כדי סכסוך עבודה. הם פשוט לא צריכים לאיים יותר מידי עם 5 מיליארד אירו בקרנות השביתה שלהם.

ז- בשבדיה יש מס רווחי הון של 30% מס רכוש של כ 1% מערך הרכוש הכולל מידי שנה. ויחד עם מס החברות נוצר מס שולי אפקטיבי על הכנסות מהון של כ 60% הנתון. המקביל בישראל הוא 32%-36%.

 ח – הרפורמה במס ההכנסה הייתה ב 1990 לפני ממשלת המרכז ימין והיא כללה מצד אחד הורדת המס השולי אבל במקביל ביטול של כל הפרצות בתשלומי מס ההכנסה כאשר האפקט הכולל היה אותו נטל מס ישיר. ט – כאשר הסוציאל-דמוקרטים חזרו לשלטון ב 1994 הם העלו את המס השולי מ 51% ל 56% והשיעור הזה נותר בעינו עד היום

. י – הקואליציה של הסוציאל דמוקרטים הירוקים והקומוניסטים מובילה בסקרים על המרכז ימין בגלל שהם מאגפים אותם מימין… מי שמאמין לזה כנראה שבאמת מגיע לו להמשיך להאמין לדה מרקר

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

20 תגובות

  1. ק. טוכולסקי :

    דה מארקר הוא עיתון תעמולה ימני.השאלה היא מתי לנו יהיה עיתון משלנו, עיתון שיעסוק בעובדות ובמטרות ולא בשירות לבעלי ההון.

  2. גליה :

    כאשר בהסתדרות יבינו שזה מספיק חשוב

  3. א. קוריאל :

    עדיף להתפלל כל יום לביאת המשיח מאשר לחכות שההסתדרות בהנהגתה הנוכחית תקים שוב עיתון עובדים.

  4. ק. טוכולסקי :

    מה לגבי עיתון של כוח לעובדים? ירחון לפחות?

  5. עמית-ה :

    בנתיים יש לנו עיתון שהוא גם קאופרטיב דו חודשי בשם חברה.
    זה לא מספיק אבל זאת התחלה.
    בנוגע לדה-סמרקר הוא מזכיר לי את האינפנטלים שמגיירים כל הצלחה או פרסום ותמיד מחפשים את היהודי בכל מקום.
    כך גם הדה-סמרקר מחפש הצלחות של המודל הניאו-ליברלי ומכיוון שבטווח של כמה שנים אין דבר כזה, כתבלביו "מגיירים" מקרים של הצלחה גם כאשר הם סוציאליזם צרוף.
    הגיע הזמן שהם יעשו השוואה של הכלכלה בבריה"מ לפני ואחרי הגלסנוסט, הם יגידו שגורבצ'וב היה קפיטליסט.

  6. איתי :

    טוב מאוד שמובאת כאן דוגמה לעיתונות ניאוליברלית בעברית, אבל המסקנה ממנה צריכה להיות הפוכה מזו של המגיבים.

    דווקא המאמר הזה, שלא נכתב ע"י כתב דה-מרקר, מראה מדוע דה-מרקר (בעידן שלאחר המשבר הכלכלי העולמי) אינו מתאים להגדרה עיתון ניאוליברלי, משום שהוא חריג מאוד ביחס לכתבות דה מרקר בעיוות שהוא עושה למציאות.

    אילו דה-מרקר היה עיתון ניאוליברלי היא לא היה מייצר כתבות ענק על כמה המאיון העליון בישראל משלם פחות מס מהישראלי הממוצע, או על כמה המאיון העליון צמח יפה בעוד השאר מדשדשים בקושי. הוא היה מעוות את המציאות הזו כדי להראות כמה הצמיחה מועילה לכולנו וכמה הורדת מס החברות מועילה לכלל הציבור.

    אילו דה מרקר 2012 היה עיתון ניאוליברלי, הוא לא היה מתגייס למען הגדלת המיסוי על רווחי הגז הטבעי, אלא היה מייצר כתבות עם "מידע" המגוייס לטובת האינטרסים של נובל אנרג'י ותשובה.

    וכן הלאה וכן הלאה.

    האם יש בדה-מרקר (ובגלובס ובכלכליסט) עיתונאים ניאוליברליים? בוודאי, אבל יש גם כאלה שממש לא, ויש גם כאלה שעמדותיהם מכילות תערובת מורכבת ורבת סתירות, כי באמת המשבר העולמי גרם להרבה אנשים לחשיבה מחודשת על אמונות היסוד שלהם.

    מדוע לאנשים שפעם דיבררו באוטומט את הסיסמאות הניאוליברליות קל הרבה יותר לוותר על אמונות הקשורות לממשלה רזה ולהורדת מיסים (ולאמץ בחזרה את קיינס) אבל קשה הרבה יותר לראות את האלמנטים החיוביים (לחברה כולה!) בעבודה מאורגנת? זו שאלה סוציולוגית מעניינת. אי אפשר לחקור אותה ברצינות כל עוד מתייחסים לעיתונות הכלכלית בצורה מכלילה ושטחית בתור האויב.

  7. לקסי :

    חברי שכתבתם את התגובות 1 – 5.
    איפה בדיוק כתבתם אותן?
    במקום להתבכיין עשו למען הגדלת התפוצה.
    בכל מפגש חברתי אני שואל שנים או שלושה אנשים מתי בפעם האחרונה הם היו בעבודה שחורה.
    למי שנזכרים רק בעישוב הגינה ובצביעת התקרה אני נותן כרטיס ביקור שלנו, חלקם באים, חלקם גם נשארים.

  8. עמית-ה :

    איתי לדעתי הדה מרקר (כלומר העובדים והתמה המרכזית של העיתון) הוא ניאו ליברלי שמבין כי הכלכלה לה הוא מטיף הגיעה רחוק מידי.
    גם הכלכלן הכי חביב עלי ג'ק' גלברייט בעד קפיטליזם ולכן ביקש להגביל אותו.
    ברור לכ אדם רציונלי שהמערכת הקיימת היום לא יכולה לשרוד, ההבדל ביני (סוציאליסט) לבין ניאו ליברל מואר (דה מרקר) הוא שאני חושב שכלכלה צריכה ניהול, לא רגולציה רופפת.

  9. משתמש אנונימי :

    מרוב איזמים – לאן נעלם הכסף?

    המושג "ניאו-ליברליזם" עלול להטעות. כאילו זה משהו שונה מקפיטליזם ותורת היד הנעלמה וכל השאר.
    דה-מרקר הוא בפירוש עיתון שתומך בערכי היסוד של הקפיטליזם ומתנגד לסוציאל-דמוקראטיה.

    מפגש קוניקטורלי בין ס"ד לקפיטליסט יכול לגרום לאשליה אופטית.
    גם הקפיטליסט עשוי להתנגד לפרוטקציה של הממשלה שמעדיפה בעל הון אחד על בעל הון אחר. תפקידה של הממשלה מבחינתו של הקפיטליסט זה לדאוג לכללים הוגנים בתחרות בין בעלי ההון. כאן, כאן ממש הוא דורש את התערבות הממשלה.
    זה מה שעושה דה-מרקר.

    כשופר קפיטליסטי מיצג דה-מרקר את העמדה שהתארגנות עובדים, "פוגמת" כביכול בתנועה החופשית של השוק החופשי המכוון ע"י היד הנעלמה.
    לכן חוזר דה-מרקר באופן דתי ממש על הכללת וועדי העובדים החזקים בתוך קבוצת הטייקונים.

  10. אמנון פורטוגלי :

    דה מארקר אינו עיתון תעמולה ימני, הוא לא ניאוליברלי, ואינו פועל בשירות בעלי ההון – רחוק מזה. הוא כמובן לא עיתון סוציאליסטי ולא עיתון של העבודה המאורגנת או ההסתדרות.
    יש בו מגוון מסויים של דעות כאשר הסמן השמאלי הוא גאי רולניק ואיתן אבריאל והסמן הימני היא מירב ארלוזורוב וגם היא זזה בשנים האחרונות מהקיצוניות שלה. עם זאת נראה שלרוב כתבי העיתון יש עמדה כנגד העבודה המאורגנת. ולא עושה רושם שוועדי העובדים הגדולים עושים משהו כנגד זה.
    שטרסלר שהוא פונדמנטליסט של התפיסה הניאוליברלית כותב בעיקר בהארץ.

  11. משתמש אנונימי :

    מה זה סמן שמאלי? איזה ערך יש לסימונים היחסיים האלה?
    דה-מרקר הוא עיתון שמיצג את המיינסטרים הקפיטליסטי. (ישנם כתבים שנמצאים מצד אחד של הקו ואחרים מהצד השני, מה זה משנה חוץ מהעובדה שבמקרים מסוימים עשוי דה מרקר לשמש אדיוט שימושי?)

    דה-מרקר מתנגד עקבית למונופולים, כמו שצריך לפי הספר הקפיטליסטי.
    ועדי עובדים לפי הספר הזה הם – מ-ו-נ-ו-פ-ו-ל -.

    על-פי התפיסה הקפיטליסטית לעובד יש זכות לנהל מו"מ חופשי עם המעביד שלו על מחיר כוח העבודה שהוא "מוכר" לו, כפי שצריך להתנהל כל מו"מ על סחורה לפי הספר הקפיטליסטי, ללא כל התערבות, וזאת כדי להבטיח את "חירותו של העובד" ואת מנגנון היד הנעלמה של השוק החופשי.

    זה לא סתם כאילו ככה באיזה מן מקרה עלום "שלרוב כתבי העיתון יש עמדה כנגד העבודה המאורגנת".

    ומה בדיוק אמורים לעשות הועדים הגדולים נגד העמדה של רוב כתבי דה-מרקר? להתנהג יפה יותר? זה מה שישנה את העמדה האידיאולוגית של כתבי דה-מרקר?

  12. דמוקרט :

    אבל אנחנו בשמאל הכלכלי, כרגיל, מפרכסים אחד את השני ועושים עצמנו מרכז הייקום וחכמי הדור בעוד על כל קורא באתר עבודה שחורה אני מרשה לעצמי להניח, וגם לא קשה במיוחד לבדוק, יש אלפים אם לא עשרות אלפים שקוראים באתר ההוא.
    אז אחנו נמשיך לשכנע את עצמנו ודה מרקר ימשיך להכשיר לבבות לימין.

  13. איתי :

    עמית, דעתך על אינה תואמת את הראיות כפי שאני מבין אותן, ראה כמה דוגמאות למעלה.

    ניאוליברלים הם דתיים פונדמנטליסטיים בעד מינימום ממשלה ומינימום רגולציה ושום עובדות שמראות שזה לא עובד לא יבלבלו אותם. לצערי, דתיים פונדמנטליסטים ששום עובדות לא יבלבלו אותם יש גם בסוציאליזם (וזה לא מכוון אליך).

    בעניין ועדי עובדים מעניין שדה מרקר בעקביות מתנגד לוועדים החזקים אבל בשנים האחרונות נוטה מאוד להראות גם את הצד הרע של מעמד העובדים החלשים, דוגמה מהימים האחרונים:
    http://www.themarker.com/news/1.1729362

    אני רואה במה שקורה בדה-מרקר (ובגלובס ובכלכליסט) מאז 2008 הזדמנות שכדאי לנצל אותה – בוודאי שהם לא ימירו את דתם מקפיטליזם לסוציאליזם, אבל בהחלט יש כאן פתח לשיחה מלמדת על דברים שלא עובדים במדינות כמו ארה"ב וכן עובדים במדינות כמו סקנדינביה (נראה לי שמלכיאור הצליח בכך עם דה מרקר בעניין מיסוי הגז).

    אבל כדי שנוכל לנהל איתם שיחה אי אפשר להתייחס אליהם בתור נציגי השטן, משום שזו טעות עובדתית חמורה. כל מה שצריך כדי לעמוד על הטעות הזו זה לקרוא את העיתון ולבדוק כמותית כמה פעמים מובעות עמדות תואמות ניאוליברליזם וכמה פעמים מובעות עמדות שאינן תואמות.

  14. דליה :

    איתי
    נראה לי שהנושא שאתה עוסק בו הוא גמישות הדעה, ולא עניין הניאוליברליזם של דה מרקר. הבנתי שאתה מודה בעובדה שדה מרקר עומד בסקאלה של קפיטליזם ניאוליברליזם, אך אתה מעריך את העובדה שמדובר בעיתונאים גמישי דעה שאפשר לקיים איתם דיאלוג. השאלה היא אם הפתיחות לדיאלוג תוביל אותם לסוציאל דמוקרטיה.

  15. איתי :

    לא הבנת אותי נכון. דעתי כדעת אמנון.

  16. משתמש אנונימי :

    איתי לא ברור מה מלמד המאמר בדה-מרקר שאתה מקשר אליו.
    אין שם מילה על התארגנות עובדים, אלא דיווח על וויכוח על השאלה מה נבלה ומה טריפה.

    מה שברור הוא שדה-מרקר, אידיאולוגית הוא נגד התאגידים בדיבור, אבל העמדה הקפיטליסטית בעל כרחה היא תומכת תאגידים.

    אם זה היה תלוי בתאצ'ריסטים הגונים – כל הכלכלה היתה מתבססת על עסקים קטנים וקצת תעשייה כבדה מלווה בהרבה בנקים פרטיים קטנים שמתחרים זה בזה וחלוקה שווה של מניות ציבוריות, ללא התערבות ממשלתית כמובן.
    אבל בסוף זה מוביל תמיד למקום ההפוך.

    הלקח האפשרי – כל אידיאולוגיה צריכה להכיר בסתירות הפנימיות שאורבות לפתחה. זה נכון גם לגבי הס"ד.
    זה- נכון גם לדה-מרקר.

    לפחות מוטל עליו ללעמוד בקריטריונים של דיוק עובדתי.

  17. עמית-ה :

    אין ספק שהקפיטליזם המוקדם היה אוטופי ושאף לטובת החברה, אבל נוצרה מציאות ונוצרו תאגידים בעלי כוח עצום הרבה יותר גדול מכוחן של דמוקרטיות.
    התאגידים האלו שיחקו באנושות לאורך 150 שנים וכוחם נשבר חלקית במלחמת העולם ה-II.
    זאת הייתה ההזדמנות היחידה לתבונה לתפוס מקום ולנהל את הכלכלה וזה החזיק עד ינואר 1973 כשניקסון וחבורתו חיסלו את השיטה התבונית.
    היום הויכוח צריך להתחיל ממה יותר חשוב, שליטה דמוקרטית בשוק או אמונה בכוח האיזון הפנימי שלו.

  18. דליה :

    איתי
    הבנתי נכון את קרבת דעותיך לאלה של אמנון. תגובתי מתייחסת גם לאמירות שלך במקומות אחרים.

  19. שא :

    למה אין רשימת מקורות לכתבה? הרי איך קורא אמור לבחון את העובדות ואת הביקורת שמוטלת בכתבה ובמיוחד לאור אמירה לאי אמינות של עובדות שהוצגו בדה מרקר? כך נהוג באקדמיה וזה עובד יופי.

  20. לקסי :

    שלום שא (19)
    "עבודה שחורה" אינה מתיימרת להיות כתב-עת מדעי אלא אתר שהוא מעין עיתון.
    בפרסומים רבים אצלנו יש בגוף הפרסום קישור למידע תומך.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.