חיפוש

חיפוש לפי מילות מפתח

פוליטיקאים, בואו לבדוק את הכוח הפוליטי של האתר שלנו

ארכיון

כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי

מחאת האוהלים – האתר הרשמי

מגזין חברה

אירועים בשבוע הקרוב

אומרים לנו שיש מס אחר

מיום ירושלים לגבעת האולפנה, אין לגיטימציה לכיבוש

נושאים דעות, פוליטי ב 11.06.12 1:13

מפעל ההתנחלות נתפס בציבור הישראלי כמשהו שיכול להתקיים, אבל גם כמשהו שאפשר לוותר עליו. הכיבוש הוא זמני,  ואין לו לגיטימציה ברוב המרכיבים של הציבור הישראלי, גם לא בקרב בוחרי הימין

מאת: קורט טוכולסקי

בשבועות האחרונים שתי התרחשויות הוכיחו כי הימין בישראל, משריו ועד אחרוני מתנחלי מאחזיו מבינים שלמפעל ההתנחלות שלהם אין לגיטימציה ציבורית. לא בכדי הזדעקו כל ראשי הימין להילחם על 5 בתי מידות עדויים רעפים בהתנחלות אחת. הם מודעים לכך שאם מחר יושג הסדר מדיני ומדינת ישראל תסכים במסגרתו לפנות את ההתנחלויות כבית אל ועפרה הציבור הרחב לא יצא למענם. לכן הם מנסים לייצר אווירה של טרור ואימה כלפי השלטון, אווירה של יום דין בדיון על 5 בניינים. אם מפעל ההתנחלות/כיבוש בשטחים היה נתפס כלגיטימי ולו בעיני מי שמבצעים אותו, הם לא היו נלחמים על חמישה מבנים לא חוקיים על קרקע פרטית של מישהו אחר. אבל הם יודעים שאין לגיטימיות, לא ל-5 מבנים בגבעת האולפנה על קרקע פרטית ולא לכל הישוב היושב על קרקע ציבורית. כיוון שהם יודעים זאת הם משתוללים.

יום ירושלים מוכיח מדי שנה מה קטנה הלגיטימיות של הכיבוש. יום ירושלים חוגג את שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. איש לא חוגג במצעדי דגלים את שחרור שכם או חברון, את שחרור קברי רחל ויוסף, איש לא חוגג את שחרור בקעת הירדן וגב ההר, או את חזרת העם לשליטה בבת אל, עלי ועופרה. ישפכו ממשלות הימין כמה כסף שירצו על אתרי מורשת, יקימו המתנחלים כמה בתים שירצו על אדמה ציבורית או פרטית גזולה מפלסטינים, הציבור הרחב בישראל, כולל חלקים שלמים בציבור שמצביעים לימין, לא חש קשר מיוחד לעפר מאדמת האבות המקראית.

 ירושלים זה כבר סיפור אחר, רוב רובו של העם רואה בירושלים חלק ממדינת ישראל, אותה תחושה של הזדהות קיימת גם לגבי רמת הגולן, לא כלפי יהודה ושומרון, וכל מה שהמתנחלים יעשו לא ישנה זאת. אם מחר, כפי שממשלות ימין עושות מפעם לפעם, יחתמו הסכם להסדר, ויחזירו עוד שטחים שישראל מחזיקה ככובשת, העם לא יתקומם ולא יצביע נגד.  ממשלה שתנסה להחזיר בירושלים תתקשה בכך מאוד, ממשלה שתחזיר את חברון עיר האבות, או את בית אל, אולי תסבול מהשתוללות של מתנחלים ומהפגנות של הימין, אבל בדיוק כמו בעזה וצפון השומרון, כשהאבק יתפזר, זה לא ישנה הרבה.

לכן השתוללו המתנחלים בגבעת האולפנה. הם מבינים שכל בית אל היא כתם ומנסים להסיט את הדיון לסוגיות שוליות.  הטעות של השמאל היא שהוא נופל למלכודת. "שלום עכשיו", פעם תנועה מפוארת והיום עמותה זניחה, שמתפקדת כהצדקה לניסיונות של יריב אופנהיימר להגיע לכנסת, סופרת בתים במאחזים כאילו מאחז, שנבנה בניגוד לחוק הצבאי, הוא חוקי יותר מהתנחלות, שנבנתה בהרשאת בג"צ על אדמות המדינה של עם אחר. כאילו בתים שנבנו על קרקע פרטית, הם פשע יותר גדול מבתים, שנבנו על קרקע ציבורית של עם אחר. זה קשקוש, אין הבדל בין 5 הבתים שיפונו בגבעת האולפנה, שאר הבתים בגבעה, הישוב בית אל או המועצה האזורית שומרון, זה הכול פשע אחד גדול.

אני לא פנאט. ברור לי שלא כל ההתנחלויות שנבנו אחרי 1967 הולכות להיעלם במסגרת הסדר. למען האמת, חלק לא מבוטל מאוכלוסיית המתנחלים לא יזוז בהסדר, ועובדות אכן נקבעו בשטח. אבל במרחב שבין ירושלים לעפולה לא יישארו התנחלויות. הגבעה הצרפתית וגבעת זאב יישארו כנראה, כמו אריאל אלקנה והתנחלויות קו התפר, אבל המתנחלים בעצמם יודעים שהשאר הולך לחזור, עם קברי האבות והאימהות ועם הווילות בשני גרוש שעליהם והם נלחמים.

הכול יכול להשתנות במזרח התיכון וגם המציאות הנוכחית, שבה העם חוגג רק את שחרור ירושלים ולא את שחרור חברון ושכם. או העובדה שברמת הגולן חל החוק הישראלי ובונים בהתאם לחוק. בקצרין ובנוב אף אחד לא יחשוב לשים פרגולה בלי אישור. כי בקצרין ובנוב באמת מאמינים שהם במדינת ישראל, ואילו בשטחים צריך לגנוב קרקעות כאחרוני הגנבים כי הם יודעים שכל מפעלם אינו חוקי. בציבוריות הישראלית מפעל ההתנחלות אולי נתפס כמשהו שיכול להתקיים, אבל גם כמשהו שאפשר לוותר עליו. הכיבוש היה ונותר זמני. יכול להיות שהתפיסה הזו תשתנה אבל זאת התפיסה כיום. לכן השמאל הישראלי צריך להתמקד בנושא החברתי כלכלי. לא צריך להגיד שאנחנו נסיים את הכיבוש, ולא צריך להסתיר את העובדה שרוב ההתנחלויות הולכות להיות מועברות לשליטה פלסטינית כי יהיו פה שתי מדינות, אבל אין מה להתמקד בכך. לכיבוש על שמותיו המכובסים אין לגיטימציה ברוב המרכיבים של הציבור הישראלי, למען האמת גם לא בקרב בוחרי הימין. בימין מודעים לכך לכן הם נזקקים ל"תג מחיר" וחסימות כבישים ואלימות וגזענות, הם פשוט מפחדים ובצדק. יום יבוא והם ישלמו את מחיר הכיבוש והאפרטהייד, יום יבוא וגם בוחרי הימין בשיכונים ישימו לב מי גר בבית מידות עם רעפים ונהנה ממדינת רווחה על חשבונם.

בינתיים אחרי 45 שנות כיבוש בזמן שהמוני בית ישראל נוהים לרמת הגולן וירושלים מדי חופשה, מפגש הבקעה המפואר והמוגדל תלוי בחיילים שממתינים להסעות לצורך קיומו והציבור הרחב לא נוסע לצימרים בבית אל או בקריית ארבע. הציבור הרחב גם לא חוגג את שחרורן. מחוץ לציבור הדתי לאומי והחרד"לי ולשוליים הסהרוריים של הימין הלא דתי, אף אחד לא חושב ברצינות שיצהר ורחלים יישארו עוד זמן רב בשלטון ישראל וזה מה שמפחיד את המתנחלים. הם יודעים שכל המאחזים והשכונות לא הצליחו להפוך את נחלתם הגזולה לחלק מהקונצנזוס. הם יודעים שהעם היושב בישראל רואה במעשה ההתנחלות כמעשה אחאב בנבות היזרעאלי, מעשה חמס שגם אם המלך יכול לעשותו, הגזל שבבסיסו זועק. בית אל אינה נתפסת בציבור כירושלים וזמנה נקוב. המתנחלים כבר הבינו את זה, הגיע הזמן שגם אנחנו נבין את זה.

נערך על ידי דליה
תגיות: , , , ,

2 תגובות

  1. ל רפי :

    אין צורך בלגיטמציה לכיבוש משום שאין כיבוש. ישראל מחזיקה בשטחי איו"ש משלוש סיבות: א. שיקולי ביטחון, ב. קלפי מיקוח במו"מ על הסדר מדיני עם הערבים ובכלל זה הפלשתינאים, ג. שיקולים של מורשת לאומית והיסטורית. שלושה אלה שלובים זה בזה, וגם לכותב המאמר ברור: א. ישראל לא תחזור לקווי 67', קווים אלה נקבעו כקווי הפסקת אש בתום מלחמת העצמאות. הם משקפים כיבוש שטחים במלחמת העצמאות שאינם כלולים בתכנית החלוקה, והלגיטימיות של שיוכם לישראל זהה עקרונית לשיוכו של כל שטח אחר באיו"ש לישראל, בין אם בדרך של הסדר מדיני או בדרך של סיפוח חד-צדדי. שאלת ההכרה בסיפוח קשורה בתהליכים שיובילו אליו, כשם שההכרה בקווי הפסקת האש של 49 ("גבולות 67' ") באה שנים לא מעטות לאחר עיצוב קוים אלה.
    מאחר והסיכוי להסדר מדיני עם הפלשתינאים בתנאים אותם רואה ישראל כתנאי מינימום, כפי שהכריז על כך נתניהו בנאום בר-אילן, הוא סיכוי נמוך, סביר להניח שישראל תגיע לרגע בו תצטרך להכריע בעצמה על גבול הביטחון שלה, ללא הסכמת הערבים, בטרם תזכה לחתום עימם על הסכם מדיני עם ביטחונות ראויים. במקרה כזה, דווקא נוכחות ההתישבות באיו"ש תהיה מכרעת לגבי מיתאר הגבול אותו תעצב ישראל לעצמה כגבול ביטחון. אירועי ה"אביב הערבי", שהם יותר אירועי חורף מאירועי אביב כפי שאנו רואים במרבית המדינות הערביות שנטלו חלק עד כה במהלך היסטורי מפוקפק זה, אינם מותירים מקום לאופטימיות מרובה בלשון המעטה. התפוררות עירק, וסוריה, תוביל קרוב לוודאי גם להתפוררות לבנון וירדן. ללא מצרים יציבה המקיימת את הסכם השלום עם ישראל בקפידה, תחזור ישראל למתאר איומים אסטרטגיים דומה לזה ששרר באזור לפני מלחמת ששת הימים. אין סיכוי שישראל תוותר במצב כזה על שליטה בבקעת הירדן. שליטה כזו ללא נוכחות אזרחית, במוקדם או במאוחר תהיה פיקטיבית בדומה לנוכחות צה"ל בדרום לבנון.
    שהשינויים הפנימיים בישראל מצביעים על שלוש מגמות: גידול מואץ של האוכלוסיה היהודית, נטיה גוברת ימינה של מרבית הציבור היהודי והגמוניה פוליטית של גוש הימין במפה הפוליטית הפנימית. תוך כשנה, אם לא קודם לכן, תגיע ישראל פעם נוספת לבחירות לכנסת. בבחירות אלה יעמדו במרכז המאבק הפוליטי "הגרעינים הקשים הותיקים" של המפלגות האידיאולוגיות. שום מנהיג של גוש הימין השואף להגיע לראשות הממשלה לא יוכל לוותר על החוגים הרואים בשמירה על ארץ ישראל ערך מרכזי אם לא מקודש. לפיכך כושר התמרון של מנהיג הימין בשאלה זו יהיה מוגבל. אילו פעלו הפלשתינאים והערבים בתום לב לסיום הסיכסוך ולפשרה היסטורית אמיתית, מבוססת על הכרה הדדית מלאה ועל הסדרי ביטחון והסדרים מדיניים יציבים, ניתן היה לשכנע חלק גדול יותר מגוש הימין להסכים לפשרה טריטוריאלית משמעותית, אך לא לויתור נוסח "הבנות ג'נבה" באיו"ש. הואיל וכאמור סיכוי זה קלוש הפנטזיה של כותב המאמר תישאר פנטזיה.
    קשה להעריך לאן יוביל אותנו המאבק בגרעין האיראני, אך לא מן הנמנע שהשפעותיו על האזור ועל ההתרחשויות בו יהיו משמעותיים לא פחות מה"אביב הערבי". בהיותו כרוך קרוב לוודאי גם במשבר צבאי אזורי, תהיינה ההתפתחויות מהירות יותר, חדות יותר ודרמתיות יותר, ושאלת איו"ש במסגרתן תהיה משנית במשקלה ובהשפעתה.
    במציאות ההפכפכה הקיימת והצפויה, נכון עושה ראש הממשלה כשהוא מכין לעצמו אופציות פוליטיות מגוונות, שאחת מהן הוא צרוף קדימה לקואליציה. עתה הוא עומד לשלוח את מופז לקידמת הבמה ולהניח לו להראות לעולם ולעצמו מהו גודל הפער בין הצהרותיו המתלהמות ליכולותיו להניע תהליך מדיני שאינו נשען על מכירה פומבית של כל נכסיה של ישראל. לאחר שיכשל, כצפוי, תצטרך קדימה לישר קועם הליכוד , או לפרוש מהקואליציה ולהתפרק בבחירות הקרובות שאף תוקדמנה.
    עדיין לא נגענו בשאלה מה יקרה בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר הקרוב, מי יזכה בהן ולאן יפנה, כשם שלא נגענו בהשלכות שתהיינה למינויו של פוטין מחדש לנשיא רוסיה, על רקע מדינותו המכוונת לבלום ולמתן את השפעתה של ארה"ב באזור הקווקז, במזרח התיכון ובמדינות מזרח אירופה.
    התארגנות נכונה של מתישבי איו"ש בתוך הליכוד ובגוש הימין. איחוד כוחות. הצטרפות למאבקים החברתיים-כלכליים פיתוח יכולות בתחום ההסברה והתקשורת ושימוש מושכל בכלים המשפטיים ובפרשנות המשפטית שאינה רואה באיו"ש שטח כבוש, אלא שטח מוחזק שנתון בויכוח מדיני-משפטי בין שתי קבוצות לאומיות בעלות טיעונים שלא ניתן לבטלם במחי-יד, עשויים לחזק את ההתישבות והמתישבים ואף להאדיר את חילם בציבור היהודי בישראל.
    אי-הוודאות

  2. עמית-ה :

    מעניין לראות את הזהות בין הקיצוניים בישראל ובפלסטין בשני המקרים הם מסתכלים על מלחמת העצמאות כאילו לא נגמרה וכל מאבק מאז הוא מערכה נוספת באותו תהליך.
    כאילו לא היה זה אירוע חד פעמי שקבע עובדות מוסכמות על כל העולם (מלבדם), כאילו הסכמות בין לאומיות הן דבר של מה בכך.
    אפשר להסיק מכאן ששניהם מעדיפים את ההימור, מעדיפים שתי ציפורים על עץ ולא אחת ביד.

השארת תגובה

חשוב: בקרת תגובות מופעלת ועלולה לעכב את תצוגת תגובתכם. אין סיבה לשלוח את התגובה שנית.

עקב תקלה טכנית האתר נופל וקם לסירוגין.

אנו ממליצים להעתיק תגובות (קונטרול+סי) לפני שליחתן, כדי למנוע מפח נפש אם האתר נופל בדיוק אחרי שהשקעתם בתגובה ארוכה.