חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מעברה של אירופה מסוציאל-דמוקרטיה לאוליגרכיה

נושאים כלכלה ותקציב, עלו ברשת ב 11.06.12 1:12

באמצעות נטרול הדרכים בהן יכולות היו ממשלות אירופה להתמודד עם חובותיהן כמו מיסוי רווחי הון והדפסת כסף, הבנקאים הפרטיים דוחפים אותן למעגל של הפרטות, קיצוצים והעלאת המיסוי דווקא על העובדים

מייקל הדסון

הדרך הקלה ביותר להבין את המשבר הפיננסי של אירופה היא להתבונן בפתרונות המוצעים  לו. פתרונות אלו הם חלומם הרטוב של הבנקים: אוסף של מתנות שמעטים היו מסכימים להן במשאל עם דמוקרטי. בעקבות סירובו של העם האיסלנדי לאשר את כניעת ממשלתה ולשלם לבריטניה והולנד בגין הפסדים שהצטברו כתוצאה מרגולציה גרועה של הבנקים האיסלנדיים שפעלו מחוץ למדינה, למדו האסטרטגים של הבנקים לא לסכן את תכניותיהם על-ידי הגשתם להצבעה דמוקרטית. ללא משאל עם שכזה, הפגנות המוניות היו הדרך היחידה שעמדה בפני המצביעים היוונים להביע את התנגדותם להפרטות בהיקף של 50 מיליארד אירו שהבנק המרכזי האירופי (ECB) דרש בסתיו 2011.

בעייתה של יוון היא שלממשלתה אין מספיק כסף זמין לפדות את חובותיה ולשלם את הריביות. הבנק המרכזי האירופי דורש ממנה למכור נכסים ציבוריים – קרקע, מים ומערכות ביוב, נמלים ונכסים ציבוריים אחרים, כמו כן גם דורש ממנה קיצוצים בפנסיות ובתשלומי העברה נוספים. מובן אפוא הכעס של "תשעים ותשעת האחוזים", כשנוכחו לדעת שהשכבה העשירה ביותר של האוכלוסייה אחראית במידה רבה לגרעון בתקציב, זאת משום שהסתירה קרנות בשווי 45 מיליארד אירו בבנקים שוויצרים בלבד. הרעיון ששכירים ממוצעים מחויבים לוותר על הפנסיות שלהם בשביל אנשים שמתחמקים מתשלום מסים גורם לכעס מובן אצל רבים. הטענה של ה"טרויקה" – הבנק המרכזי האירופי, האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית – שהאוכלוסייה כולה צריכה לכסות על מה שהעשירים לוקחים, גונבים או מתחמקים מלשלם איננה עמדה ניטראלית מבחינה פוליטית. זוהי הטיה ברורה לטובת הבעלים של עושר שנלקח שלא כדין.

נראה שלכנות את המנהלים של מדיניות כל כך אנטי-דמוקרטית בשם "טכנוקרטים" היא לשון נקייה ללוביסטים פיננסיים או לביורוקרטים שהיו צרי-אופקים מספיק כדי לשמש "אידיוטים מועילים" מטעם נותני החסות שלהם. האידיאולוגיה שלהם היא אותה פילוסופיית צנע שקרן המטבע העולמית הטילה על מדינות העולם השלישי משנות השישים ועד שנות השמונים. באצטלה של ייצוב מאזן התשלומים, תוך החדרת שווקים חופשיים, פקידים אלו מכרו בזול את התשתיות הבסיסיות ואת ענפי הייצוא של המדינות בעלות החוב. התוצאה הייתה דחיקתן של כלכלות מוכות צנע עמוק יותר לחובות לבנקים זרים ולאוליגרכיה המקומית.

על מסלול הריצה הזה מונחות כעת הסוציאל-דמוקרטיות של גוש האירו. תחת המטרייה הפוליטית של מצב חירום פיננסי, מקוצצות המשכורות, נפגעת רמת החיים והכוח הפוליטי מועבר מהממשלה הנבחרת לטכנוקרטים המושלים מטעם בנקים גדולים ומוסדות פיננסיים. היעד הוא הפרטה של העבודה במגזר הציבורי תוך פירוק האיגודים המקצועיים, בשעה שהביטוח הלאומי, תכניות הפנסיה וביטוחי הבריאות מקוצצים.

אופייה של המלחמה שמטביעה כעת את אירופה חורג אפוא מתחום הכלכלה. היא מאיימת להפוך לקו שבר היסטורי בין עידן התקווה והפוטנציאל הטכנולוגי של חצי המאה שעברה, לבין עידן חדש של קיטוב שבו אוליגרכיה פיננסית מחליפה ממשלות דמוקרטיות ומכפיפה אוכלוסיות שלמות לכדי פיונים של חוב. וכדי שמחטף נועז שכזה של נכסים ועוצמה יצליח, הוא זקוק למשבר שישהה את תהליכי החקיקה הפוליטיים והדמוקרטיים הרגילים שעלולים להתנגד לו.

בנק מרכזי שאינו יכול לפעול ככזה

ממשלות לא חייבות ללוות מבנקאים מסחריים או לווים אחרים. מאז שיוסד הבנק של אנגליה ב-1694, בנקים מרכזיים {הדפיסו כסף} כדי לממן הוצאות ציבוריות. כמו כן, בנקים יוצרים אשראי בצורה חופשית – כאשר הם נותנים הלוואה ומזכים את חשבון הלקוח בתמורה לשטר חוב נושא ריבית. כיום הבנקים יכולים ללוות עתודות מהבנק המרכזי הממשלתי בריבית שנתית נמוכה (0.25% בארה"ב) ולהציע אותן כהלוואה בשיעורי ריבית גבוהים יותר. הבנקים שמחים אפוא לראות את הבנק המרכזי של הממשלה יוצר אשראי כדי להלוות להם. אך כאשר מדובר בממשלות שיוצרות כסף כדי לממן את הגירעונות התקציביים בשביל הוצאות בשאר המשק, הבנקים מעדיפים לשמור לעצמם את השווקים האלו והחזרי הריבית שלהם.

בנקים מסחריים באירופה עומדים בתוקף על כך שהבנק האירופי המרכזי לא יממן גירעונות תקציביים. אולם יצירת אשראי פרטי איננה בהכרח פחות אינפלציונית מממשלות שמממנות את הגירעונות שלהן (פשוט על-ידי הדפסת הכסף הנדרש). רוב ההלוואות של בנקים מסחריים הן כנגד בטוחות נדל"ן, מניות ואגרות חוב – ומספקות אשראי שמשמש להעלאת מחירי הדיור והביטחונות הפיננסיים. עיקר האשראי אותו לוקחת הממשלה מושקע  בכלכלה "האמיתית", כל עוד הגירעונות התקציביים הציבוריים מעסיקים עובדים או יוצאים על סחורות ושירותים.

הבנקים רוצים להשתמש בפריווילגיית יצירת האשראי שלהם כדי לקבל ריבית על הלוואות שהם נותנים לממשלות שמשמשות למימון גירעונות תקציביים ציבוריים. לכן יש להם אינטרס בהגבלת "האופציה הציבורית" של הממשלה למימון הגירעונות התקציביים שלה. כדי להבטיח את המונופול שלהם על יצירת האשראי הבנקים תכננו מסע תעמולה רחב היקף נגד הוצאות ממשלתיות ולמעשה נגד סמכות שלטונית בכלל – שהיא במקרה הסמכות היחידה עם מספיק כוח כדי לשלוט בעוצמתם של הבנקים או לספק אופציה חלופית למימון ציבורי. התחרות הזו בין הבנקים לממשלה היא ההסבר להאשמות השווא על כך שיצירת אשראי ממשלתי הינה אינפלציונית יותר מיצירת אשראי ע"י בנקים מסחריים.

המציאות מתבהרת כאשר משווים את הדרכים השונות שבהן ארה"ב, בריטניה ואירופה מנהלות את המימון הציבורי שלהן. מחלקת האוצר האמריקאית היא – בפער ניכר – בעלת החוב הגדולה בעולם, ונראה שלבנקים הגדולים ביותר שלה יש הון עצמי שלילי והם חייבים למפקידים שלהם ולמוסדות פיננסיים נוספים סכומים גדולים בהרבה ממה שיכולים לשלם תיקי ההלוואות, ההשקעות וההימורים הפיננסיים השונים שברשותם. אולם ככל שהאנדרלמוסיה הפיננסית הגלובלית מחריפה, משקיעים מוסדיים שמים את כספם באג"חים של האוצר האמריקאי – עד כדי כך שלאג"חים האלו יש תשואה נמוכה מ-1%. בניגוד לכך, רבע מהנדל"ן האמריקאי נמצא בהון שלילי, ערים ועיירות אמריקאיות עומדות בפני פשיטת רגל ונאלצות להוריד את היקף ההוצאות. חברות גדולות פושטות רגל, תכניות פנסיה מפגרות בתשלומים, אולם הכלכלה האמריקאית היא עדיין אבן שואבת לחסכונות העולמיים.

כלכלת בריטניה גם כן מתנדנדת, אך הממשלה שלה משלמת רק 2% ריבית. לעומת זאת ממשלות אירופאיות משלמות כעת יותר מ-7%. הסיבה לפער הזה היא שאין להן “אופציה ציבורית" ליצירת כסף. מה שמבדיל את ארה"ב ובריטניה מאירופה הוא שיש להן  בנק פדרלי והבנק של אנגליה שיכולים להדפיס את הכסף כדי לשלם את הריבית או למחזר את החובות הקיימים. אף אחד לא מצפה שיכפו על שתי המדינות האלה למכור את השטחים הציבוריים שלהן ונכסים אחרים כדי לגייס כסף לתשלום (אף על פי שהן יכולות לבחור זאת כמדיניות). כיוון שהאוצר האמריקאי והפדרל רזרב יכולים ליצור כסף חדש, המסקנה היא שכל עוד החובות הממשלתיים נקובים בדולרים, האמריקאים יכולים להדפיס מספיק שטרות חוב (IOUs) על המחשבים שלהם כך שהסיכון היחיד של מחזיקי אג"חים הוא שער החליפין של הדולר אל מול מטבעות אחרים.

בניגוד לכך, לגוש האירו יש בנק מרכזי אך סעיף 123 של אמנת ליסבון אוסר על הבנק המרכזי האירופי לעשות מה שבנקים מרכזיים אמורים לעשות: ליצור את הכסף כדי לממן גירעונות תקציביים או למחזר חובות שלא ניתן לשלם במועדם. אם גוש האירו יתפרק, יהיה זה בגלל ההתחייבות של ממשלותיו לשלם לבנקים בכסף שהולווה במקום בכסף שיוצר בבנקים המרכזיים שלהן. שלא כמו ארה"ב ובריטניה שיכולות ליצור אשראי של הבנק המרכזי במחשבים שלהן כדי למנוע מהמשקים שלהן מלהתכווץ או לפשוט רגל, החוקה הגרמנית ואמנת ליסבון מונעות מהבנק המרכזי לפעול כך.

הבנק המרכזי האירופי שולל מהממשלות את היכולת ליצור כסף

כאשר לא ניתן לשלם חובות או למחזר אותם מגיעה תקופת העיקולים. עבור ממשלות גוש האירו המשמעות היא הפרטות חיסול כדי לשלם לנושים. מטרתה של ההפרטה, בנוסף לצבירת רכוש, היא החלפת העבודה במגזר הציבורי בכוח עבודה לא-מאורגן עם פחות זכויות פנסיוניות, ביטוח בריאות, או יכולת השפעה על תנאי העבודה. מלחמת המעמדות חזרה אפוא לאופנה – הפעם עם טוויסט פיננסי. באמצעות כיווץ המשק דפלציית החוב מסייעת בשבירת כוח ההתנגדות של העבודה.

היא גם נותנת לנושים שליטה על המדיניות הפיסקאלית. בהיעדרו של פרלמנט פאן-אירופי שבסמכותו לקבוע כללי מיסוי, המדיניות הפיסקאלית עוברת לידיו של הבנק המרכזי האירופי. בפועלו בשירות הבנקים, נראה שהבנק המרכזי האירופי מעדיף להחזיר אחורה את מהלכי המיסוי פרוגרסיבי שאפיינו את המאה העשרים. כמו שלוביסטים פיננסיים אמריקאים הבהירו, דרישת הנושים היא שהממשלות החייבות יגדירו את העלות של השירותים החברתיים שהן מספקות כ"דמי שימוש" קבועים המנוכים מהשכר (במילים אחרות – מס לא פרוגרסיבי מהמשכורות), במקום לממן אותם ע"י מסים פרוגרסיביים מסוגי הכנסות שונים. העברת נטל המס ממיסוי נדל"ן ופיננסים למיסוי בלבדי של העבודה והכלכלה ה"אמיתית" מאיימת אם כן להיהפך למחטף פיסקאלי על גביו של מחטף ההפרטה.

האירוניה היא שהגירעונות התקציביים של פורטוגל, אירלנד, איטליה, יוון וספרד נובעים במידה רבה מהיעדר מיסוי על נכסים והמשך העברת נטל המס תחמיר ולא תסייע לייצב את התקציבים הממשלתיים. אך הבנקים מסתכלים רק על  מה שהם יכולים להשיג בטווח הקצר. הם יודעים שהמיסוי שלא נגבה מנדל"ן ועסקים "פנוי" להתחייבות של הקונים כלפי הבנקים כריבית. ליוון וכלכלות אוליגרכיות אחרות נאמר שהן צריכות "לשלם את חובותיהן" ע"י קיצוץ ההוצאות הממשלתיות (אך לא ההוצאות הצבאיות לקניית נשק גרמני וצרפתי) והעברת נטל המיסים אל העבודה, התעשייה והצריכה באמצעות עלויות שימוש גבוהות יותר עבור שירותים שטרם הופרטו.

קיצוצים פיסקאליים אכן יוציאו אנשים ממעגל העבודה או לפחות יחייבו אותם למצוא עבודות עם משכורות נמוכות יותר ופחות זכויות. אולם קיצוצים בהוצאות הציבוריות יכווצו גם את המגזר העסקי ויחמירו את הבעיה הפיסקאלית ובעיית החוב בכך שידחפו את המשקים עמוק יותר למיתון.

אם ממשלות מצמצמות את ההוצאות שלהן כדי להוריד את גודל הגירעון התקציבי – או אם הן מעלות מסים על המשק כולו כדי ליצור עודף – אזי העודף הזה ישאב את הכסף אל מחוץ למשק וישאיר פחות כסף פנוי להוציא על מוצרים ושירותים. התוצאה היחידה תהיה אבטלה, עוד חדלויות פירעון ופשיטות רגל.

המשבר הכלכלי כיום הוא שאלה של מדיניות, לא הכרח. כפי שהתלוצץ ראש הסגל של הנשיא אובמה, רם עמנואל: "משבר הוא הזדמנות שאסור לפספס". במקרים כאלו ההסבר ההגיוני ביותר הוא שישנו בעל עניין שמרוויח מכך. שפל כלכלי מעלה את האבטלה ומסייע לשבור את כוח העבודה, המאורגן והלא-מאורגן. הפיננסיירים הם אלו שמרוויחים – באמצעות אי-תשלום לאוכלוסיה העובדת עבור חסכונות ובטחונות שניתנו כחלק מהסכמי עבודה ותכניות פרישה לעובדים.

גם אם הממשלות יספקו "אופציה ציבורית" וייצרו את הכסף שלהן כדי לממן את הגירעונות התקציביים שלהן ויספקו למשק אשראי יצרני כדי לבנות מחדש תשתיות, נותרת בעיה חמורה: כיצד להיפטר מהחוב החריג הקיים שפועל כעת כמשקולת על המשק. הבנקאים והפוליטיקאים שנתמכים על ידם מסרבים להוריד את החובות לרמה שתשקף את היכולת לשלם.

עבור הבנקאים קו ההגנה האחרון הוא לטפח את האשליה שאין צורך שהם יסכימו לשמיטה של החובות הגבוהים שהם עודדו. מלווים תמיד מתעקשים שניתן לעמוד בתקורת החוב – אם ממשלות פשוט יורידו הוצאות אחרות בו בזמן שהן מעלות מסים על יחידים ועסקים לא-פיננסיים.

הסיבה לכך שזה לא יעבוד היא שהניסיון לגבות את החוב הקיים כיום יפגע בכלכלה "האמיתית" שעומדת בבסיסו ותקשה עליה עוד יותר לשלם את חובותיה. מה שהחל כבעיה פיננסית (חובות רעים) יהפוך כעת לבעיה פיסקאלית (מסים רעים). מסים הם עלות של עשיית עסקים בדיוק כמו תשלום חובות. שתי העלויות חייבות להשתקף במחירי המוצרים. כשמעמיסים על כתפי משלמי המיסים מיסים וחובות יש ברשותם פחות הכנסה פנויה להוציא על צריכה. לכן שווקים מצטמקים ומגבירים את הלחץ לרווחיות של מיזמים מקומיים. השילוב של השניים הופך כל מדינה שמאמצת מדיניות כזו ליצרנית יקרה ולכן לפחות תחרותית בשווקים העולמיים.

סוג התכנון הפיננסי הזה – והמקבילה הפיסקאלית שלו של שינוי מבנה המס – מובילים לביטול התיעוש. יצירת כסף בין-ממשלתי של הבנק המרכזי האירופי או של קרן המטבע העולמית משאירה את החובות במקומם תוך השארת העושר והשליטה הכלכלית בידי הסקטור הפיננסי. בנקים יכולים לקבל תשלומי חובות על נכסים ממושכנים יתר על המידה רק אם ישנה הקלה בחלק ממיסי הנדל"ן על הלווים. חברות תעשייתיות כבולות-חוב יכולות לשלם את חובותיהן רק ע"י נסיגה מהתחייבויות פנסיוניות, ביטוחי בריאות ומשכורות לעובדים שלהם – או תשלומי מסים לממשלה. בפועל, משמעותה של “עמידה בחובות" היא דפלציה כתוצאה מחוב והצטמקות כללית של המשק.

לפחות במדינות מוכות החוב ביותר, מצביעים אירופאים מתעוררים להפיכה אוליגרכית שבה תכנון ושליטה במיסוי ובתקציבי הממשלה מועברים לידי מנהלים שהוצעו כמועמדים ע"י הקרטל הבינלאומי של הבנקאים. תוצאה זו היא ההפך הגמור ממה שכלכלת שוק חופשי הייתה בעשורים האחרונים

מייקל הדסון הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת מיזורי, קנזאס סיטי. הוא עוסק בתחומים שונים, מניתוח המדיניות הפיננסית של ארצות הברית לחקר הכלכלה הבבלית הקדומה.

הכין לפרסום: אדם חפץ

http://michael-hudson.com/2011/12/europes-transition-from-social-democracy-to-oligarchy/

אתר: michael-hudson.com

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , , , ,

3 תגובות

  1. אבשלום בן צבי :

    קשה שלא להסיק את המסקנה המתבקשת: ככל שהרפובליקה הדמוקרטית נסוגה מתפקידיה ליצור חברת רווחה עבור אזרחיה, מעקרת את הדמוקרטיה ומרוקנת מתוכן את יכולת הציבור להשפיע, והופכת למכשיר השליטה של המגזר הפיננסי – כך הולך ומתבהר שהיא הולכת ומתקרבת להגדרה חדשה-ישנה שטבעו מרקס ואנגלס במניפסט הקומוניסטי:
    "ממשל-המדינה המודרני אינו אלא ועד-פועל המנהל את העניינים המשותפים לכלל המעמד הבורגני."

  2. מווצטפא שמטרלינג :

    המנגנון הזה, שבו מדינות ממנות גרעון על ידי הלוואות של הון מבחוץ, שבסוף מביא לקריסתן והשתלטותם של בעלי החוב על נכסי המדינה ואזרחיה, ובכן, זה בדיוק מה שכתוב בפרוטוקולים של זקני ציון (פרוטוקול 21). תחליפו שם רק את המילה "יהודים" במילה "בנקאים", אלו ממילא מילים נרדפות לדעתו של מי שכתב אותם ברוסיה של המאה ה19 (באות זמן בערך שנכתב המניפסט הקומוניסטי)

  3. עבודה שחורה » תכנית הפעולה של השמאל ביוון :

    […] מאמר זה בא בהמשך למאמר על המשבר ביוון ובאירופה, ולמאמר של מייקל הדסון על מעברה של אירופה מסוציאל דמוקרטיה לאוליגרכיה הפיננסית […]

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.